1.התובעת והנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) מתגוררים בסמיכות זו לזה במושב לפידות מזה קרוב לארבעים שנה. התובעת היא בעלת הזכויות בנחלה מס' 80 במושב והנתבע הינו בעל הזכויות בנחלה מס' 81. בין שתי הנחלות עובר הגבול, אשר - כפי שיובהר עוד מעט - שינה מיקומו במשך השנים. בשטח של כ-3.5 דונם באיזור הגבול פרח גן נוי, ובו סלעיה, עצי נוי, מערכת השקיה ותאורה - כולם מעשה ידיה של התובעת. היא הקימה את הגן בשנת 1994, ומאז עמלה וטיפחה אותו בהתמדה ובאהבה, וראתה בו את חלקת האלוהים הקטנה שלה. אולם מיקומו של הגן בסמוך לגבול בין שתי הנחלות הפך אותו לשטח מריבה שנוי במחלוקת. תחילה היה הגן בשטח נחלתה של התובעת ולאחר מכן גילה כי השטח עליו הוא נטוע הינו נחלתו של הנתבע. לבסוף מצא עצמו הגן מושא של תביעה משפטית.
2.הגבול בין החלקות של התובעת והנתבע נקבע מלפני יותר מ-35 שנים. הקמת גן הנוי על-ידי התובעת נעשתה לפני 23 שנים, בשנת 1994, "על הגבול" - כהגדרת התובעת בכתב התביעה, בשטח נחלתה (כפי שאף הודה הנתבע בחקירתו הנגדית, בעמ' 30 לפרוטוקול). כעבור כעשר שנים, בהסכם שנחתם בין התובעת לנתבע ביום 18.2004 (להלן: ההסכם הראשון) נקבע בין הנחלות גבול חדש, על-פי קביעתו של המודד המוסמך מוהנה ביבר. ההסכמה על הגבול החדש אף זכתה לברכת ועד המושב, אשר הבטיח "להעביר את השינויים בגבולות למינהל מקרקעי ישראל ולוועד לבניה ותכנון ערים מעונה".
3.למרות שלפי קו הגבול החדש שנקבע בהסכם הראשון, חלק משטח הסלעיה וגן הנוי הועבר לנחלתו של הנתבע (לגרסת התובעת), או כל הסלעיה וגן הנוי (לגרסת הנתבעים) (להלן: שטח המריבה), במשך שנים אחדות לא נדרשה התובעת על-ידי הנתבע לפנותו. דרישה בכתב לפינוי שטח המריבה הועלתה לראשונה במכתב מיום 18.8.2011, אותו שלח בא-כוח הנתבע אל התובעת. לאחר חודשים רבים ובעקבות התערבותם של עורך-דין, ועד המושב והיועץ המשפטי של הוועד, הושג ביום 13.11.2012 הסכם הפשרה (להלן: ההסכם השני), בו נקבע כי "הצדדים חוזרים ומאשרים את ההסכם הקיים ביניהם והתוכניות שנערכו ע"י המהנדס ביבאר מיום 25/8/2006". כן נקבע בסעיף 4 להסכם השני:
"הוסכם ע"י צד ב', הגב' חזן, שהיא תגזום את העצים הנטועים על הגבול בין הצדדים מצד צפוני שגובל לכביש, לפי בקשתו ובתיאום איתו של צד א', מר מרקו אמיר, וזה ייעשה מידי פעם ובתיאום מראש בין הצדדים".
4.כחצי שנה לאחר כריתת ההסכם השני נפל דבר. ביום 26.5.2013 גילתה התובעת לחרדתה כי גן הנוי הושחת - מערכות ההשקיה והתאורה נהרסו וכ-30 עצים נכרתו. לטענת התובעת, את מלאכת ההרס ביצעו הנתבע ובנו, הוא הנתבע מס' 2, אשר נכנסו לחצר ביתה ובידיהם מסורי עצים, החריבו את הגן ושבו על עקבותיהם. בגין הנזקים שגרמו הנתבעים לתובעת, היא הגישה את התביעה הנוכחית.
