לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל, כב' הרשם המחוזי א' אוחיון, מיום 22.1.15.
מאחר וההחלטה הנ"ל עניינה בקשת המבקש לסגור את תיק ההוצאה לפועל, נוכח טענתו כי סילק את החוב במלואו, הרי שלמעשה מדובר בהחלטה בטענת "פרעתי", אשר בעניינה קיימת זכות ערעור. בין כך ובין כך, אני רואה לנכון ליתן למבקש רשות לערער, ולדון בערעור על פי רשות זו.
הרקע לערעור והנתונים שאינם שנויים במחלוקת
1. בין הצדדים מתנהל תיק ההוצאה לפועל שמספרו בכותרת, בו המשיב הוא הזוכה, והמבקש – החייב.
במסגרת הליך ערעור קודם על החלטת רשם ההוצאה לפועל (תיק רע"צ 9151-05-14) הגיעו הצדדים להסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, ביום 9.9.14.
על פי עיקרי אותו הסכם ופסק דין הסכימו הצדדים, כי החוב הפסוק, אשר באותו יום עמד על 2,300,259 ₪, ישולם בהפחתה של 40,000 ₪, ובלבד שהתשלום יבוצע עד ליום 21.9.14 . כן הוסכם, כי אם לא יבוצע התשלום במועד, יעמוד מלוא החוב הפסוק לפירעון, בתוספת שכ"ט עו"ד בגין אותו ערעור בסך 40,000 ₪.
כך גם סוכם, כי תשלום שיבוצע על ידי המבקש למס שבח, על שם המשיב, עד לסכום של 340,000 ₪, ועד למועד האמור לעיל, ייחשב כתשלום על חשבון החוב הפסוק.
אשר לאופן ביצוע התשלום סוכם בין הצדדים, כי הוא יבוצע בדרך של הפקדה ישירה לתיק ההוצאה לפועל.
2.ביום 15.9.14 הושבתו לשכות ההוצאה לפועל בארץ למשך כחודש ימים (לצורך הטמעת מערכת מחשוב חדשה).
אין חולק, כי עובדה זו לא נלקחה בחשבון כאשר הגיעו הצדדים, ביום 9.9.14, להסכם האמור לעיל. לצד זאת, אין חולק, כי ביום 12.9.14 כבר הודיע ב"כ המשיב לב"כ המבקש על ההשבתה הצפויה, תוך שהוא מציע כי התשלום יבוצע על ידי המחאה בנקאית, לפקודת המשיב, במשרדו של בא כוחו.
3.אין מחלוקת כי המבקש שילם:
א. סכום של 338,708 ₪ למס שבח (על שם המשיב) ביום 21.9.14;
ב. סכום של 1,800,000 ₪ למשיב באמצעות הפקדה לחשבון הבנק שלו, ביום 23.9.14;
ג. סכום של 121,551 ₪ למשיב באמצעות הפקדה לחשבון הבנק שלו, ביום 2.10.14.
סכומים אלו משקפים את מלוא החוב הפסוק נכון ליום 9.9.14, בהפחתת 40,000 ₪.
4.בסמוך לכך (לאחר סיום ההשבתה) הגיש המבקש בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל.
בבקשתו טען, כי בעת ששילם את הסכום הראשון במס שבח התברר, כי לזוכה חוב נוסף לרשויות המס, בסך 127,290 ₪. כן טען, כי הדברים נמסרו למשיב, אשר ביקש לבדוק את נושא החוב הנוסף, ובינתיים סוכם, לטענת המבקש, כי המבקש יעביר למשיב סך של 1,800,000 ₪, וימתין להוראותיו באשר ליתרה. בהתאם למוסכם, כך לטענת המבקש, נפגשו אביו של המבקש והמשיב בסניף הבנק של אבי המבקש, ביום 23.9.14, וביצעו יחדיו העברה בנקאית לחשבון הבנק של המשיב.
