דומיקאר בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב

כיצד יש לסווג מקומות חניה של רכבים המיועדים להשכרה לצרכי ארנונה, זוהי בתמצית השאלה שמעלה הערעור שלפניי. הערעור הינו על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו מיום 13.1.16, בה נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטת המשיב לסווג לצרכי ארנונה את הנכס המצוי בחזקתה ומשמש לחנית רכבים המיועדים להשכרה, בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים". לטענת המערערת, הסיווג המתאים לנכס הוא "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום", כקבוע בסעיף 3.3.15 לצו הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו, סיווג אשר יפחית את שיעור החבות שלה בארנונה בגין הנכס.

1. רקע הדברים וההליכים

המערערת, דומיקאר בע"מ, הינה חברה להשכרת כלי רכב המחזיקה בזיכיון מאת חברת באדג'ט העולמית. המערערת מחזיקה בנכס המצוי ברחוב הירקון בתל-אביב, בסמוך למלון דן, אשר משמש כמשרד שבו מתבצעות עסקאות ההשכרה ואשר בו גם מנהלת המערערת חלק מעסקיה. סיווגו של נכס זה לצרכי ארנונה הוא "בניינים שאינם משמשים למגורים" והוא אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בנוסף, מחזיקה המערערת בנכס בשטח של 206 מ"ר המצוי ברחוב מנדלי מוכר ספרים 4 בתל-אביב, הוא הנכס נשוא הערעור שלפני, אשר רשום בספרי העירייה כנכס מס' 2000122925, חשבון לקוח מס' 10087774 (להלן: הנכס). נכס זה משמש את המערערת לחניית כלי רכב המיועדים להשכרה ועד לסוף שנת 2013 הוא סווג לצרכי ארנונה בסיווג "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום".  ביום 16.1.14 נערכה על ידי המשיב ביקורת בנכס, שבעקבותיה שינה המשיב את סיווג הנכס לצרכי ארנונה לסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים". בעקבות שינוי הסיווג כאמור הגישה המערערת ביום 1.4.14 השגה, שבה טענה כי הנכס משמש כמשטחי חנייה ללא תשלום, וכי כלל לא ברור מדוע שונה הסיווג (העתק השגת המערערת לשנת 2014 צורף כנספח 2 לערעור). ביום 11.5.14 דחה המשיב את ההשגה. המשיב ציין בהחלטתו, כי הביקורת שערך בנכס העלתה, כי "המדובר בשטח מקורה בו נראו רכבים המוצעים להשכרה אשר עליהם נראה כיתוב של חברת 'באדג'ט' להשכרת רכבים. כמו כן, במעמד הביקורת נמסר לנציג העירייה על ידי עובד במקום, כי השטח משמש את חב' באדג'ט. השטח נמצא בחזקתה הבלעדית של מרשתך וסגור בשער פנימי". המשיב קבע, כי לאור ממצאי הביקורת אין המדובר בחניון כמשמעו בסעיף 3.3.15 לצו הארנונה, כי אם בעסק פעיל להשכרת רכבים (העתק תשובת המשיב להשגה לשנת 2014 צורף כנספח 3 לערעור).  המערערת לא השלימה עם החלטת המשיב והמחלוקת בין הצדדים הובאה לפתחה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו (להלן: ועדת הערר; העתקי כתבי בית הדין שהוגשו לוועדת הערר צורפו כנספח 4 לערעור). ביום 19.5.15 נערך דיון לפני ועדת הערר, שבמהלכו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים על תצהיריהם (העתק הפרוטוקול מיום 19.5.15 צורף כנספח 6 לערעור).  ביום 13.1.16 התקבלה החלטת ועדת הערר, שאמצה את עמדת המשיב (העתק החלטת ועדת הערר מיום 13.1.16 צורף כנספח 1 לערעור). 2. החלטת ועדת הערר מיום 13.1.16בפתח החלטתה מיום 13.1.16, סקרה ועדת הערר את הרקע העובדתי הנדרש ועמדה על הליכי ההשגה שהתנהלו בקשר לנכס. לאחר הדברים האלה, סקרה ועדת הערר את טענות הצדדים.  ועדת הערר ציינה, כי לטענת המערערת אין לשנות את סיווג הנכס, באשר הנכס משמש אך לחנייה של רכבים, בעוד שכל הפעילות המסחרית – משרדית מתבצעת בנכס שברחוב הירקון. ועדת הערר ציינה, כי המשיב, מנגד, טוען, כי בביקורת שערך בנכס אכן נמצא כי במקום חונים רכבים, אולם המדובר בחלק אינטגראלי מהעסק שאותו מנהלת המערערת, שהוא עסק להשכרת רכבים. רוצה לומר, בנכס נשוא הערר מצויה למעשה "הסחורה" שאותה מחזיקה המערערת ואין המדובר בחניה גרידא. ועדת הערר ציינה, כי המשיב תומך את עמדתו בפסק הדין בעת"מ 173-09 קל אוטו פרויקטים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו (28.8.11) (להלן: עניין קל אוטו. בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה: בר"מ 7280/11 קל אוטו פרוייקטים נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (2.11.11)). לטענתו, מההלכה שנפסקה בעניין קל אוטו עולה, כי מקום שבו מדובר בחברה להשכרת רכב, כבענייננו, יש לראות את חניית כלי הרכב (לפני ואחרי ההשכרה) כחלק מהתהליך העסקי של המחזיק, שהוא השכרת רכב, ולא במנותק ממנו. ועדת הערר ציינה, כי המשיב מביא נימוק נוסף מתוך פסק הדין בעניין קל אוטו אשר לשיטתו תומך, אף הוא, בדחיית הערר, והוא כי "חנייה של רכבים שהוזמנו על ידי לקוחות החברה לפני מסירתם לידיהם, אינה מסייעת למצוקת החנייה בעיר תל אביב", מצוקה שהיא הטעם לתעריף הנמוך לחניית חינם הקבוע בסעיף 3.3.15 לצו הארנונה.  