אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> רוי נחמיאס מסעדות בע"מ נ' י.ר. קירור אשדוד בע"מ

רוי נחמיאס מסעדות בע"מ נ' י.ר. קירור אשדוד בע"מ

תאריך פרסום : 06/08/2018 | גרסת הדפסה

תא"מ
בית משפט השלום אשקלון
999-03-17
26/07/2018
בפני השופטת:
אורית חדד

- נגד -
התובעת:
רוי נחמיאס מסעדות בע"מ
עו"ד יעקב גרינוולד
הנתבעת:
י.ר. קירור אשדוד בע"מ
עו"ד מוטי בר און
פסק דין

 

 

  1. תביעה זו תביעה שטרית היא ועניינה המחאה על סך 70,000 ₪, אותה משכה הנתבעת לפקודת התובעת, וזמן פרעונה 15.2.2015 (להלן: "ההמחאה").

    אין חולק כי ההמחאה נחתמה והוצאה לפקודת התובעת ובסופו של דבר סורבה עם הפקדתה מחמת הוראת ביטול שניתנה על ידי הנתבעת.

     

  2. התובעת - היא חברה שעיסוקה בתחום הפעלת אולמות אירועים ומסעדות ועיסוקה של הנתבעת - בתחום מיזוג האוויר.

    יאמר כבר עתה, כי מהעדויות בתיק עולה תמונה לפיה בין הצדדים היו יחסים עסקיים קודמים וממושכים לצד היכרות קרובה בין נציגיהם, אשר הם שהעידו בהליך זה: חי נחמיאס – מנכ"ל התובעת מצד אחד, ויורם בן עזרי – מנהלה ובעליה של הנתבעת, מצד שני. (להלן: "מר נחמיאס" ו "מר בן עזרי" - בהתאמה).

     

  3. על פי הנטען בכתב ההתנגדות, נמסרה ההמחאה על רקע חתימתו של הסכם הרכישה מיום 28.1.14, בגדרו רכשה הנתבעת מהתובעת, זכויות בחנות מס' 4 בבניין "בר סנטר" באשדוד

    (להלן: "הסכם הרכישה" – נספח 2 להתנגדות).

    במקביל לחתימתו של הסכם הרכישה, חתמו הצדדים על הסכם שכירות בגדרו התחייבה התובעת לשכור מהנתבעת את הנכס מושא הסכם הרכישה לתקופה בת 5 שנים (להלן: "הסכם השכירות" - נספח 3 להתנגדות).

     

    טענת הנתבעת בהתנגדותה ממוקדת היא ולפיה ההמחאה ניתנה כחלק מהתמורה ששולמה במסגרת הסכם הרכישה, אלא שאך לאחר מסירתה התחוור לנתבעת כי הוטעתה על ידי התובעת לשלם ביתר סך של 83,412 ₪, ומשעה שנודע לה הדבר, ביטלה היא את ההמחאה דנן, תוך שהיא מיידעת את התובעת ודורשת השבת סך של 13,412 ₪, שנותר בידי התובעת מעבר להמחאה דנן ושלא כדין.

    חרף הבטחותיו של מר נחמיאס לעשות כן, כמו גם לשלם חוב דמי שכירות שנצטבר בינתיים לחובת התובעת, על רקע הסכם השכירות בחרה התובעת להגיש המחאה זו לביצוע שלא כדין.

     

  4. התובעת מנגד, בגרסתה, כפי שהובאה בהמשך בכתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 25.9.17, אינה מכחישה למעשה כי התמורה החוזית הנדרשת על פי הסכם הרכישה (להלן: "התמורה החוזית") שולמה במלואה וכי ההמחאה דנן אינה נדרשת להשלמתה, אלא שלשיטתה המחאה זו לא ניתנה כחלק מהתמורה החוזית, כי אם כפיצוי מוסכם לאחר דין ודברים בין הצדדים שהתקיים בעקבות הפרת הסכם הרכישה מצד הנתבעת. הפרה זו ביטויה על פי הנטען, באיחור של למעלה מחצי שנה בתשלום התמורה החוזית ותוך שהתובעת נוהגת בנתבעת לפנים משורת הדין בשים לב לכך שהפיצוי המוסכם ע"פ הסכם הרכישה עמד על 232,000 ₪.

     

  5. עד כאן תמצית טענות הצדדים בהתייחס להמחאה מושא התביעה. ליתר טענותיהם באשר להשתלשלות הדברים אתייחס אגב ההכרעה להלן וכמידת הצורך.