בסמוך לכך חל חג ראש השנה. המבקש המתין, לטענתו, להנחיות המשיב באשר לתשלום סכום נוסף במס שבח, אך מאחר וחלפו ימים אחדים לאחר ראש השנה, והמשיב לא נתן הנחיותיו, ביצע ביום 2.10.14 העברה בנקאית נוספת, של יתרת התשלום.
לטענת המבקש, פעל על פי הסכמות בינו לבין המשיב, שהיו מאוחרות למועד שבו ניתן פסק הדין המוסכם, ואשר נבעו מהצורך לשנות את מנגנון התשלום שנקבע, נוכח השבתת לשכות ההוצאה לפועל.
5.המשיב הגיש תגובתו לבקשה הנ"ל, ובמסגרתה הודיע כי הוא מתנגד לבקשה, וכי מעולם לא הסכים, במישרין או בעקיפין, לסטות מההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין.
המשיב הצביע על כך שהתריע בפני המבקש, מבעוד מועד, בדבר ההשבתה הצפויה של לשכת ההוצאה לפועל, ובכל זאת לא פעל המבקש לשלם דבר לפני המועד האחרון, אלא רק לאחריו, ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו. לשיטת המשיב, בנסיבות שנוצרו, נותר המבקש חייב לו 80,000 ₪, דהיינו – סכום ההנחה שהתבטלה נוכח האיחור, בצירוף שכ"ט עו"ד של 40,000 ₪, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.9.14.
המשיב הפנה בתגובתו לבקשה שהגיש הוא עצמו לעדכון החוב בתיק ולהעמדתו על הסכום האמור לעיל, כאשר לאותה תגובה צורף תצהירו של המשיב, אודות התשלומים שבוצעו ומועדם, ואודות אי עמידת המבקש בהסכם שלו ניתן תוקף של פסק דין.
לא צורף תצהיר נוסף של המשיב ובו התייחסות מפורטת לטענות שהעלה המבקש בתצהירו.
החלטת כב' הרשם
6.כב' הרשם הציע לצדדים כי המחלוקת שביניהם תוכרע על סמך סיכומים בכתב, מבלי שיתקיים דיון. שני הצדדים הודיעו על הסכמתם, ובהתאם ניתנה ההחלטה נשוא ערעור זה ביום 22.1.15.
7. בהחלטתו קבע כב' הרשם:
א. התשלומים בוצעו באיחור, כאשר מרבית הסכום שולמה באיחור של יומיים בלבד, והתשלום הנוסף באיחור משמעותי יותר, שאין מקום לקבלו.
ב. השבתת לשכות ההוצאה לפועל לא באה בהפתעה, והיה פרסום אודותיה. ב"כ המשיב התרה על קיום ההשבתה בפני ב"כ המבקש.
ג. לא ברור מדוע היה על המבקש לדאוג לתשלומים נוספים לשלטונות המס, ובסופו של יום הוא למעשה לא שילם סכום נוסף לשלטונות המס.
ד. לא התקיימו נסיבות מיוחדות כנדרש בפסיקה להארכת מועדים שנקבעו בהסכמה בפני ביהמ"ש. המבקש יכול היה לבצע את התשלום למשיב או לבא כוחו במועד.
ה. אין בתצהיר אביו של המבקש אמירה חד משמעית של הסכמה לדחיית מועד התשלום. עם זאת, הפגישה בבנק אינה במחלוקת נוכח העדר התייחסות לקיומה בתצהירו של המשיב, ולכן ניתן להניח כי אכן הייתה הסכמה לדחיית מועד התשלום ביומיים.
ו.על המבקש הנטל להוכיח, כי הוסכם שהתשלום בסך 121,551 יבוצע באיחור, אך בעניין זה אין המבקש טוען דבר, מלבד האמירה כי המתין להוראות המשיב, וכאשר בוששו לבוא ביצע את התשלום ביום 2.10.14. המבקש לא הבהיר מדוע המתין להוראות, מדוע דווקא עד ליום 2.10.14, ומדוע לא עשה דבר על מנת לברר עם המשיב מה הוראותיו.
