אימתי תהיה תחושה סובייקטיבית עילת פסלות משום מראית עין של משוא פנים?

לפנינו ערעור על החלטת הרכב בית הדין האזורי שלא לפסול עצמו.

בדיון שקיים בית דיננו נקבע, בהסכמת הצדדים, כי טיעוני הצדדים לעניין זה יוגשו בכתב והכרעתנו תינתן על בסיסם.

עיינו אפוא בטיעוני הצדדים, הן בכתב הערעור הן בהשלמת טיעוניה של המערערת ובתגובתה שלאחריה טיעוני המשיב (שראוי גם לציין כי הוגשו על ידי באי כוח שונים שכן המערערת החליפה את מייצגה במהלך ההליך, ועתה, לקראת מתן פסק הדין, הודיעה לבית הדין כי גם באת כוחה השנייה חדלה מלייצגה), הן בתשובת המשיב ובהשלמותיו.

עיינו גם, ואף בעיקר, בחומר שבתיק בית דין קמא כדי להתרשם במישרין אם יש מקום לטיעוניה של המערערת. ובעניין זה ייאמר כי שונה ערעור בעניין פסלות מערעור אחר. ברוב הערעורים ממעטת ערכאת הערעור מלעסוק בבירור העובדות, שכן מקרי ההתערבות בקביעות העובדתיות של בית דין קמא – מעטים הם ונער יספרם, ועיקר תפקידה של ערכאת הערעור הוא בחינת הקביעות השיפוטיות של ערכאה קמא. לא כן כשהשאלה היא שאלת פסלות והטענה היא כי בית דין קמא מוטה, שאלה שמעצם טיבה אי אפשר לבדל לגביה בין קביעתו השיפוטית של בית דין קמא כי אינו מוטה ואין עילה לפסלותו לבין קביעתו העובדתית כי החלטותיו והתנהלותו לא לקו בהטיה, ושמעצם טיבה גם שומה על ערכאת הערעור לסמוך בה על קביעותיה העובדתיות של ערכאה קמא פחות משיכולה היא להיסמך עליהן ביתר העניינים.

לאחר העיון בכל האמור קובעים אנו כי דין הערעור להידחות תוך חיוב בהוצאות.

המערערת הציגה טיעונים שונים שיש בהם אולי כדי לאפשר ערעורים על החלטות שונות לגופן. כאלה הם למשל הטיעונים כי החלטות שונות בענייני הסדרי השהות ניתנו בניגוד לחוות דעת רפואית או ההחלטות שבהן חויבה בהוצאות משפט או בקנס אולם החלטות שאינן נושאות חן בעיני בעל דין אינן עילה לבקשת פסלות או לערעור על דחייתה של החלטה כזו.

עיקרון זה ידוע ומבואר בפסקי דין רבים, ואין אנו צריכים להאריך כאן בביאורו, ובייחוד שעה שאף באת כוח המערערת בעצמה ציינה כן בדבריה.

למחלקה זו שייכים גם טיעוני המערערת בדבר עיכוב משלוח הפרוטוקול הכולל גם את ההחלטה על אי־פסילת בית הדין את עצמו. אף אם נניח ששגה בית הדין בעניין זה – אין בכך עילת פסלות. לגופו של עניין נציין כי האחריות על הטיפול בפרוטוקול מוטלת על סופר הדיינים, לדיינים יש אומנם אחריות על וחובתם לפקח על עבודת פקידי בית הדין המסייעים בעבודת בית הדין, אולם מכאן עד להאשמת בית הדין בעיכוב בעבודתו של סופר הדיינים ומעשיית האשמה זו לעילת פסלות – רחוקה הדרך מאוד. נציין כי עיון בתיק מלמד כי משהפנתה המערערת את תשומת לב בית הדין כי הפרוטוקול לא נשלח אליה וידא בית הדין כי הפרוטוקול יישלח ואחר כך הבהיר בהחלטה כי נשלח.