לאחר הדברים האלה, סקרה ועדת הערר את ההליכים שהתקיימו לפניה, בציינה כי הלכה למעשה לא הייתה מחלוקת עובדתית משמעותית בין הצדדים. לעניין זה ציינה ועדת הערר, כי אין חולק כי משרדי המערערת אכן ממוקדמים במלון דן שברחוב הירקון בעוד שהחניון ממוקם לא רחוק משם, ברחוב מנדלה מוכר ספרים, וכי בכל נכס נעשות פעולות הקשורות לעסקאות השכרת הרכבים, אם כי הן שונות זו מזו. ועדת הערר ציינה, כי היא השתכנעה שהחניון אכן מהווה חלק מהמערך של המערערת, וכי לצד זאת התברר לה כי בכל נכס מתקיימת "פעילות קשורה ואף מותנית, אבל אחרת." ועדת הערר ציינה, כי אין כל ספק שבלעדי החניון היה למערערת קושי רב לשרת את לקוחותיה, כפי שבלעדי המשרד שמטפל בהשכרת כלי הרכב, מן הסתם שלא היה כל צורך בחניון. ועדת הערר ציינה, כי משכך לא נותר לה אלא לברר את המשמעות המשפטית של תשתית עובדתית זו. בנקודה זו פנתה ועדת הערר לסקירת טענות הצדדים בסיכומיהם, בציינה, קודם לכן, כי עובר להגשת הסיכומים נעתרה הועדה לבקשת המערערת לאחד את הדיון, כך שהחלטתה תחול הן על שנת 2014 והן על שנת 2015 וכי בנוסף, נעתרה הועדה לבקשת המערערת לצרף לתיק את היתר הבנייה של הנכס מיום 21.2.86, לפיו מותר לבעלי ההיתר להקים בנכס, שהוא בית מגורים, "11 מקומות חניה". ועדת הערר ציינה, כי המערערת טוענת בסיכומיה, כי הנכס משמש לחניה בלבד, וכי על פי היתר הבנייה שלו גם לא ניתן לעשות בו שימוש אחר. ועדת הערר ציינה, כי המערערת טוענת עוד, כי יש לאבחן בין עניין קל אוטו לבין ענייננו, וכי יש לסווג את החניון לפי השימוש שנעשה בו בפועל, כאשר לעמדתה החניון דנן אינו שונה מכל חניון אחר מסוגו.  ועדת הערר ציינה כי המשיב, מנגד, מפרט בסיכומיו את הפעילות שנעשית בחניון, בניסיון לבסס את טענתו, כי הפעילות בו חורגת מזה של חניון. לעניין זה ציינה ועדת הערר, כי היא לא מצאה שיש בניקוי רכב, למשל, משום פעילות החורגת ממה שנעשה בחניונים כדבר שבשגרה, ואולם לשיטתה לא על עניין זה תיפול ההכרעה כאן. ועדת הערר ציינה, כי המשיב מנתח בסיכומיו את הגדרת המונח "חניון" שבצו הארנונה, תוך השוואה בין ענייננו לבין עניין קל אוטו.  לאחר הדברים האלה, הבהירה ועדת הערר כי החליטה לדחות את הערר. ועדת הערר ציינה, כי כיוון שחילוקי הדעות בין הצדדים התמקדו, בצדק רב, בפסק הדין בעניין קל אוטו, היא תפרט את החלטתה לאורו של פסק הדין האמור. ועדת הערר קבעה, כי לכאורה הנכס אכן עונה על ההגדרה שבסעיף 3.3.15 לצו הארנונה, של "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום והמוחזק ביחד עם בניין שאינו משמש למגורים". עם זאת, בחינה נוספת של ההגדרה מעלה, לטעמה של וועדת הערר, את הספקות הבאים: ראשית, בהתאם לראיות שהוצגו בפני ועדת הערר, הבית ברחוב מנדלי מוכר ספרים 4 הוא בית מגורים ואינו בגדר "בניין שאינו משמש למגורים". שנית, אם כוונת המערערת הינה שיש לראות את החניון כמוחזק יחד עם המשרד (שאינו משמש למגורים), כי אז ספק אם ניתן לראות את שני המבנים האלה כמוחזקים "ביחד". שלישית, עלות החנייה של כלי הרכב בחניון מגולמת מן הסתם בדמי השכירות שמשולמים למערערת על ידי לקוחותיה. משכך, ספק גם אם המדובר ב"חניית רכב ללא תשלום".  ועדת הערר ציינה, כי הטעמים שפורטו לעיל מובילים אותה למסקנה, כי יש להחיל את ההלכה שנפסקה בעניין קל אוטו על המקרה הנדון, ואף ביתר שאת. לצד זאת, ציינה ועדת הערר, כי היא איננה מקבלת פן אחד של ההחלטה, זה שעבר כחוט השני בהחלטת הוועדה שם, בהחלטת בית המשפט ובסיכומי ב"כ המשיב כאן, אשר נוגע לתכלית שעומדת בבסיס התעריף המוזל שבסעיף 3.3.15 לצו הארנונה. זאת, באשר לעמדתה "שכירת חניון והחניית כלי הרכב של העוררת בו, במקום להחנות אותם ברחובות העיר, לדעתנו, אכן מקלה עם מצוקת החניה בעיר." לאור כל האמור דחתה ועדת הערר את הערר שהגישה המערערת, תוך חיובה בהוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת המשיב. זאת, בשים לב לעובדה שהערר הוגש על אף שקיים תקדים ברור בעניין.