ז. עם כל הקושי לקבוע כי הייתה הפרה של ההסכם בשל מספר ימים, לא הוכחה הסכמה לדחיית התשלום בסך 121,551 ב-10 ימים, ועל כן על המבקש להוסיף ולשלם סך 80,000 ₪.
בעניין זה קבע כב' הרשם, כי בנסיבות העניין ייגבה הסכום האמור בלא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין, אלא ממועד מתן ההחלטה בלבד.
טענות המבקש בערעור
8.לטענת המבקש, שגה כב' הרשם בכך שקבע, כי המבקש אינו טוען להסכמה לבצע את התשלום באיחור.
על פי טענת המבקש, ביטויי ההסכמה המפורשים פורטו בתצהיר אביו, ואילו המשיב מצדו לא הגיש תצהיר ובו גרסה נגדית לעניין זה. משהסכימו הצדדים, כי המחלוקת תוכרע ללא דיון וללא חקירה נגדית, ובאין גרסה נגדית בתצהיר, היה על כב' הרשם לקבוע את התשתית העובדתית על יסוד התצהיר הקיים, הוא תצהיר אביו של המבקש.
לטענת המבקש, טען מפורשות להסכמה בין הצדדים, ואילו המשיב לא טען להעדר הסכמה, אלא בחר שלא להגיש תצהיר משלים, ושלא לחקור את המבקש על תצהירו.
9.בנוסף טוען המבקש, כי לביהמ"ש, ולרשם ההוצאה לפועל בכלל זה, סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בהסכמת הצדדים, ואילו קביעת כב' הרשם לפיה אין הצדקה להארכת המועד בנסיבות שנוצרו – שגויה.
לטענת המבקש, השבתת ההוצאה לפועל, אף שלא באה לעולם במפתיע, לא הייתה ידועה לצדדים ביום גיבוש ההסכמות ביניהם, כך שנוצרו נסיבות חדשות. כך גם קיומו של חוב נוסף של המשיב לרשויות המס הוא עובדה שנודעה לצדדים לאחר גיבוש ההסכמות.
עוד טוען המבקש, כי אף שניתן ללמוד על הסכמת המשיב לשינוי באופן ביצוע התשלום מתוך התנהגותו, הרי שככל שקיימת אי התאמה בין מועדי התשלום לבין המוסכם מראש הרי שזו אי התאמה קלת ערך, בטלה בשישים, ולמעשה קיבל המשיב לידיו את עיקר התשלום ביום 23.9.14, כאשר העברה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, אילו בוצעה ביום 21.9.14 (אלמלא ההשבתה), הייתה מזכה אותו בכספים בחלוף שבוע ימים לפחות (מכיוון שבכל מקרה העברת כספים מלשכת ההוצאה לפועל אורכת מספר ימים, וכאן חל חג ראש השנה בסמוך, והיה מעכב את העברת הכספים עוד יותר). כל הטעמים הללו יחד מצדיקים, לשיטת המבקש, הארכת המועד.
טענות המשיב
10.לטענת המשיב, המבקש לא שעה להתראותיו בדבר ההשבתה הצפויה של לשכת ההוצאה לפועל, ובמקום לפעול לביצוע התשלום במועד, באמצעות המחאה בנקאית שתימסר במשרד ב"כ המשיב כמוצע, פנה בהגשת בקשות חוזרות ונשנות לביהמ"ש למתן הנחיות (בקשות שדחו, מאחר ומלאכתו של ביהמ"ש תמה עם מתן פסק הדין).
לטענת המשיב, מעולם לא הסכים, במישרין או בעקיפין לאיחור בביצוע התשלומים, או לביצוע התשלומים לפרקים, כפי שבוצעו בפועל. מכתביו ותגובותיו מעידים בעצמם על העדר הסכמה שכזו.
