וַיִּמְלְאוּ ארבעים שנה לכניסתו לתוקף של חוק הנאמנות, התשל"ט–1979. ויהי בשנת הארבעים ואחת שנה, וַיֻּגַּד לרשם ההקדשות "אֲשֶׁר לֹא יָדַע" את בתי הדין הרבניים "כִּי בָרַח הָעָם": אפוטרופוסי הקדשות דתיים אינם רושמים הקדשות אלו בפנקסי ההקדשות הציבוריים, ואף אינם מגישים לרשם דין וחשבון על ענייני ההקדש במועד ובדרך שקבע שר המשפטים להקדשות ציבוריים. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, ואין מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה, וַיָּחֶל רשם ההקדשות בפניות במכתבי דרישה והתראה אל אפוטרופוסי הקדשות דתיים לרשום בפנקסו את הקדשות בתי הדין הרבניים ולהציג לפניו דו"חות על פעילותם.
אפוטרופוס הקדש בית חינוך יתומים לעדת הספרדים בירושלים (להלן – המבקש או ההקדש) "נרעש ונפחד" מן הדרישות שקיבל פנה אל בית הדין הרבני, אביהם של ההקדשות הדתיים הרבניים, בבקשה לסעד הצהרתי, ועל פיו יורה לו בית הדין כי אין הוא חייב לרשום את ההקדש בפנקסי ההקדשות הציבוריים ואין עליו למסור לרשם ההקדשות דין וחשבון על פעילות ההקדש, שהרי נתון הוא לשיפוטו הייחודי של בית הדין הרבני בכל עניין הנוגע לניהול הפנימי של ההקדש.
המבקש "נרעש" מן הדרישה המפתיעה המגיעה לראשונה כלפי הקדש הקיים כמעט מאה שנה וענייניו נדונים ומפוקחים תמידין כסדרן בבית הדין הרבני ו"נפחד" מחרב העיצומים שהונפה מעל ראשו אם לא יציית לדרישת רשם ההקדשות (סעיפים 30 ו-31 לחוק הנאמנות).
האם ייענה בית הדין לבקשת ההקדש, או שמא ימשוך את ידיו מהכרעה מטעם חוסר סמכות, כטענת המדינה בשם רשם ההקדשות?
זהו בזעיר אנפין עניינו של פסק דין זה.
"הקדש בית חינוך יתומים לעדת הספרדים בירושלים" הוא הקדש דתי שנוסד בבית הדין של הרבנות הראשית לארץ ישראל על פי שטר הקדש מיום ב' באדר תרפ"ה. וכך, בין היתר, נאמר בשטר ההקדש:
[...] בִקש מאתנו הר' משיח ברוכוף הנ"ל אחרי שהגיש לפנינו את כתב "אלה דברי הברית" מיום כ"ט אייר תרס"ו ושאר המסמכים השייכים לענין, לעיין בדין זה, ואם יראה הדבר בעינינו להחליט ליסודו של ההקדש הנ"ל עפ"י דת תוה"ק ולהוציא שטר הקדש רשמי כד"ת למען ירשם המגרש והבור והבנין הנ"ל בספר האחוזה של ירושלים לשם המוסד בית חנוך יתומים לעדת הספרדים.
ובכן אנחנו נשיאי וחברי הרבנות הראשית לא"י בירושלים אחרי אשר קראנו את כתב "אלה דברי הברית" [...] ושאר המסמכים אשר הוגשו לפנינו בענין זה [...] ושמיעת עדויותיהם של העדים אשר העידו לפנינו... עיינו בדין זה ונו"נ בארוכה ועלתה הסכמתנו והחלטנו ליסודו של ההקדש מהיום והלאה על המגרש והבור הרשומים בספרי האחוזה של ירושלים חצים לשם המנוח הצדיק ר' אברהם ברוכוף ז"ל והחצי השני לשם המנוח ר' חזקיה יששכרוף נ"ע יחד עם כל הבנינים שנבנו עליהם [...] לטובת המוסד בית חנוך יתומים לעדת הספרדים בירושלים [...] וישמשו תמיד למוסד צדקה וחסד [...] ויתחנכו על ברכי התורה והיראה בהתאם לתנאי ההקדש המבוארים בפרטיותם בכתב "אלה דברי הברית".
