בג"ץ דן בשאלת חוקתיות של שני הסדרים בחוק סדר הדין הפלילי

הנשיא א' גרוניס:

1.        שאלת חוקתיותם של שני הסדרים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים) עומדת במוקד העתירה שלפנינו. הסדרים אלה נוספו לחוק המעצרים במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2011 (להלן - התיקון לחוק המעצרים או החוק), אשר התקבל בכנסת ביום 14.3.2011. ההסדר הראשון מתקן את סעיף 53 לחוק המעצרים. הסדר זה קובע כי ערר לבית המשפט העליון על החלטות בית המשפט המחוזי שניתנו בערר על החלטות בית משפט שלום בענייני מעצר, שחרור, הפרת תנאי ערובה או בקשה לעיון חוזר, וכן ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בענייני ערבות, יהיה מעתה ברשות ולא בזכות. ההסדר הראשון קובע, איפוא, כי האפשרות לערר שני תהא מעתה ברשות בלבד. ההסדר השני מתקן את סעיף 62 לחוק המעצרים, וקובע כי שופט בית המשפט העליון יהיה רשאי להאריך את תקופת המעצר של נאשם שעצור עד לתום ההליכים, מעבר לתשעה חודשים, לתקופה של עד 150 ימים (ולחזור ולצוות כך מעת לעת). זאת, במקרים בהם נראה כי לא ניתן יהיה לסיים את הליכי המשפט בתוך תקופה של 90 ימים, בשל סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים.

רקע

2.        תזכיר חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקונים שונים), התש"ע-2010, שעל יסודו נחקק התיקון לחוק המעצרים, פרט את הנימוקים העומדים ביסוד ההסדרים החדשים ששולבו בחוק המעצרים. מתזכיר החוק עולה כי מטרת ההסדר הראשון, שעניינו כאמור, ביטול זכות הערר השני והפיכתה לערר ברשות בלבד, הייתה לצמצם את מספר הדיונים המתקיימים בבית המשפט העליון בענייני מעצרים (להלן - ההסדר הראשון). וכך נכתב בתזכיר:

"נוכח העומס הרב המוטל על בית-המשפט העליון והיקף הדיונים בעררים, לרבות עררים ב'גלגול שלישי', מוצע לתקן את החוק באופן המקנה זכות ערר פעם אחת בלבד על החלטות מעצר, שחרור, הפרת תנאי ערובה, החלטה בבקשה לעיון חוזר, תוך מתן אפשרות לערר שני ברשות בלבד. בנוסף, על מנת למנוע דיונים באולם בשאלת בקשת רשות ערעור ולייעל את ההליך, מוצע כי בית המשפט העליון הדן בערר השני (על החלטה בערר של בית המשפט המחוזי), יוסמך לדחות בקשה על הסף על בסיס הטיעונים שהועלו בבקשת רשות הערעור, אם לא מצא עילה המצדיקה קבלת הבקשה."

           מטרת ההסדר השני, שעניינו הארכת מעצר עד תום ההליכים לתקופה של עד 150 ימים, הייתה לאפשר גמישות בהארכת מעצר מעבר לתשעת החודשים הקבועים בחוק. זאת, במקרים חריגים בהם ברור מראש כי התקופה המירבית להארכת המעצר - 90 ימים - אינה מספיקה למיצוי ההליכים המשפטיים, גם בהינתן ניהול יעיל וענייני של המשפט. בסעיף פורטו הנסיבות בהן, על פי רוב, יהא צורך בהארכת מעצר ממושכת, למשל, בתיקי פשעים חמורים מורכבים, או בתיקים בהם ישנו מספר רב של נאשמים או עדים (להלן - ההסדר השני).

3.        הצעת חוק ברוח התזכיר האמור (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון מס' 9) (ערר שני ברשות והארכת מעצר או חידושו), התש"ע-2010) הונחה על שולחן הכנסת ביום 13.7.2010 כהצעת חוק ממשלתית. ביום 21.7.2010 אושרה הצעת החוק בקריאה הראשונה במליאת הכנסת, והיא הועברה לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, לשם הכנתה לקריאה השניה והשלישית. הוועדה קיימה שתי ישיבות אודות הצעת החוק. ביום 14.3.2011 נדונה ההצעה במליאת הכנסת, בהתאם לנוסח מעודכן שהוכן בוועדה. באותו יום אישרה הכנסת את ההצעה במלואה בקריאה השניה והשלישית.

           יצוין כי ההסדר הראשון, המתייחס לזכות הערר "בגלגול שלישי" עבר מספר שינויים במהלך השנים. תחילה, בתיקון מספר 10 לחוק המעצרים משנת 1998 (ס"ח תשמ"ח מס' 1261) הבחין המחוקק בין זכות של עצור לערר שני (קרי, ערר טרם הגשת כתב אישום) ובין זכותו של נאשם לערר שני (קרי, לאחר שהוגש כתב אישום). כך, נקבע כי עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור בזכות פעמיים על החלטה בענין הנוגע למעצר או לשחרור או לבקשה לעיון חוזר. לעומת זאת, נאשם יכול היה לערור "בגלגול שלישי" רק אם ניתנה לכך רשות מאת שופט של בית המשפט העליון. הוראת חוק זו תוקנה בשנת 1995 (ס"ח תשנ"ה מס' 1514), ובוטלה ההבחנה בין ערר "בגלגול שלישי" טרם הגשת כתב אישום ולאחריו, כך שניתנה בשני המקרים זכות לערר שני. בשנת 1997 בוטל סעיף זה בכללותו, ונחקק תחתיו ההסדר ששינויו נדון בעתירה שלפנינו (ואשר איפשר, כאמור, ערר שני בזכות).

4.        וזהו נוסח ההסדרים, כפי שמופיעים כיום בחוק המעצרים. למען הנוחות, סעיפי החוק הרלוונטיים מוצגים במלואם, והתוספות לחוק המעצרים העומדות לדיון לפנינו, מופיעות בהדגשה:

מיום 12.5.1997

תיקון מס' 1

ס"ח תשנ"ז מס' 1621מיום 10.4.1997 עמ' 121 ( ה"ח 2366)

הוספת סעיף 52

53.  (א)     עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד.

       (א1)   (1)     על החלטת בית המשפט המחוזי בערר לפי סעיף קטן (א) רשאי כל אחד מהמפורטים באותו סעיף קטן לפנות בבקשה למתן רשות לערור לפני בית המשפט העליון;

(2)    בית המשפט העליון ידון בבקשה בשופט יחיד, ואולם רשאי בית המשפט העליון לדחות את הבקשה על הסף, בלא דיון בנוכחות הצדדים; ניתנה רשות לערור כאמור, ידון בו בית המשפט העליון בשופט יחיד ורשאי הוא לדון בבקשת רשות ערר כאילו היתה ערר.

...

מיום 1.1.1998