עוד טוען המשיב, כי מסירת פרטי חשבון הבנק שלו לשם ביצוע התשלום אינה מעידה על הסכמה לביצוע התשלום באיחור. לטענת המשיב, הסכמה או ויתור יש להוכיח במפורש, ולצורך כך אין להסתפק בעדותו היחידה של בעל דין, כאשר לזו אין תמיכה או סיוע בראיות אחרות.
לתגובת המשיב צורף תצהירו, בו הוא מצהיר, כי לא נתן הסכמתו לשינוי מועדי התשלום שנקבעו, וכי לא היה מוכן לסטות "כמלוא הנימה" מהמועד שנקבע לביצוע התשלום (21.9.14).
אי צירוף תצהיר לערעור, וצירופו של תצהיר לתגובה
11.לערעור לא צורף תצהיר, וזאת לכאורה בניגוד לתקנה 120(ג) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979.
לעומת זאת, לתגובה צורף תצהיר מפורט, ובו טוען המשיב מפורשות, כי לא הסכים לסטות מהמועד שנקבע לביצוע התשלום, לא הסכים להארכת מועדים ולא נתן הנחיות כל שהן, זולת מסירת מספר חשבון הבנק שלו לצורך ביצוע ההעברה.
בהקשר לכך ביקש ב"כ המבקש כי תצהירו של המשיב יוצא מהתיק, ואילו ב"כ המשיב טען, כי משלא צורף תצהיר לערעור, דינו של הערעור להידחות.
בהחלטת ביניים שניתנה על ידי ביום 8.7.15 דחיתי את הבקשה להוציא את התצהיר מהתגובה, שכן צורף על פי התקנות. מנגד, דחיתי את הבקשה לדחות את הערעור בשל אי צירוף תצהיר, שכן תצהיר נדרש מקום בו יש צורך לאמת עובדות חדשות, אך צורך זה אינו קיים כאשר הערעור מופנה כלפי מסקנות הרשם מהחומר הראייתי שעמד בפניו.
12.בהקשר זה ראיתי לנכון להפנות תשומת לב הצדדים להחלטת ביהמ"ש העליון (כב' השופט צ' זילברטל) בתיק רע"א 406/15 קורץ נ' מפעלי תחנות בע"מ (4.8.15), שם הבהיר ביהמ"ש את "מודל הערכאה הכפולה", החל על בירור ערעורים על החלטותיהם של רשמי ההוצאה לפועל.
כפי שנקבע בהחלטה הנ"ל, רשאי ביהמ"ש לדחות את הערעור רק בשל אי צירוף תצהיר, עם זאת נותרה "בצריך עיון" השאלה, אם גם לערעור המעלה שאלה משפטית בלבד יש לצרף תצהיר.
עוד נקבע בהחלטה זו, כי לביהמ"ש הדן בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפעול סמכות לשמיעה מחדש של טענות עובדתיות, ועם זאת – אין משמעותה של סמכות זו קיום ההליך הדיוני מתחילתו "משל לא התקיים הליך קודם" (סעיף 13 להחלטה). ביהמ"ש מחויב לשמוע טענות עובדתיות וראיות חדשות "רק ככל שעולה הצורך בכך בנסיבות הערעור, וככל שהדבר נדרש לצורך בירור עובדתי" (שם).
13.כזכור, הצדדים בתיק דנן הגיעו להסכמה דיונית בפני רשם ההוצאה לפועל, לפיה בוטל הדיון שאמור היה להתקיים במעמד הצדדים, והצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
משמעות הסכמה זו ברורה, והיא – הסכמה כי כב' הרשם ידון במחלוקת ויכריע בה על סמך הבקשה והתגובה שמונחות בפניו, על נספחיהן, ועל סמך הסיכומים בכתב.
