לפני תביעה כספית לתשלום חובות הנתבעים לתובעת מתוקף חברותם באגודה וכן עבור תשתיות מים אשר סופקו למגרשם.
רקע ותמצית ההליכים עד כה:
התובעת, אמירים – מושב עובדים של צמחוניים וטבעוניים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה"). הנתבעים הם בעלי מגרש באגודה, מתגוררים בה ונמנים על חבריה אף על פי שביקשו להפסיק את חברותם בה.
בשנת 2012 ביקשו הנתבעים להשתחרר מחברותם באגודה אך, האחרונה השיבה כי הפסקת החברות תעשה בכפוף להוראות תקנון האגודה, בייחוד סעיף 18 לתקנון המתנה את הפרישה בהפסקת בעלות בנחלה או במגרש ועזיבת המושב בפועל.
משנת 2013, הנתבעים ,שלא ראו עצמם חברים באגודה עוד, סירבו לשאת בתשלומים אשר נתבקשו לשלם חברי האגודה. האגודה עמדה על כך כי הנתבעים נמנים על חבריה ומשכך הם חייבים בתשלום כקבוע בתקנון האוגדה (להלן: "התקנון") ובהתאם להחלטות האסיפה הכללית המחייבות את כלל חבריה. מכאן, הוגשה התביעה דנן במסגרתה האגודה דורשת לחייב את הנתבעים בתשלומים כמוהם כיתר חברי האגודה.
במסגרת ההליך דנן, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע בנפרד מכוח סמכותו הנגררת בשאלת תוקף פרישת הנתבעים מהאגודה על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, ולאחר ההכרעה בחברותם בית במשפט ישוב ויבחן את מהות החוב.
כבוד הרשם הבכיר מוהנד ח'לאילה בהחלטתו מיום 8.1.17, דחה את טענות הנתבעים בקובעו כי ייחודה של האגודה מצדיק החרגתה מעניין עפגין [ה"פ 22222-07-10 עפגין נ' מתיישבי אמנון ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית בע"מ; (24.10.11) ; (להלן:"עניין עפגין")], כך שפרישה מהאגודה תעשה בהתאם לסעיף 18 לתקנונה, ומשכך הרי שחברות הנתבעים באגודה בתוקף. הנתבעים ערערו על החלטה זו, אך בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהחלטתו מיום 19.6.17, וקבע כי אותם סעיפים בתקנון האגודה המתנים את הפרישה מהחברות באגודה מהווים כלי לשמירה על צביונו הייחודי של המושב. על החלטה זו הגישו הנתבעים בקשה לרשות ערעור, אולם בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 5.3.18, דחה את הערעור בין היתר נוכח פסק הדין בעניין שריד [ע"א 2853/16 עו"ד גולן משעלי נ' מתיישבי שריד אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ,(02.11.2017); (להלן:"עניין שריד")] בו נקבע כי גם לאחר הפסקת חברותם באגודה המערערים מחויבים בתשלום החיובים הכספיים לאגודה המהווים תמורה עבור השירותים הקהילתיים הניתנים לתושבים מכוח החיוב החוזי העומד בפני עצמו ואינו מותנה בחברות באגודה.
בעקבות החלטת בית המשפט העליון לעיל תוקנו כתבי הטענות בהליך כאן, התיק נקבע לדיון ובינתיים הוחלף הגורם השיפוטי בתיק. הדיון הקבוע התקיים בפני כבוד הרשמת הבכירה עביר ג'בריס ביום 29.1.19, במהלכו התעוררה שאלת סמכות בית המשפט לדון בחוקיות החלטות האגודה והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב בעניין. בהחלטה מיום 29.5.19, קבעה כבוד הרשמת הבכירה את התיק להגשת תצהירי עדות ראשית וציינה כי אף על פי שאין לבית המשפט סמכות לדון בחוקיות החלטות האגודה, אך הכרעה בטענות הצדדים מחייבת בחינה של היחסים בין האגודה לבין הוועד המקומי, בחינת מהות החוב והסמכות לגבייתו.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית; מטעם האגודה הוגש תצהירו של מר אסף נאמן, יו"ר האגודה, ומטעם הנתבעים הוגש תצהיר הנתבע 2. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, בהחלטתה מיום 16.12.19, כבוד הרשמת הבכירה עביר ג'בריס פסלה עצמה מלדון בתיק (לאור היכרות עם ב"כ המייצג בתיק) והוא נותב למותב הנוכחי להמשך בירור התביעה. נערכו בפניי שני דיונים ( ישיבה מקדמית והוכחות) ובסופם התיק נקבע להגשת סיכומים בכתב.
