לפנינו ערעור על סגירת תיק חלוקת הרכוש בבית הדין האזורי בשל הקביעה כי כריכתו אינה כנה.
לפני בית הדין האזורי הוגשה תביעת גירושין אשר אליה כרך המערער את עניין חלוקת הרכוש של בני הזוג. בית הדין האזורי הבהיר למבקש כי סמכות בית הדין הרבני לדון בחלוקת הרכוש מכוח הכריכה היא רק לפי החוק והפסיקה האזרחיים "זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי" (סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973), דבר שלא היה במקרה זה. ועל כן, כדי שהדבר לא יסתור את חלוקת הרכוש על פי דין תורה, לדעת בית הדין על הצדדים לערוך תחילה ביניהם קניין המחלק ביניהם את הרכוש לפי החוק והפסיקה וכפי שיפסוק בית הדין. כך יאפשרו לבית הדין לדון בעניין חלוקת הרכוש של בני הזוג. לצורך כך ביקש בית הדין מהמערער ומהמשיבה לבצע קניין שיאפשר לבית הדין לפסוק בהתאם לחוק והפסיקה. המערער התנגד לעריכת הקניין ואמר שהוא מוכן לדון רק על פי הוראות החלוקה שעל פי דין תורה. לדבריו, מאחר שעל פי דין תורה רכוש הצדדים אינו מחולק על פי איזון המשאבים הוא מתנגד עקרונית לבצע קניין זה ולמרות האמור הוא עדיין דורש שבית הדין ידון ברכוש. בעקבות התנגדות המערער לעריכת הקניין הורה בית הדין בהחלטתו מיום א' באדר התש"ף (26.2.2020) על מחיקת תביעת הרכוש שהגיש וסגירת התיק, ומכאן הערעור שלפנינו.
המבקש ערער לבית הדין הגדול על סגירת התיק ואי־קיום (לטענתו) של חובת בית הדין לדון. לאחר עיון בטענות הצדדים סבר בית דיננו בהחלטתו מיום כ"ב בסיוון התש"ף (14.6.2020) כי נכון תחילה שבית הדין האזורי יבהיר ביתר פירוט אם החלטתו לסגירת התיק הייתה כי החליט להסתלק מן הדין (דבר שמצריך אישור נשיא בית הדין הגדול לפי תקנה כב(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג) או משום שסבר כי התנהגות העותר, שלא אִפשר לבית הדין לדון לפי ההלכה [באמצעות קניין שתוצאתו שחלוקה על פי חוק תהיה תקפה על פי ההלכה], מלמדת על כריכה לא כנה. במענה השיב בית הדין האזורי בהחלטה שנתן ביום כ"ג בסיוון התש"ף (15.6.2020) והבהיר:
ההחלטה על סגירת התיק היא בשל חוסר כנות בתביעתו של התובע לחלוקת רכוש והגשת תביעה שאינה כנה. נזכיר: סעיפים 7–8 לתביעת התובע לחלוקת רכוש מעלים כי חפצו היה לחלוק את הרכוש והכספים על פי דין תורה. אף טענותיו בפני בית הדין, כמתואר מעלה, היו לחלוקת הרכוש על פי דין תורה. אך ודאי מודע התובע, המיוצג על ידי עורך דין לאורך כל הדרך (ובכלל זה בכתב תביעתו לחלוקת הרכוש החתום על ידי עורך דינו), לאמור בסעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון: "בענין שחוק זה דן בו ינהג גם בית דין דתי לפי הוראות חוק זה, זולת אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי הדין הדתי." כך, ככל שאין הסכמה של שני הצדדים לדון בחלוקת הרכוש על פי דין תורה, אזי לא יוכל בית הדין לדון על פי דין תורה. ברם חרף האמור בסעיף זה בחר התובע, ואף עומד על כך, להגיש תביעתו לחלוקת רכוש שאינה עולה עם האמור בחוק יחסי ממון, ומתעקש כי הרכוש יחולק על פי דין תורה, ואף כשנודע לו שהצד השני לא מסכים עם כך ומבקש לחלוק את הרכוש על פי חוק יחסי ממון, הוא עומד על תביעתו, אף שיודע שבית הדין מנוע מכך על פי החוק.
בנוסף: בעל דין המגיש תביעה כרוכה בבית הדין, אך לא נותן לבית הדין את הכלים לדון בעניינו (כמתואר מעלה באשר לאי־הסכמתו של התובע לביצוע קנין לשם חלוקת הרכוש בבית הדין על פי חוק יחסי ממון) – לא מעוניין בהכרעת בית הדין בנדון, ולכן תביעתו אינה כנה.
משכך, ולאור חוסר תום־לב בהגשת תביעה רכושית מעין כזו ועמידה עליה, הרי עסקינן בתביעה רכושית שאינה כנה, ולכן התיק לחלוקת רכוש נסגר.
לאור הבהרתו זו של בית הדין האזורי נתן בית דיננו החלטה למוחרת, ביום כ"ד בסיוון התש"ף (16.6.2020), כי אין מקום לערעור במתכונת שהוגש והורה על סגירת הערעור.