     

    דיון והכרעה

     

  6. ראוי להקדים ולציין כי משעסקינן בתביעה שטרית ובאין חולק כי הנתבעת אוחזת בהמחאה שנמסרה ונחתמה על ידי הנתבעת, הרי שיש בידי התובעת כדי להנות מחזקות שטריות שבכללן חזקת התמורה, המוצאת ביטויה בסעיף 29 (א) לפקודת השטרות.

    משמעות הדבר היא כי הנתבעת היא בבחינת "המוציא מחברו" ועליה נטל הראיה להיעדרה או לכשלונה של תמורה, קרי - לסתירת החזקה האמורה והמחשת אחיזת ההמחאה בידי התובעת שלא כדין (ראה בתא"מ (חי') 56330-10-12 דיז נכסים השקעות נ' דרים רהיט בע"מ (27.11.17) והפסיקה הנזכרת שם).

     

  7. הצדדים שניהם הסתפקו בעדות נציגיהם הנ"ל תוך צירופם של מסמכים עסקיים שונים   שייעודם לשפוך אור על התנהלותם העסקית זה מול זה ועל נסיבות מסירת ההמחאה.

     

  8. אקדים ואציין במסגרת ממצאי בית המשפט, את הנתונים שאינם שנויים במחלוקת כפי הנחזה מהעדויות הנתונות:

    8.1.על פי הסכם הרכישה אמורה היתה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,744,580 ₪ כולל מע"מ וזהו סך התמורה החוזית למעשה.

    8.2.התמורה החוזית אמורה היתה להיות משולמת בעיקרון תוך 30 יום מחתימת ההסכם, ובשלושה חלקים כמפורט בסעיף 5 לו ובאופן הבא:

    א.סך של 232,600 ₪, בצרוף מע"מ – במועד חתימת ההסכם.

    ב.סך של 1,711,834 ₪ - ישולם ישירות לבנק המזרחי וכהוראתו לסילוק התחייבות התובעת כלפי הבנק כפי ביטוייה בנספח ג' להסכם הרכישה.

    ג."יתרת התמורה לאחר ביצוע האמור בס"ק א' ו- ב' לעיל, קרי סך – 381,566 ₪, בתוספת מע"מ, ישלם הקונה למוכר עד ולא יאוחר מ – 30 יום מחתימת ההסכם".

    (התשלומים החוזיים המיועדים יכונו להלן: "התשלום החוזי הראשון עד התשלום החוזי השלישי", כפי סדרם).

     

    8.3הנתבעת שילמה לתובעת על חשבון התמורה בהסכם הרכישה תשלומים כדלקמן:

    ביום 28.1.14 – שולם סך של 698,000 ₪, באמצעות שיק.

    ביום 13.5.14  שולם סך של 200,000 ₪, בהעברה בנקאית, לבנק לאומי.

    ביום 2.7.14 – שולם סך של 1,580,092 ₪, באמצעות העברה בנקאית, לבנק המזרחי.

    ביום 15.10.14  שולם סך של 70,000 ₪, באמצעות שיק מס' 8146.

    ביום 15.11.14  שולם סך של 70,000 ₪, באמצעות שיק מס' 8147.

    ביום 15.12.14  שולם סך של 70,000 ₪, באמצעות שיק מס' 8148.

    ביום 15.1.15  שולם סך של 70,000 ₪, באמצעות שיק מס' 8149 (הוחלף בהמשך).

    (שבעת התשלומים הנ"ל יכונו להלן במצטבר: "שבעת התשלומים".

    התשלום מיום 2.7.14, יכונה: "התשלום לבנק המזרחי" וארבעת השיקים שנמסרו בהמשך לו יכונו להלן: "השיק הראשון" עד "השיק הרביעי", בהתאם לסדרם).

     

    שבעת התשלומים הנ"ל המסתכמים ב - 2,758,092 ₪, נעשו בנוסף להמחאה, אשר מבחינת מועדה ומספרה הסידורי נמצאת היא למעשה עוקבת אחר השיק הרביעי הנ"ל, שכן זמן פרעונה 15.2.15, ומספרה 8150.

     

    ניתן להיווכח בכל שבעת התשלומים הנ"ל ובהמחאה, בכרטסת הנהלת החשבונות שיצאה תחת ידי התובעת וסומנה כמוצג ת/1, כמו גם בכרטסת הנהלת החשבונות שיצאה תחת ידי הנתבעת, וצורפה כנספח 4, להתנגדותה. יצוין כי זו האחרונה משקפת תנועות רבות מעבר לאלו הנוגעות להסכם הרכישה.