שטר זה יצא מאתנו נשיאי וחברי הרבנות הראשית לא"י ונחתם ביום ה' ב' לחדש אדר תרפ"ה פעיה"ק ירושלים ת"ו, ונמסר למעונינים.
במהלך כמעט שני היובלות שחלפו מאז נוסד ההקדש קיימו דייני בית הדין לדורותיהם לא מעט דיונים בענייני היצירה והניהול של ההקדש, בשלל תיקים ובכמה וכמה נושאים, לרבות בבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני קיים פעולות פיקוח ומדי פעם קיבל דו"חות על ניהול ההקדש. לדוגמה תצוין החלטה שנתן בית הדין בירושלים ביום ז' בתמוז תשנ"ה (5/7/1995) בתיק 90000610-44-1 : "על נאמני ההקדש לדווח לבית הדין תוך חצי שנה על מצב ההקדש ועל סדרי הניהול". בין היתר מצויים בתיקי בית הדין מסמכים שעניינם פעולות ביקורת ובקרה על ניהול ההקדש שעשה רואה-חשבון שמינתה הנהלת בתי הדין הרבניים, וכן דו"חות כספיים לשנים 2000 ו-2001 שהגיש ההקדש על פי דרישת המפקח על ההקדשות, שמונה לפי תקנה ק"צ לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג.
בשנת 1997 פנה אחד מנאמני ההקדש בתובענה אל בית המשפט המחוזי בירושלים, ובה ביקש פסק דין הצהרתי בעניין "מינוי אפוטרופוסים להקדש ואיסור מכירת נכס הקדש" (ה"פ (מחוזי ירושלים) 315/97 שלום בורוכוב נ' הראשון לציון כב' הרב אליהו בקשי דורון שליט"א (1999) (להלן – פרשת בורוכוב). הנאמן טען שם כי "מדובר בהקדש ציבורי אשר נוסד בפני נשיאות הרבנות הראשית לישראל, ולפיכך חלות הוראות חוק הנאמנות תשל"ט-1979, והסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי". עוד טען אותו נאמן כי "טענות המבקש בנוגע להקדש חורגים [כך במקור] משאלת ייסוד ההקדש או ניהולו הפנימי, ולפיכך אין בית הדין הרבני מוסמך לעסוק בהן". הוא טען כי יש להחיל באופן חלקי את הוראות חוק הנאמנות על זיקות נאמנות שנוצרו לפני תחילתו. ראוי לציין במיוחד כי רשם ההקדשות, המשיב לבקשה שלפנינו, היה צד לאותו הליך (המשיב 6). השופטת יפה הכט דחתה את התביעה על הסף, קבעה כי מדובר בהקדש דתי, וכתבה:
טענת המבקש כי יש להחיל באופן חלקי את הוראות חוק הנאמנות על זיקות נאמנות שנוצרו לפני תחילתו, וכי ישנה מגמה להרחיב את השיפוט האזרחי גם על הקדשות דתיים אינה מקובלת עלי במקרה דנן. טענתו זו נסמכת על דברי כב' השופטת ביניש בע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל ואח' נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום ואח' (דינים עליון נג 18), אולם, ובלא לנקוט כל עמדה באשר למגמה הנטענת לעיל, אין כל מחלוקת כי כאשר מדובר בהקדש דתי שנוסד לפני תחילת חוק הנאמנות, ומתקיימים בו התנאים הקבועים בסימן 53(3), הרי שלבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בענייני יצירתו וניהולו הפנימי של ההקדש.
ביום כ"א באלול תש"ף (10/09/2020) הגיש ההקדש בקשה בתיק זה למתן סעד הצהרתי בדבר הפיקוח על פעילות ההקדש, וכן למתן החלטה כי הוראות חוק הנאמנות לעניין היצירה והניהול הפנימי של הקדש אינן חלות על המבקש.