טענות הצדדים:
טענות האגודה:
לטענת האגודה, החל משנת 2013, הנתבעים מפרים את התחייבויותיהם כלפי האגודה וצברו חוב בסך 27,386 ₪ עד להגשת כתב התביעה המתוקן.
האגודה טענה כי התקנון חל על הנתבעים מתוקף חברותם באגודה ומכאן שחל עליהם סעיף 16.1 לתקנון, המגדיר את הקשר בין חברי האגודה לבין האגודה כקשר חוזי המסדיר את חובותיהם כלפי האגודה. כן, סעיף 16.5 לתקנון, המחייב את חברי האגודה להישמע להחלטות רשויותיה ובהן האסיפה הכללית. עוד, טענה האגודה כי סעיף 26 לתקנון קובע כי על חברי האגודה לשאת בהוצאותיה שיקבעו על ידי האסיפה הכללית. לטענתה, מאחר והאגודה קבעה את הוצאותיה וחילקה אותן בין חבריה, הרי שהנתבעים כיתר חברי האגודה כפופים להחלטות האסיפה הכללית ועליהם להשתתף בהוצאות.
האגודה הכחישה את טענת הנתבעים לפיה עליהם לשלם תמורה רק עבור השירותים שהאגודה מספקת לצורך קידום ערכי צמחונות ושמירה על אופיו הייחודי של מושב אמירים לדידה, מדובר בטענה מופרכת ותלושה מן המציאות בהעדר הוראה, הכרעה או קביעה מחייבת, כך לטענת האגודה אין קשר בין אופיו המיוחד של המושב לבין הוצאות האגודה שאמורים להתחלק בין חבריה.
בקשר לטענת הנתבעים לפיה יש לחייבם רק במימון פעולות שהאגודה מבצעת כחוק, טענה האגודה כי היא פועלת כחוק וכי פקודת האגודות השיתופיות וכן תקנון האגודה מעמידים בפני החברים דרכים שונות להלין על החלטותיה או פעולותיה, אלא שהנתבעים בחרו להשתמט מחובותיהם ולהתחמק מתשלום חובם במקום לפעול בדרכים המוקנות להם כדין.
לגבי טענת הנתבעים לפיה האגודה גובה בחוסר סמכות בגין שירותי שהוועד המקומי אמון עליהם, טענה האגודה כי החיוב הכספי המוטל על חברי האגודה איננו בעבור השירותים שהיא מספקת לתושבי אמירים אלא מכוח החיוב להשתתף בהוצאות האגודה כאמור בסעיף 26 לתקנון, וכפי שהובא בתקציב השנתי ואושר באסיפה הכללית. עוד היא טענה כי לא קיים כפל חיוב מאחר והוועד המקומי איננו פעיל ואיננו גובה כספים.
האגודה טענה כי הנתבעים ניסו לפעול בהתאם למצב המשפטי שנוצר בעניין עפגין משנת 2011, בו הוכרה הזכות של חבר אגודה להפסיק את חברותו באגודה וזאת במטרה להפסיק את השתתפותם בהוצאות האגודה. אלא ששלושת הערכאות במסגרת ההליך דנן קבעו כי הנתבעים אינם יכולים לפרוש מחברותם באגודה אלא בהתאם להוראות התקנון וזאת לאור צביונו המיוחד של המושב, כך טענה האגודה. עוד, היא טענה כי אף במידה והתאפשר לנתבעים לפרוש מן האגודה, הרי שבהתאם לעניין עפגין חובה עליהם להסדיר את חובותיהם ואת התשלומים לאגודה בטרם פרישתם.