     

    8.4.השיק הרביעי סורב אף הוא עקב ביטולו מצד הנתבעת במקביל לביטולה של ההמחאה, אולם זה הוחלף בשיק מס' 4481 על סך 70,000 ₪, שזמן פרעונו 19.1.2015.

     

  9. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת של ממש לגבי שאלת הפרתו של הסכם הרכישה מצד הנתבעת, כפי המיוחס לה על ידי התובעת.

    בעניין זה טוענת התובעת כאמור כי הנתבעת פיגרה בתשלומי התמורה החוזית, אולם מוצאת אני מקום לציין כבר עתה כי התובעת לא טרחה כלל לפרט במסגרת תצהירו של מר נחמיאס מהי טיבה של אותה הפרה נטענת ואיזה חלק בתמורה לא שולם במועד. מר נחמיאס הסתפק בהצהרה כללית לפיה מדובר היה באיחור מהותי בתשלום במשך למעלה מחצי שנה. למעשה, רק במהלך חקירתו הנגדית, ניתן היה להבין מפיו מהי ההפרה לה הוא מכוון ובעניין זה הובהר למעשה כי לדידו ההפרה נוגעת לתשלום החוזי השני שהיה מיועד לבנק המזרחי.

     

    יושם לב כי התשלום החוזי השני אינו נוקב במועד מדויק לביצוע, כי אם מכפיף את ביצועו להוראתו של בנק המזרחי ואין חולק בסופו של יום כי עסקינן בתשלום שאמור היה להתבצע לצורך הסרתו של שעבוד שהיה ובהתאם למכתב כוונות שתמציא התובעת מאת בנק המזרחי כמקובל, שכן נספח ג' להסכם הרכישה, היווה אך אישור לגבי יתרת החוב בבנק ולא מכתב כוונות (ראה: עמ' 17 לעדותו של מר נחמיאס והצהרת ב"כ התובעת בעמ' 14 לפרוטוקול).

     

  10. מכתב הכוונות האמור הוא בעצם שעמד בבסיס המחלוקת בין הצדדים, שכן בעוד לפי גרסתו של מר נחמיאס איחרה הנתבעת בתשלום הנדרש על פי אותו מכתב כוונות, הרי שלגרסתו של מר בן עזרי, שילמה הנתבעת במועד ובהתאם לנקוב במכתב הכוונות כפי שניתן בידה ואף הגדילה לעשות והקדימה תשלומים (עמ' 10 רישא לפרוטוקול). לא רק שכך, הנתבעת לא יכולה היתה לשלם את התשלום החוזי השני, הגם שהכספים היו זמינים, הואיל והמתינה להמצאת מכתב הכוונות מצד התובעת. מר נחמיאס נדרש מספר פעמים לטפל בכך, אולם טען כי הדבר מצוי בטיפול ובפועל עיכב את המצאתו של מכתב הכוונות במשך חודשים ורק אז יכולה היתה הנתבעת לשלם את התשלום החוזי השני וכך אף עשתה בפועל כדי השיעור הנקוב בו במועד הוצאתו. (ראה: עמ' 10, שורות 3-10, וכן בעמ' 14, שורות 21 ואילך).

     

  11. הגם שכבר בדיון המקדמי מיום 2.10.17 טענה הנתבעת כי התובעת איחרה בהמצאת מכתב הכוונות, בפועל  רק בחקירתו הנגדית של מר נחמיאס בדיון ההוכחות, טען כי למעשה התובעת המציאה לנתבעת שני מכתבי כוונות: האחד בחודש פברואר 2014 לבנק הבינלאומי והשני בחודש מאי או יוני 2014 לבנק לאומי (עמ' 17, שורות 13,14 לפרוטוקול).

    דא עקא, התובעת בהמשך ישיר לשתיקתה בתצהיר העדות הראשית של מר נחמיאס, לא טרחה באף שלב לצרף את מכתבי הכוונות הנטענים ולהמחיש כמצופה ממנה דבר קיומם ותוכנם, הגם שעל פניו לתובעת דווקא העניין והיכולת להמציא מסמכים אלו. בעניין זה נשאל מר נחמיאס והשיב בעמ' 17, שורות 18-20: "אמרתי לך עכשיו בחודש פברואר, לא צירפתי אותו, הסברתי למה לא צירפתי אותו, היתה טעות של עו"ד שלי מיכאל, לא עשיתי פה איזה מחדל. אם הייתי אמור לצרף מכתבים הייתי מצרף אותם".