לטענת המבקש, ביום 9/8/2020 נשלח אליו מכתב מאת רשות התאגידים, ובו נטען כי הפיקוח על ההקדש צריך להיעשות על ידי יחידת רשם ההקדשות, וזאת מכוח הוראות חוק הנאמנות. המבקש מוסיף כי מכתב זה הצטרף לפנייה קודמת שנעשתה על ידי רשות התאגידים ביום 29/7/2020, ובו דרישה לרשום את קיומו של נכס שהוקדש לטובת בית היתומים (הקדש רגינה ביטון) גם כן כהקדש ציבורי. לטעמה של רשות התאגידים משעה שאחת ממטרותיו של ההקדש היא קידומו של עניין ציבורי, "כל ענין ציבורי, בכל תחום ובכל נושא", קמה לרשם ההקדשות סמכות לפקח על פעילותו של הקדש זה. המבקש מציין כי מכתבים דומים יצאו גם להקדשות דתיים אחרים המיוצגים על ידי בא-כוח המבקש, ונראה כי מדובר בשינוי מדיניות מצד משרד המשפטים, אשר מבקש להפקיע את הפיקוח על ההקדשות הדתיים מבית הדין ולהעבירם לידי רשות התאגידים.
המבקש טוען כי סימן 53 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל מקנה לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון "בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוצרו לפני בית הדין הרבני לפי הדין היהודי". לפיכך עניינם של כלל ההקדשות אשר נוסדו בפני בית הדין הרבני צריך להתברר בפני בית הדין הרבני, והוא זה שצריך לפקח עליהם. לדבריו, אין להכיר בהקדשות הדתיים כהקדשות ציבוריים אשר הפיקוח עליהם יבוצע בהתאם להוראות חוק הנאמנות על ידי רשם התאגידים. הדבר נכון בפרט לגבי הקדש בית חינוך יתומים לעדת הספרדים, שכן עניין מעמדו של ההקדש וסמכות הפיקוח עליו נדונו והוכרעו בהליך קודם גם על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בפרשת בורוכוב הנ"ל. החלטה זו היא "מעשה בית דין" גם לגבי רשם ההקדשות, שכן הוא היה אחד המשיבים באותו הליך, וההחלטה התקבלה לאחר שמיעת עמדתו. על כן מבקש ההקדש כי בית הדין יורה כי הפיקוח על פעילות ההקדש היא בידי בית הדין ולא בידי רשם ההקדשות, וכי אין על המבקש חובה לפעול לרישום ההקדש אצל רשם ההקדשות הציבוריים, שכן מדובר בהקדש דתי שהוקם טרם חקיקת חוק הנאמנות.
לאחר ארכות שאישר בית הדין, הגיש רשם ההקדשות את תגובתו ביום כ"ז בטבת תשפ"א (11/01/2021) באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב. התגובה הוכתרה "תגובת המשיבה – מדינת ישראל". בתגובה נטען כי בקשת ההקדש תוקפת החלטה של רשם ההקדשות על פי סעיף 26 לחוק הנאמנות, וכי תקיפת החלטה של רשות מִנהלית, רשם ההקדשות, לרבות הטענה המועלית בבקשה כי החלטתו ניתנה בחוסר סמכות, צריכה להיעשות בהליך המתאים בערכאה המוסמכת. התגובה מטעימה שהחלטת רשם ההקדשות היא החלטה של רשות שלטונית, והיא אינה נוגעת ליצירתו או לניהולו הפנימי של ההקדש. על כן היא אינה נתונה לסמכותו של בית הדין הרבני. התגובה מוסיפה כי שאלת הסמכות לעניין רישום ופיקוח על הקדשות דתיים מצויה בדיונים במשרד המשפטים, בבחינה שטרם הושלמה. לכן התבקש בית הדין לדחות את הבקשה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.