 3. טענות הצדדים בערעור

המערערת טוענת, כי החלטת ועדת הערר מיום 13.1.16 עומדת בניגוד גמור לכלל היסוד בדיני הארנונה, המעוגן בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), לפיו הארנונה תחושב לפי השימוש הספציפי שנעשה בנכס. לעניין זה נטען, כי ועדת הערר קבעה בהחלטתה, כי נכס המערערת יסווג בניגוד לשימוש היחיד שנעשה בו כחניון, וכי תחת האמור הוא יסווג על פי שימוש שנעשה בנכס אחר של המערערת, אשר מצוי ברחוב אחר ואשר משמש כמשרד. על פי הטענה, החלטת ועדת הערר, שבגדרה הורחב מבחן השימוש למבחן על אשר בוחן את השימוש הכולל של כלל הנכסים של הנישום, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני ומשנה סדרי עולם בדיני הארנונה, שכן משמעותה היא כי מעתה ואילך חיוב הארנונה ייעשה לא על פי השימוש שנעשה בנכס, אלא על פי מהות ערטילאית של המחזיק בנכס ובנכסים אחרים. המערערת מדגישה, כי החריג היחיד לכלל שלפיו סיווג נכס יהא בהתאם לשימוש הספציפי שנעשה בו חל מקום שבו מדובר בנכס מאוחד הנמצא במקום אחד, אשר קיים קושי לאבחן בין השימושים השונים שנעשים בכל חלק. נטען, כי החריג האמור אינו רלבנטי לענייננו, באשר המדובר בשני נכסים נפרדים הממוקמים בשני רחובות נפרדים, אשר אין כל קושי לסווגם בנפרד. נטען, כי העובדה שהרכבים החונים בנכס משמשים את המערערת לצורך פעילותה העסקית אינה הופכת את החניון למשרד או חנות והיא גם אינה הופכת את הנכס למתקן רב תכליתי עם נכס המצוי ברחוב אחר. על פי הטענה, חיבור רעיוני של שני נכסים נפרדים פיזית והתייחסות אליהם כאל מתקן אחד "רב תכליתי" מנוגדים לחוק, לפסיקה ולמבחן השכל הישר.  המערערת טוענת עוד, כי החלטת ועדת הערר בעניינה עלולה להוביל למדרון חלקלק ולהרחבת המחלוקות בין כלל הנישומים לבין הרשויות. לעניין זה נטען, כי מעבר לעובדה שהחלטת ועדת הערר מנוגדת לסעיף 8 לחוק ההסדרים, הקובע כי מבחן השימוש ייעשה ביחס לנכס ספציפי, הרי שהחלטת ועדת הערר אף נוגדת את המדיניות הברורה של בית המשפט העליון אשר קבע, פעם אחר פעם, כי בדיני הארנונה יש ליצור אחידות וקריטריונים ברורים לסיווג הנכסים. על פי הטענה, הותרת החלטת ועדת הערר על כנה, הקושרת לצורך סיווג הנכס את פעילות הנכס האחד בפעילות הנכס השני, עלולה להוביל למדרון חלקלק ואבסורדי, בו יסווגו מספר נכסים נפרדים בתחומי הרשות כנכס אחד בהתעלם מהשימוש שנעשה בפועל בכל אחד מהנכסים. נטען, כי בכך עלול להיווצר מצב של "בוקה ומבלוקה" וחוסר וודאות קיצוני אצל בעלי הנכסים אשר לעולם לא יידעו האם הרשות תבחר "לחבר" בין שני נכסים נפרדים שבבעלותם. כך, למשל, לא ברור כיצד יסווגו נכסים המשמשים חברה המייצרת ומוכרת רהיטים בשני נכסים נפרדים: חנות ונגריה, האם תסווג החנות כנגריה או הנגריה כחנות. כל זאת, כאמור, כאשר מדיניותו הברורה של בית המשפט העליון הינה, כי יש לצמצם את אי הוודאות הקיימת בדיני הארנונה.  המערערת מוסיפה וטוענת, כי פסק הדין בעניין קל אוטו, אשר עליו בלבד הסתמכה ועדת הערר בהחלטתה, כלל אינו רלבנטי לענייננו. על פי הטענה, בעניין קל אוטו דובר היה בנכס אחד (ולא במספר נכסים נפרדים פיזית) של חברה להשכרת רכבים, שנעשה בו שימוש של חניית רכבים לצד שימוש של פעילות משרדית. לאור זאת, כך נטען, קבע בית המשפט באותו עניין, כי מאחר שמדובר בנכס/מתקן אחד, אין מקום לפצל את החיוב לסיווגים שונים. נטען, כי בניגוד לאמור המדובר בענייננו בשני נכסים הממוקמים בשני בניינים שונים ונפרדים ובשני רחובות שונים, אשר אין קושי לסווגם בנפרד. על פי הטענה, בנסיבות אלו, החלטת ועדת הערר המחילה את עניין קל אוטו על הנכס נשוא ענייננו אף שמדובר בעובדות שונות בתכלית, הינה שגויה ומוטעית ומחייבת את התערבות בית המשפט.  עוד טוענת המערערת, כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נגד חב' מישל מרסיה (20.12.10) (להלן: עניין מישל מרסיה), יש, ככלל, להעדיף חיובו של נכס בארנונה על פי סיווג ספציפי בצו המיסים על פני חיובו בסעיף השיורי בצו, וכי לפיכך גם מטעם זה היה מקום לסווג את הנכס בסיווג הספציפי "חניונים ללא תשלום".לבסוף טוענת המערערת, כי התצהיר שהוגש מטעם המשיב בגדרי ההליך, שבו פורטה רשימת הנכסים המוחזקים על ידי חברות להשכרת רכב ברחבי העיר תל-אביב-יפו ואופן סיווגם לצרכי ארנונה, תומך בעמדתה כי יש לסווג את הנכס נשוא הערעור בסיווג "חניונים ללא תשלום".  המשיב טוען, כי אין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת הערר לפיה הסיווג המתאים לנכס הוא הסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים", באשר החלטתה של ועדת הערר תואמת את הוראות הדין ואת ההלכה שנפסקה בעניין קל אוטו. לעניין זה נטען, כי בהתאם להלכה שנפסקה בעניין קל אוטו, יש לבחון את סיווגו של הנכס נשוא הערעור במבט כולל, כאשר במסגרת זו יש להביא בחשבון הן את ייעוד חניית הרכבים במקום במערך פעילותה העסקית של המערערת והן את תכלית קביעת התעריף הנמוך לחניונים. זאת, תחת הגישה הטכנית הצרה שמציגה המערערת, שלפיה די בעובדה שרכבים חונים בנכס, על מנת שהנכס יסווג כחניון. נטען, כי בחינה כאמור מעלה, כי הנכס אינו עונה על הגדרת "חניון" בתקנות ההסדרים ובכלל זאת על הגדרת הסיווג "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום" שבצו הארנונה נשוא ענייננו.

