גמ"ר
בית משפט השלום נצרת לתעבורה
|
148-11-15
30/03/2017
|
בפני השופט:
בסאם קנדלפת
|
- נגד - |
מאשימה:
מדינת ישראל
|
נאשם:
עלי שלבי
|
הכרעת דין |
אני מזכה את הנאשם מהאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.
הנאשם מואשם בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה, ובעבירות נלוות.
ביום 23.8.2015 קופחו חייו של מר מאיר מור ז"ל (להלן: המנוח") בתאונת דרכים שאירעה בכביש 73, עת התנגשו שני כלי הרכב שבהם נהגו הנאשם והמנוח חזיתית זה עם זה. כתוצאה מהתאונה נהרג המנוח במקום. חברו של המנוח, מר צ.ק. (להלן: "ק."), שישב במושב הקדמי שליד המנוח, נחבל בתאונה ונגרמו לו שברים בצלעות. הנאשם ושני נוסעים שהיו עמו ברכב נפגעו קלות. הכביש שבו קרתה התאונה הנו כביש בין-עירוני עם נתיב אחד לכל כיוון נסיעה.
באי כוח הצדדים, עוה"ד צביקה אברמוביץ (בשם המדינה) ועוה"ד עודד ספיר (בשם הנאשם), הביאו בפניי את סיכומיהם לעניין האשמה בפירוט רב. לא אחזור על כל פרטי הטענות, ואתן את דעתי לעיקר. כמו כן, אתייחס להלן לראיות ככל שהן רלוונטיות להכרעת הדין בלבד. כפי שיוסבר להלן, ההכרעה בתיק זה נפלה לטובת הנאשם לאחר שהמאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט פלילי.
המאשימה טוענת כי התאונה נגרמה עקב ובגין רשלנותו של הנאשם אשר סטה באופן פתאומי וחד לנתיב הנגדי והתנגש ברכבו של המנוח אשר ניסה להתחמק מפגיעה – אך לשווא.
קו ההגנה של הנאשם נסוב סביב מקום ההתנגשות (נקודת האימפקט). טענת הנאשם – הן בחקירתו במשטרה והן לאורך כל המשפט – כי זה היה רכבו של המנוח אשר סטה באופן פתאומי לנתיב הנסיעה הנגדי (של הנאשם) וגרם לתאונה, כך שהאחריות לתאונה אינה מוטלת עליו.
המאשימה תומכת יתדותיה בחוות דעתו של המומחה מטעמה, בוחן התנועה רס"ב בוריס צרנובלסקי, אשר חקר את נסיבות התאונה, ובכלל זה אסף ממצאים מהזירה, צילם ותיעד אותם וערך חוות דעת מסכמת (דוח בוחן) שלפיה התאונה אירעה בנתיב נסיעת רכב המנוח. המאשימה מסתמכת גם על גרסתו של מר ק. (שהעיד כי רכב הנאשם סטה באופן פתאומי לעבר נתיב הנסיעה של רכב המנוח) ורואה בה עוגן נוסף לתאוריה שלה ולמסקנות הבוחן. עדים נוספים שהעידו מטעם התביעה לא ראו את רגע ההתנגשות וגרסתם אינה רלוונטית לשאלה שבמחלוקת.
ההגנה תומכת את טיעוניה בחוות דעתו של המומחה מטעמה, מר דורון פת, אשר מפריכה את גרסת עדי התביעה (ולמצער מטילה בה ספק סביר), ומאשרת את גרסת הנאשם בדבר דרך התרחשות התאונה. שני הנוסעים שהיו ברכבו של הנאשם לא ראו את רגע ההתנגשות ולא מסרו עדות רלוונטית בהקשר זה.
מכאן, עולה אפוא שההכרעה בענייננו תקום, או תיפול, על מקום האימפקט – נקודת המגע הראשוני בעת ההתנגשות בין שני כלי הרכב המעורבים. מקום האימפקט מהווה נקודת המוצא והייחוס לשחזור כל תאונה, ובתאונה זו מקום האימפקט יוביל אותנו להרשעת הנאשם (אם הוכח ברמה הנדרשת במשפט פלילי שההתנגשות אירעה בנתיב נסיעת רכב המנוח) או לזיכויו (אם הוכח ההפך או נותר ספק סביר שמונע קביעת ממצא חד משמעי בהקשר זה).