רקע, הבקשה לסתירת הדין ולעיכוב ביצועו ודברי בית הדין האזורי בנוגע לה
לפנינו בקשה נוספת של המבקש שלגביו קבע בית דיננו בפסק דין חלוט כי זייף את הסכם הגירושין שבינו לבין המשיבה ושהורינו לגביו בהתאם להסכם האחר – ההסכם שהציגה המשיבה ושלגביו קבענו בפסק דין מנומק כי הוא ההסכם האמיתי והכשר – כי חלקו בנכס המשותף יעבור לידי המשיבה וכי המבקש יורחק ממנו.
לאחר שנדחתה בקשה קודמת שלו לעיכוב ביצוע פסק דיננו, בקשה שנתלתה בתואנות סמכות שלא היה להן מקום כפי שביאר אחד החתומים מטה בארוכה בהחלטה קודמת ושבצירוף להן טען גם על זכותו להגיש בקשות לסתירת הדין וכו', הגיש המבקש אכן בקשה לסתירת הדין – בקשה שהוגשה לבית הדין האזורי כשעימה ביקש המבקש גם כי בית הדין האזורי יעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין הגדול, זאת לאחר שבית הדין הגדול עצמו דחה כאמור את בקשתו, ואף לולי זאת – רעיון עִוועים כזה כי ערכאה נמוכה תעכב את ביצוע פסק דינה של הערכאה שלמעלה ממנה טרם נשמע, כמדומה, במחוזותינו, אף ששמענו גם ראינו לא מעט בקשות תמוהות ואף מחוצפות.
יאה בקשה זו למי שהגישה, מי שזייף הסכם כדי לקבל דבר במרמה – לא ייבצר ממנו להגיש בקשות מופרכות ומחוצפות.
כאן המקום להעיר גם – אף שהחלטה זו אינה עוסקת בבקשה לסתירת הדין לגופה אלא, כאמור להלן, בבקשה להורות לבית הדין האזורי לדון בה – כי לכאורה ניסה המבקש גם להוליך שולל את בית הדין האזורי בתיאור המרמז כביכול כי עיקרו של פסק דיננו הושתת על תוצאותיהן של בדיקות הפוליגרף, בעוד האמת היא כפי שנאמר בפסק הדין גופו כי המסד והמשען לפסק דיננו היה ניתוח כלל העובדות, הטענות ונוסחי ההסכמים שבתיק, שמהם עלו כפורחות קביעותינו החמורות בנוגע לזיוף ההסכם בידי המבקש או בידי מי מטעמו, כל זאת ללא הסתמכות על בדיקת הפוליגרף. רק לאחר מכן הובאה בדיקת הפוליגרף שאיששה את ממצאינו ומסקנותינו למעלה מן הצורך, בבחינת 'יהודה ועוד לקרא'.
לא זו בלבד, לפחות חלק מנימוקי הבקשה ומהותה הם ערעוריים באופיים. כך למשל בסעיף 10 לבקשה מתווכח המבקש ומתפלמס עם פסק דיננו על שלא נתן משקל ראוי לדעתו לדברי אב בית הדין קמא בנקודה מסוימת. הערכאה הנמוכה מתבקשת אפוא לסתור את דינה של הערכאה שלמעלה ממנה ולעכב את ביצועו בין השאר משום שלדעת המבקש לא נתנה הערכאה הגבוהה משקל מספיק לדברי הערכאה הנמוכה עצמה.
עיקרה של הבקשה הוא סקירה תמציתית, מנקודת מבטו של המבקש, של הרקע ושל פסק הדין, ומסעיף 17 לבקשתו ואילך הוא מפנה לבית הדין קמא את טענתו – בקשתו לסתירת דינו של בית דיננו. כך הוא מבאר התם כי נוכח האמור בפסק דיננו בנוגע לבדיקות המז"פ עולה כי עד עתה, ועד בכלל, לא נמצאו ממצאים מדעיים המאפשרים את הכרעת הדין במקרה כשלפנינו. המבקש אף קובע כי בכל הכבוד לבית דין קמא ולבית דיננו בדיקה מדעית מהימנה עדיפה על בדיקותינו. נשוב ונעיר על הרמז המטעה כי ממצאי בדיקות כלשהן – שאינם מספיקים – הם שאפשרו את הכרעתנו. כאמור לעיל, לא היא. המסד לפסק הדין היו עובדות שלא נזקקו לבדיקות כלשהן, והללו נעשו רק 'לרווחא דמילתא' כ'יהודה ועוד לקרא'.
מכל מקום, לדברי המבקש, בהתאם לגישתו ולטענתו האמורה פנה הוא לבדיקה פורנזית במכון שלטענתו מצליח גם במקומות שבהם נכשלות בדיקות המז"פ. לדבריו, שאליהם מצורפים ממצאי המכון המדובר, העלתה בדיקתו של מכון זה מסקנה שונה מזו שעלתה בפסק דיננו.