 4. על מסגרת הדיון והשאלה שבמחלוקת 

כידוע, הסמכות להטיל ארנונה מעוגנת בסעיף 8(א) לחוק הסדרים, הקובע, כי הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו. סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים קובע, כי השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים, וכן ייקבעו כללים בדבר אופן חישוב שטחו של הנכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין קביעת הארנונה. מכוח סעיפים אלה מותקנות כמעט מדי שנה תקנות לעניין קביעת הארנונה ברשויות המקומיות המגדירות את סוגי הנכסים שעליהם מוטלת ארנונה, וכן כללים בדבר אופן חישובה.  בהמשך לכך, הטלת הארנונה נעשית מדי שנה בצו על ידי המועצה הנבחרת של הרשות המקומית. בצו נקבעים עקרונות חיוב הארנונה, כגון התעריף, אופן החישוב וכדומה. בהפעילה את סמכותה בעניין הארנונה כפופה הרשות המקומית לאמור בחוק ההסדרים ובתקנות שהותקנו מכוחו (ראו: עע"ם 2503/13 אליהו זהר נ' עיריית ירושלים, פסקאות 16-17 (2015) ובר"מ 1676/15 ברודקאסט וידאו ש.ב בע"מ נ' מנהל הארנונה בתל אביב-יפו, פסקה 3 (2016)).  סיווג נכס לצורכי ארנונה משליך על התעריף שעל-פיו מחושב החיוב בארנונה של המחזיק בנכס. העיקרון הכללי הוא, כי סיווג הנכס ייקבע באופן פרטני, בהתאם לשימוש שנעשה בו בפועל ולנוכח צו הארנונה הרלוונטי (ראו, בין רבים: בר"ם 5045/02 מלק סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה, פ"ד נז(5) 302, 306 (2003); ע"א 8838/02 אבי גולדהמר ושות' נ' עיריית חיפה, פסקה 5 (2006) (להלן: עניין גולדהמר); עע"מ 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 12 והאסמכתאות שם (2012); בר"מ 2968/11 אר.אם.אלקטרוניקס ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, פסקה 9 (2013) ובר"מ 7165/11 המועצה המקומית אזור נ' מפעל הפיס, פסקה 14 (2014)). צו הארנונה שחל בענייננו הוא צו הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו לשנת 2014. סעיף 3.3.15 לצו הארנונה האמור, שכותרתו "חניונים", קובע, כך:"בניין המשמש לחניית כלי רכב בתשלום (סמל 766) יחויב לפי התעריפים המפורטים להלן. בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום (765) והמוחזק ביחד עם בניין שאינו משמש למגורים יחויב ב- 65.65 ₪ לשנה בכל האזורים." כפי שעולה מהתשתית העובדתית שהוצגה לפני ועדת הערר וגם לפניי, אין חולק כי הנכס נשוא ענייננו משמש כחנייה של רכבים, אולם זאת כחלק ממערך פעילותה העסקית של המערערת. אלא שלעמדת המערערת, מאחר שהנכס משמש כחנייה של רכבים, הסיווג המתאים לנכס הוא "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום", כקבוע בסעיף 3.3.15 לצו הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו. כאמור, ועדת הערר דחתה את עמדתה של המערערת, וזאת בעיקר בהתבסס על ההלכה שנפסקה בעניין קל אוטו.  כידוע, הלכה פסוקה היא, כי היקף הביקורת השיפוטית של בית משפט זה, היושב כערכאת ערעור על החלטת ועדת הערר, הינו מצומצם. בית המשפט בוחן האם החלטת ועדת הערר הינה סבירה והאם היא התקבלה מטעמים ענייניים וללא שיקולים זרים ואין הוא מחליף את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו שלו. משכך, יש לבחון האם נפל פגם בהחלטת ועדת הערר שלא להתערב בהחלטת מנהל הארנונה לעניין הסיווג והאם החלטתה חורגת ממתחם הסבירות, תוך שהממצאים העובדתיים הנוגעים לעניין הם אלו שנקבעו על ידי ועדת הערר (ראו, בין רבים: עמ"נ (ת"א) 183/04 מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב יפו נ' דרורי שלומי ארועטי פרסומאים בע"מ (09.08.05); עמ"נ (חי') 347/06 שטראוס שיווק בע"מ נ' מנהל הארנונה (12.11.06); עמ"נ (ת"א) 252/06 נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א (5.2.08); עמ"נ (מרכז) 148/08 דחן בע"מ נ' עיריית פתח תקוה ואח' (9.6.10); עמ"נ (ת"א) 114-04 רחל ציביאק נ' עיריית תל אביב-יפו (24.11.11); עמ"נ (ת"א) 20474-12-10 מלון ימית תל-אביב בע"מ נ' עיריית תל אביב - יפו מנהל הארנונה (27.11.11); עמ"נ (ת"א) 5340-09-16 איי פוינט מערכות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית רמת גן (4.3.17). כן ראו את פסק דיני בעמ"נ (ת"א) 37309-11-14 אלף בית בייבי בע"מ נ' עירית אור יהודה (12.3.17) (להלן: עניין אלף בית בייבי)). כפי שיובהר להלן, לאחר שבחנתי את החלטת ועדת הערר נשוא ענייננו הגעתי לכלל מסקנה, כי מדובר בהחלטה נכונה וראויה התואמת את ההלכה שנפסקה בעניין קל אוטו. 5. סיווג הנכס כ"בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום"5.