אין להעלות בבג"צ טענות שלא הועלו בפני בית הדין הארצי לעבודה

השופטת מ' נאור:

           העתירה מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 1298/04), שדחה את ערעור העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי, שדחה את תביעת העותרת נגד המשיבים 2 ו-3 (כמו גם המכון להכשרה, להשתלמות ולשירותי חינוך) באשר לפיטוריה ממקום עבודתה.

העובדות וההליך בבית הדין לעבודה

1.        בינואר 1998 הגישה העותרת לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד המשיבה 2 (להלן: משרד החינוך), בה ביקשה כי יוצהר שהיא עובדת קבועה במשרד החינוך וכי פיטוריה נעשו בניגוד לדין תוך הפרת כללי התקשי"ר וכללי הצדק הטבעי. בהתאם, ביקשה כי בית הדין יורה למשרד החינוך להשיבה לעבודתה או לחילופין לפצותה בסך של כ-915 אלף ש"ח בגין הפרת חוזה. בעקבות בקשת משרד החינוך, צורפו כנתבעים גם המכון להכשרה, להשתלמות ולשירותי חינוך (להלן: המכון להכשרה) והמשיבה 3 (תכנים מערכות מידע בע"מ, כיום טלדור מערכות בע"מ ולהלן: טלדור). ביום 5.12.1999 החליטה שופטת בית הדין האזורי, כב' השופטת וירט-ליבנה, כי:

"מקובלת עלי הצעת ב"כ המדינה כי בשלב ראשון תוכרע שאלת זהותו של המעביד ולפי תוצאתה ניתן יהא למחוק על הסף את הנתבעים הלא נכונים. ועל כן התיק יועבר למותב לדיון בשאלה הראשונית מי המעביד של התובעת."

2.        מותב בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי "סימני ההיכר" והזיקות בדבר זהות המעביד בעניינה של העותרת אינם חד-משמעיים ומקצתם משמשים בערבוביה בין שלוש הנתבעות. בסופו של יום הכריע, בהתבסס על ממצאים עובדתיים אותם קבע, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין העותרת לבין משרד החינוך "בשום מועד רלוונטי לתביעה", וכי התקיימו יחסי עובד-מעביד "רק בין התובעת [העותרת] לנתבעות 2 ו-3 [המכון להכשרה וטלדור] (בהתאמה לתקופות הזמן של כל אחת מהן)". לפיכך, נפסק כי התביעה נגד משרד החינוך נדחית. ואולם בית הדין הוסיף, בפסקה 11(יב) לפסק הדין, כי גם התביעה נגד המכון להכשרה וטלדור נדחית, כיוון שברור מכתב התביעה והסיכומים כי אין לעותרת כל תביעה נגדם:

"בהתאם לכתב התביעה וכעולה מעדות התובעת [העותרת] וסיכומיה ברור כי אין לה כל תביעה נגד מי מהנתבעות 2 ו-3 [המכון להכשרה וטלדור] ואלה צורפו כאמור כנתבעות על פי בקשת נתבעת מס' 1 [משרד החינוך] ובהתאם להחלטת בית הדין. לפיכך, התביעה כנגד נתבעות 2 ו-3 [המכון להכשרה וטלדור] נדחית ללא צו להוצאות".

3.        העותרת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את הערעור, בדעת רוב, בקבעו כי לא מצא מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי ביחס לזיהוי מעבידה של העותרת:

"השאלה העיקרית בתיק זה נסבה על זיהוי מעבידה של [העותרת]... לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים, לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי ואנו מאשרים את פסיקתו מטעמיו... נציג ציבור מר יוסי דהאן בדיעה כי, ביישום מבחני הפסיקה בנסיבות העניין, נוטה הכף למסקנה שמשרד החינוך היה מעבידה של [העותרת]. סוף דבר - על דעת רוב חברי המותב הערעור נדחה".

           נגד פסק דין זה מופנית העתירה שלפנינו.

טענות הצדדים

4.        לטענת העותרת, מותב בית הדין האזורי לעבודה חרג מהחלטת הביניים של השופטת וירט-ליבנה, שכן בית הדין האזורי דחה למעשה את התביעה כולה על יסוד זהות המעביד בלבד, ומבלי שניתנה לעותרת הזדמנות לטעון טענות לגופו של עניין נגד חוקיות הפיטורין, שנעשו לכאורה שלא כדין ותוך הפרת כללי הצדק הטבעי (עיקר הטענות הן ביחס להפרת זכות השימוע, חובת ההנמקה ועקרון תום הלב). על כן טוענת העותרת כי "נחסמה דרכה בהליך העיקרי", ונגרם לה עיוות דין באשר יוצאת  היא משערי בתי הדין ללא סעד כלל. היא מבקשת כי ניתן לה סעד מן הצדק ונורה על החזרת הדיון לבית הדין האזורי בשאלת חוקיות הפיטורין ובשאלת הסעד. העותרת מוסיפה ותוקפת אף את קביעתו המשפטית של בית הדין האזורי - כמו גם את זו של דעת הרוב בבית הדין הארצי - בדבר זהות המעביד, וטוענת כי סימני ההיכר שנקבעו בפסיקה העקרונית בסוגיה זו בבית הדין הארצי לעבודה מצביעים בבירור על משרד החינוך כמעבידה הבלעדי.