בעקבות עתירה לבג"ץ שהגיש המערער הנדון (בג"ץ 4812/2) העלה הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני לפני בית הדין את הצורך לקיים דיון בערעור ורק לאחריו לקבוע אם הערעור צודק ויש לקבלו או שיש לדחותו. לפיכך הורה בית הדין בהחלטתו מיום כ"ז בתמוז התש"ף (19.7.2020) על מתן אפשרות לדון בערעור בשאלה אם מדובר בכריכה כנה אם לאו, ובכפוף להפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה קל"ד לתקנות הדיון על סך 15,000 ש"ח בתוך ארבעה־עשר יום. הערובה הופקדה, והדיון נערך ביום ט' במרחשוון התשפ"א (27.10.2020) במעמד הצדדים ובאי כוחם
בדיון חזר המערער וטען כי הוא מעוניין לדון אך ורק בדין תורה ועם זאת אינו מוכן לערוך קניין. לדבריו גם בדין תורה וגם בחוק אין הוראה המחייבת אותו לקבל קניין, ומאידך גיסא חובתו של בית הדין היא לדון בתביעתו גם ללא קבלת קניין מצידו.
הכרעה
לאחר העיון דעתנו היא כי יש לדחות ערעור זה וכי צדק בית הדין האזורי במחיקת התביעה הרכושית של המערער ובסגירת התיק בנימוק שמדובר בכריכה שאינה כנה.
נימוקים
נבאר את דברינו:
א. אומנם בית הדין שמע את המערער הטוען כי אכן רצה לדון ברכוש בבית הדין, אך המבקש חזר באותה נשימה גם לפנינו על עמדתו כי הוא מעוניין לדון רק לפי דין תורה ומאידך גיסא אינו חייב בעשיית קניין לא לפי דין התורה ולא לפי החוק.
נבהיר כי ההגדרה של 'כריכה שאינה כנה', אינה קשורה רק לשאלה אם התובע מעוניין לדון ברכוש בבית הדין, אלא גם בשאלה אם הוא פועל בתום־לב ובכנות בתביעתו זו ונותן במסגרתה לבית הדין את הכלים הנדרשים לו כדי לדון בתביעתו. לדוגמה: הפסיקה קבעה כי מי שכרך את ענייני הרכוש בתביעת הגירושין, אך לא פירט מהו הרכוש השייך לצדדים ואינו משתף פעולה בגילוי הרכוש במלואו – תיחשב זו כריכה שאינה כנה. (ע"א 8/59 גולדמן נ' גולדמן, פד"י יג, 1085, בג"ץ 127/64 רייצ'ייק נ' אב בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, פ"ד י"ח (3) 337; ע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר, פ"ד מ" ב (4) 293; ע"א 423/79 רחל צברי נ' חגי צברי, פ"ד לה(4) 242; ע"א 4909/92 מלכה דורות נ' בצלאל דורות, וראה גם ע"א 617/78 לאה בן יחזקאל נ' יחזקאל בן יחזקאל, על אפשרות הפירוט במהלך הדיון.) זאת משום שהמבקש מוכיח במעשיו שאינו מעוניין בכנות שבית הדין ידון בתביעת הרכוש, שהרי כיצד ניתן לדון ברכוש כאשר לא מתאפשר גילוי הרכוש הנדרש להכרעה. על כן ברור כי סירובו המאוחר של המבקש לתת לבית הדין את הכלים לדון ברכוש מוכיח שהכריכה שכרך לפני כן אינה כנה.
גם בענייננו: כאשר לדעת בית הדין האפשרות מבחינת ההלכה לדון ברכוש על פי הסמכת המחוקק היא רק על ידי מעשה קניין של הצדדים המאפשר לו לדון גם לפי ההלכה בהתאם לחוק, הרי שמי שמסרב לעשות קניין שכזה הוא למעשה אינו נותן לבית הדין את הכלים הנדרשים שיאפשרו לו לדון לפי ההלכה והחוק. למה הדבר דומה? למי שמבקש מבית הדין שידונו ברכושו אבל 'קושר את ידי הדיינים' כדי שלא יוכלו לדון ולפסוק. זו לבדה סיבה מספקת להגדרת התביעה תביעה שאינה כנה.
ב. נוסיף ונאמר: אם המערער מבקש שבית הדין האזורי הוא שידון בזה כדי שלפסק הדין יהיה גם תוקף של החלטה שיפוטית מוסמכת מצד המדינה אשר אפשר לכוף את ביצועה, הרי שמטעם זה עליו לאפשר לבית הדין לדיון בה בהתאם להוראות ומגבלות החוק שהקנה סמכות שיפוט זו לבית הדין. כידוע, כדי שבית הדין יוכל לשלב בין הוראות החוק להלכה, לדעת חלק מהרכבי בתי הדין בישראל יש צורך בביצוע קניין, ומי שמתנגד לכך הרי הוא שומט מבית הדין את האפשרות לדון בתביעתו.
ג. נוסיף ונבהיר כי בתי דין רבים דורשים קניין בפעולות רבות אף שהן בהסכמת הצדדים, כגון בהסכמי גירושין, מזונות וכדו'. אין בכך קביעה שההסכם שנחתם בבית הדין לאחר שהצדדים הסכימו לו, חתמו עליו ובית הדין נתן לו תוקף פסק דין אינו תקף בלי קניין. אבל, כפי שיבואר, דיין שלפי דעתו ההלכתית ראוי לצרף קניין לא יוסיף את חתימתו על ההסכם אם אחד הצדדים לא יסכים לעשות קניין. נתינת הסמכות וההסכמה כפופה לדרך המשפטית שאותה מתווה הדיין, על פי הבנתו ההלכתית, לקיום הבקשה המונחת לפניו.