פסק דין
בפניי עתירה מנהלית.
1. העותרים סיימו לימודי תואר ראשון במשפטים. הם השלימו התמחות של שנה אחת. ביום 1.11.12 ניגשו לבחינת הסמכה בכתב (להלן – הבחינה) של לשכת עורכי הדין, היא המשיבה 1. הם לא השיגו את הציון המזערי הנדרש על מנת לעבור את הבחינה. בהמשך לכך, הגישו השגות למשיבה 2, היא ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין. בהשגות קבלו על שאלות מסוימות בבחינה. ביום 28.11.12 הודיעו המשיבות על דחיית ההשגות האמורות. מכאן העתירה שבפניי, בה ביקשו העותרים כי אורה על פסילתן המוחלטת של שבע שאלות בבחינה. לחילופין ביקשו העותרים כי תתקבל, לגבי חלק מן השאלות, תשובה נוספת כנכונה.
2. לאחר שהוגש כתב תשובה, התקיים דיון בעל פה במעמד הצדדים. בהמשך לדיון, ולהערות בית המשפט, הודיעו העותרים (4.3.13) כי אינם עומדים על טענותיהם ביחס לשש מן השאלות נשוא העתירה. נותר, אפוא, לדון בשאלה אחת, היא שאלה מס' 51 בבחינה. במקביל הודיעה לשכת עורכי הדין, כי החליטה שלא לפסול את השאלה האמורה. יוצא, כי יש לדון בטענות הצדדים לגבי השאלה האמורה.
3. נקודת המוצא לדיון היא, כי המשיבה 2 היא גוף מנהלי. ככזו, חלות עליה כל עילות הביקורת שבמשפט המנהלי, ובכלל זה העילות הנוגעות לחריגה מסמכות, שקילת שיקולים זרים, סבירות ומידתיות. מקובלת עליי טענת המשיבות, כי בהפעלת עילות אלה יש לתת משקל הולם לכך שוועדת הבחינות היא גוף מקצועי, המורכב ממשפטנים בכירים מן המגזר הפרטי והציבור, ובכלל זה שופטים. הנטייה להתערב בשיקול דעתה המקצועי מצומצמת. מתחייבת בהקשר זה גישה שיפוטית מרוסנת ומאופקת. מקובל עליי גם, כי בהקשר זה יש להחיל על ועדת הבחינות אמות מידה דומות המופעלות במבחני הסמכה בתחומים כגון הנדסה ורפואה. יתרון הידע של בית המשפט בתחום המשפט אינו מביא להחלת אמות מידה שונות (ראו בג"צ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד נג(1) 153 (1999), בעמוד 166 לפסק דינו של כב' השופט י' זמיר). עם זאת, כפי שמסכימות המשיבות, אין החלטות הוועדה מחוסנות מביקורת שיפוטית. חלות עליהן, כמוסבר, עילות הביקורת שבמשפט המנהלי, כשם שהן חלות על גופים ציבוריים אחרים, לרבות גופים רמי מעלה (ראו, למשל, בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מד(2) 485 (1990)).
4. לטענת המשיבות, במסגרת הביקורת השיפוטית אין כלל מקום, מעיקרו של דבר, לבחינה עניינית של טענות בנוגע לנכונות תשובה מסוימת, בנוגע לצורך לקבוע תשובה שונה או נוספת, או בנוגע לניסוח מטעה של שאלה. בהקשר זה מפנות המשיבות לפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 1811/12 לשכת עורכי הדין בישראל נ' לב רן (2.5.12)). באותה פרשה התקבל ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים, אשר קיבל עתירה, וקבע כי בנוסף לתשובה שנקבעה כנכונה על ידי ועדת הבחינות, יש לראות בתשובה נוספת כתשובה נכונה. בית המשפט העליון ציין, כי "לדעתנו צודקת הלשכה בטענתה כי בנסיבות העניין, לא היה מקום לכך שבית המשפט ישים עצמו בנעליה של ועדת הבחינות, וידון לגופה בשאלה אם גם תשובה ג' נכונה היא". הדברים משקפים את מרחב ההתערבות המצומצם בהחלטותיה של המשיבה 2, על רקע מקצועיותה. עם זאת, הם נטועים, באופן מפורש, בנסיבות העניין שנדון שם. אין הם מצביעים על שלילה גורפת של האפשרות לדון באופן ענייני בשאלה, או בתשובה, זו או אחרת.
5. ברוח זו פסק בית המשפט העליון בבג"צ 4904/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד נח(5) 473 (2004), בעמוד 478, כי ככלל, יידרש בית המשפט בהקשר זה לטענות בדבר גדרי הסמכות, או בדבר אי עמידה של הלשכה וועדת הבחינות בנהלים שקבעו לעצמן. בית המשפט הדגיש כי "לא נשים עצמנו כגוף ערעורי בטענות בדבר נכונות התשובות". בית המשפט הטעים, בהקשר זה, כי בשאלון הבחינה מתבקשים הנבחנים לסמן את "התשובה הנכונה ביותר" (ההדגשה במקור). עם זאת העיר, כי "מובן כי אין להוציא מכלל אפשרות מקרים חריגים ונדירים שבהם תהא התערבות גם בעניין נכונות השאלות, כדי למנוע עיוות דין ולשם עשיית צדק". במקרה שנדון בעניין ותד, לא נמצאו נסיבות כאלה.