כתב התביעה
5.בכתב התביעה בסך 66,966 ₪ נטען כי התובעת עמדה בהתחייבותה על-פי סעיף 4 להסכם השני, ומעת לעת ביצעה גיזום של העצים בגן הנוי, אף מבלי שנדרשה לכך על-ידי הנתבע. עוד נטען כי הרס הגן ביום 26.5.2013 על-ידי הנתבעים - לאחר כעשר שנים בהן הנתבע לא דרש מהתובעת לעקור את עצי הגן המצויים בשטח נחלתו - היווה הפרה של ההסכם בין הצדדים ופעולה שלא בתום לב. כן נטען כי מעשי הנתבעים מהווים עוולות של הסגת גבול במקרקעין והפרת חובה חקוקה - על-פי פקודת היערות וחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ואף עבירות לפי סעיפים 447, 452 ו-453 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
6.התובעת תבעה פיצוי כספי בגין הנזקים הבאים:
*31,966 ₪ - סך הנזקים לגן הנוי, על-פי הערכת שמאי;
*20,000 ₪ - הוצאות שנגרמו עקב הצורך להעתיק מיקומו את טקס החינה שנועד להתקיים ביום 13.6.2013 בגן הנוי של התובעת (שבועיים לאחר שנהרס על-ידי הנתבעים);
*10,000 ₪ - עלות אבדן ימי עבודה, נסיעות והוצאות משפט;
*נזק בלתי-ממוני.
כתב ההגנה
7. בכתב ההגנה הועלו הטיעונים הבאים:
(1)על-פי ההסכם בין הצדדים, השטח שבו התובעת נטעה עצים הינו בבעלות הנתבע. למרות זאת, התובעת הפרה את ההסכם. היא לא מסרה לידיו שטח זה, פלשה אליו ונטעה בו עצים. פעולות הנתבע היוו עשיית שימוש בזכותו לסילוק הפלישה למקרקעין שבבעלותו;
(2)קדמו לפעולות הנתבע דרישות, שנמשכו לאורך השנים החל ממועד כריתת ההסכם עם התובעת, לסילוק גן הנוי והסלעיה משטח המריבה;
(3)הנתבעים לא הכחישו את תיאור הרס גן הנוי על-ידם ביום 26.5.2013, כפי שהוצג בסעיף 16 לכתב התביעה, אך טענו כי התיאור "לא מדויק". נטען כי "גזירת העצים" (אשר בהמשך כתב ההגנה כונתה "כריתת העצים") נעשתה לאחר פניות אין ספור לתובעת וכי הנתבע עשה שימוש בזכות שבדין "לאחר שהודיע לתובעת על כך". עוד נטען כי הנתבע מס' 2 לא נכח במקום, אלא הגיע אליו בשלב מאוחר.
האם התובעת הפרה את ההסכם השני ?
8.בין התובעת לבין הנתבע קיימת מערכת יחסים חוזית, שבאה לביטוי בשני ההסכמים שנכרתו ביניהם, ועוסקים, בין היתר, בשטח המריבה. שטח המריבה מסומן על גבי המפה של המודד המוסמך מוהנה ביבר (ת/3). בחקירתו הנגדית סימן שמעון חזן, בנה של התובעת, על גבי מפה זו, במדגש (מרקר) צהוב את הגבול החדש בין הנחלות, כפי שנקבע בהסכם הראשון, ואילו הנתבע סימן עליה במדגש (מרקר) כתום את הגבול הישן. כפי שנובע מסימונים אלו, וכפי שהודתה התובעת, בעקבות קביעת הגבול החדש, חלקו הארי של גן הנוי מצוי בשטח נחלתו של הנתבע.
9.בהסכם השני, שנכרת בחודש נובמבר 2012, אישררו הצדדים את ההסכם הראשון, וקבעו בסעיף 4 כי התובעת "תגזום את העצים הנטועים על הגבול בין הצדדים", וזאת בתיאום מראש. על הדרך בה הנתבע הבין את משמעות סעיף 4 להסכם השני הוא אמר בישיבת קדם משפט ביום 18.3.2015:
"חתמתי שאני משאיר לה את העצים. היה כתוב שם שהיא תגזום מלמעלה ... אחרי החתימה היא גזמה ...".
על פרשנות הסעיף ניתן אף ללמוד מהנסיבות החיצוניות, ובהן התנהגות הצדדים לאחר כניסתו לתוקף של ההסכם. בין חודש נובמבר 2012 לחודש מאי 2013 המשיכה התובעת לטפל בגן הנוי שבשטח המריבה, לטפחו ולעשות בו שימוש. דברי הנתבע ("חתמתי שאני משאיר לה את העצים") תומכים בפרשנות לפיה בחודש נובמבר 2012 הסכים הנתבע שהתובעת תמשיך לטפל בגן הנוי שבשטח המריבה, ולא עמד על דרישתו, כפי שבאה לביטוי במכתב בא-כוחו מחודש אוגוסט 2011, לסילוק ידה משטח זה. עולה מכך כי נוכחותה של התובעת בשטח המריבה לא הייתה בבחינת הסגת גבול או שלילת שליטתו של הנתבע בשטח זה שלא כדין, ולפיכך לא עומדת לו הזכות להשתמש בכוח סביר להוצאת מסיג גבול משטחו, אשר מעוגנת בסעיף 18 לחוק המקרקעין, תשל"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין).
