גיגי (אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

השופטת ורדה מרוז:

כללי

1. לפנינו עתירה נגד החלטת וועדת השחרורים בכלא "השרון" מיום 11.11.13 לפיה נדחתה בקשת העותר לשחרור על תנאי ממאסרו (להלן: "הוועדה" או "וועדת השחרורים").

2.העותר מרצה מאסר בן 15 חודשים בגין הרשעתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 ואיומים לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל.

מועד חלוף שני שליש מתקופת מאסרו (ללא ניכוי מנהלי) חל ביום 5.11.13. מועד שחרורו מריצוי תקופת המאסר במלואה (בניכוי מנהלי) יחול ביום 8.3.14.

3.בתחילת מאסרו סווג העותר כאסיר אלמ"ב ועל כן, נבצר הימנו לגבש תכנית שיקום באמצעות רש"א, אולם בתאריך 27.8.13 הוסר הסיווג ובפגישה עם נציגת רש"א דחה העותר את הצעתה לתוכנית שיקום וביקש לבנות תכנית שיקום פרטית.

4.לפני וועדת השחרורים הניח העותר תכנית ערוכה בידי "התחלה חדשה" – מרכז טיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק – שכוללת ליווי וטיפול כפי שיפורט בהמשך.

5.הוועדה דחתה את בקשת העותר בשל הסכנה הנשקפת ממנו.

על העותר

6.לעותר נסיבות חיים קשות ומעוררות חמלה. הוא גדל במשפחה נורמטיבית, התגייס לצה"ל ושירת ביחידת המסתערבים. במהלך שירותו הצבאי ובמסגרת משימה שביצע, נפגע פגיעה פיזית ונפשית. בהמשך הוא אובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומה והוכר כנכה צה"ל.

7.על רקע התחלואה הנפשית ממנה סובל העותר, הוא התדרדר לשימוש בסמים ומשם, קצרה דרכו לפשע. לדידו, שירותו הצבאי ותרומתו למדינה עלו במחיר אישי כבד מנשוא. במהלך השנים פיתח העותר תלות בתרופות פסיכיאטריות ובסמים. בהמשך, החליף את הסמים בתחליף מסוג מתאדון וכיום הוא סובל מתחלואה כפולה, תלות במתאדון ובתרופות פסיכיאטריות. ניסיונותיו החלקיים לגמילה, עובר למאסרים שריצה, עלו בתוהו.

8.לעותר עבר פלילי עשיר, לחובתו 9 הרשעות בגין 36 עבירות, בהן עבירות אלימות, סמים, רכוש, מרמה ואיומים. זה לו מאסרו השני. את המאסר הקודם ריצה במלואו והשתחרר ביום 31.7.11. לא חלפו אלא 8 חודשים עד אשר ביצע את העבירות נושא מאסר זה.

9.מהרשעותיו הקודמות, בעיקר זו האחרונה, נושא המאסר דנן, עולה דמות אדם אלים ומסוכן. העיון בכתב האישום, על פניו, מלמד על הסכנה הנשקפת מהעותר כאשר על רקע ויכוח שהתגלע בינו לבין שכנתו, המתלוננת, בגדרו חשדה בו האחרונה כי נגע במנעול דלת דירתה והעירה לו על כך, איים עליה העותר "את רוצה לשתוק או שאני סוגר אותך לכל החיים". לאחר מכן, נכנס לדירתו ויצא עם מקל מגב אשר באמצעותו היכה במתלוננת בכל חלקי גופה וגרם לשבר בידה הימנית.

10.בקשתו לשחרור על תנאי נסמכת על התנהגותו התקינה בין כתלי הכלא, העדר דו"חות משמעת, הודייתו בביצוע המעשים בגינם הורשע ותוכנית השיקום הפרטית שהוכנה עבורו. בין כותלי הכלא לא עבר העותר הליך שיקומי ואת האשם לכך הוא תולה בשב"ס, אשר אין בסל הטיפולים שברשותו תכנית טיפולית הולמת לתחלואה הכפולה ממנה הוא סובל.

11.גורמי הטיפול בכלא ציינו, כי אכן אין מתווה שיקומי הולם לתחלואתו הכפולה של העותר אולם, גרסו, כי העותר אינו נוטל אחריות מלאה למעשיו, חרף הודייתו המילולית בביצועם וכי הוא מרוכז בעצמו ובסבלו, ללמדך כי לא בשלו התנאים לשילובו בהליך טיפולי.

החלטת הוועדה

12.וועדת השחרורים קבעה כי הסכנה הנשקפת מהעותר בעינה עומדת ודי בנימוק זה כדי לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם, בין אם עבר הליך טיפולי במסגרת המאסר ובין אם לאו. כן הוסיפה וקבעה:

"אולם, כל הליך שכזה לא נעשה ואין זה מעלה ומוריד האם אכן לא התאפשר יתכן והיה בו לאסיר להשתלב במסגרת הנ"ל או שהוא לא הסכים לטיפול הנ"ל מאחר שהעובדות שלעצמן של אי קבלת טיפול במסגרת הכלא, יש בהם גורם שהינו לחובתו של האסיר, כאשר נצפית מסוכנות ממנו. לאור העובדה שמדובר באסיר הנזקק לטיפול ומעקב פסיכיאטרי שוטף, כפי שנאמר בחוות דעת מב"ן וכאשר בעברו התמכרות לסמים, (אמנם בדיקות השתן שלו נקיות בין כתלי הכלא, אולם לא ניתן לדעת לאשורן את התנהלותו והתנהגותו עם יציאתו מן הכלא לעניין הסמים)- אין כל ספק כי מסוכנותו של האסיר לא אויינה נכון להיום בהעדר כל טיפול בכלא".

13.הוועדה הוסיפה, כי לחובת העותר עומדת העובדה שאין הוא מפנים את האלימות החמורה שבמעשיו ומשליכה לעבר קורבנו – עובדה אשר אף ד"ר שני הכיר בה במסגרת תכנית השיקום שהגיש – ואשר אף בה די כדי ללמד על הסכנה הנשקפת מהעותר.