א. עניין קל אוטו כאמור, החלטת ועדת הערר בענייננו התבססה, במידה רבה, על פסק הדין בעניין קל אוטו, ומשכך אסקור, תחילה, את עובדות פסק הדין בעניין קל אוטו ואת ההלכה שנפסקה באותו עניין. בעניין קל אוטו החזיקה העותרת, במסגרת פעילותה העסקית בתחום הרכבים, בנכס מקורה בשטח של 888 מ"ר המצוי ברחוב גולומב 34 בתל-אביב. בהתאם לעדות מנכ"ל העותרת לפני ועדת הערר באותו עניין, הנכס האמור שימש את העותרת כמגרש חנייה לרכבי החברה לפני מסירתם ללקוחות החברה, כאשר הזמנות הרכבים (השכרה או ליסינג) נעשו אך ורק במשרדים המצויים בכתובות אחרות. מנהל העותרת הצהיר לפני ועדת הערר, כי לנכס נשוא הערר כלל לא מגיעים לקוחות, כי רכבים להשכרה נמסרים בנכס אחר, וכי רכבי הליסינג המוכנים נמסרים בכתובת הלקוח ומועברים לשם באמצעות נהגי החברה או באמצעות מוביליות. עוד הצהיר, כי אין בנכס כל פעילות עסקית או מסחרית, כי אין קופה רושמת ואין קבלת קהל וכי לא מתבצעת העברת כספים במקום. זאת ועוד. המקום אינו משמש כמוסך או כמרכז תיקונים או התקנות אלא כמגרש חניה ארעי לרכבי החברה, כאשר החברה מעסיקה במקום עובדים בודדים בלבד, חלקם משמשים גם כנהגים שתפקידם למסור את כלי הרכב ללקוחות. בדומה לענייננו אנו, המשיב בעניין קל אוטו, סיווג את הנכס שבו החזיקה העותרת בסיווג של "בניינים שאינם משמשים למגורים". בעקבות האמור, הגישה העותרת השגה, שבה טענה כי יש להחיל על הנכס סיווג של "בנין המשמש לחניית רכב ללא תשלום" ולחייבו בארנונה לפי תעריף החיוב הקבוע בסעיף 3.3.15 לצו הארנונה הרלוונטי. המשיב דחה את ההשגה ועל החלטתו הגישה העותרת ערר לוועדת הערר. הועדה דחתה את הערר בקבעה, כי הנכס לא נועד לשמש לחניה זמנית ומתחלפת, וכי אין הציבור הרחב יכול לעשות בו שימוש ללא תשלום. ועדת הערר ציינה, כי על אף שלשונו של סעיף 3.3.15 לצו הארנונה מונה קריטריון אחד לסיווג של "בנין המשמש לחניית רכב ללא תשלום" שהוא חניית רכבים, כוונת המחוקק בקביעת תעריף נמוך לסיווג זה הייתה להקל על מצוקת החניה הקשה בעיר תל-אביב. נקבע, כי ייעודו של הנכס המוחזק על ידי העותרת אינו משרת תכלית זו. כמו כן, קבעה הועדה, כי הנכס אינו עונה על ההגדרה המילונית למילה "חניון", שכן הוא אינו משרת ציבור בלתי מסוים של חונים זמניים. מסקנת ועדת הערר הייתה, כי הנכס משמש לאחסנה, אך פעילות זו הינה שולית לפעילות העיקרית של המערערת, שהיא מסחרית. נקבע, כי ללא שטח זה, לא היה קיום לעסק של המערערת ועל כן, הנכס משמש את פעילותה העסקית של המערערת, בהיותו חלק אינהרנטי מהעסק.  על החלטת ועדת הערר בעניין קל אוטו הוגש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, שנדחה ביום 28.8.11 על ידי כב' השופטת (בדימוס) ש' ברוש. בית המשפט קבע, כי הוראת סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובעת שלושה קריטריונים לסיווג נכסים: סוג הנכס, השימוש בו, ומקומו. היינו, השימוש בנכס הוא אמנם אחד הקריטריונים בסיווג נכס לצרכי ארנונה. אולם, בהתאם להלכה הפסוקה אין לקבל את הגישה הטכנית הצרה שהציגה המערערת לפיה יש לסווג את הנכס אך ורק לפי קריטריון זה ויש להידרש למבחן המשולב משיקולים שונים, כך שקריטריון השימוש הוא דומיננטי אך לא בלעדי. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין השימוש בנכס לצורכי חניית רכבים בשאלת הסיווג אינו מכריע, וכי כי בצדק בחנה הועדה את סיווגו של הנכס במבט כולל והביאה בחשבון הן את ייעוד חניית הרכבים במקום בפעילותה העסקית של המערערת, והן את תכלית קביעת תעריף חיוב נמוך לחניונים.  אשר לייעוד חניית הרכבים במקום בפעילותה העסקית של המערערת, נקבע כי חניית הרכבים קשורה להספקת הרכבים שהוזמנו על ידי הלקוחות, כך שהנכס משמש את התהליך העסקי של המערערת, ומשמש ככלי עזר בתהליך. נקבע, כי תהליך זה לא יכול להתקיים במנותק מהחנייה הזמנית בנכס, ובכך נוצרת זיקה מהותית בינו ובין הפעילות העסקית של המערערת. נקבע, כי העובדה ששלבים אחרים של הפעילות המסחרית מבוצעים במקומות המנותקים פיזית מהנכס, ואף על ידי אישיות משפטית אחרת, אינה משנה, מה גם שבמקרה הנדון הוצג קרוואן במקום בו מתבצעת פעילות משרדית.  אשר לתכלית של קביעת תעריף חיוב נמוך לחניונים, נקבע בעניין קל אוטו, כי ההנחה בארנונה המוענקת למחזיקים בחניונים נעוצה במצוקת החניה בערים ומטרתה עידוד יצירת מקומות חניה נוספים. נקבע, כי חניה של רכבים שהוזמנו על ידי לקוחות החברה לפני מסירתם לידיהם אינה מסייעת למצוקת החניה בעיר תל אביב, וכי לפיכך בצדק קבעה הועדה כי ייעודו של הנכס המוחזק על ידי העותרת אינו משרת את התכלית של סעיף 3.3.15 לצו הארנונה הרלוונטי. בר"ע נדחתה כיון שמדובר בסווגו של נכס ספציפי, עניין שאינו מהווה עילה למתן רשות ערעור. 