10.הנתבע, שהודה כי התובעת גזמה את העצים בגן הנוי כפי שנקבע בסעיף 4 להסכם השני, לא הוכיח הפרה כלשהי מצידה. הוא ניסה לטעון להפרה של ההסכם כתוצאה מאי-היענותה של התובעת לדרישתו לסלק ידה משטח המריבה ולעקור את גן הנוי. בחקירתו הנגדית הוא טען כי לאחר ההסכם השני הוא שלח לתובעת אנשים שיודיעו לה על דרישתו לפינוי הגן משטח המריבה:
"העורך דין שלח מכתב. אני שלחתי אנשים שיגידו לה. אני לא מדבר איתה. קשה לי לדבר איתה גם" (עמ' 32);
"אני כל הזמן שלחתי לה שליחים. גם אני פניתי לרב אבל זה לא עזר" (עמ' 33).
אולם טיעון עובדתי זה לא הוכח: לא הוצג כל מכתב של עורך-דינו של הנתבע שנשלח את התובעת לאחר חודש נובמבר 2012, ולא הובאו למתן עדות אותם שליחים עלומים או רב הישוב, על מנת שיאמתו את טענת הנתבע. אף אם היתה מוכח טיעון עובדתי זה, ספק אם היה בכך כדי להועיל לנתבע. להסכם השני לא נקבע "תאריך תפוגה", ועל מנת לשנות את תנאיו - לא די בהבעת רצון חד-צדדית של הנתבע.
11.משלא הוכח כי התובעת הפרה את ההסכם השני, ניגש לבחון האם קמה לנתבע הזכות לכרות את עצי גן הנוי בשטח המריבה?
מדוע הנתבע כרת את עצי הגן ?
12.בסעיף 1 לתצהירו הצהיר הנתבע: "אני מודה כי גזרתי את העצים". מדוע עשה זאת? "המרצע יצא מהשק" בדבריו של הנתבע בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 18.3.2015:
"... לשאלה מה קרה אחרי ההסכם הזה בשנת 2012 ואחרי שהתובעת גזמה, אני רוצה להסביר למה אני גזמתי את העצים, העצים שכביכול בשטח שלי. זה היה אחרי ההסכם של 2012. אני לא זוכר מתי זה היה. אני מסביר למה גזמתי - היה לי רכב שהלך טוטאל-לוס. הבן שלי, לא היה לו ביטוח, והוא עשה תאונה, ואיכשהו התגלגל למשפחה. אז הילדים שלי דיברו עם הילדים של התובעת וסיפרו את הסיפור הזה. כשהייתי צריך לקבל את הכסף מהביטוח בסך 100,000 ₪ הם הלשינו לביטוח. בגלל זה אני התרגזתי וחתכתי את העצים, אחרי שכבר ויתרתי ואמרתי שאני אתן לה את זה, והיא לא עמדה בהסכם, ואני התעצבנתי וחתכתי את העצים, ואני לא קיבלתי עד היום מהביטוח את הכסף. אני מתכוון גם להסכם מ-2004 וגם להסכם מ-2012. בית המשפט שואל אותי מה התובעת לא עמדה בהסכם משנת 2012. אם היא הייתה עומדת בהסכם מ-2004 לא היה כל העניין הזה. בהסכם משנת 2012 היא עמדה אבל אחר כך כל ההשתלשלות כל המקרה הזה" (עמ' 4-3).
בתצהיר עדותו הראשית (נ/1) לא חזר בו הנתבע מתוכן דבריו בישיבת קדם המשפט, אולם ניסה לסייגם (השגיאות במקור - א"ג):
"הנני כי דברי בבית המשפט שנעשו לא תחת עדות על פי דין, וללא יעוץ משפטי, וללא קבלת הסבר נאות, אמרתי דברים מהתפרצות רגשות אין בהם כדי לפגוע בטענות המשפטיות ועובדתית. אכן היה מקרה של בטוח, אך אין בזעם שלי על מקרה זה כדי לשנות את המצב המשפטי והבעלות על הקרקע, הנני להצהיר כי גם האישור הזמני שנתתי לה, פג תוקפו ושוב פעם היא הפרה את ההסכם דבר שזיכה אותי לגזום את העסקים".