    מנגד, הנתבעת אשר לגרסתה מכתב כוונות אחד בלבד הומצא ובאיחור, כאמור בעדותו של מר בן עזרי, ניסתה בעקבות גרסתו הנ"ל של מר נחמיאס שנשמעה רק בדיון ההוכחות מיום 27.5.18, להמציא לתיק עדות הזמה, שטיבה העתק ממכתב הכוונות היחיד שהומצא לשיטתה בחודש יוני 2014 לאחר שעלה בידה לקבלו מהבנק (ראה בקשה מס' 9 מיום 6.6.18).

    התובעת התנגדה להמצאת המסמך. הגם שלא התכחשה בתגובתה לעצם קיומו ואמיתותו של המסמך שביקשה הנתבעת להגיש. לשיטתה, עסקינן במכתב הכוונות השני בלבד שהופנה לבנק לאומי בעוד שקדם לו המכתב מחודש פברואר 2014, שהופנה לבנק הבינלאומי. התובעת אף ביקשה לאפשר לה שהות בת כ- 30 יום על מנת להמציא את המכתב הראשון הנטען.

    בסופו של דבר ובהחלטה מיום 28.6.18, קבע בית המשפט כי ספק רב אם צורך ישנו במסמך שצירופו מבוקש עתה, כעדות הזמה וספק אם לתובעת סיבה להתנגד להגשתו, מקום בו אין היא חולקת על קיומו. בפועל, משעה שאין חולק אודות קיומו של מכתב כוונות מחודש יוני 2014, הרי שאז אין כל הכרח בצרוף העתק ממנו על מנת להוכיח קיומו או להזים דבר מה.

     

    כאמור – המחלוקת נוגעת לשאלת קיומו של מכתב קודם מחודש פברואר 2014 ואת דבר קיומו של זה, היה על התובעת דווקא להוכיח וזאת בהתאם לכלל לפיו: "בעל דין במשפט האזרחי, הטוען טענה משפטית התומכת או המבססת עמדתו, יישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע כי זו אכן מתקיימת" (ראה: ע"א 367/72 עזיז נ' בצלציוני, כ"ז (1), 744) ובמילים אחרות - נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, שחשובה היא לצורך עמדתו (ראה: ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ, (15.4.07) והפסיקה הנזכרת שם).

     

  12. התשלום החוזי השני היה מותנה אם כן בתנאי שקיומו מוטל היה על התובעת - המצאת מכתב הכוונות. נכון הדבר כי לתובעת אינטרס בהמצאת מכתב כוונות מוקדם כטענתה, אולם בית המשפט מוצא עצמו בסופו של יום אל מול ממצא עובדתי שאינו שנוי במחלוקת ולפיו מכתב כוונות אכן הומצא בחודש יוני 2014 ותשלום על פיו נעשה כנדרש בו ביום 2.7.14 (התשלום לבנק המזרחי). משמעות הדבר היא, כי טענתה החשובה של התובעת החיונית לביסוס עמדתה לגבי הפרת הסכם הרכישה מצד הנתבעת, קרי קיומו והמצאתו של מכתב כוונות מוקדם בחודש פברואר 2014, לא הוכחה כלל ומכאן שלא ניתן לקבוע כנטען שהנתבעת הפרה את הסכם הרכישה באמצעות אי ביצוע התשלום החוזי השני במועד המיועד.

     

    אוסיף ואזכיר בהקשר זה, את הכלל הראייתי לפיו אי הבאת ראיה רלבנטית מצד בעל דין ללא הסבר סביר מקימה הנחה לפיה אילו הובאה, היתה היא פועלת נגדו (ראה ע"א  9656/05  נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08); ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595).

    אין ולא היה בפי התובעת כל הסבר מניח את הדעת להימנעותה לכתחילה מלפרוס גרסתה תוך צרוף מכתב הכוונות הראשון הנטען. יתרה מכך, בסופו של יום והגם שהדיון שיועד לסיכומי הצדדים נדחה ליום 16.7.18, לא העלתה התובעת כל בקשה נוספת בגדרה טענה כי עלה בידה בסופו של דבר להשיג את המכתב השנוי במחלוקת.

     

  13. מנגד, הנתבעת טרחה והבהירה בתצהירו של מר בן עזרי, את השתלשלות ההתחייבויות ההדדיות והתשלומים שבוצעו מצידה, תוך שהיא מסבירה הכיצד קרה שהצדדים הגיעו לכדי קרע ומחלוקת בסופו של דבר.

    לשיטתו, כאשר נוכח בהתחמקויות התובעת מפניותיו בכל הנוגע להשבת התשלום ששולם ביתר מכוח הסכם הרכישה ובכל הנוגע לדמי השכירות שהיה עליה לשלם מכוח הסכם השכירות, הודיע לתובעת כי אם לא תתקן מחדליה אלה, תאלץ הנתבעת לפתוח בהליכים משפטיים נגד התובעת. מחמת הבהרתה זו של הנתבעת בחרה התובעת "להקדים תרופה למכה" ולהגיש את ההמחאה לביצוע בניסיון לייצר באופן מלאכותי טענה נגדית.

     

  14. בהתייחס להסכם הרכישה - בכל הנוגע לעצם קיומו של תשלום ביתר כטענת הנתבעת, הרי שאין ולא יכול להיות חולק שההמחאה אינה נדרשת להשלמת התמורה, שכן שבעת התשלומים הנ"ל יש בהם כדי לכסות את התמורה החוזית.

    יתרה מכך, הנתבעת מפנה לכך שהתובעת עצמה נוכחה בקיומה של טעות משותפת כאשר הוציאה וביטלה תחת ידה את החשבונית הנוגעת לתמורה החוזית על פי הסכם הרכישה.

    (ראה עדותו של מר בן עזרי, בעמ' 11, סיפא עד 12 רישא).

    מר נחמיאס בחקירתו הנגדית מאשר בסופו של דבר ובפה מלא כי שתי חשבוניות היו: הראשונה הוצאה ביום 30.9.14, על סך 2,871,049 ₪, אולם היא בוטלה בו ביום, מחמת קיומה של טעות בה ותחתיה הוצאה חשבונית שניה על סך התמורה החוזית

    מר נחמיאס אף מאשר את עדותו של מר בן עזרי לפיה הנהלת החשבונות של הנתבעת יצרה קשר עם הנהלת החשבונות של התובעת והעמידה אותה על טעותה (עמ' 18, שורות 6-27).

     

    יצוין כי החשבונית המתוקנת צורפה לכתב ההתנגדות (חשבונית מס' 2) וכי ההפרש בין שתי החשבוניות עומד על סך של 126,369 ₪ ופישרו אינו ברור.

     

  15. בהתייחס לטענת מר בן עזרי לגבי הפרת הסכם השכירות לעת ההיא אומר כי עיון בו מלמד כי התובעת התחייבה בדמי שכירות חודשיים בסך  15,500 ₪ בצרוף מע"מ אותם יש לשלם עד ליום ה- 3 לכל חודש בכל תקופת השכירות שראשיתה ביום 1.3.14 וסיומה ביום 28.2.19.

    הגם שכך, כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת שצורף להתנגדותה, מלמד על תשלום דמי שכירות חודשיים מצד התובעת החל מחודש מאי 2014 בלבד.

    מר נחמיאס מסתייג ומפנה לכך שבמבוא להסכם השכירות מותנית כניסתו לתוקף בחתימת הסכם הרכישה וקיום התחייבויות הנתבעת על פיו, כשלשיטתו לעת ההיא הנתבעת טרם קיימה התחייבויותיה ולמעשה הפרה אותו (עמ' 20, שורות 1-14 וכן עמ' 21, שורות 1-13). 

    למר נחמיאס אף הסבר מדוע בכל זאת שולמו דמי השכירות מחודש מאי 2014 במצב דברים זה, אולם לא מצאתי צורך להתעכב על סוגיית השכירות לצורך ההכרעה כאן.

     

  16. מכל מקום, אין חולק שבשלב מסוים, מסרה הנתבעת לתובעת 5 המחאות על סך 70,000 ₪ כל אחת (השיק הראשון עד השיק הרביעי בצירוף ההמחאה מושא התביעה)

     

    טוען מר בן עזרי בחקירתו הנגדית כי 5 המחאות אלו נמסרו סמוך לאחר העברת התשלום לבנק המזרחי שהיה בו למעשה כדי להביא לתשלום התמורה החוזית ללא מרכיב המע"מ ולפני קבלת חשבונית המס מהתובעת (עמ' 15 שורה 11; עמ' 11 משורה 24 ואילך).

