מונחת בפני בקשה לאישור פשרה בין בעלי התפקיד של הבנק למסחר - המנהלים המיוחדים וכונס הנכסים הרשמי המשמש כמפרק הבנק - לבין דירקטורים לשעבר של הבנק (להלן: "הנתבעים", או "הדירקטורים"). הדירקטורים נתבעו בידי בעלי התפקיד, וזאת בגין מעשים ומחדלים אשר מנעו את גילויה במועד של מעילת הענק בבנק למסחר, והביאו למעשה לקריסתו.
במסגרת הליכים מקדמיים שנוהלו בין הצדדים, עובר לתחילת הדיון בתובענה עצמה, התגלעה מחלוקת אודות יכולתם של הנתבעים להשתמש בכספי פוליסת הביטוח למימון הוצאות המשפט, אולם בדיעבד הוברר כי כבר בשלב מקדמי זה, נעשה שימוש בחלק ניכר ממנה - כשליש משווייה.
הסכם הפשרה, כפי המתואר בבקשה שבפני, עיקרו תשלום בסך 12 מיליון ש"ח שיעבירו הנתבעים והמבטחת שלהם לקופת הבנק. סכום זה זהה למעשה לסכום המקסימלי של הפוליסה המקורית, כאשר הוא כולל את יתרת הפוליסה אשר טרם נעשה בה שימוש לצרכי הוצאות הגנה, ואילו את יתרת הסכום ישלימו הנתבעים עצמם. בנק ישראל, אשר נוכח האורח בו שיפה את לקוחות הבנק הפך לנושה הכמעט יחיד של הבנק למסחר (כ-98% מסך הנשיה), מסכים לפשרה המוצעת ועותר לאישורה.
חרף האמור לעיל, והיותה של הפשרה מוסכמת על הצדדים הרלוונטיים, עלה ספק גדול בכל הנוגע להיבט הציבורי של אישורה כפי שהוצעה. זאת, הן נוכח הנסיבות החמורות שהביאו לקריסת הבנק למסחר - כולל ובעיקר העובדה, כי עסקינן במעילה שבוצעה לאורך זמן, והיקפה הגיע לסכומים הגדולים פי כמה מההון העצמי של הבנק (!). כך, בעוד אנשי ההנהלה והדירקטורים נראים
לכאורה
כמי ש"עומדים מנגד", ואינם מגלים את המעשים הנעשים בעת שהם מופקדים על "המשמרת" ובזמן אמת. נוכח האמור לעיל, נראה היה כי יש טעמים ציבוריים כבדי משקל בזכות ניהולם של ההליכים.
זאת ועוד; עניין לנו בפשרה אשר ניתן לטעון כנגדה, כי הסכום שישולם במסגרתה הינו נמוך יחסית לנזק שנגרם, ולמעשה אין עסקינן אלא ב"סכום הגג" המקורי של הפוליסה - סכום, אשר חברת הביטוח הגיעה לכלל מסקנה כי היא עומדת לאבדו מניה וביה: בין אם לטובת בנק ישראל, ובין אם לטובת הוצאותיהם המשפטיות של המשיבים, אשר נקטו בשפע הליכים מקדמיים והליכי ביניים, ועמדו על כך כי ייוצגו בידי פרקליטים נפרדים. נראה כי אחד השיקולים, המרכזיים, אשר הניעו את בעלי התפקיד ובנק ישראל להסכים לפשרה, הינה הסכנה, כי הפוליסה כולה תשחק ותתכלה אגב ניהול ההליכים המשפטיים. זאת, נוכח אורח יצירתה, אשר קבע סכום מקסימום המשותף הן לתשלום לניזוקים במידה והתביעה תצלח, והן לתשלום הוצאות המשפט (הגם שהדבר מסוייג בהכנסת תנאי המחייב שמירה על "הוצאות סבירות").
הבעייתיות שבהצעת הפשרה, הביאה אותי לבקש הבהרות נוספות מן המבקשים, וקבעתי דיון, בו השלימו הצדדים את טיעוניהם בעל-פה. לאחר ששמעתי את עמדות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.
1. הסוגיה אינה קלה להכרעה כלל ועיקר, ואודה כי פסחתי ביני לביני לא מעט בכל הנוגע לאישור הפשרה. אמנם, בנסיבות אחרות, מקום בו מוצעת פשרה הנתמכת בידי 98% מסך הנשיה של גוף חדל פרעון (לא כל שכן, כשהיא מעוגנת בנימוקים כבדי משקל), יטה בית המשפט לאשרה באורח מיידי. זאת, נוכח ההלכה כי אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתם הכלכלי של הנושים בשיקול דעתו הוא, וזאת אף אם הוא סבור כי ניתן היה להגיע לפתרון מוצלח יותר.
אלא, שעניין לנו במקרה אשר נסיבותיו חריגות ביותר, והוא מערב בין היתר
שיקולים ציבוריים מן המדרגה הראשונה
. עניין לנו בבנק שקרס, בעקבות חשיפתה של אחת המעילות החמורות ביותר בתולדות המערכת הבנקאית הישראלית. לא זו בלבד, כי הדברים אמורים במעשים אשר התמשכו באין-מפריע על-פני תקופה ארוכה, אלא
שהיקף המעילה עלה פי כמה על ההון העצמי של הבנק
(!).
