בג"ץ 7298/14, פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים ואח'

השופט א' שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו לבטל את פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (להלן: המשיב 1), מיום 24.8.2014, אשר דחה את ערעורה של העותרת על החלטתו של בית הדין השרעי בנצרת (להלן: המשיב 2 או בית הדין), מיום 26.4.2014. המשיב 2 קבע בהחלטתו, כי הוא מוסמך לדון בבקשה "להסדרי ראייה ואירוח" שהגיש אליו בעלה לשעבר של העותרת (להלן: המשיב 3). זאת, לאחר שדחה את עמדת העותרת, לפיה הסמכות לדון בסוגיה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אשר פסק קודם לכן בתביעתה לקבלת משמורת ולקביעת הסדרי ראייה של ילדיה עם המשיב 3. השאלה העומדת להכרעה בפנינו היא, אפוא, לאיזו ערכאה מסורה הסמכות העניינית לדון בבקשת המשיב 3 לקביעת הסדרי ראייה עם ילדיו הקטינים.

הרקע להגשת העתירה ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

2. העותרת והמשיב 3, בני העדה המוסלמית, נישאו ביום 1.12.1995, והתגרשו ביום 28.12.2013, ולהם ארבעה ילדים קטינים.

          ביום 6.5.2013, הגישה העותרת נגד המשיב 3 תביעת משמורת והסדרי ראייה (תמ"ש 9655-05-13) לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת (להלן:בית המשפט או בית המשפט לענייני משפחה). יצוין, כי באותה תקופה המשיב 3 היה נתון במעצר בכלא צלמון, אך הוא נכח במהלך הדיון בתביעה, שהתקיים בבית המשפט ביום 17.6.2013.

          הצדדים לתביעה טענו את טענותיהם בפני בית המשפט, ולאחר שבא כוחו של המשיב 3 ביקש אורכה להגשת כתב הגנה מטעם מרשו, החליט בית המשפט ליתן לעותרת משמורת זמנית על הקטינים עד למתן החלטה אחרת, ולאפשר לבא כוחו של המשיב 3 להגיש כתב הגנה עד ליום 1.7.2013 (להלן:ההחלטה). בהחלטתו זו ציין בית המשפט, כי הקטינים ממילא מתגוררים עם אמם ומצויים במשמורתה הבלעדית, כאשר לא ניתן לדעת מתי יסתיימו ההליכים הפליליים בעניינו של המשיב 3. במסגרת ההחלטה, הציע בית המשפט למשיב 3 לשקול את עמדתו בהליך, ולייתר את הוצאות המשפט, "תוך שמירת זכותו לעתור בעתיד לשינוי המצב הקיים ככל שיהיה שינוי בנסיבות שמצדיק זאת".

          בהמשך להחלטה האמורה, שוחח בא כוחו של המשיב 3 עם מרשו, והודיע לבית המשפט, במעמד הדיון, כי "מוסכם עליו לטובת הילדים כי יינתן פסק דין הקובע את משמורת הילדים אצל אמם וכי תוסמך עו"ס לסדרי דין לבחון ולקבוע את הקשר של הילדים איתו ועם מי מבני משפחתו והכל בהתאם לטובת הילדים". נוכח הסכמתו זו של המשיב 3, הוציא בית המשפט מתחת ידו פסק דין, המבטל את החלטתו הקודמת, וקובע כי ארבעת הקטינים יהיו במשמורתה הקבועה של העותרת. במסגרת פסק הדין ומכוח סעיפים 19 ו - 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962, הסמיך בית המשפט את העובדת הסוציאלית לסדרי דין מעיריית נצרת (להלן: פקידת הסעד) "ליתן כל הוראה לצדדים בעניין הקשר של הילדים הקטינים עם הנתבע ו/או מי מבני משפחתו והכל בהתאם לטובתם ורווחתם". עוד נקבע, כי שני הצדדים מחוייבים להשמע להנחיות פקידת הסעד ולפעול על פי הוראותיה, וכי תוקף הסמכתה הינו למשך 18 חודשים מיום מתן פסק הדין. בית המשפט ציין עוד בפסק הדין, כי "כמובן שבמידה ויחול שינוי בנסיבות שיצדיק זאת, רשאי הנתבע להגיש תובענה מתאימה בענין המשמורת של הילדים בעתיד והיא תיבחן לגופה".

          ביום 15.3.2014, הגיש המשיב 3, באמצעות בא כוחו, בקשה דחופה להסדרי ראייה ואירוח (תיק מס' 502/14) למשיב 2 (להלן: הבקשה). במסגרת הבקשה הלין המשיב 3 על כי העותרת מונעת כל קשר בינו לבין ילדיו, וביקש מבית הדין ליתן "החלטה זמנית" שתאפשר לו לראות את ילדיו במועדים שייקבעו על ידו, ושבהמשך יינתן תסקיר מלשכת הרווחה, על יסודו ייקבעו הסדרי ראייה ואירוח קבועים. בתגובת העותרת לבקשה, התבקש בית הדין לדחותה או להעבירה לבית המשפט וזאת, בין היתר, בטענה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בה, בהתאם ל"עקרון הסמכות הנמשכת". עוד נטען בתגובה, כי הבקשה הוגשה בניגוד לסדרי הדין, שכן היא אינה נלווית לכתב תביעה.

החלטת המשיב 2