אולם בחקירה הנגדית, כשנשאל מדוע דווקא ביום 26.5.2013 הוא כרת את העצים בגן הנוי, חזר הנתבע לגרסה המקורית:
" ... ואחר כך היה סיפור עם הבן שלי, שהוא נסע עם האוטו, והיא הלכה לביטוח וסיפרה שלא היה לו ביטוח. היה לו רישיון בלי ביטוח, והאוטו הלך טוטאל-לוס. זה שבר אותי לגמרי וכרתתי את העצים" (עמ' 34).
הנתבע נשאל: "ואם זה לא העניין של הביטוח, היית מתכוון להשאיר לה אותם?", והשיב:
"כן, אבל לא לזמן ארוך. לא התכוונתי לכל החיים" (עמ' 34).
13.המסקנה העולה מדברי הנתבע היא כי לכניסתו לשטח המריבה וכריתת העצים בו אין קשר להפרה (שלא הייתה) של ההסכם השני על-ידי התובעת, או לזכות שבדין שכביכול עומדת לו. כריתת העצים והרס גן הנוי היו פעולה חד-צדדית של הנתבע, שנבעה מפרץ רגשות ורצון לנקום בתובעת על התנהגות שהנתבע ייחס לה בנוגע לעניין אחר.
על הלך הרוח בו היה הנתבע שרוי ביום 26.5.2013 ניתן ללמוד מעדותו על אודות ניסיונו "לתקשר" עם בני ביתה של התובעת דקות ספורות בטרם החל במלאכת כריתת העצים:
"לפני שחתכתי את העצים, והבחורה שישבה פה, אורטל (עדת תביעה מס' 3, כלתה של התובעת - א"ג), אני רציתי להתוודות אם היא בבית, זרקתי אבנים כדי שהיא תתעורר, כדי שלא תפחד, שאני אדע. היא לא ראתה אותי. זרקתי חמש אבנים והיא לא יצאה מהבית. היא לא ראתה אותי בכלל. יכולתי להגיד שלא עשיתי את זה בכלל. זרקתי אבנים לגג" (עמ' 33).
14.בחקירה הנגדית טען הנתבע: "אני יכול בכל רגע נתון להגיד לה להוציא את העצים" (עמ' 32), אולם בסעיף 6 לתצהירו (נ/1) הוא ציין כי היה רשאי לעשות כן "לאחר מתן הודעה והתראה". התובעת לא כפרה בזכות התובע במקרקעין שבשטח המריבה. בחקירתה הנגדית אמרה:
"לפני שמישהו בא להרוס או לקבל את השטח שלו בחזרה, הוא צריך לבוא ולהגיד ש'אני צריך לקבל את השטח שלי בחזרה, בוא נראה מה עושים'. לא נכנסים עם מסורים וחותכים הכל" (עמ' 13).
"אם הוא היה יורד ואומר לי: 'שולה, היום זה השטח שלי, אני רוצה אותו חזרה', הוא היה מקבל אותו" (עמ' 14).
15.בא-כוחו של הנתבע הפנה להוראות שונות בחוק המקרקעין, אשר מאפשרות בנסיבות מסוימות לבעל זכות במקרקעין לפעול לסילוק נטיעות, עצים או צמחים. דא עקא, שבאותן הוראות זכות הסילוק מותנית בהתראה מוקדמת. בסעיף 21 לחוק המקרקעין, בפרק "בניה ונטיעה במקרקעי הזולת", נקבע כי סילוק הנטיעה על-ידי בעל המקרקעין יכול להיעשות רק תוך זמן סביר ממועד הדרישה לסילוקם ממי שנטע אותם. בדומה לכך, בסעיף 51 לחוק זה, בפרק "מחוברים שבמיצר", נקבע כי בעל מקרקעין שכנים רשאי לסלק עצים או צמחים המתפשטים לשטחו רק אם הללו מזיקים למקרקעין שלו או מפריעים לו במידה בלתי סבירה, ובתנאי שדרש את סילוקם זמן סביר מראש.
בענייננו, הנתבע לא הוכיח כי פנה לתובעת בדרישה לשינוי תנאיו של ההסכם השני או בדרישה כי תחדל לטפל בגן הנוי ותעקור אותו ללא דיחוי. פעולותיו של הנתבע ביום 26.5.2013 הן שהיוו הפרה יסודית של ההסכם השני, בו, לצד אישרור של הגבול החדש, הושארה בידי התובעת זכות השימוש בגן הנוי שבשטח המריבה.
