אי העברת כספים לקופת פנסיה אף שנוכו מהעובד

1.כאמור בדיון היום, הנאשמת הודתה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום ולפיהן בהיותה מנהלת ובעלים של עסק המכונה "דפוס שדרות דרום" העסיקה את העובדת מ.ה. בין התאריכים 4/15 ועד 12/15 כגרפיקאית. בחודש 12/15 סיימה העובדת את העסקתה ולא קיבלה את שכרה עבור חודש זה,במשך כל תקופת עבודתה של העובדת ניכתה הנאשמת כספים משכרה לטובת קרן פנסיה המופעלת על ידי חב' ביטוח כלל. הנאשמת לא שילמה לעובדת את שכרה עבור חודש 12/15 ולא העבירה את הכספים שנוכו משכרה של העובדת לקרן פנסיה עבור חב' ביטוח כלל.

2.הנאשמת הודתה בעובדות וטענה שלא שילמה את משכורת חודש 12/15 מאחר שנקלעה למצוקה כלכלית ולכן גם לא העבירה את כספי הניכויים לחברת הביטוח. עם זאת הנאשמת הציגה את ההסכמה אליה הגיעה עם העובדת במסגרת תביעת העובדת בבית הדין לעבודה בתיק ד"מ 11423-07-16 מיום 6.11.16 על פי ההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין שילמה הנאשמת לעובדת סך של 17,200 ₪ עבור פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, משכורת חודש דצמבר והלנת השכר. הנאשמת טענה שיש לבטל את כתב האישום משום עינוי הדין ושיהוי הזמן כאשר העבירה נעברה בשנת 2016 וכתב האישום הוגש רק בחודש יוני 2019 וכן טענה שהמאשימה ביקשה להגיע עמה להסדר מותנה אך חזרה בה לאחר מכן. הנאשמת הוסיפה שלא היה לה ניסיון עסקי, היא פתחה את העסק לאחר פרישתה מהוראה בגין 55, העובדת הייתה עובדת יחידה שעבדה אצלה, היא חד הורית, מצבה הרפואי והכלכלי קשה מאוד, היא צירפה אישורים רפואיים על שני שברים בקרסול שעברה באותה שנה, כתוצאה מהם היא הייתה מגובסת והייתה מרוחקת לביתה. הנאשמת צירפה אסמכתאות לגבי מצבה הכלכלי ובכלל זה שהיא נמצאת במצב של איחוד תיקים בהוצל"פ, היא מוגבלת בבנק, אין לה אישור להשתמש בכרטיס אשראי ובהמחאות.

3.ב"כ המאשימה אישרה שהיה ניסיון להגיע עם הנאשמת להסדר מותנה אך לצערה על פי הנחיית הממונה אי אפשר היה להגיע להסדר מותנה, מה גם שבהסדר המותנה הוצע לנאשמת לשלם קנס בשיעור של 29,200 ₪ אך הנאשמת אמרה שהיא לא יכולה לעמוד בסכום כל כך גבוה.

4.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי בנסיבות תיק זה ניתן להסתפק בחיוב הנאשמת להתחייב להימנע מביצוע העבירה תוך הימנעות מהרשעתה, בהתאם לסעיף 72(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

5.אכן, הכלל כי אדם שנמצא כי ביצע עבירה פלילית – יורשע. החריג לכלל הוא הימנעות מהרשעה, המקרה שבפנינו נכנס בגדרי החריג.

בחינת "העושה" ו"המעשה" במקרה שבפנינו מלמדים על חריגותו של המקרה.

בחינת "העושה" מלמדת כי מדובר בנאשמת נורמטיבית ביותר שפרשה מהוראה בגיל 55, כיום היא בת 62, הנאשמת פתחה עסק קטן בעיר שדרות בו העסיקה עובדת אחת, אותה עובדת בגינה הוגש כתב האישום. הנאשמת פתחה את העסק כדי לפרנס את עצמה אך לא הצליחה בשל נסיבותיה האישיות ובכלל זה מצב רפואי שלה ופטירת אמה ז"ל והצורך לטפל בה לפני פטירתה.

בחינת "המעשה" אף היא מלמדת על כך שמדובר באירוע חריג. מבלי להקל ראש בחומרתו, הנאשמת הסבירה שלא היה לה אמצעים לשלם את שכרה האחרון של העובדת וניסתה לשלם לה לאחר מכן אך העובדת נמנעה מלדבר כמה עד להגשת התביעה בבית הדין לעבודה שם כאמור הנאשמת שילמה לעובדת סך של 17,200 ₪. בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין.

6.אף מבחינת השלכת ההרשעה על הנאשמת עולה כי הרשעה תגרום לנאשמת נזק בלתי מידתי העולה על האינטרס הציבורי שבהרשעתה, בשים לב לחומרת העבירה בה הורשעה. אני סבור שהרשעה בנסיבות החריגות שבפנינו תהיה לא מידתית ואף החלטתי שלא לבקש תסקיר מבחן בעניינה של הנאשמת. אין הכרח בחוק לקבל תסקיר מבחן, השתכנעתי מהמסמכים שצירפה הנאשמת ומהנתונים בתיק כי עניינה עומד במרבית המבחנים ששרות המבחן היה בודק במסגרת תסקירו כאמור בהלכת "כתב" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פד"י נב (3) 337). בהלכת כתב פירט המשנה לנשיא השופט שלמה לוין את רשימת השיקולים שאמורים להנחות את שירות המבחן עת נדרש להמליץ בשאלת ההרשעה:

"א.האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם?

ב.מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה?

ג.מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד?