בעל דין המטריח בטיעוני כזב עובדתיים וטענות שווא משפטיות לבטלות פסק דין

החלטה 

לפנינו בקשה נוספת של המבקש.

טרם נסקור את הבקשה נזכיר את האמור בהחלטה קודמת שנתן אחד החתומים מטה ושהמבקש מבקש כביכול להסתמך עליה בבקשתו הנוכחית.

בהחלטה האמורה נאמר כך:

הבקשה להבהרה נסובה סביב המחלוקת שהתגלעה לכאורה בין הצדדים בשאלה אם פסק דינו של בית דין זה בעניינם עודו בתוקף. בית דין קמא הניח לכאורה כי אכן כן, ומכך נגזרו החלטותיו, אולם נוכח עמדת המבקש קבע בית הדין כי רשאי המבקש לפנות אל בית דיננו בבקשת הבהרה.

משכך נבהיר כי פסק דין שניתן בבית דין הגדול הוא פסק דין חלוט ותקף אלא אם אירע אחד מאלה:

1. אם מלכתחילה נקבע פסק הדין כתקף לזמן מוגבל או לנסיבות מסוימות בלבד;
2. אם בית דין הגדול עצמו ביטלו במסגרת הליכי סתירת הדין;
3. אם בוטל על ידי פסיקה של בג"ץ שקבעה כי ניתן שלא בסמכות.

למיטב ידיעתנו לא התקיים בפסק דיננו שבעניינם של הצדדים אף אחד משלושת התנאים החלופיים האמורים, ומשכך מובן מאליו כי עודו בתוקף.

ככל שלמבקש יש ידיעה שונה וסבור הוא כי בפסק דיננו התקיים אחד מתנאים האמורים רשאי הוא לטעון לכך ובלבד שיצרף אסמכתה לכך.

נעיר כי למעשה האמור הוא מושכלות ראשונות שאין צורך בהחלטות הבהרה בעניינן, פסק דין – כל פסק דין – הוא בתוקף אלא אם בוטל. לו היה המבקש מטריח את בית הדין בבקשת הבהרה כזו ביוזמתו הוא, היינו משיתים עליו הוצאות משפט, אלא שכיוון שבית הדין האזורי לכאורה הוא שהפנה אותו לבקש את ההבהרה אין מקום כי יושתו עליו הוצאות.

את בקשתו שלפנינו מעמיד המבקש על שתי רגליים:

הראשונה היא בקשה לקבוע כי פסק דינו החלוט של בית דיננו (מיום י"ב בטבת התשע"ט – 20.12.18) מעולם לא היה בר תוקף, כשלעניין זה מגבב המבקש טענות זרות ומוזרות שכשלעצמן אינן מעלות כל עילה – ולו לכאורית – לביסוס טענתו המרכזית הנ"ל ושבשלהן מבקש הוא לקבוע כי פסק הדין היה בלתי חוקי.

פטורים אנו מלהתייחס לגופן של הטענות המועלות בעניין זה, ואף ראוי שלא נתייחס אליהן לגופן מן הטעם הפשוט שאין מקום לתת לגיטימציה כלשהי לטענות ממין זה. למבקש לכפור בחוקיותו של פסק דין ובסמכות שבה ניתן עומדת הזכות לעתור נגדו לבג"ץ, וכמוזכר בהחלטה המצוטטת לעיל "פסק דין שניתן בבית הדין הגדול הוא פסק דין חלוט ותקף אלא אם [...] בוטל על ידי פסיקה של בג"ץ". אין אדם יכול לעשות דין לעצמו ולקבוע כי פסק דין אינו תקף, לא היה תקף מעולם, אינו חוקי או ניתן שלא בסמכות. מתן הלגיטימציה לטענות כאלה שאינן נסמכות על הליך חוקי של עתירה לבג"ץ ועל פסיקתו של זה הרי הוא שומט את הקרקע מתחת לכל פסיקה שיפוטית ולכל ערכאת שיפוט, שכן לעולם יוכל מי שאינו מרוצה מפסק הדין "לקבוע" כי ניתן שלא בסמכות או כי אינו חוקי.

לא זו בלבד אלא שאין גם תועלת בבחינת טענות כאלה לגופן ובדחייתן, שהרי אף בנוגע להחלטה כזו ישוב המבקש ויאמר כי אינה חוקית וכו'

המענה היחיד שיש ליתן לטענות מעין אלה הוא דחייתן על הסף תוך חיוב בהוצאות משפט מוגדלות – לדוגמה, שאולי יביאו את המבקש להבין דרך הכיס את שאינו מבין בדרכים אחרות והוא כי פסק דין שניתן על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת הוא חוקי, תקף ומחייב אלא אם נקבע אחרת על ידי ערכאה המוסמכת לקבוע אחרת.

הרגל השנייה שעליה מבקש המבקש להשתית את הקביעה כי פסק הדין אינו תקף היא טענתו כי בפסק הדין עצמו נקבע כי תוקפו הוא שישה חודשים בלבד.