    יצוין כי סך התשלומים ששולם עד לפריסת 5 ההמחאות הנ"ל (קרי התשלום הראשון עד התשלום השלישי), מסתכם ב- 2,478,092 ₪ בעוד סכום התמורה החוזית ללא מרכיב המע"מ הינו 2,326,000 ₪ ובעוד ההפרש לתשלום כולל מרכיב המע"מ, הינו 266,588 ₪.

    מר בן עזרי מבהיר כי הצדדים סיכמו ביניהם עוד בחתימת הסכם הרכישה ועל רקע יחסי החברות ביניהם, שבפועל ישולם מרכיב המע"מ אך עם קבלתו בידי הנתבעת משלטונות המס, אלא שמר נחמיאס פנה אליו בבקשה לחרוג מסיכום זה תוך פריסת היתרה לתשלום וכך עשה אלא שטעה ומסר ביתר סך של 83,412 ₪ (עמ' 12 שורות 19-22 ועמ' 15 שורות 5-9).

    לשאלת בית המשפט, מציין מר עזרי כי בפועל הצדדים לא הקפידו על לוח התשלומים שנקבע בהסכם הרכישה וזאת בהיותם של הצדדים  "ברמה חברית מאוד קרובה, הוא פנה ואני נתתי ועזרתי, אפילו לא קראתי את ההסכם ובאתי לעורך דין שלו ואמר לי תחתום ותחתום וחתמתי, כמו טמבל כי סמכתי עליו, ואחרי זה צריך להוכיח". (ראה תשובות העד בעמוד 14 שורה 21 עד עמוד 15 שורה 22).

     

    טענת מר בן עזרי לגבי מרכיב המע"מ אינה מופרכת בהתחשב בכך שבפועל עוכב התשלום החוזי השלישי בחלקו במקביל לעיכוב מצד התובעת בהוצאת חשבונית מס.

     

    יושם לב מר נחמיאס בעדותו מאשר כי בפועל התשלום החוזי השלישי, שולם כדי שיעורו הנדרש במקביל לזה הראשון, קרי ביום חתימת הסכם הרכישה, אז שולם כאמור סך של 698,000 ₪,שיעור המקיף שני תשלומים אלו, בחסר מועט (עמ' 17 שורות 6-8).

     

    מר נחמיאס מנגד נותן הסבר שונה לפריסת 5 ההמחאות הנ"ל. לשיטתו, פריסה זו נעשתה ביום 15.10.14, בחלוף כשלושה חודשים מביצוע התשלום לבנק המזרחי, אז ישבו הוא ומר בן עזרי במשרדי הנתבעת וקיימו שיחה ממושכת וקשה לשם ליבון המחלוקות ביניהם כשתוצאתה של זאת היתה הסכמה על תשלום כולל של 350,000 ₪ (70,000 ₪ ×5), המשקפים את היתרה החוזית שטרם שולמה (266,588 ₪) בצרוף פיצוי מוסכם שביטויו בהמחאה דנן וזאת תוך התחשבות בנתבעת שהתקשתה כלכלית (עמ' 18, משורה 28, עד עמ' 19, בשורה 6).

     

  17. ראוי לחדד ולומר כי בנקודת הזמן שלאחר התשלום לבנק המזרחי, אין חולק שנותרה יתרה בסך של 266,588 ₪ לתשלום, כולל מרכיב המע"מ להשלמת התמורה החוזית.

    משעה שכך ומשעה שאין חולק שהנתבעת שילמה 350,000 ₪ במקום 266,588 ₪, כשלצד זאת ברור ומוסכם שלא הוסכם בשום שלב על שינוי בשיעור התמורה החוזית, הרי שאז לא בנקל תוכל התובעת להיאחז בחזקת התמורה הנתונה לה בהתייחס להמחאה דנן.

     

    מכל מקום, סבורה אני כי הנתבעת יכולה היתה והצליחה בנקל לסתור את חזקת התמורה. בהקשר זה ראוי להביא את דברי בית המשפט לגבי משמעותה של חזקת התמורה בנסיבות כגון דא, כך בבע"מ 2126/09 פלוני נ' פלונית ( 3.9.09) בציינו:

    "אכן, על פי סעיף 29(א) לפקודת השטרות נטל ההוכחה הינו על הנתבע הטוען להעדר תמורה או לכישלונה, והתובע על פי העילה השטרית אינו נדרש להזכיר בכתב התביעה את עסקת היסוד ואת מתן התמורה (ראו: שלום לרנר דיני שטרות 222 (מהדורה שנייה, 2007) (להלן: לרנר); זוסמן, לעיל, בעמ' 120-119). ואולם, אם התובע הזכיר בתביעתו כי השטרות ניתנו בעבור עסקה פלונית, מקל הוא על הנתבע אשר כל שעליו לעשות הוא להוכיח כי במסגרת אותה עסקה נפגמה התמורה או שלא היתה קיימת מלכתחילה (ראו: לרנר, שם). לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט [כתוארו אז] י' זוסמן:

    .....