5.ב. מן הכלל אל הפרט: יישום פסק הדין בעניין קל אוטו כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי ועדת הערר יישמה נכונה את פסק הדין בעניין קל אוטו על נסיבות ענייננו, וכי המדובר במקרים דומים עד כדי זהות; ודוק. כמו בעניין קל אוטו, גם בענייננו המדובר בחברה להשכרת רכבים אשר הנכס נשוא הערעור משמש אותה כמגרש חנייה ארעי של רכבים עד למסירתם ללקוחותיה לצורך השכרה. בדומה לעניין קל אוטו, גם בענייננו הזמנת הרכבים נעשית מנכס אחר, כאשר בנכס נשוא הערעור לא מתבצעת כל פעילות עסקית והוא משמש אך ורק לצורך חנייה זמנית, עד להעברת הרכבים ללקוחות המערערת.  כמו בעניין קל אוטו, גם בענייננו ללא הנכס לא היה קיום לעסק של המערערת. במצב דברים זה, הנכס הינו חלק אינהרנטי מעסקה של המערערת, בבחינת חוליה אחת בשרשרת פעילותה העסקית, ובדין נקבע כי אין לסווגו כחניון, וכדברי בית המשפט בעניין קל אוטו (שם, פסקה 8):"חניית הרכבים קשורה להספקת הרכבים שהוזמנו לידי הלקוחות, כך שהנכס משמש את התהליך העסקי של המערערת, ומשמש ככלי עזר בתהליך. תהליך זה לא יכול להתקיים במנותק מהחנייה הזמנית בנכס, ובכך נוצרת זיקה מהותית בינו ובין הפעילות העסקית של המערערת. העובדה ששלבים אחרים של הפעילות המסחרית מבוצעים במקומות המנותקים פיזית מהנכס, ואף על ידי אישיות משפטית אחרת, אינה משנה. מה גם, שבענייננו, הוצג קרוואן במקום בו מתבצעת פעילות משרדית. מר שמוליק קליין, מנכ"ל המערערת העיד בעדותו בפני הועדה כי "בהתייחס לקרוואן...אני טוען שאכן מתבצעת שם פעילות משרדית, אבל אין קבלת קהל" (ראו, פרוט' הדיון מיום 18.12.07, נספח 8 לכתב התגובה לערעור). חרף דבריו, טענה המערערת בפני כי "בנכס קיים קרוון המשמש את העובדים המועטים במקום" (סעיף 11 לסיכומים)."  המערערת טוענת, כי הסתמכות ועדת הערר על פסק הדין בעניין קל אוטו הינה מוטעית. על פי הטענה, בעוד שבענייננו המדובר בשני נכסים נפרדים פיזית הממוקמים ברחובות שונים כאשר בכל אחד מהם נעשית פעילות שונה, הרי שבעניין קל אוטו דובר היה בנכס אחד בו נעשה שימוש לחניית רכבים, התפל לפעילות המשרדית העיקרית שבוצעה בנכס. אין ממש בטענה זו; למקרא פסק הדין בעניין קל אוטו עולה בבירור, כי גם שם, כבענייננו, החזיקה החברה בנכסים נוספים, שמהם נעשתה פעילות הזמנת הרכבים, כאשר בנכס מושא המחלוקת לא התבצעה כל פעילות עסקית או מסחרית והוא שימש לחניית רכבים, הא ותו לא. גם העובדה שבמקרה שנדון בעניין קל אוטו הוצב קרוואן בסמוך לשטח הנכס אינה מעלה ואינה מורידה בכל הנוגע לסיווג הנכס לצרכי ארנונה; כפי שצוין לעיל, כלל לא הייתה מחלוקת בעניין קל אוטו, כי הזמנת הרכבים נעשתה רק במשרדים המצויים בנכסים אחרים, וכי הקרוואן שימש את העובדים ולא התבצעה בו כל פעילות של השכרה, מה גם שאף בענייננו הביקורת שערך המשיב בנכס העלתה, כי קיימים מספר עובדים בנכס אשר נעזרים לצורך עבודתם בעמדת עבודה שבה שולחן וכיסא.  מכל מקום, וכפי שצוין בעניין קל אוטו, בעת סיווג הנכס נשוא הערעור שלפני לצרכי ארנונה מן הראוי להביא בחשבון את התכלית שבקביעת התעריף הנמוך לחניונים, תכלית אשר אינה מתקיימת בענייננו; ויודגש. התעריף המוזל לחניונים נועד, כידוע, לעודד הקצאת מקומות חנייה ולהקל על מצוקת החנייה הקשה שבערים המרכזיות (ראו בר"ם 5299/05 עיריית רמת גן נ' אורי חן, משרד עו"ד (2.11.06); רע"א 10463/02 חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה (14.5.06); עניין גולדהמר; עניין אלף בית בייבי). בניגוד לקביעת ועדת הערר נשוא הערעור שלפני, וכפי שבדין נקבע בעניין קל אוטו, סבורני כי תכלית זו אינה מתקיימת בענייננו, מקום בו מדובר בשטח חנייה המשמש רק את המערערת לצורך תפעול עסקיה והציבור הרחב אינו יכול לעשות בו שימוש, בין אם בתשלום ובין אם ללא תשלום. טענת המערערת שלפיה יש בנכס כדי לסייע למצוקת החנייה בעיר תל-אביב, באשר אלמלא הייתה המערערת מחזיקה בנכס, כי אז הייתה היא נאלצת להחנות את הרכבים המיועדים להשכרה במקומות החנייה הפזורים ברחבי העיר אינה ראויה להישמע, שכן חנייה של רכבים שעתידים להימסר כרכבים מושכרים ללקוחות המערערת אכן אינה מסייעת למצוקת החנייה בעיר תל-אביב. הנה כי כן, ועדת הערר יישמה נכונה את פסק הדין בעניין קל אוטו על נסיבות ענייננו. לנוכח האמור, ובשים לב להיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות ועדת הערר, די בכך כדי להביא לדחיית הערעור שלפני. עם זאת, מצאתי לנכון להידרש לטענות הנוספות שהעלתה המערערת בניסיון לבסס את טענתה, כי מן הראוי היה לסווג את הנכס נשוא ענייננו בסיווג "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום". 