אחמד ואח' נ' מנהל הווקף וההקדש המוסלמי בירושלים

פסק דין

רקע כללי

ביום 13.7.09 ניתן פסק דין (להלן: "פסק הדין") של מותב בית דין זה בראשו ישב השופט האב"ד הח"מ ובמסגרתו נפסקו לזכות שלושת התובעים 3-1 זכויות קוגנטיות שונות, להן היו זכאים בגין עבודתם, כשומרים של הנתבע - הווקף בהר הבית. בהליך נשוא פסק הדין יוצגו התובעים 3-1 על ידי עו"ד מנסור מנסור – תובע מס' 4 בהליך דנן.

על פסק הדין הוגש ערעור, מטעם הווקף, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתיקים שמספרם 436/09, 437/09, 438/09 (להלן: "הערעורים"), כאשר עיקרו של הערעור מתמקד בענין פיצוי ההלנה שהוטלו על הווקף, בפסק הדין.

ביום 11.7.10 הוגשה על ידי באי כוח הצדדים (לכאורה) הודעה על "הסכם פשרה" בשלושת הערעורים (להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה נרשם כי התובעים 3-1 יהיו מיוצגים על ידי עו"ד מועין חורי. להודעה צורפו גם ייפויי כוח לעו"ד מועין חורי מאת התובעים 3-1.

יום לאחר ההודעה הנ"ל נתקבלה בבית הדין הארצי הודעה מאת עו"ד מנסור מנסור, בה הוא מודיע כי התובעים 3-1 לא שכרו את שירותיו של עו"ד חורי, ובכל אופן יש לצרפו כצד להליך הואיל והתובעים 3-1 המחו לו את הזכויות נשוא פסק הדין. לנוכח זאת התנגד לאישור הסכם הפשרה. כב' הרשם אילן איטח (כתוארו דאז) קבע דיון בפני מותב בית הדין הארצי, שהתקיים ביום 2.9.10. בהמשך לאותו הליך, הוגשה התובענה דנן, בה מבקש עו"ד מנסור, שייקבע כי הסכם הפשרה בטל. הנתבע – הווקף – לעומת זאת טוען שהסכם הפשרה תקף.

טענות הצדדים

לטענת עו"ד מנסור, ייפוי הכוח שהוצג על ידי עו"ד חורי נעשה לאחר החתימה על הסכם הפשרה. בעת החתימה על הסכם הפשרה, היו התובעים 3-1 מיוצגים על ידו – עו"ד מנסור. על שלושת התובעים הופעלו לחצים כבדים, לחתום על הסכם הפשרה, כולל איומים על ידי "המוחבראת" של הרשות הפלשתינאית, איומים בדרשות שנישאו במסגד אלאקצה, איומים מגורמים בירדן ופניות מבני משפחה שהפצירו בתובעים לוותר. האיומים התייחסו לתובעים ולבני משפחותיהם. בנסיבות אלה יש לומר כי הסכם הפשרה, שנחתם לכאורה בשמם של התובעים, לא נעשה על ידי בא כוחם, נכון ליום החתימה 28.6.10. בכל אופן יש לבטל את הסכם הפשרה בשל נסיבות כריתתו שהיו נגועות בעושק ובכפיה. לא זו אף זו, קודם לכן – לאחר פסק הדין – המחו שלושת התובעים, את הזכויות נשוא פסק הדין. ממילא לא היו הם יכולים לוותר על זכויות אלה.

ב"כ הווקף טען כי יש לדחות את התביעה לביטול הסכם הפשרה, הואיל ולא התקיימו נסיבות המצדיקות ביטול הסכם הפשרה. יתר על כן, התובעים חתמו על כתב קבלה ואישור סילוק ביום 29.6.10 (להלן: "אישור סילוק") ואין בתובענה בקשה לבטל את אישור הסילוק. בכל אופן לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה, מה שאינו עולה כדי ביטול הסכם הפשרה. לא זו אף זו, הטענות בעניין ביטול הסכם הפשרה, חורגות מכתבי הטענות ומהוות שינוי חזית אסור (שאף לא התבקש) ולכן יש להתעלם מהן. עוד טען ב"כ הווקף כי התובעים לא פעלו כנדרש על פי ס' 21-20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), לא הודיעו על ביטול הסכם הפשרה תוך זמן סביר, ולא השיבו את התמורה ששולמה להם על פי הסכם הפשרה. לא זו אף זו התובעים חתמו מרצונם החופשי על ייפוי כוח לטובת עו"ד חורי, הם השתתפו בישיבה בה הושג הסכם הפשרה ובסופו של דבר הסכימו לאמור בהסכם הפשרה וקיבלו את מה שנגזר ממנו, לאחר שחתמו על אישור הסילוק. בכל אופן הדגיש ב"כ הווקף, כי תובעים 2-3 אישרו בבית הדין שהעבירו את ייצוגם לעו"ד חורי והם אינם מעוניינים בהמשך ייצוגם על ידי עו"ד מנסור. לרצונם זה כמו להסכמתם יש ליתן תוקף.

ב"כ הווקף התייחס ארוכות בסיכומיו לכך שבתי הדין לעבודה אינם פוסקים פיצויי הלנה כדבר שבשגרה ולכן היה מקום להסכם הפשרה, שהעניק לתובעים בקירוב את מלוא זכויותיהם הקוגנטיות ללא פיצויי הלנה, שאינם מובטחים להם. עוד טען ב"כ הווקף כי עו"ד מנסור עבר שורת עבירות אתיות במקרה זה, ובפרט בהציגו עצמו כבא כוח התובעים, בשעה שתובעים 2-3 הודיעו כי אינם מעוניינים עוד בייצוגו. עו"ד מנסור אף הקליט את מרשיו בניגוד לכללי לשכת עוה"ד. גם מכתב המחאת הזכויות, שמציג עו"ד מנסור פסול, הואיל ושכר הטרחה שעולה ממנו עומד על 50% מהתביעה. שכ"ט בשיעור זה לוקה בפגם אתי. יתר על כן הואיל ופסק הדין לא חלוט הרי שהזכויות לא גובשו ולהמחאה אין תוקף, בכל אופן אין בו כדי למנוע מהתובעים להתפשר. לא זו אף זו אין לבית הדין סמכות לדון בעניינו של תובע מס' 4 – עו"ד מנסור מנסור – כיוון שהעניין אינו בסמכות בית הדין כאן, הואיל ולית מאן דפליג שהאחרון לא היה "עובד" הווקף.

ההליך

בפנינו העידו שלושת התובעים כמו גם עו"ד מנסור ומנגד העידו מר מחמד אברהים נאסר אדין ומר מוחמד קדוע ומר גי'הד חוסיין.

הואיל ועו"ד מנסור מנסור ביקש להעיד הוא התפטר מהיצוג ובנעליו נכנס, מטעמו, עו"ד אחמד עבידאת ממשרדו.

הכרעה

אקדים ואומר ביחס לתובעים 2-3 כי הם הודיעו והצהירו אף בפנינו כי הם מיוצגים על ידי עו"ד מועין חורי ומבקשים להיות מיוצגים על ידו, אף שבהליך הקודם, במסגרתו ניתן פסק הדין, היו הם מיוצגים על ידי עו"ד מנסור מנסור. לאחר פסק הדין, ביקשו ליישב את ההדורים והגיעו להסכם פשרה לסיום המחלוקת. תובע מס' 2 שב לעבודה ולתובעים 1 ו- 3 שולם הסכום שסוכם, שהיה סכום קרוב לסכום שנפסק בפסק הדין (ללא פיצויי הלנה). זה היה אפוא רצונם ואין מקום למנוע מהם להגיע להסכמות כאמור. מה גם, שתובע מס' 2 שב לעבודה בווקף ובחתימה על הסכם הפשרה יושבו ההדורים אל מול הווקף באופן המיטבי - הוא זכה לשוב לעבודתו. ברור שיש אינטרס להגיע לפתרון סכסוכים באופן האמור מה שהביא לתשלום מהיר לתובע מס' 3 ולחזרה לעבודה של תובע מס' 2. לנוכח זאת ולנוכח הצהרתם לפיה הסכימו להסכם הפשרה והסמיכו את עו"ד מועין חורי לייצגם יש לדחות את התביעה בעניינם.