    "...משגילתה לנו המשיבה את גירסתה, הרי היא נתפסת עליה וחזקת התמורה מצטמצמת עכשיו; אם יוכיח המערער שלא נתן לה את השיקים בעד אותה עיסקה שהיא טענה לה, ייצא פטור". [ע"א 164/62 שפירא נ' רבינוביץ, פ"ד יז(1) 341, 348 (1963); זוסמן, לעיל, בעמ' 120); והשוו רע"א 2157/07 אדאטו נ' רנתיסי ([פורסם בנבו], 2.8.2007)]."

     

    ב"כ הנתבעת הקשה על מר נחמיאס בחקירתו הנגדית כאשר הטיח בפניו כי בפועל החזיק בידו 83,412 ₪, ולא רק את סכום הפיצוי המוסכם בו נקב 70,000 ₪, אלא שבשלב זה טען העד כי על סכום זה היה צריך להוסיף מע"מ. גם בהתייחס לתשובה אחרונה זו, הקשה ב"כ הנתבעת בציינו כי הדבר לא נאמר קודם לכן וכי צירוף סכום המע"מ היה מביא לסך של 82,600 ₪ בלבד ומר נחמיאס במגמתיות נותר בשלו (עמ' 17 משורה 23 עד עמ' 18 שורה 5).

    ב"כ התובעת הוסיף והקשה עת שאל מדוע אם כך לא הוצאה חשבונית מס על ידי התובעת בהתייחס לסכום הפיצוי המוסכם ששולם על פי הנטען. לזאת השיב מר נחמיאס, כי אין לצפות שיוציא חשבונית על תשלום שלא שולם בפועל ולאחר שכבר הוצאה חשבונית בגין התמורה החוזית, תוך שהוא מכוון לכך למעשה שההמחאה סורבה. (עמ' 21 שורות 23-26).

     

    בעניין אחרון זה, אציין כי לא נחה דעתי כלל מתשובתו של מר נחמיאס לגבי נסיבות אי הוצאתה של חשבונית בגין הפיצוי וזאת בהמשך ישיר לאי הנחת מתשובותיו לגבי מועד הוצאת החשבונית בגין התמורה החוזית. ניכר כי תשובותיו בכלל היו מגמתיות, הגם שכאיש עסקים בוודאי מבין הוא שהוצאת החשבונית צריך שתעשה בהתאם לכללי המיסוי והדין.

    לא ברור הכיצד מוצאת רק בסוף חודש ספטמבר 2014, חשבונית מס המקיפה עסקה שתשלומים בגינה שולמו כבר בחודש ינואר 2014 ובחודש יולי 2014 והכיצד מוצאת עצמה התובעת פטורה מהוצאת חשבונית מס בגין תשלום נוסף אותו היא מכנה משום פיצוי מוסכם, אשר ראוי לציין כי אף אינו מסווג בכרטסת שלה ככזה (ראה ת/1).

    עצם הימנעות התובעת מהוצאת חשבונית מס והעדרו של תיעוד כלשהו המבסס בזמן אמת את גרסתה לגבי ייעוד ההמחאה, יש בה כדי לפגום במשקל טענה זו ואמינותה.

     

  18. בחקירתו הנגדית, מפנה מר בן עזרי ובצדק לתמיהה העולה מהתנהגותה של התובעת שאינה עולה בקנה אחד עם גרסתה לגבי הפרה שהיתה מצד הנתבעת ומחאתה בעניין זה:

    הגם שהנתבעת ביטלה את ההמחאה דנן ואת קודמתה (מס' 8149) על מנת להקיף את סכום ההחזר של תשלום היתר, התובעת טורחת ומשלמת לידי הנתבעת עשרות אלפי שקלים, לרבות דמי שכירות חודשיים (עמ' 12 סיפא, 13 רישא).

