איום בתלונה שהביא לעזיבת הבעל את הבית המשותף – מתי יגרור את חיוב האישה בדמי שימוש?

לפנינו ערעור הבעל על החלטת בית הדין האזורי פתח תקווה מתאריך כ"ו באלול תשע"ז (17.9.17) שבה דחה בית הדין את תביעת הבעל לחייב את האישה בדמי שימוש על מגוריה בדירה המשותפת. בהחלטת בית הדין האזורי נאמר:

1. דמי שימוש בדירת הצדדים

תביעת התובע לקבלת דמי שימוש נדחית. הצדדים מכרו את הדירה קודם הגירושין. האישה לא חויבה לקבל את הגט מאחר ולא נערך דיון לגופם של גירושין. הצדדים הגיעו לבית הדין מתוך הסכמה להתגרש אלא שלאחר מכן האישה חזרה בה מהסכמתה מאחר שהיו לה דרישות שונות בענייני הרכוש והילדים והסכם הגירושין לא גובש דיו (האישה דרשה גם כתובה וטענה כי לא נתנה את הסכמתה בדיון למחילת הכתובה). על כל פנים לא הוכחה כל עילת גירושין, ומשכך, לא הייתה כל מניעה לבעל להתגורר בדירתו שאותה עזב מסיבות השמורות עימו. בהיעדר עילת גירושין מוכחת או עילה מוכחת שתצדיק את עזיבתו את הבית אין מקום לדרוש דמי שימוש.

החלטות בית הדין בעניין פירוק השיתוף בדירה נבעו בשל הפירוד הממושך של הצדדים (נציין כי לפי חוק איזון משאבים ניתן לערוך פירוק שיתוף בנסיבות אלה) ורצונם של הצדדים לסיים את הנישואין, אלא שעיכובים ואי־הסכמות בעניינים שאינם קשורים ישירות לגירושין הם שעיכבו את סידור הגט. זו הייתה גם הסיבה להחלטות בית הדין בדבר פירוק השיתוף בדירת הצדדים, ונציין כי הצדדים מכרו את הדירה הרבה לפני מועד סידור הגט מתוך הבנה כי חיי הנישואין שלהם הסתיימו. לצורך מימוש הבנה עקרונית זו ניתנו מספר אורכות והתראות לצדדים לביצוע פירוק שיתוף עצמאי שלא בדרך כינוס, ואכן בסופו של דבר השכילו הצדדים להתגבר על משקעי העבר ומכרו את הדירה באופן עצמאי. טענות בא כוחו של התובע בדבר התמשכות ודחיית הליך המכירה – דבר שלטעמו מצדיק קבלת דמי שימוש – לא מתקבלות, ותביעת התובע בנושא זה נדחית.

טענות המערער

בית הדין האזורי בהחלטתו מיום ט' בטבת תשע"ו (21.12.15) הורה לאקטואר לחשב את זכויות הצדדים מיום הנישואין ועד מועד הקרע בתאריך ט"ז בתמוז תשע"ד (14.7.14) שהוא היום שבו עזב הבעל את הבית ובו ביום גם הגישה האישה את תביעת הגירושין.

האישה היא ש'העזיבה' את הבעל מהבית לאחר שאיימה עליו שאם ישוב לבית תגיש נגדו תלונות שווא במשטרה ומשום כך נאלץ הבעל להתגורר מחוץ לביתו.

המערער צירף מסרונים ששלחה לו האישה.

המערער טוען כי התמשכות ההליכים נגרמה בעטיה של האישה כאשר הצדדים הגיעו להסכמות להתגרש אך האישה חזרה בה וכמו כן עיכבה את מכירת הדירה ובו בזמן השתמשה בדירה לבדה כאשר המערער נאלץ לשהות מחוץ לביתו.

המערער תובע דמי שימוש בעבור התקופה שמיום עזיבתו את הבית והגשת תביעת הגירושין, היינו מיום ט"ז בתמוז תשע"ד (14.7.14) כאמור, ועד ליום כ"א במרחשוון תשע"ז (22.11.16) – היום שבו התבצע פירוק השיתוף והאישה עזבה את הדירה. מדובר על תקופה של עשרים ושמונה חודשים ושבוע. על פי הערכת שמאי שווי הדירה להשכרה הוא בסך של 4,300 ש"ח ומחציתו היא סך של 2,150 ש"ח. בכפילת הסכום בעשרים ושמונה חודשים ושבוע מתקבל סכום של 60,701 ש"ח.

מהפן ההלכתי מתבסס המערער על דברי הרמ"א (חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא סעיף ח) שמקורם בתשובת הרשב"א (חלק ב סימן קמא) ושבהם כתב:

לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר: "אשתמש גם כן זמן שנשתמשת", דכל זמן שלא חלקו – כל אחד בשלו הוא משתמש.

היינו שאם אחד מהשותפים השתמש בשותפות לבדו לא יוכל שותפו לתובעו כי "בשלו הוא משתמש".

אולם מעיון בתשובת הרשב"א נלמד כי הדברים נאמרו רק כאשר גם השותף השני היה יכול גם הוא להשתמש ומרצונו החופשי בחר שלא להשתמש אולם אם השותף השני היה מנוע מלהשתמש שלא ברצונו הרי שאז זכותו לתבוע את שותפו בדמי שימוש. הדברים מדויקים מלשון הרשב"א בתשובה (שם) שכתב: "דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חבירו היה משתמש בו".

המערער טוען כאמור שהיה מנוע מלהשתמש בדירה ולפיכך תובע מהאישה דמי שימוש. בתשובה לערעור מכחישה האישה את טענות הבעל וטוענת שהבעל עזב את הבית מרצונו.

הכרעת הדין לאחר העיון בכתב הערעור ובתשובה לערעור ושמיעת הצדדים בדיון שהתקיים

מעיון במסרונים שצירף המערער לכתב הערעור לא מוכח שהאישה איימה שתגיש נגדו תלונות שווא. אומנם האישה אמרה לו שלא יחזור לבית אך אין כל אזכור לאיומים כטענת המערער.

אולם בדיון שהתקיים בפנינו הודה בא כוח האישה שהיו דיבורים על עזיבה אם כי יש ספק על ההקשר בו נאמרו הדברים, שכן הייתה גם אמירה אחרת: