כ' נ' המוסד לביטוח לאומי

בתובענה זו עותר התובע לתשלום קצבה מיוחדת לפי תקנה 10(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה – 1965 (להלן- התקנות) החל מיום 1.1.04. לטענת התובע, מצבו הגופני הכולל, בין היתר, נכות צמיתה בשיעור של 83% בכתפו הימנית וכאבים עזים לאורך כל שעות היום והלילה- אינו מאפשר לו להשתמש בתחבורה ציבורית, והוא נזקק בקביעות להסעות שלא בתחבורה ציבורית. למצער, טוען התובע, כי יש לראות במצבו ככזה שמונע ממנו להסתייע בתחבורה ציבורית במידה רבה, בהתאם לתקנה 10(ב) לתקנות. הנתבע מכחיש את טענות התובע וטוען כי זכאות התובע היא לקצבה מיוחדת לפי תקנה 10(א) לתקנות ולא כפי שעותר התובע.

התובע הינו נפגע עבודה, כתוצאה משתי תאונות עבודה מיום 8.10.01 ומיום 9.11.01. לתובע נקבעה נכות צמיתה עקב תאונות העבודה בשיעור משוקלל של 83%, כמפורט להלן: 50% בגין פגיעה בכתף ימנית לפי פריט 41(3)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- תקנות דרגת נכות); ו- 10% לפי פריט ליקוי 34(ב) לתוספת לתקנות דרגת נכות. שתי הנכויות הן החל מתאריך 1.1.04. כמו כן, הופעלה תקנה 15 לתקנות דרגת נכות, כך שסך הנכות הועמדה על 83%.

לאחר שנשמעה עדותו של התובע בפנינו, קבענו כי מבחינה סובייקטיבית, סובל התובע מכאבים עזים ובלתי פוסקים בכל יד ימין וזאת במשך 24 שעות היממה- גם במנוחה וגם בשכיבה. התובע סובל מכאב קשה בכל תנועה של הגפה הימנית העליונה וכאבים אלו מגבילים אותו בתפקוד היומיומי. הזרוע הימנית של התובע "דבוקה" לבית החזה והוא סובל מהגבלה מוחלטת בתנועות כתף ימין באופן שהוא לא מסוגל לבצע שום תנועה בכתף ימין, ואינו משתמש ביד ימין לשום פעולה. אצבעות יד ימין של התובע מתפקדות, אולם מאחר שהוא נזקק לשימוש קבוע במתלה המחזיק את היד והכתף, הרי בפועל יד ימין איננה מתפקדת. התובע טופל במרפאת כאב של קופת חולים במשך מספר שנים, אולם הדבר לא הביא לו מזור, והוא הפסיק את הטיפול שם.

עוד קבענו כי התובע חושש חשש אמיתי מלהשתמש בתחבורה ציבורית, פן שימוש שכזה יגרום לו לכאבים ביד ימין ופן עשוי הוא להביא לחוסר שיווי משקל. ישנם מספר שלבים בשימוש באוטובוס אשר יוצרים עבור התובע סיכון לכאב ביד ימין: האחד, שלב התשלום של דמי הנסיעה לנהג, אותו עליו לבצע עם יד שמאל. ככל שהאוטובוס מתחיל לנסוע, הרי התובע עשוי להיקלע למצב של חוסר שיווי משקל, שכן אין לו יד פנויה שבה יוכל לאחוז במתלה, מאחר ויד שמאל אוחזת בכסף ויד ימין איננה ברת שימוש; שלב נוסף של שימוש באוטובוס ממנו חושש התובע כי יביא להיווצרותו של כאב, כרוך בצפיפות ובאפשרות כי מי מהנוסעים ייגע ביד ימין שלו. סיכון שכזה עשוי להיווצר כאשר התובע יושב במושב ולצידו נוסע אחר. זאת בשים לב לכך שממדי התובע אינם קטנים: משקלו 140 ק"ג וגובהו 1.85 מטר. הסיכון גם עשוי להיווצר במהלך עמידה באוטובוס כאשר נוסעים עשויים לעבור ליד התובע ולגעת או להכות בידו הימנית. התובע אף חושש מסיכון נוסף- כי במהלך נסיעה בעמידה באוטובוס עשוי הוא לאבד שיווי משקל בשל הצורך להחזיק את עצמו עם יד אחת בטלטלות וסיבובים.

הוברר בפנינו כי מאז פציעתו לא השתמש התובע בתחבורה ציבורית. אי שימוש התובע בתחבורה ציבורית נובע מחששו כי ייגרם לו כאב ומחששו כי יאבד את שיווי משקלו, תוך כדי נסיעה באוטובוס. חששו זה של התובע רלבנטי גם לאמצעי תחבורה ציבורית נוספים. כך, למשל, רכבת שגם בה עשויה להיות צפיפות וגם בה עשוי להידרש המשתמש לאחוז בידית על מנת שלא ייפול במהלך הנסיעה.

בהתאם לתשתית עובדתית זו, מונה דר' איל ריבלין, מומחה בכירורגיה אורטופדית, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן- המומחה), על מנת שיחווה דעתו וישיב על השאלות הבאות:

"א.האם בשל הנכויות שנקבעו לתובע, נזקק הוא בקביעות להסעות שלא בתחבורה ציבורית, או לחילופין זקוק להסעות שלא בתחבורה ציבורית במידה רבה?