6. יוצא, כי רק במקרים חריגים ונדירים עשויה להתבקש התערבות בעניין נכונות השאלות. אמת מידה זו משקפת את הריסון השיפוטי, המתחייב ממקצועיותה והרכבה של ועדת הבחינות. יש בסיס מוצק לטענת המשיבות, כי אין מקום לכך שבית המשפט יהפוך למעין ועדת בחינות עליונה. בה בעת, חזקת התקינות, עליה עומדת לשכת עורכי הדין בטיעוניה, אינה חזקה חלוטה. ככל עשייה, גם עשייתה של ועדת הבחינות אינה חפה, במישור העיוני או המעשי, מפגמים.
7. זו אף זו. המדובר בבחינה במתכונת של שאלון רב ברירה (ראו תקנה 18ב(א) לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל, באתיקה מקצועית החלה על עורכי דין זרים ובמקצועות מעשיים) תשכ"ג – 1962). על פי טיבו, שאלון כזה יוצר, לגבי כל תשובה ותשובה, מצב של זוכה מול אפס. באין נימוקים לתשובה, תשובה לא נכונה אינה מקבלת ניקוד כלשהו. היבט זה מחדד את הצורך בהקפדה על מניעתן של טעויות והטעיות בשאלות ובתשובות. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון, כי "מתכונת הבחינה כבחירה בין אפשרויות, אשר אינה פותחת פתח להסבר ולהבהרה, מחייב כי תוצגנה שאלות שהתשובות להן הן חד משמעיות וברורות, ואינן פותחות פתח ממשי לאפשרויות שונות, שאם לא כן, תיתכן טעות ומבוכה" (דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבג"צ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (20.10.05)). בית המשפט הוסיף ועמד בהקשר זה על הצורך למנוע "ערפול ודו-משמעות בבחינה, שבה רק תשובה אחת מתוך מספר תשובות אפשריות היא הנכונה". גם על רקע זה עשוי לעלות, במקרים חריגים, הצורך בבחינה עניינית של שאלה או תשובה פלונית, על מנת למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בנבחנים.
8. יש לזכור, בהקשר זה, כי הבחינות הן תחנת מעבר הכרחית בכניסה לשערי המקצוע. בשל כך, אי תיקונו של פגם מהותי, הנוגע לבחינה זו או אחרת, עלול לפגוע באופן בלתי מידתי בזכות היסוד של מועמד לקבלה ללשכת עורכי הדין לחופש עיסוק. במקרים חריגים, כמתואר, זכות יסוד זו של הפרט עשויה להצדיק התערבות בהחלטות המשיבה 2, גם בהינתן השיקולים המוסדיים כבדי המשקל, המחייבים ריסון שיפוטי רב בהתערבות בהחלטותיה. למעשה, המשיבות אינן חולקות על כך (ראו פסקה 35 לכתב התשובה).
9. על רקע זה, יש לפנות למקרה שבפניי. בהקדמת המאוחר אציין כבר עתה, כי הגעתי למסקנה, כי מקרה זה הוא מקרה חריג, בו קיימת הצדקה עניינית בעלת משקל להתערב בשיקול דעתה של המשיבה 2. אבהיר עתה את השיקולים העומדים ביסוד מסקנה זו.
10. נקודת המוצא מצויה בשאלה מס' 51 של הבחינה. זהו נוסח השאלה:
"מנשה זוכה מחמת הספק בהליך פלילי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965. מנשה מבקש מבית המשפט לקבל את פסק הדין המזכה כראיה לכאורה לאמור בו, במסגרת הליך אזרחי שמנהל נגדו אפרים באותו עניין. מה הדין?
א. בית המשפט יקבל את פסק הדין כראיה לכאורה לאמור בו.
ב. בית המשפט יקבל את פסק הדין כראיה חלוטה לאמור בו.
ג. בית המשפט לא יקבל את פסק הדין כראיה כלל אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.
ד. בית המשפט לא יקבל את פסק הדין כראיה כלל"
11. המשיבה 2 קבעה, כי התשובה הנכונה לשאלה היא תשובה א'. בסימוכין המוצעים לשאלה (נספח ג' לעתירה), אשר פורסמו על ידי המשיבה 2, צוינה הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971. בחלקה הרלוונטי קובעת הוראה זו כך:
"(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי"
ברי, כי תשובה א' אינה תשובה נכונה, על פי הוראה זו. ההוראה סבה על ממצאים ומסקנות בפסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם. לעומת זאת, השאלה סבה על פסק דין אשר אין נתון כי הוא חלוט, אשר זיכה את הנאשם מחמת הספק. התשובה שנבחרה כנכונה אינה יכולה להיות נכונה על פי ההוראה האמורה. גם המשיבות אינן חולקות על כך. הן מתייגות בכתב תשובתן את הפרסום האמור מטעמן כטעות סופר מצידן.