נזקיה של התובעת
16.הפרתו היסודית של ההסכם השני על-ידי הנתבע הקנתה לתובעת את הזכאות לתרופת הפיצויים בעד נזק שנגרם לה עקב ההפרה ותוצאותיה ושהנתבע ראה או שהיה עליו לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה (סעיף 10 לחוק הפיצויים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות)). נבחן האם הוכיחה התובעת את הנזקים אותם תבעה.
17.עדת התביעה אורטל חזן העידה בתצהירה (ת/4) כי חזתה בנתבעים ביום 26.5.2013 כאשר נכנסו לחצר ביתה של התובעת וכאשר עזבו את המקום, וציינה כי נכרתו כ-30 עצים ונהרסה מערכת ההשקיה והתאורה בגן. אינני נותן אמון בדברי הנתבע, אשר בחקירתו הנגדית טען לראשונה כי כרת שבעה עצים בלבד. טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה או בתצהירו, והיא עומדת בניגוד לתוכן תצהירה של אורטל חזן ולאמור בחוות דעת השמאי יוסי מילוא (ת/5), אשר ביקר בשטח למחרת היום (ביום 27.5.2013) וציין כי "על סמך התרשמותנו נמצאו במקום כ-30 עצים ושיחים כרותים ונזוקים בדרגות נזק שונות". כך הוא אף אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 36). אומדן הנזק לעצים ולמערכות התאורה והמים, בצירוף שנטוע, אחזקה וגינון הוערך בחוות דעת השמאי בסך כולל של 31,966 ₪. לא הובאה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעים וחוות דעתו של השמאי מילוא לא נסתרה. הוכח, איפוא, ראש נזק זה.
18.התובעת הוכיחה, באמצעות תצהירה ותצהיריה בנה וכלתה, כי עקב הרס גן הנוי היא נאלצה להעתיק למקום אחר את טקס החינה שנועד להתקיים בגן זמן קצר לאחר הריסתו. עם זאת, הטענה כי נגרם בשל כך נזק ממוני בסך 20,000 ₪ נותרה כטענה בעלמא, שלא הוכחה. ככל שגלומה בראש נזק זה תביעה לפיצוי בגין עגמת הנפש, היא תידון להלן בנפרד.
19.ראש הנזק הנוסף - של הפסדים בגין נסיעות, אובדן ימי עבודה והוצאות אחרות - לא הוכח אף הוא.
20.נזק בלתי ממוני - בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2004) נאמר:
"קביעת "קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו".
בנסיבות שהוכחו על-ידי התובעת (סעיפים 35 ו-37 לתצהירה), יש לקבל את תביעתה לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני. לתובעת נגרמה עגמת הנפש משעה שהתגלה לנגד עיניה מחזה ההרס שנגרם לגן הנוי בשטח המריבה, ואליו התווספה עגמת הנפש כתוצאה מהצורך להעתיק את טקס החינה, לשגר הזמנות חדשות לטקס ולטרוח טרחה מרובה בעריכת טקס זה במקום אחר. הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 7,500 ₪.
21.סך נזקי התובעת שהוכחו כאמור בפסקאות 17 ו-20 לעיל הינו 39,466 ₪.
התביעה נגד נתבע מס' 2
22.בעוד שבתצהירה של אורטל חזן (ת/4) היא טענה כי ראתה את שני הנתבעים נכנסים לחצר ביתה של התובעת ביום 26.5.2013 ויוצאים ממנו, הרי בחקירתה הנגדית היא הדגישה פעמים אחדות כי ראתה את שניהם יוצאים מהשטח אך לא התייחסה לסוגיית כניסתם המשותפת. לא הוצגה הודעתה במשטרה בעניין זה, ועדותה בתצהירה על אודות כניסתם המשותפת נותרה ללא חיזוק. הנני מעדיף, איפוא, את עדותו של נתבע מס' 2, אשר בתצהירו (נ/2) ציין כי הגיע לשטח רק לאחר המקרה.
התוצאה
23.אשר על כן, הנני מקבל בחלקה את התביעה נגד נתבע מס' 1, ומחייב אותו לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
(א)39,466 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 7.11.2013, ועד לתשלום המלא בפועל;
(ב)אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;
(ג)שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
24.התביעה נגד נתבע מס' 2 נדחית. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע זה שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"ט טבת תשע"ז, 27 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