5.ג. הטענה כי סיווג ספציפי עדיף על פני סיווג שיורי בצו המערערת טוענת, כי ועדת הערר שגתה כאשר התעלמה מכך שהסיווג הספציפי המתאים ביותר לנכס הוא הסיווג "חניונים ללא תשלום", כשלעניין זה היא הפנתה להלכה שנפסקה בעניין מישל מרסיה. אולם, אין בהלכה שנקבעה בעניין מישל מרסיה כדי לסייע למערערת, מקום שבו היא אינה מקיימת אחר הסיווג הספציפי האפשרי.  ויובהר. בעניין מישל מרסיה נקבע, כי כאשר קיימות בצו הארנונה שתי קטגוריות רלבנטיות, קטגוריה שיורית או קטגוריה ספציפית, נוטה הכף לעבר הגדרה פוזיטיבית וספציפית הקיימת בצו מאשר לקטגוריה שיורית שבו (ראו עניין מישל מרסיה, פסקה ל"א לפסק דינו של כב' השופט (כתארו אז), א' רובינשטיין). אולם זאת, ככל שהלשון, התכלית של סיווג ספציפי והשכל הישר מאפשרים זאת. בענייננו, כאמור, המערערת אינה עומדת בתנאי הסיווג הספציפי של "חניונים" ולפיכך קטגוריה זו כלל אינה רלבנטית מבחינתה. 5.ד. הטענה כי ועדת הערר קבעה את סיווג הנכס בהתעלם ממבחן השימוש הספציפי שנעשה בנכס הקבוע בסעיף 8 לחוק ההסדריםהמערערת טוענת, כי החלטת ועדת הערר עומדת בניגוד גמור לכלל היסוד בדיני הארנונה, המעוגן בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים, שלפיו הארנונה תחושב לפי השימוש הספציפי שנעשה בנכס. לעניין זה נטען, כי ועדת הערר קבעה בהחלטתה, כי נכס המערערת יסווג בניגוד לשימוש היחיד שנעשה בו כחניון, וכי תחת האמור הוא יסווג על פי שימוש שנעשה בנכס אחר של המערערת, אשר מצוי ברחוב אחר ומשמש כמשרד. על פי הטענה, החלטת ועדת הערר, שהרחיבה את מבחן השימוש למבחן על, הבוחן את השימוש הכולל של כלל הנכסים של הנישום, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני ומשנה סדרי עולם בדיני הארנונה, שכן משמעותה היא כי מעתה ואילך חיוב הארנונה ייעשה לא על פי השימוש שנעשה בנכס, אלא על פי מהות ערטילאית של המחזיק בנכס ובנכסים אחרים. גם בטענה זו לא מצאתי ממש; סעיף 8 לחוק ההסדרים קובע מבחן משולב המתייחס לסוג הנכס, שימושו ומקומו. השימוש בנכס הוא, אפוא, אחד הקריטריונים, אך בנוסף, יש אף להביא בחשבון את סוג הנכס ומקומו (ראו ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק, פ"ד נז(3) 337, 346-342 (2003); רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה (2005, להלן: עניין כרטיסי אשראי)). המבחן המשולב בוחן את השימוש שנעשה בנכס במובן הרחב, קרי בהתייחס למהות ולתוכן הפעילות, ולא לפעילות הפיסית הצרה המתבצעת בו, במובן הלשוני הטכני (ראו עע"ם 9530/05 ריבוע כחול – ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה (2008), וכדברי בית המשפט בעניין קל אוטו:"השימוש בנכס הוא, איפוא, אחד הקריטריונים בסיווג, אך אין לקבל את הגישה הטכנית הצרה שהציגה המערערת שבפני לפיה יש לסווג את הנכס, אך ורק לפי קריטריון זה." כך, למשל, בעניין כרטיסי אשראי הנזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון, כי כאשר חברת אשראי עושה שימוש בחנות כנקודת חלוקת מתנות, הסיווג של החנות כ"חברת אשראי" הוא לגיטימי, משום שהחנות סמוכה ליתר חנויות חברת האשראי "מבחינה מהותית". זאת, משום שהחנות לא נועדה לשמש כמחסן לחפצים שאינם הכרחיים לניהול חברת האשראי, אלא לנקודת חלוקת המתנות במסגרת מבצע לעידוד השימוש בכרטיסי האשראי. על רקע האמור אך ברור הוא, כי ועדת הערר הייתה מוסמכת שלא להתמקד אך בשימוש הפונקציונאלי, הטכני והצר שנעשה בנכס, אלא לבחון את סיווגו של הנכס במבט כולל, תוך התחשבות במהות ובתכלית שהנכס משרת, שהיא בענייננו תכלית עסקית, ולסווג את הנכס בהתאם. בהתאם לכך, ועדת הערר הייתה מוסמכת לקבוע, על בסיס התשתית העובדתית שהוצגה לפניה, כי הנכס משמש את המערערת כחלק בלתי נפרד מהפעילות העסקית שלה, כחברה להשכרת רכב. מכאן שלא נפל פגם של אי סבירות בהחלטת ועדת הערר לסווג את הנכס בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים".  יוער, כי אין בפסק הדין בעמ"נ (חי') 20650-10-15 דפוס הנמל בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה (10.01.16) (להלן: עניין דפוס הנמל), שאליו הפנתה המערערת בכתב הערעור ובסיכומיה, כמו גם בפסק הדין בעמ"נ (ת"א) 6650-04-17 מנהל הארנונה עיריית הרצליה נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ (28.12.17) (להלן: עניין אקרשטיין), שצורף כאסמכתא לתיק בית המשפט, כדי לסייע למערערת. ודוק: אין חולק, כי סיווג לצרכי ארנונה של נכס המנותק פיזית מנכס אחר צריך להיקבע על פי השימוש הפרטני שנעשה בנכס, להבדיל מהשימוש שנעשה בנכס האחר, כפי שנקבע בפסקי הדין הנ"ל. אלא שכך בדיוק נהגה ועדת הערר בענייננו; ועדת הערר בחנה את השימוש הספציפי שנעשה בנכס לאורו של המבחן המשולב שנקבע בעניין כרטיסי אשראי. בכלל זאת, בחנה ועדת הערר את ה"סמיכות המהותית" בין השימוש הנעשה בנכס לבין מהותה של המחזיקה בו כחברה להשכרת רכב. הועדה נתנה משקל לעובדה שבנכס אכן חונים רכבים, כי משרדי החברה ממוקמים בנכס אחר, וכי בכל נכס נעשית פעילות אחרת אך מותנית ושלובה בפעילות האחרת ומסקנתה הייתה, כי הנכס משמש את המערערת כחלק בלתי נפרד מהפעילות העסקית שלה, כחברה להשכרת רכב.  