5.        בתגובת המדינה (משרד החינוך) נטען, כי העתירה - בחלק הנוגע לזהות המעביד - הינה כל כולה בבחינת ערעור על פסק דין ולא בגדר עתירה לבג"צ, וכי העתירה אינה עומדת בתנאים שנקבעו לעניין היקף ביקורת בג"ץ על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה. לטענת המדינה, ישומן של ההלכות בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד מסור להתרשמותו של בית הדין לעבודה, וניתוח המקרה מלמד שאין המדובר בטעות משפטית מהותית של בית הדין. אשר לטענה בדבר חריגה מהחלטת השופטת וירט-ליבנה, הרי שלטענת המדינה חריגה זו אינה נוגעת אליה כלל, אך הוסיפה כי היא מצטרפת בעניין זה לדברים האמורים בתגובת טלדור, שיפורטו להלן, לפיהם יש לדחות גם טענה זו.

6.        בתגובת טלדור נטען, כי טענותיה של העותרת נגד טלדור הינן טענות חדשות, שלא הופיעו בכתב התביעה ובכתב הערעור בהליך בפני בתי הדין לעבודה, וכי יש בכך "שינוי חזית" ו"מקצה שיפורים" בשלב מאוחר. לגופו של עניין, ובהתייחס להחלטת השופטת וירט-ליבנה, נטען כי אין כל טעם בהחזרת הדיון לבית הדין האזורי: משנקבע - הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הארצי - כי המעבידים הם המכון להכשרה וטלדור (בהתאמה), הרי שאין כל עילה להמשך ההתדיינות, כיוון שהסעדים שנתבקשו מעיקרא על-ידי העותרת התבססו וכוונו אך ורק נגד משרד החינוך. עוד נטען, כי לא נגרם לעותרת עיוות דין, כיוון ששולמו לה מלוא פיצויי הפיטורין.

7.        העותרת השיבה לתגובות המשיבים וטענה כי אין מדובר ב"שינוי חזית": לטענתה, היא הגישה את התביעה המקורית נגד משרד החינוך בלבד, אותו ראתה כמעבידה האותנטי, ואף התנגדה לצירוף המכון להכשרה וטלדור כמשיבים נוספים, מחשש לסרבול ההליך והארכתו. כיוון שהתנגדה לצירוף, היא חשה מנועה מלטעון בבית הדין האזורי כי יש לה עילה נגדם. ואולם, משעה שהחליט בית הדין האזורי על הצירוף, נסבה התביעה המקורית בבית הדין האזורי "אוטומטית" על כל הנתבעים, והטענות נגד משרד החינוך הופנו מניה וביה גם נגד טלדור. על כן, לטענת העותרת, בהעלאת טענות נגד טלדור באשר לפיטורין שלא כדין אין כל שינוי חזית. העותרת מודה כי קיבלה פיצויי פיטורין, ואולם לטענתה מדובר בכספים השייכים לה ממילא, שכן אלה הופרשו לחשבון הפנסיה שלה במשך חמש שנות עבודתה, ואין בהם כדי למלא אחר הסעד הנדרש בכתב התביעה, קרי פיצויים בגין הפסד הכנסה עתידית ובגין הפרת כללי הצדק הטבעי. העותרת הדגישה כי במצב עניינים זה היא נותרת ללא סעד של ממש ובחיסרון כיס עקב הימשכות ההליכים.

דיון

8.        דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית-משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית-הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 440/04 גולדשמיד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם)). התערבות בג"ץ בהכרעות בית הדין לעבודה מוגבלת לאותם מקרים חריגים, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית ששיקולי צדק מחייבים את תיקונה (בג"ץ 4836/05 בן צבי נ' בית הדין הארצי (טרם פורסם)). מקרה זה אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלה. בית הדין האזורי קבע בפסקה 11(יב) לפסק הדין:

"בהתאם לכתב התביעה וכעולה מעדות [העותרת] וסיכומיה ברור כי אין לה כל תביעה נגד מי מהנתבעות [המכון להכשרה וטלדור] ואלה צורפו כאמור כנתבעות על פי בקשת [משרד החינוך] ובהתאם להחלטת בית הדין. לפיכך התביעה כנגד [המכון להכשרה וטלדור] נדחית ללא צו להוצאות".

           מכאן, שתביעת העותרת בבית הדין האזורי נדחתה גם ביחס לנתבעת טלדור. בית הדין האזורי נימק דחיה זו בהסתמך על כתב התביעה, הסיכומים ועדות העותרת, שעיון בהם העלה כי אין לעותרת טענות של ממש נגד טלדור. דרכה של העותרת היתה פתוחה לערער לבית הדין הארצי על קביעה זו ועל הנימוק שבבסיסה. ואולם העותרת לא ערערה לבית הדין הארצי בעניין זה, ובחרה לשוב ולמקד את כל טענותיה נגד משרד החינוך בלבד. מסקנה זו עולה בבירור מעיון בכתבי טענות העותרת שהוגשו לבית הדין הארצי. כך למשל, בהודעת הערעור (מוצג 6 בתיק האסמכתאות שצורף לעתירה, עליה חתום עו"ד עידן אקרמן, שייצג את העותרת גם בבית הדין האזורי) נכתב כי: