בפנינו בקשת התובעת לרכישת דירת הצדדים בהתמחרות, ובבקשתה זו מבקשת היא להשיג על החלטת בית הדין מיום א' בשבט תשפ"א (14.1.21).
למעשה, התובעת מזכירה בבקשתה כי כבר בבית הדין בפתח תקווה, היא בקשה לרכוש את הדירה באמצעות משפחתה, וטוענת כי היום ביקשו הוריה לחדש את ההצעה. טוענת כי לפי חוק יחסי ממון (סעיף 5א (א)), ניתן לפרק שיתוף עוד קודם גירושי הצדדים.
ובכן, באשר למה שמזכירה התובעת כי כבר בעבר היא בקשה לרכוש את הדירה בהתמחרות (ע"י הוריה), נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום א' בשבט תשפ"א (14.1.21):
ההצעה הנ"ל הוצעה והוקראה לצדדים ובאי כוחם, הבעל קיבל את הצעה ככתבה וכלשונה, האישה טוענת לפתע כי הוריה רוצים לרכוש את דירת הצדדים, ומבקשת עתה התמחרות.
למעשה, בית הדין מכבד כל עמדה של מי מהצדדים, והתובעת לא חייבת לקבל את הצעת בית הדין, ובית הדין מכבד את אי הסכמתה; אך העלאת טענה עתה, שלא נטענה עד היום ע"י התובעת בפני בית דין זה, כי היא או הוריה רוצים לרכוש את הדירה (ואף בפתח הדיון, טענה התובעת שיש קונה זר שרוצה לרכוש את הדירה, אך לא טענה כי היא או הוריה חפצים בכך, והיה ברור לכאורה כי אופציה זו אינה על הפרק), טענה שעולה רק לאחר שהוצעה הצעת בית הדין לסיום הסכסוך ולא הייתה על הפרק עד עתה בפנינו, נצפית כמהלך לא הגון, ובית הדין חש כי מחובתו להעיר זאת.
כך שבית הדין הקפיד לומר כי טענה זו להתמחרות "לא נטענה עד היום ע"י התובעת בפני בית דין זה, כי היא או הוריה רוצים לרכוש את הדירה", ולא נרשם כי אף פעם בעבר לא ביקשה זאת התובעת, ולכן העיר בית הדין כי "טענה שעולה רק לאחר שהוצעה הצעת בית הדין לסיום הסכסוך ולא הייתה על הפרק עד עתה בפנינו, נצפית כמהלך לא הגון", תוך מתן דגש כי בדיונים ובבקשות שהוגשו בפני בית דין זה, לא עלתה עד עתה הצעה זו, והיה ברור כי הנתבע הוא זה שרוצה לרכוש את דירת הצדדים (אף שהיה ויכוח בין הצדדים כמה מתוך חלקה בתמורת הדירה תקבל התובעת במזומן מהנתבע בשלב ראשון וכמה יישאר בעיקול בית הדין).
באשר לבקשתה של התובעת להקדים את פירוק השיתוף להחלטה על גירושי הצדדים, נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום א' בשבט תשפ"א (14.1.21):
לאור האמור, הצעה הנ"ל של בית הדין אינה בתוקפה, על כל מרכיביה, ואין בה או בהסכמת הצדדים לפרט כזה או אחר בה, כדי להשליך על ניהול התיק מעתה והלאה.
לאור אי ההסכמה להצעת בית הדין, ולאור התובנה כי לא יהיה ניתן להגיע להבנות בשלב זה, הודע לצדדים כי בית הדין שב לדרך הדיונית המקובלת, בתביעת הגירושין ובחלוקת הרכוש. הודע לצדדים כי בתחילה ידון בית הדין בתביעת הגירושין, ולאחר מכן ידון בחלוקת הרכוש.
בית הדין החל לדון בתביעת הגירושין לגופה.
[...]
ייקבע דיון הוכחות בתיק זה באשר לגירושין ולרכוש. במידת הצורך, ייקבע דיון נוסף.
בפתח הדיון הבא, יהיה רשאי הנתבע להגיב לטענות התובעת, ולאחר מכן יוכלו לחקור הצדדים זה את זה בתביעת הגירושין ולהציג ראיותיהם.
כך שנראה שהתובעת מבקשת לערער על החלטה זו לדון בגירושין קודם הדיון בחלוקת הרכוש, בשל האמור בסעיף 5א (א) לחוק יחסי ממון (תיקון 4 לחוק), הקובע כי הזכות לאיזון משאבים תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין בתנאים האמורים שם.
ברם, ידוע האמור בסעיף 13 (א) לחוק יחסי ממון כי "חוק זה אינו בא לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הדתיים", כך שככל והמציאות של פירוק השיתוף עלולה לחבל בהליך הגירושין המתנהל בפנינו, בית הדין לא יחיל את פירוק השיתוף עוד טרם סיום בחינת תביעת הגירושין. לכן קבע בית הדין כי הדיון לחלוקת הרכוש יתקיים לאחר הדיון בתביעת הגירושין של התובעת.
בנוסף, ידועות הפסיקות בעניין "בנפול הסומך נפל הנסמך", בעניין כריכת העניינים הנכרכים לתביעת הגירושין (ראו בג"ץ 23/76, אהובה נאווי נגד בית הדין הרבני הגדול לערעורים, ואחרים, פ"ד ל(2) 514; ע"א 359/75, שלמה יהלומי נגד רות יהלומי, פ"ד לא(2) 25; בג"ץ 661/77, מנדל הבר נגד בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואחרים, פ"ד לב 324). וראו גם בדברי בית המשפט בע"א 246/81 דבורה גוטלהף נ' יהושע גוטהלף, פ"ד לו(4) 673, שעם דחיית הגירושין נופלת עמה גם כל תביעה שנכרכה בה (ע"א 359/75 [13] והשווה: בג"צ 661/77 [14]). כך שאם תידחה תביעת הגירושין (אם כך יארע), אזי תיפול כריכתה, קרי – התביעה לחלוקת רכוש, ואף זה מצדיק את קביעת בית הדין שלא לדון בחלוקת הרכוש טרם סיום הליך הגירושין, או לפחות טרם ההתקדמות בו לקראת הבנת המצב לאשורו.
ברם, מעבר לכל האמור, נדגיש, כי בית הדין שומר לעצמו את הזכות להורות על פירוק השיתוף אף קודם לסיום הליך הגירושין, ככל ויסבור כי כך ראוי לנהוג בנסיבות תיק הגירושין והרכוש שיתנהלו בפנינו.
הנתבע רשאי להגיב לכל האמור בתוך שבעה ימים, אם רצונו בכך.