מעבר לאמור, הרי שהנסיבות שנדונו בפסקי הדין הנ"ל שונות לחלוטין מנסיבות ענייננו; כך, בפסק הדין בעניין אקרשטיין נדון עניינה של חברה העוסקת בייצור תעשייתי של מוצרים בתחום הבטון אשר מפעלי הייצור שלה מפוזרים ברחבי הארץ בערים ירוחם, אשדוד וחצור הגלילית, אך מטה החברה, לרבות הנכסים שבמחלוקת, נמצאו בבניין "בית אקרשטיין" בהרצליה שהוא בניין משרדים לכל דבר ועניין. המחלוקת שהתעוררה בעניין אקרשטיין הייתה, כיצד לסווג את הנכסים שנמצאו בבניין המשרדים "בית אקרשטיין" לצרכי ארנונה: האם בסיווג "תעשייה", או שמא בסיווג "משרדים, שירותים ומסחר". בית המשפט קבע באותו עניין, כי מרכז הכובד של הפעילות הנעשית בנכסים הוא מתן שירותי מטה למפעלי הייצור, המפוזרים באתרים אחרים ברחבי הארץ, ומשכך, ובהתאם למבחנים המקובלים לזיהוי פעילות ייצורית, אין מקום לסווג את הפעילות המתבצעת בנכסים כפעילות של "תעשייה". אשר לפסק הדין בעניין דפוס הנמל, הרי שבאותו עניין נקבע, כי כלל לא הוצגה תשתית עובדתית המבססת את הטענה לזיקה בין השימוש שנעשה בנכס נשוא הערעור לבין השימוש בשאר הנכסים של המערערת.  מכל מקום, וכפי שהובהר לעיל, סיווג הנכס נקבע לא רק בהתאם לשימוש שנעשה בו בפועל, כי אם גם לנוכח צו הארנונה הרלוונטי. כאמור לעיל, התכלית שבקביעת התעריף הנמוך לחניונים, העומדת בבסיס הסיווג "חניונים" שבסעיף 3.3.15 לצו הארנונה הרלבנטי, אינה מתקיימת בענייננו; אין ספק, כי התכלית העומדת בבסיס ניהול עסקה של המערערת בנכס נשוא הערעור אינה פתרון מצוקת החנייה של הציבור הרחב, כי אם תכלית עסקית גרידא, המשרתת את מהלך העניינים הרגיל של העסק. במצב דברים זה, אין מקום לסיווג הנכס בסיווג "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום". 5.ה. הטענה כי התצהיר שהוגש מטעם המשיב בגדרי ההליך תומך בעמדת המערערתהמערערת טוענת, לבסוף, כי התצהיר שהוגש מטעם המשיב בגדרי ההליך, שבו פורטה רשימת הנכסים המוחזקים על ידי חברות להשכרת רכב ואופן חיובם בארנונה, תומך בעמדתה. גם בטענה זו אין ממש; מהתצהיר מטעם המשיב, החתום על ידי מר ניסים שעיבי, מנהל מחלקת סקר באגף לחיובי ארנונה, עולה, כי שטח בנוי המשמש חברה להשכרת רכב להעמדת רכבים עד למסירתם ללקוח, מסווג על ידי המשיב תמיד בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים, שירותים ומסחר", וכי שטח קרקע המשמש חברה להשכרת רכב כאמור יסווג תמיד בסיווג "קרקע שעיקר שימושה עם המבנה" (ראו סעיף 8 לתצהיר). כך, למשל, חברת שלמה סיקסט, המחזיקה בנכס המצוי ברחוב המסגר 9, רשומה כמחזיקה של שני נכסים, המסווגים בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים, שירותים ומסחר", אשר אחד מהם הוא מבנה המשמש להעמדת הרכבים המיועדים להשכרה (ראו סעיף 4.יח לתצהיר וסעיף 4 לתשובת המשיב לתגובת המערערת לתצהיר). העובדה שבמקרה דנן בחרה המערערת לנתק פיזית בין משרדה ומרכז עסקיה לבין השטח המשמש אותה להעמדת הרכבים המיועדים להשכרה אינה צריכה להשליך על סיווג הנכס. יצירת דין שונה לצרכי ארנונה, בין חברה להשכרת רכב הבוחרת למקם את מלאי הרכבים המושכרים בסמוך למשרדה, לבין חברה להשכרת רכב הנוהגת כשם שנהגה המערערת בענייננו, אינה ראויה ויכולה להוות תמריץ להפרדה שנועדה לצרכי מס בלבד.  לאור כל האמור, החלטת הועדה לפיה אין לסווג את עסקה של המערערת תחת הסיווג "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום" הינה החלטה סבירה וראויה ואין מקום להתערב בה.  לפני סיום אציין, כי לא נעלמה מעיני טענתה של המערערת לפיה יש, לחילופין, לסווג את הנכס כ"בניין המשמש לחניית רכב בתשלום". מאחר שטענה זו לא הועלתה לפני ועדת הערר, אין מקום להעלותה, לראשונה, לפני בית משפט זה, וממילא סיווג זה אינו תואם את התשתית העובדתית שהתבררה לפני ועדת הערר.

 6. סוף דבר

החלטתה של ועדת הערר הינה החלטה ראויה, שאינה חורגת ממתחם הסבירות ועל כן אין מקום להתערב בה.  אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך 15,000 ₪ בגין ההליך.  הסכום הנ"ל יישא הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ח, 09 מאי 2018, בהעדר הצדדים.