האגודה טענה כי טענות הנתבעים כלליות וגורפות ולמעשה מדובר במחזור טענות שהועלו בהליכים שונים מטעם חברים המנסים להשתמט מחיוביהם כלפי אגודות שיתופיות שונות.
טענות הנתבעים:
הנתבעים טענו כי פסק הדין בעניין חברותם הושג תוך הטעיית בית המשפט והסתרת העובדה שמגרשם נגרע מתחום משבצעת האגודה עת חתמו על הסכם פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל. לטענתם, כתוצאה מההטעיה בית המשפט קבע כי הם חברי אגודה על אף שמגרשם אינו בתחום האגודה ואף אינם בעלי נחלה. הם טענו כי מאחר ומגרשם איננו בתחום המשבצת של האגודה, אזי לאגודה אין סמכות כלפיהם.
הנתבעים ביקשו להסתמך על עניין שריד, וטענו כי בהתאם להלכה מקום בו הועד המקומי לא הטיל ארנונה ולא העניק שירותים, אזי שרותי האגודה החקלאית אינם יכולים להיחשב תוספת לשירותים המוניציפליים עליהם אמון הועד המקומי. לטענת הנתבעים, הועד המקומי אינו פעיל, וכפועל יוצא לא גבה ארנונה, כך נכון לגבי המועצה האזורית אשר לא גבתה ארנונה במקום הועד המקומי, ומכאן שהשירותים שהאגודה מעניקה וגובה בגינם כספים אינם יכולים להיחשב כתוספת לשירותים המוניציפאליים של הועד. ומכאן הנתבעים ביקשו להסיק מאחר והשירותים אינם יכולים להיחשב כתוספת לשירותים המוניציפליים שעליהם אמון הועד המקומי, הרי שהם נגבים בניגוד לדין.
לחילופין, טענו הנתבעים כי מאחר ובית המשפט קבע כי אינם יכולים לפרוש מחברותם באגודה לאור צביונו הייחודי של המושב, הרי שיש לחייבם רק בהוצאות הקשורות לקידום אופיו הייחודי של המושב ואין לחייבם בפעילות שאי בה בכדי לקדם את המטרות הנ"ל.
דיון והכרעה:
בהינתן ושאלת חברות הנתבעים הוכרעה וכך נכון לגבי שאלת סמכות בית המשפט לדון בחוקיות החלטות האגודה, הרי שבית המשפט נדרש כעת לבחון את סמכות האגודה לגביית החוב, כפי שבא בהחלטה מיום 29.05.19.
לטענת האגודה, חובם של הנתבעים נובע מהתחייבותם החוזית הקבועה בתקנון האגודה, לפיו הוצאות האגודה יחולקו בין חבריה. לטענת האגודה, החלטות האסיפה הכללית מחייבות את הנתבעים מכוח חברותם וכקבוע בתקנון. לטענתה, האסיפה הכללית אישרה את תקציבי האגודה ובתוכם הוצאותיה המחולקות בין חבריה. האגודה צירפה את פרוטוקולי האספות הכלליות המאשרות את התקציבים, כולל את התקציבים עצמם, משנת 2013 ועד שנת 2018.