אין כל צורך להכביר מילים, אודות הנזק הכבד שנגרם - הן לקופה הציבורית שנשאה בכתבי השיפוי עליהם נאלץ בנק ישראל לחתום, והן ללקוחות שאמנם זכו בסופו של יום בפקדונותיהם, אולם זאת לאחר שהות ארוכה אשר גרמה לחלק מהם נזקים ניכרים, אף מעבר לסכומי הכסף הממשיים.
2. עקב האמור לעיל, נקל לשער כי נוצרה תחושה קשה ביותר כלפי הדירקטורים, ובעיקר הבכירים והותיקים ביניהם, כגון משיב מס' 2, אשר היה הן בעלי הבנק והן יושב ראש הדירקטוריון. בלא לקבוע מסמרות כלשהם לגבי קיומה של אשמה משפטית ושיעורה (סוגיה אשר בלאו הכי, היתה נדונה בערכאה אחרת ולא בבית משפט זה), הרי קשה היה שלא לתהות הכיצד בוצעה מעילה בהיקף כה גדול, ולאורך פרק זמן כה ארוך. זאת, "מתחת לאפם" של הנהלת הבנק והדירקטוריון שלו, הטוענים כי לא ידעו דבר, והניחו למועלת להמשיך במעשיה בלא הפרעה. בלא להכנס לשאלה, האם ניתן לתרגם תחושה זו להטלת אחריות משפטית, ואם כן על מי מן הנתבעים ובאיזה שיעור, הרי אין ספק כי די באמור לעיל בכדי לעורר
אינטרס ציבורי כבד-משקל לבירור הפרשה
, שלא לדבר על תמיהה האם - בהנחה כי יו"ר הדירקטוריון וחברי הדירקטוריון "אינם אחראים" על גילוי ומניעת מעשים כאלו - מה תוכן אמיתי יש בסמכותו וביעודו לפקח, ולו באורח כללי, על התנהלות הגוף שעליו הוא מופקד.
לא אוכל, בשולי נקודה זו, שלא להעיר הערות מספר נוכח הטיעון שהעלה עו"ד צור ב"כ של מר שמיל ובר, שהיה יושב ראש הדירקטוריון ובעל הבנק, ואשר בא-כוחו הרבה לתקוף את התביעה ולכנות אותה חסרת יסוד, אם לא פסולה מיסודה, וצריכה למעשה במחיקה על הסף.
בלא לקבוע מסמרות כלשהן בעניין תוצאות התביעה, לו היתה זו מנוהלת כנגד המשיבים (ובעיקר כנגד מר ובר עצמו), אעיר כי לו היו הנימוקים לקבלת הפשרה המוצעת מבוססים אך ורק על שאלת סיכויי התביעה, הרי
שבמצב כזה הייתי מסרבת לאשר את הפשרה, ועומדת על בירור התביעה עד תום
.
ספק גדול בעיני, האם דווקא מר שמיל ובר, יו"ר הדירקטוריון, הוא זה אשר יכול לטעון טענות כה נחרצות, לא כל שכן להאמין כי יוכל באמת ובתמים לדחות על הסף תביעה כה משמעותית באמצעות טעון דיוני, המבוסס על "ספק בדבר זהות התובע הנכון". אך בכדי לסבר את אוזנו של מר ובר, אעיר, כי אמנם לקוחות הבנק הוצאו ברובם ממעגל הנשיה באמצעות ערבות בנק ישראל, הרי שזה בא בנעליהם כנושה העיקרי של הבנק למסחר. אולם, תפקידם המרכזי של בעלי התפקיד בפירוק - מקסום הקופה, במידת הצורך על-ידי הגשת תביעות לאחריות אישית מקום בו נראה כי הדבר נחוץ - בעינו עומד, יהא הרכב הנשיה בחברה בפירוק כאשר יהא.
אי לכך, ספק גדול בעיני, אם ניתן לטעון באמת ובתמים כי המפרק והמנהלים המיוחדים "אינם התובע הנכון", וספק גדול אף יותר בעיני, מה היה מניב הליך שכזה, מלבד הליך מקדמי נוסף הנראה על-פניו מיותר לכאורה, ואשר "תרומתו" לא היתה אלא בכרסום נוסף של פוליסת הביטוח, על-ידי הוצאות משפטיות נוספות שהיה גורם מר ובר לסכום המצטמק והולך שבידי חברת הביטוח.
כל אחד מהמשיבים ניסה לטעון ולהסביר על מנת, ולו במעט לסבר את האוזן מה היו שיקוליו להסכים לפשרה, למרות סברתו כי אינו חייב. אולם דווקא מר שמיל ובר הבעלים ויו"ר הדירקטוריון של הבנק הרחיב בטעונים לענין העדר עילה נגדו כלל ועיקר.
אם סבור מר ובר, באמת ובתמים, כי בכל הטענות נגדו אין מאומה, וכי דין התביעה כנגדו היה להדחות על-פניה, רשאי הוא להתכבד ולבקש את החרגתו מהסכם הפשרה, כדי שיהא בידו להאבק על הוכחת צדקתו וחפותו בערכאות. איש לא כפה, ולא כופה עליו להתפשר ולהסכים כי חברת הביטוח תשלם בשמו סכומים בגין עילות תביעה אשר לטעמו אינן עומדות נגדו. כל אדם רשאי לעמוד על דעתו ועל רצונו לטהר את שמו, ולהוכיח טענתו, ואי אפשר לכפות עליו פשרה.