ושוב נעיר על האמירה התמוהה שייתכן שאינה אלא ניסיון הטעיה כפול ומכופל, של המכון המדובר ושל בית הדין: לא ברור אלו מסמכים הגיש הלה למכון זה, הרי ההסכמים שהוצגו לבית הדין, ובתוכם ההסכמים שהציג המבקש, שלטענתו הם ההסכמים המקוריים, נותרו תחת ידינו והועברו להנהלת בתי הדין כדי שתפנה לגורמים המוסמכים לשקול נקיטת אמצעים פליליים בגין זיוף מסמך והגשת מסמך מזויף כראיה לערכאה שיפוטית, לבית הדין! אולי הגיש הלה למכון זה עותק מזויף נוסף של ההסכם שהגיש הוא וכן עותק – או מה שנחזה כעותק – של ההסכם שהגישה המשיבה. משלא קיבל המכון את המסמכים שהוצגו לבית הדין שעליהם נטען שהם מקוריים, לא ברור מה הם המסמכים שבדק, ערכן ותועלתן של בדיקתו ושל חוות דעתו מוטלים לכאורה בספק רב, בלשון המעטה, בנוסף לחולשתה של חוות דעת מוזמנת שניתנה לבקשת מי שבית הדין קבע שהוא זייפן ושנתפס גם בשקרים נוספים כמתואר בפסק דיננו – וכאמור עולה מאליה גם הסברה כי שמא הפניית הבקשה לסתירת הדין דווקא לבית הדין קמא שמטבע הדברים מצוי פחות בפרטים אלה שבפסק דיננו לא נועדה אלא כדי לנסות ולהטעותו.
בית הדין קמא נהג כראוי וכמקובל והבהיר בהחלטתו מי"א בסיוון תש"ף (3.6.20) כי מאחר שהבקשה נסובה סביב פסיקתו של בית דיננו הרי שאת הבקשה לסתירת הדין יש להגיש לבית דיננו.
המבקש לא אמר נואש ושב והגיש לבית הדין קמא בקשה כי יעיין שנית בהחלטתו – לאמור בקשה לסתירת דינו שבהחלטתו שלא לסתור את דיננו שבפסק דיננו (ובעוד בקשתו הראשונה מתיימרת להציג ראיות חדשות, בקשה זו אינה אלא התפלמסות משפטית עם בית דין קמא, מה שלכולי עלמא אין מקומו בבקשה לסתירת הדין אלא בערעור או בבקשת רשות ערעור) – שכן לטעמו את האמור בתקנה קמו לתקנות הדיון כי בקשה לעיכוב ביצוע יש להגיש "לבית הדין הפוסק" יש לפרש כאילו נאמר "לבית הדין האזורי", שהרי התקנה מדברת בעיכוב ביצוע עקב ערעור ואין ערעור אלא על החלטות בית הדין האזורי, ועוד שהרי נאמר בתקנה כי אם דחה בית הדין בקשה זו רשאי המבקש להגיש בקשת עיכוב ביצוע לבית הדין הגדול, הרי ראיה שבית הדין הפוסק אינו בית הדין הגדול.
לא נתקררה דעתו עד שכתב כי משקבע בית הדין קמא כי את הבקשה יש להפנות לבית דיננו שלל ממנו זכות ערעור, שהרי על החלטת בית דיננו לא יוכל לערער. אמנם הדברים אכן כך, על החלטות בית דיננו אין יכולת לערער, שהרי אין אפשרות לערער על החלטה שניתנה בערכאת הערעור, ואין ערעור על ערעור.
משכילה לדבר בזכות הגשת בקשת עיכוב הביצוע שמכוח תקנה זו עבר המבקש לטעון בדבר זכות נוספת כביכול שיש לו, הזכות לבקש את סתירת הדין על פי תקנה קל ולבקש את עיכוב הביצוע בגדרה של בקשה זו. כאן הפליא המבקש לעשות בפלפולו וביאר כי משכילה בית הדין הגדול את מלאכתו בפסיקתו שבערעור צריכה להיות בקשה לסתירת הדין – וממילא לטעמו גם הבקשה לעיכוב ביצועו – מוגשת לבית דין קמא, שכן מדובר לטעמו ב'עניין חדש' שאין מקומו בערכאת ערעור ושאותו הוא מדמה ל'משפט חוזר' בערכאות האזרחיות המתנהל בערכאה קמייתא.
גם בעניין זה הוא חוזר על אמירתו כי דחיית עמדתו כמוה כפגיעה בזכות הערעור, זכות הערעור על דחיית הבקשה לסתירת הדין.
בית הדין קמא שב ונזקק לבקשת המבקש. לטעמנו לא היה חייב לעשות כן שכן בקשה זו עצמה כאמור לא עמדה בתנאי הסף של בקשה לעיון חוזר ולסתירת הדין ותוכנה הוא ערעורי במהותו, אך כך מכל מקום בחר בית הדין קמא לעשות, ואולי לפנים משורת הדין, וכך כתב בהחלטתו מיום י"ז בסיוון התש"ף (9.6.2020), לאחר הצעת טענות המבקש (ההדגשות במקור):
[...] פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי הינו כדלקמן [...] על פסיקה זו אין ערעור ואין בקשה לעיכוב ביצוע.
הבקשה מתייחסת לפסק בית הדין הרבני הגדול [...] הווה אומר על בית הדין הרבני האזורי הפוסק אין ערעור. הערעור ובקשת עיכוב הביצוע הינו על בית הדין הרבני הגדול הפוסק [...]
על כן בית הדין שב על החלטתו כי יש להגיש בקשתו לבית הדין הרבני הגדול וככלל שאין החלטה זו מקובלת עליו רשאי הוא להגיש ערעור עליה בבית הדין הרבני הגדול.