הנתבעים מצדם טענו כי הקביעה לגבי חברותם באגודה הושגה תוך הטעיית ערכאות בית המשפט, שכן מגרשם אינו בתחום האגודה והם אינם בעלי נחלה. עוד, הם טענו כי האגודה אינה מוסמכת להטיל מיסים שהם בסמכות גוף שלטוני שכן מדובר בגוף פרטי וולונטארי נעדר סמכות. לטענתם, בהינתן והוועד המקומי לא הטיל מיסים וכך נכון לגבי המועצה האזורית, הרי שהשירותים שהאגודה מספקת אינם יכולים להיחשב כתוספת לשירותים המוניציפאליים שעליהם אמון הוועד המקומי ומכאן שהמס שהאגודה מטילה אינו כדין. לחילופין, טענו הנתבעים כי האגודה אינה מוסמכת לחייבם בתשלומים שאינם מקדמים ערכי טבעונות וצמחונות.
כפי שהוזכר לעיל, כל שלושת הערכאות אשר דנו בשאלת חברות הנתבעים באגודה קבעו כי לאור צביונו המיוחד של המושב הנתבעים אינם יכולים לפרוש מחברותם באגודה אלא לפי הוראות סעיף 18 לתקנון. הרי שקביעה זו חלוטה ואין טעם לשוב ולדוש בה במסגרת זו.
לגבי טענת הנתבעים כי האגודה הסתירה את דבר גריעת מגרשם מן המשבצת ובכך הטעתה את בית המשפט, מה שהביא להחלטה שגויה בנוגע לחברותם באגודה, הרי שטענה זו עלתה בדיון מיום 27.5.2020, עת בית המשפט קבע כי מדובר בהרחבת חזית מאחר והטענה לא הועלתה בכתב ההגנה והועלתה לראשונה בתצהיר הנתבע 2.
ברם, מעבר לנדרש, ואף בהנחה ולא היה מדובר בהרחבת חזית, ספק אם טענתם זו של הנתבעים הייתה מתקבלת ואתייחס לכך בקצרה. ראשית, מטרתו של סעיף 32 לחוזה המשולש (נספח א לתצהיר הנתבע 2) הינה מניעת כפל חוזים, כך שבמידה ויערך הסכם פיתוח או חוזה חכירה למגרש מגורים אזי החוזה המאוחר יחול. אין משמעות הסעיף גריעת שום שטח ממשבצת האגודה או פגיעה בריבונותה. שנית, בהנחה והייתה כוונה לגרוע מגרשים משטח האגודה- שהינו מצב אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת- הרי, שלא הוכח כי גריעת המגרש ממשבצת האגודה יש בה בכדי לבטל את חברות הנתבעים באגודה ואת התחייבויותיהם החוזיות כלפיה מכוח התקנון וזאת ברוח עניין שריד.
סעיף 3.6 לתקנון קובע כי חבר באגודה, בין היתר, הוא "בעל זכויות במגרש מכוח הסכם חכירה ישירות עם ממ"י ושאין לו אמצעי ייצור חקלאיים", וכך הם הנתבעים חברים באגודה החתומים על הסכם חכירה ישירות עם ממ"י. אוסיף כי גם בחוזה החכירה של הנתבעים מול רמ"י (נספח 3 לתצהיר הנתבע 2), ההתייחסות למגרש כולל כתובתו הינה המושב אמירים, והעברת זכויות במגרש בכפוף להסכמת האגודה.
לסיכום, לא הוכח כי הנתבעים אינם מתגוררים בתחום המושב אמירים כהגדרתו בסעיף 10.3 לתקנון ועל כן דין כל טענה כאילו הנתבעים מתגוררים בשטח שהוא מחוץ לסמכותה להידחות על הסף. מעבר לכך, אציין כי הניסיון לצייר את מגרש הנתבעים כאילו אינו בתחום המושב איננה מקובל מבחינה עקרונית. הרי, הנתבעים מתגוררים בפועל בשטח המושב המנוהל על ידי האגודה, הם תופסים עצמם כתושבי המושב אמירים, ומאמינים בקידום אורח החיים הייחודי של המושב. הטענה להשמטת מגרש הנתבעים משטח האגודה כהצדקה לאי תשלום חובם נוגדת את בחירתם לחיות בקהילה ייחודית שבין היתר מחייבת את השתתפות חבריה בהוצאותיה בכדי שתוכל להתקיים.