אף אם נבחן הדברים באספקלריה של דיני השליחות וכללי האתיקה של עורכי דין נגיע לתוצאה דומה. תובעים 3-2 לא חפצו בהליך הנוכחי, ולא ייפו את כוחו של עו"ד מנסור לנקוט בשמם את ההליך דנן. כאמור הם אינם מתכחשים להסכם הפשרה ומבקשים שיקויים. בנסיבות אלה ברור כי יש לכבד את רצונם וברור כי עו"ד מנסור מנסור לא רשאי היה להגיש את התובענה דנן בשמם, בשעה שלא הורשה לכך על ידם. ענין זה ראוי שיבחן במסגרות המתאימות. עורך דין אינו יכול לכוף את לקוחו לשעבר להגיש תביעה בניגוד לרצונו. בכל אופן נכון לדחות את התביעה של תובעים 2 ו- 3 וכך אנו קובעים כבר בשלב זה של הדיון. יש אפוא להמשיך לדון בעניינו של תובע מס' 1.

ביטול הסכם הפשרה מחמת כפיה ועושק

כשנה לאחר פסק הדין בעניינו, חתם תובע מס' 1 – נאיל סייד אחמד (להלן: "נאיל") על המחאת זכות ביום 9.5.10 לטובת עו"ד מנסור מנסור יחד עם שני התובעים האחרים (מוצגים ת/3, ת/4 ו-ת/5). עו"ד מנסור הסביר בעדותו שבדרך זו הוא נוקט, כאשר הוא חושש שעשויים להיות לחצים על הלקוח וכאשר מדובר בגוף דוגמת הנתבע שניתן להיפרע ממנו באמצעות ההוצאה לפועל בדרך של עיקול נכסים. כך עשה אפוא במקרה זה. כאמור ב"כ הווקף התנגד לביטול הסכם הפשרה מחמת עושק בטענה שמדובר בשינוי חזית אסור.

נאיל הגיש תצהיר, שנחתם ביום 19.7.10, ובתצהירו טען כי לא שכר את שירותיו של עו"ד מועין חורי. הוא הוזמן לישיבה בביתו של מר מחמוד עלי טזיז (אבו עלי) שהוא פקיד בכיר בווקף. במהלך הישיבה, בה נכח עו"ד גמאל אבו טועמה, קראו הם (נציגי הווקף) לעו"ד מועין חורי, שהגיע לביתו של אבו עלי. באותה ישיבה חתם הוא על ייפוי כוח לטובת עו"ד מועין חורי שהוכן בטרם הישיבה (ראו ס' 4-6 לתצהירו של נאיל). לטענתו באותו מעמד לחצו עליו אנשי הווקף לחתום על הסכם הפשרה, אך הוא ביקש להתייעץ עם עו"ד מנסור מנסור וזה לא אופשר לו (פרוט' עמ' 10 ש' 21). בסופו של דבר כפו עליו לחתום על ייפוי כוח, לעו"ד מועין חורי. הוא לא הוחזר לעבודה והתחייבויות הווקף כלפיו, לא קוימו בסופו של דבר. לנוכח זאת, ביקש להמשיך ההליך ולא לתת תוקף להסכם הפשרה.

בעדותו לפנינו נשאל נאיל מספר פעמים אודות איומים שהיו עליו באותו מעמד שבו נחתם ייפוי הכוח בישיבה אצל אבו עלי ואודות החתימה על אישור הסילוק (פרוט' עמ' 15-16). מתשובותיו לשאלות (פרוט' עמ' 16 ש' 3-2, 5-7) עולה כי לא אוים באותו מעמד (כן ראו פרוט' עמ' 18 ש' 19-31). קודם לכן באו אליו קרובי משפחתו וביקשו שיגיע לסיום ההליך אל מול הווקף (כך גם דודו מחברון הגיע לבית אביו החולה וביקש שיפעל לסיום העניין (פרוט' עמ' 17 ש' 2-1). הפגישה אצל אבו עלי, נועדה להביא לפתרון המחלוקת (עמ' 16 ש' 17-21). באשר ללחצים שהופעלו עליו, טען כי בדרשות יום שישי, במסגד אלאקצה נאמר שיש עובדים, המגישים תביעות נגד הווקף. שמו אמנם לא הוזכר בדרשה, אך לאשתו, שהיתה שם, היה ברור שעליו דובר בדרשה, והיה מעין "חרם" (פרוט' עמ' 16 ש' 28-26). נאיל אף ציין כי כשעלה לרגל למכה בשנת 2008 (בטרם ניתן פסק הדין, א.א.) עוכב במחסום על ידי הירדנים ונשאל אודות תביעתו, שאותה עת טרם הסתיימה (פרוט' עמ' 18 ש' 6-1). התובע טען ללחצים שהופעלו עליו - חלקם היה בטרם ניתן פסק הדין וחלקם היה לאחר פסק הדין בעת שהחלו הליכי ההוצאה לפועל.