בפנינו בקשת האיש ובא כוחו לקזז מחיוב הכתובה שהתחייב האיש בהחלטת בית הדין, את סכום דמי המזונות שבית המשפט חייב את האיש.
בפסק הדין בעניין הכתובה מתאריך ג' באייר תש"פ (27.4.2020) נאמר:
"[...] משכך, האישה זכאית לכתובה בסך 180,000 ש"ח.
האיש יעביר לאישה את תשלום הכתובה תוך 30 יום.
במידה והאיש יחויב להעביר לאישה זכויות ממקום העבודה, סך הכתובה הנ"ל יקוזז מאיזון המשאבים."
בהחלטת בית המשפט בפני כבוד השופט בן ציון ברגר נכתב לגבי חיוב המזונות וזה לשונו:
"האב ישלם החל מתאריך 10.5.20 מזונות בסך 4,500 ש"ח לקטינים ועוד 2,250 ש"ח עבור הוצאות המדור."
עילת בקשתו של הבעל, הואיל ובפסק הדין בעניין הכתובה נאמר שאם האיש יחויב להעביר זכויות לאישה ממקום העבודה, סכום הכתובה יקוזז מאיזון המשאבים, יש לבצע קיזוז זה גם בעניין החלטת בית המשפט בעניין המזונות.
לטענת האיש ובא כוחו, בהסכם בין הצדדים נקבעה משמורת משותפת וחלוקה שוויונית של דמי המזונות. אך למרות האמור, קבע בית המשפט כי בשנה הראשונה כל חיוב המזונות יושת במלואו על הבעל, כשעילת הקביעה היא מצבה הכלכלי של האישה. משכך, יש לראות בקביעת בית המשפט לחיוב הבעל במזונות גבוהים מהמסוכם בין הצדדים, תחליף לאיזון זכויות, ועל כן יש לקזז את סך המזונות מחיוב הכתובה שנקבע.
בתגובת האישה ובאת כוחה מתאריך 25.5.2020 מבקשת האישה ובאת כוחה לדחות את בקשת האיש ובא כוחו לקיזוז.
לאחר העיון בדברי הצדדים, דעת בית הדין שיש לקבל את עמדת האישה ובאת כוחה ולדחות את בקשת האיש ובא כוחו ונבהיר דברינו.
בין הצדדים נחתם הסכם ממון, בו הסכימו הצדדים כי לא יתבצע איזון זכויות בין הצדדים, ואם כן פסיקת בית המשפט בעניין המזונות לא היתה תחליף לאיזון הזכויות.
בפסק הדין הרכושי אשר ניתן מבית המשפט לענייני משפחה על ידי השופט בן ציון ברגר דחה כב' השופט (עמוד 25-35 החל מסעיף 75 והלאה בארוכה ובפירוט רב) את תביעת האישה לביטול הסכם הממון, וקבע מפורשות שיש לשמור את ההפרדה הרכושית וזאת בהתאם להסכם הממון שנחתם בין הצדדים. בפסק הדין (סעיף 74) נכתב מפורשות, שהאישה אינה זכאית לקבל חלק מזכויות האיש בעבודתו, ולא משווי העסק, וכן לא תקבל חלק מהבית המפואר בב' השווה סכום רב, ואף לא חלק משווי הרכבים. ונצטט מהחלטת בית המשפט את הצריך לענייננו:
"אקדים את המאוחר ואציין שלא מצאתי לקבל את תביעתה של האם לביטול הסכם הממון, ראה דיון בהמשך, אני ער לתוצאה לפיה האם נותרה בלא רכוש בתום הנישואין (לא מודגש במקור), ואף לקביעה שלי, שלא מצאתי כי יש פערי השתכרות בין הצדדים, אף על פי כן, אני סבור שעל בית המשפט לנהוג בדרך שתאפשר לאם בחלוף 3 שנים ממועד תחילת ההליכים לשקם את עצמה, אומנם איני סבור שיש לפסוק לאם מזונות משקמים, בוודאי שלא להקנות לה חלק ברכושו של האב לאור הסכם הממון, (לא מודגש במקור), אך בהחלט ניתן לדחות את תחולת החיוב במזונות לאור האמור בסעיף 73 לעיל, למשך שנה מהיום, ולהחיל על האב את מלוא המזונות שנפסקו, דהיינו כל צרכי הילדים למרות המשמורת המשותפת, כך שבשנה הקרובה תוכל האם להפנות חלק מהכנסתה לייצוב מצבה הכלכלי.
על כן, ולמרות שהאם עובדת כיום למחייתה, יש להביא בחשבון את העובדה שהיא נותרה בלא קורת גג ואין לה חלק ברכוש שצבר האב (לא מודגש במקור), (ראו דיון בעניין ביטול הסכם הממון בהמשך), מעבר לכך, יש לזכור כי מדובר באם שחזרה למעגל העבודה לאחר שנים רבות בהם שהתה בבית עם הקטינים, דהיינו שהאם לא הספיקה לצבור לעצמה כמעט זכויות סוציאליות וכאמור בהתאם להסכם הממון אין לה כל חלק בזכויות שצבר האב (לא מודגש במקור), (ראה דיון בהמשך). ומאידך, יש להביא את הפוטנציאל המקצועי וההכשרה האקדמית שיש לאם".
מעיון בפסק הדין המובא לעיל עולה באופן ברור, שעקב הסכם הממון שנחתם בין הצדדים, לא בוצע איזון משאבים, והאישה לא קיבלה דבר מהזכויות הסוציאליות של האיש.
אמנם כבוד השופט קבע כי לאור מצבה הכלכלי של האישה, על האב לשלם מזונות מורחבים למשך שנה, אבל אין בכך אמירה שהדבר נקבע כתחליף לאיזון הזכויות, כפי שטוען האיש, והאמת ניתנה להיאמר, שמדברי כבוד השופט ברגר עולה באופן ברור ההיפך הגמור, היינו, שאין קשר בין שתי הסוגיות. כך נכתב בסעיף 68 וזה לשונו:
"מן המקובץ לעיל אני קובע שלצדדים יכולת כלכלית דומה ביחס של 1-1, אף על פי כן יש הבדל בין יכולת כלכלית להכנסה פנויה וכו', מכאן שההכנסה הפנויה של האם קטנה מההכנסה הפנויה של האב, ואף נתון זה יקבל את משקלו הראוי בעת קביעת סכום המזונות."