בענייננו, שוכנעתי כי הכספים הנגבים מחברי האגודה הינם עבור הוצאותיה המחולקות בין חבריה וזאת, בניגוד לטענת הנתבעים כי הכספים הנגבים הינם בתמורה לתוספת שירותים מוניציפאליים עליהם אמון הוועד המקומי. האגודה צירפה את פרוטוקולי האספות הכלליות שאישרו מדי שנה את תקציב האגודה והפנתה לסעיף 26 לתקנון האגודה הנוקט בזו הלשון:
"26. נשיאה בהוצאות האגודה:
26.1. חבר האגודה ישא בחלק היחסי בהוצאות האגודה: הוצאות ניהל והוצאות מיוחדות שוטפות והשקעות כפי שייקבע מדי שנה באסיפה הכללית.
26.2 חבר האגודה ישלם את התשלומים המגיעים ממנו בהתאם לאמור לעיל, בשיעורים ובמועדים שייקבעו על ידי רשויות האגודה.
26.3. חבר אגודה ישלם לאגודה תשלומים ומסי אגודה כפי שייקבע ע"י האספה הכללית מדי שנה."
הנתבעים התעלמו כליל מטענה זו ולא הצליחו לסתור אותה, הם המשיכו בשלהם וטענו כי המיסים אשר גובה האגודה אינם יכולים להיחשב כתוספת לשירותים המוניציפאליים שעליהם אמון הוועד המקומי מאחר והוועד המקומי והמועצה האזורית אינם גובים מיסים כלל. אך כאמור, הוכח כי לא כך המקרה, אלא שהאגודה מחייבת את חבריה להשתתף בהוצאותיה כקבוע בתקנונה.
אציין כי בהנחה והגביה הייתה עבור תוספת לשירותים המוניציפליים, גם אז טענת הנתבעים לא הייתה מתקבלת. שכן, נקבע בפסיקה כי האגודה מוסמכת לגבות עבור שירותים גם מקום שבו הוועד המקומי אינו עושה כן. ראה ע"א (חי') 40043-07-19 אלמר פרקש קרול נ' לבון כפר שיתופי בע"מ (03.11.19):
"טענת המערערים, לפיה לא ניתן להוסיף על אפס ולכן, מקום בו הוועד המקומי אינו גובה מיסים מהתושבים, האגודה אינה מוסמכת לגבות "דמי חבר", היא טענה טכנית, שאיננה נכונה, לא מהבחינה הטכנית ואף לא מהבחינה המהותית; מבחינה טכנית - מתמטית, בוודאי שניתן להוסיף על "אפס". מהבחינה המהותית (והיא החשובה) אמנם המועצה לא האצילה לוועד המקומי סמכות לגבות מיסים, אולם אין בכך כדי לומר שמיסים אלה אינם נגבים;
על פי קביעת בית משפט קמא, המועצה היא זו שגובה את המיסים בּׅמקום הוועד המקומי והיא מעבירה לוועד את חלקו במיסים, המשמשים את הוועד למימון פעילויות שונות ביישוב. מכאן נובע כי, מבחינת תושבי היישוב, אין הבדל ענייני בין מצב בו המועצה משאירה בידה את הסמכות לגבות את המיסים שהיה הוועד המקומי גובה (לוּ הייתה מואצלת לו סמכות לעשות כן) ומעבירה אותם לוועד המקומי על מנת שישמשו למטרות להן הם יועדו (כפי המקרה דנן), ובין מצב בו המועצה האזורית מאצילה לוועד המקומי סמכות לגבות מיסים מוניציפליים (בנוסף למיסים אותם היא גובה). בשני המקרים מדובר בגבייה לאותן מטרות ובסמכות מקורית של המועצה ובשני המקרים חלק מהשירותים מסופקים על ידי המועצה וחלקם - על ידי הוועד המקומי."
במקרה דנן, אומנם הוכח כי הועד איננו גובה מיסים, אך לא הוכח כי המועצה אינה גובה מיסים. בחקירת העד מטעם האגודה, מר אסף נאמן – יו"ר ועד האגודה, הוא הסביר כי המועצה מעבירה לוועד המקומי תקציב שנתי המשמש את הועד לתשלום הוצאות מסוימות (חשמל וגינון), והאגודה משלימה את ההוצאות וגובה אותן מחבריה (שורות 20-26 עמ' 16, שורות 1-24 עמ' 20 לפרוטוקול מיום 27.5.20).
כאמור בפסק הדין לעיל, אין חשיבות מבחינת חברי האגודה מהיכן נגבים הכספים כל עוד הם מועברים לוועד המקומי לצורך אספקת שירותים שונים. יוצא אפוא, שגם בהנחה והאגודה הייתה גובה את הכספים כתוספת שירותים מוניציפאליים, ספק אם טענתם זו של הנתבעים הייתה מתקבל בשים לב שהוועד איננו גובה מסים. כאמור, הנתבעים לא ביססו את טענתם, מדובר בטענה כללית למדי, לא הובאו הוכחות כי המועצה אינה גובה מיסים ולא צוין איזה חלק מן התשלומים אינו יכול להוות תוספת לשירותים המוניציפליים בשים לב לקביעה בפסק הדין לעיל. אף לא נטען כי הנתבעים אינם מקבלים את השירותים וגם לא הועלתה טענה לגבי טיבם.
טענת הנתבעים לפיה הם חייבים אך ורק בתשלומים שיש בהם בכדי לקדם ערכי צמחונות וטבעונות נעדרת כל בסיס חוקי או הוראה מחייבת. מעבר לכך, כאמור, בכדי שהמושב יתקיים ויתפקד, החברים מתחלקים בהוצאות האגודה המנהלת אותו. הוצאות אלו, אם כי חלקן באופן ישיר וחלקן האחר באופן עקיף, מאפשרות את קיומה של האגודה ובכך מביאות להגשמה וקידום ערכי צמחונות וטבעונות. על כל פנים, סיווג ההוצאות להוצאות שיש בהן בכדי לקדם ערכי צמחונות וטבעונות לבין אלו שכביכול אינן לשם קידום מטרה זו איננו רלוונטי גם אם הוא אפשרי, וספק אם הוא אפשרי, במיוחד כאשר מדובר בהוצאות חיוניות המשרתות את הקהילה בכללותה ומבטיחות את המשכיותה ואת הגשמת מטרותיה המיוחדות. על כן, לא מצאתי ממש בטענה זו, כך גם לא מצאתי סיבה לפטור את הנתבעים מהוצאות האגודה המחולקים על כלל חבריה, במיוחד כאשר הם בעצמם נהנים מהשירותים האגודה הנכללים באותן הוצאות.
לסיכום, אינני רואה פסול במנגנון האגודה לפיו הוצאותיה מחולקות על כלל חבריה לאחר שהאסיפה הכללית מאשרת את התקציב השנתי. כל עוד הוצאות האגודה הן בעד שירותים המסופקים לכלל תושביה, אין מקום לפטור חלק מהחברים מהתשלום. סירוב הנתבעים לשלם עבור הוצאות אלה בעודם מתגוררים במושב מהווה חוסר תום לב בקיום החוזה. לו סברו הנתבעים כי אין לאגודה סמכות לגבות מהם תשלום, היה עליהם לנקוט בשלל הדרכים העומדות בפניהם נגד החלטות האגודה או האסיפה הכללית ולא בדרך של סירוב לתשלום.
אשר על כן, אני מקבלת את התביעה במלואה ומורה על חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, במלוא סכום התביעה בסך 27,386 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום.
כמוכן, הנתבעים יישאו בהוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.
סכום שכר הטרחה נקבע לאור ההליכים הרבים בתיק אשר התנהל במשך כחמש שנים.
הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא לצדדים.
ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"א, 11 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.