בצד טענות אלה טענה המערערת כי התנהלות בית דין קמא מוטה נגדה שכן בית הדין מתעלם מבקשותיה, ברם גם בעניין זה מתברר מהעיון בתיק שלא כך הם פני הדברים: בית הדין קמא הבהיר היטב כי הורה לשני הצדדים כאחד להימנע מהגשת בקשות עד למועד הדיון, וזאת שעה שסבר – ומהעיון עולה כי לא ללא יסוד – כי שני הצדדים מטריחים את בית הדין, מבזבזים את זמנו השיפוטי ומקשים על ניהול התיק באין ספור בקשות סרק ולמצער בקשות שאין צידוק להגשתן טרם הדיון.

בית דין קמא הבהיר כאמור במענהו לבקשת הפסילה עצמה, ואם סבורה הייתה המערערת כי לא כך הם פני הדברים שומה היה עליה להראות זאת בערעורה, אולם המערערת לא הראתה זאת אלא שבה על טענותיה. שיבה על טענות כשלעצמה אינה עושה אותן מוצדקות.

עיון בפרוטוקול בית הדין קמא מלמד כי גם שם לא הראתה המערערת דבר לחיזוק טענותיה אלא שבה על אמירות כלליות כי "כל ההתנהלות היא מוטה" וכדומה, מבלי שתוכל למקד את דבריה ולהציג נתון קונקרטי על בקשות שלה שזכו ליחס מסוים לעומת בקשות דומות של המשיב שזכו ליחס אחר.

לאמינות ולרצינות טענותיה של המערערת נוסיף גם כי בנוגע לטענה על ההחלטה המתעלמת מחוות דעת רפואית או שניתנה טרם התקבלה חוות דעת כזו עולה כי המערערת ביקשה מבית דין קמא כי יפסול עצמו בגין החלטה זו עוד טרם ניתנה ההחלטה, היינו המערערת הניחה מראש כי ההחלטה לא תהיה לרוחה, הניחה מראש כי הדבר גם לא יהיה מטעמים ענייניים אלא בשל הטיה, ועל יסוד זה ביקשה מבית הדין לפסול את עצמו.

לגופן של הטענות על חיובה של המערערת בהוצאות או בקנס נעיר כי מדובר בהחלטה שבה חויבה המערערת ב־2,000 ש"ח. דין פרוטה כדין מאה וזכאית המערערת לבקש לערער על חיובה זה, אולם המערערת שביכרה לטעון על בסיסו לפסלות ההרכב במקום לבקש לערער לגופו של חיוב הכתירה סכום זה, בבקשה להראות כי בית הדין עוין אותה, בתואר "אסטרונומי".

על כל האמור נוסיף:

בתגובתה האחרונה של המערערת הודתה היא עצמה וכתבה כהאי לישנא:

למערערת אין ספק שהרכב בית דין קמא סבור שהוא פועל לטובת הצדדים לצורך מתן פסיקה בהקדם, ואין לה ספק כי לא הייתה כוונת זדון [...] עם זאת, ואף אם לא הייתה כוונה כזו, בפועל תחושת האמון והביטחון של המערערת במותב קמא הנכבד נפגעה [...]

תחושתה של המערערת מתבססת בין היתר על כך שזו אינה הפעם הראשונה שמוגש ערעור על החלטה של מותב קמא, והמערערת סברה שלאחר פסק דינו של בית הדין הנכבד מיום 16.9.20 יפעל מותב קמא ביתר זהירות במתן החלטותיו [...] מתוך הבנה שנראות עשיית צדק לא פחות חשובה מעשיית הצדק עצמו.

לא ברור כיצד מתיישבת הרישא של ציטטה זו עם האשמותיה של המערערת את בית הדין קמא כי מוטה הוא. אכן דומה כי האמור ברישא זו נכון הוא ומתיישב יפה עם העולה מהתיק וכאמור לעיל כי שני הצדדים כאחד הרבו להטריח את בית הדין ולנהוג בדרך שיש בה יותר מכול כדי לעכב את עשיית הצדק – ועל דרך כלל מסכימים אנו עם גישתו של בית דין קמא, כפרשנותה של המערערת עצמה, כי טובת הצדדים היא פסיקה בהקדם, ככל האפשר, ולא עיכוב כזה.