לפנינו ערעור האישה, שאותו הגישה לפני כשנה ושמונה חודשים, וערעור שכנגד, שאותו הגיש האיש לפני כארבעה חודשים, על החלטת בית הדין האזורי מיום י"ז בכסלו תשע"ח (5.12.2017) בתיק 948010/3 שעניינה ביישום של פסק דין קודם מיום ב' בשבט תשע"ה (22.1.2015).
ההחלטה נשואת הערעור והרקע לה
בהחלטת בית הדין האזורי מיום ב' בשבט תשע"ה (22.1.2015) בעניין חלוקת רכוש הצדדים נקבע שהמגרש של האישה שאותו השביח האיש שייך לאישה כ'נכסי מלוג', ולא הייתה בו כוונת שיתוף, ולאיש זכות לקבל את פירות הנכס (השכירות מהמגרש).
אולם, נקבע עוד, מאחר שדין האישה הוא כעין מורדת לעניין דין זה, זכאי האיש להחזר הוצאותיו עד שיעור השבח. ומכל מקום, מאחר שהאיש אכל את פירות הנכס בדמות דמי השכירות שנגבו עבור הנכס, נקבע שיש לנקוט (על כל פנים מן הספק, מאחר שהאישה מוחזקת) כדעת הבית שמואל (סימן פח ס"ק יב) על בסיס דברי הרמב"ם, שיש לקזז מתשלום ההוצאות את הפירות שהאיש כבר אכל (דהיינו דמי השכירות, בנדון דידן).
לכן הורה בית הדין לאיש להמציא מסמכים באשר להוצאות ולשיעור השבח וסיים (ההדגשה אינה במקור):
אך כבר כעת יובהר כי אם יתברר ביחס להכנסות המצטברות שהתקבלו מהשכרת המגרש והגיעו לידי הנתבע או שנוצלו לצורך כלכלת הבית שהייתה מוטלת עליו, וכיוצא בזה, כי כל הכנסות אלו עולות על סך ההוצאות ושכר העבודה – לא יהיה מקום לתשלום כלל, וגם אם ההכנסות פחותות מההוצאות – יבוצע קיזוז, והנתבע יהיה זכאי רק ליתרת התשלום לאחר הקיזוז.
עוד יובהר כי אם יתברר שהיקף השבחת המגרש כתוצאה מההשקעות נמוך מגובה ההשקעות, הנתבע יהיה זכאי רק להחזר בגובה ההשבחה בניכוי ההכנסות, אך לא למלוא ההוצאות.
בהמשך התקבלו מסמכים מאת האיש לגבי ההוצאות, וכן התקבלה הערכת שמאי (מעודכנת) שהעריך את השבח בסך 490,000 ש"ח. על פי הנתונים קבע בית הדין בהחלטה מיום י"ז בכסלו תשע"ח (5.12.2017) שהאיש זכאי להחזר על הוצאות בסך כ־302,000 ש"ח. מסכום זה ניכה בית הדין את מחצית השכירות שהיה בסך 324,000 ש"ח, כלומר 162,000 ש"ח, ולמסקנה חויבה האישה לשלם לאיש 140,000 ש"ח. כנימוק לנכות רק את חצי השכירות שהתקבל, כתב בית הדין:
דמי השכירות שנגבו מהמגרש, עמדו על סך 324,000 שקל, הופקדו לחשבון משותף, ושימשו את שני הצדדים לכל צורכיהם ולא רק את התובע. משום כך יש להפחית רק מחצית מדמי השכירות מתוך חלקו של התובע בהשבחת המגרש.
'מה שהוציא' האיש ו'מה שאכל' – הגדרות והערכות, הערעור והכרעתו
ביום י"ד בטבת תשע"ח (1.1.2018) הגיש בא כוח האישה ערעור על החלטה זו בטענה שלפי פסק הדין המנחה יש לנכות לא רק כספים ששימשו לצורכי האיש האישיים, אלא גם כספים "שנוצלו לצורך כלכלת הבית שהייתה מוטלת עליו". אם כן: גם אם הכספים נכנסו לחשבון משותף, עדיין יש לנכות את מלוא הסכום (324,000 ש"ח), וכך אין האישה צריכה לשלם כלום. עוד כתב שעובדתית האמור אינו מדויק, שכן חלק מהכספים הופקדו או הועברו לחשבון פרטי של האיש.
התקיים דיון בפנינו בערעור האישה ובית הדין ביקש את הבהרת בית הדין האזורי לפסק הדין נשוא ערעור האישה.
בית הדין האזורי כתב בהבהרתו מיום כ"ז באדר ב' תשע"ט (3.4.2019):
לא מקום ההפקדה הוא שמשנה את מעמדם של הכספים, אלא השימוש שנעשה בהם – אם לצורכי הנתבע הפרטיים, לרבות קניות של צורכי כלכלה המוטלים עליו בלבד, או לצורכי שניהם, או לצרכים של האישה בלבד שאין הבעל מחויב בהם. ההפקדה לחשבון המשותף מהווה ראיה לכך שכספים אלו שימשו את שני הצדדים לכל צורכיהם ולא שימשו רק את הנתבע. מהחשבון המשותף שולמו כספים להחזר משכנתה שלקחו הצדדים, וכן משך כל אחד מהצדדים כספים לצרכיו וכן לכלכלת הבית.
לא נכנסנו לבדיקה פרטנית איזה חלק מהכספים שימש את הנתבע או את כלכלת הבית שהייתה מוטלת עליו, ומה החלק ששימש את התובעת, ויצאנו מתוך הנחה שהשימוש בכספי חשבון זה התחלק בין הצדדים בשווה.
נבהיר עוד כי גם אילו היה מוכח שחלק גדול מכלכלת הבית, שהבעל היה מחויב בה, נעשתה מתוך החשבון המשותף, עדיין אין הדבר מחייב את המסקנה שהנתבע הוא זה שהשתמש בכספי השכירות לבדו, שהרי בחשבון זה הופקדו גם הכנסות אחרות שלו ושל האישה וכלכלת הבית נוהלה גם מכספים אלו ועל ידי שניהם במשותף.
אין מקום לחקור ולדקדק מה הסכומים ששימשו לצרכים שהבעל מחויב בהם ומה שימש לצרכים אחרים. ייתכן אף שצרכים של האישה שאין בעל מחויב בהם היו גבוהים מאלו שנמשכו לצורכי הנתבע או לצרכים שהוא חייב בהם. כדי להימנע מהצורך לבצע את החישובים המסובכים האלו קבענו כי כספי החשבון המשותף ייחשבו ככספים משותפים על כל המשתמע מכך.
מהעיון בהחלטת הבהרה זו של בית הדין האזורי עולה שבית הדין הבהיר שאין כל סתירה בין קביעתו למעשה לבין העקרונות שבפסק הדין המנחה, אלא שהתייחס לאפשרות שחלק מהכספים שימשו לא רק את האיש או את כלכלת הבית, אלא גם את צורכי האישה בלבד, וכגון תשלומי משכנתה על הדירה המשותפת (שאכן נתחלקה בין הצדדים), צורכי האישה שאין האיש מחויב בהם, או משיכות של האישה לצרכיה. לכן קבע כהערכה גסה שכספי החשבון המשותף ייחשבו כמשותף, ושיש לנכות רק את מחציתם.