    היה מקום לצפות שהתובעת תימנע מכך ותעורר טענת קיזוז. היה מקום לצפות כי התובעת תביע מחאתה בדרך כלשהי, לרבות על ידי משלוח מכתב התראה, שכן לשיטת מר נחמיאס יחסי החברות בין הצדדים החלו להתפוגג, כשהשיא היה בחודש מאי 2015 אז נוצר קרע של ממש בין הצדדים מחמת שהתובעת טענה להונאתה בעסקה אחרת מצד הנתבעת. יושם לב כי בישיבה המקדמית מיום 2.10.17 טענה התובעת כי אכן מכתב הוצא, אולם זה לא הוצג.

     

    חסר נוסף מוצא ביטויו בהימנעות התובעת מלהמציא סימוכין להודעות S.M.S שהוחלפו  בין הצדדים לטענתו בתצהירו ואשר עשויים היו לשפוך אור על מצב הדברים לעת ההיא, לרבות בכל הנוגע לטענות מצד התובעת אם אכן היו כאלה לגבי הפרה מצד הנתבעת.

    אין לי אלא לחזור ולהפנות לכלל הראייתי הנ"ל, לגבי אי הבאת עדות רלבנטית.

     

    להשלמת התמונה אציין רק כי מר בן עזרי העיד שבסופו של דבר נתרצה והסכים ליתן שיק חלופי תחת שיק מס' 8149 שבוטל וכך ניתן שיק מס' 4481, שזמן פרעונו 19.1.15 וזאת עשה לבקשת מר נחמיאס אשר הבהיר כי הוא זקוק לכספים לשם העברה לבנק והבטיח שיחזיר את היתרה ששולמה ביתר לאור זאת 13,412 ₪ (עמ' 13 שורות 4-8). 

  19. כאן המקום להדגיש כי בסופו של דבר מוצאת אני את עדותו של מר בן עזרי עדיפה ואמינה יותר לעומת עדותו של מר נחמיאס בכל הנוגע לייעודה של ההמחאה ולנסיבות מסירתה.

     

    עדותו של מר נחמיאס וגרסתו נמסרה למעשה טיפין טיפין, אגב חקירתו תוך שזו מחלצת ממנו הסברים וטענות שלא ממש הניחו דעתי ושהיה מקום להביאם בתמונה סדורה וברורה כבר בתצהירו של מר נחמיאס בצרוף סימוכין, דבר שלא נעשה.

    עדותו אף התאפיינה בהתחמקות לא אחת מהשאלות שהופנו אליו תוך שבית המשפט מעיר על כך שוב ושוב ובמובחן ממר בן עזרי אשר השיב באופן ישיר ומשכנע יותר לשאלות שהופנו אליו. בסופו של דבר ועיקר נחה דעתי מגרסתו לפיה מעולם לא סיכמו הצדדים על תשלום פיצוי מוסכם כטענת התובעת ובכך די על מנת לומר כי נסתרה חזקת התמורה.

     

    אציין עם זאת כי העדים שניהם נאחזו לא אחת בטענות לגבי מצוקה כלכלית של האחר על מנת להסביר תמיהות לגבי התנהגותם, אולם איש מבינהם לא הוכיח טענה זו.

    כך אף נאחזו ולא אחת ביחסי החברות בינהם על מנת להבהיר אי הקפדתם זה עם זה הדדית.

     

  20. סיכומו של דבר אמנם לטובת התובעת ניצבת היתה חזקת התמורה בגין ההמחאה דנן, אלא שמוצאת אני שחזקה זו נסתרת לאחר שנחה דעתי מעמדת הנתבעת באשר לייעודה של ההמחאה וביטולה בסופו של יום על דעת התובעת.

    טענת התובעת להפרת הסכם הרכישה בגין איחור שהיה בביצוע התשלום החוזי השני לא הוכחה ובאשר לשלישי, הרי שלא בו התמקדה היא, אולם  כך או כך, לא שוכנעתי כלל כי הוסכם על פיצוי מוסכם כדי שיעור ההמחאה ובכלל וכי היתה לנתבעת סיבה להסכים לכך.

     

  21. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות וכן מורה אני. תיק ההוצאה לפועל שנפתח, ייסגר.

    בהינתן, בין השאר, תוצאת ההליך, מישכו, היקף הסך הנתבע והתנהלות הצדדים, מצאתי מקום להורות על חיובה של התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בשיעור של 9,000 ₪.

     

    ניתן היום, י"ד אב תשע"ח, 26 יולי 2018, בהעדר הצדדים.

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