על רקע הסכמה דיונית זו, ועל אף קיומה של אפשרות לשמיעה מחדש של העדויות, אני סבורה כי לא היה מקום לשמוע מחדש את העדויות במסגרת הערעור (דבר שאף לא נתבקש) ואף לא להחזיר את העניין לשמיעה בפני כב' הרשם (הצעה שהציע ב"כ המשיב).
ההסכמה הדיונית בעינה עומדת, והליך הערעור כפוף לאותן הסכמות דיוניות שאליהן הגיעו הצדדים קודם לכן.
לפיכך, אף שלא הוריתי על הוצאת תצהירו של המשיב מהתגובה, הרי שאינני סבורה כי יש להיזקק לנטען בו במסגרת הערעור, אלא יש לבחון את מסקנותיו של כב' הרשם על רקע הטיעונים שהיו מונחים בפניו.
האם הוכחה הסכמה להארכת מועדים?
14.עיון מדוקדק בהחלטת כב' הרשם מעלה, כי כב' הרשם נטה להשתכנע שהמשיב הסכים להאריך את המועד לביצוע התשלום ביומיים, דהיינו עד ליום 23.9.14, מועד הפגישה בבנק, אך לא השתכנע כי הייתה הסכמה להארכת המועד ביחס ליתרת התשלום, ששולם בפועל באיחור של 10 ימים.
לעניין זה קובע כב' הרשם בהחלטתו:
"הסכום של 1,800,000 ₪ שולם באיחור של יומיים, לגישת החייב בהסכמת הזוכה. אף אם אקבל הסכמה זו, שאינה ברורה וחד משמעית, מאחר שאבי החייב בתצהירו לא ציין מפורשות שהיה הסכם לדחיית מועד הדיון (צ"ל התשלום, ד.ע.), אלא הצהיר ש"סוכם" שיועבר הסך של 1,800,000 ₪ לחשבון הזוכה ולצורך כך נפגשו בבנק, פגישה שאינה במחלוקת לאור חוסר התייחסות הזוכה לענין זה בתצהירו. אין כאן אמירה חד משמעית של הסכמה. לצורך הדיון אקבע שהיתה הסכמה כזו, עדיין על החייב להוכיח, ועליו הנטל שהתשלום בסך של 121,551 ₪ הוסכם שיבוצע מעבר למועד המוסכם. כאן אין החייב טוען דבר, אלא אומר בתצהירו שהמתין להוראות הזוכה, אולם משאלה בוששו לבוא שילם הסכום ביום 2.10.14..." (ההדגשות אינן במקור).
15.סבורני, בניגוד למסקנות כב' הרשם, כי בחינת התצהירים תביא למסקנה, כי מחד גיסא הייתה אמירה חד משמעית בתצהיר אבי המבקש בדבר הסכמה לדחיית מועד התשלום, ומאידך גיסא לא הייתה הכחשה חד משמעית של ההסכמה הנטענת.
אבי המבקש טען בסעיף 14 לתצהירו, כי: "סוכם ביני ובין אלן, כי אעביר לו באותו מועד (23.9.14) סך של 1,800,000 ₪, והוא יבדוק מול יועץ המס שלו את נושא התשלום הנוסף הנדרש לרשויות המס. אלן אמר לי כי יועץ המס שלו מצוי בחופשה (אזכיר, כי מדובר היה בימים שלפני ראש השנה), והוא יחזור אלי עם תשובה כאשר יועץ המס שלו יחזור" (ההדגשות במקור, ד.ע.). כך גם בסעיף 16 לתצהיר הדגיש אבי המבקש, כי סיכום הדברים נעשה בסניף הבנק שלו (של אבי המבקש), כאשר הוא והמשיב נכחו בסניף יחד, וביצעו יחד את ההעברה הבנקאית לחשבון הבנק של המשיב.
בעיניי, יש כאן אמירה חד משמעית של הסכמה, הן ביחס להארכת המועד לביצוע התשלום, והן ביחס לעיכוב התשלום הנוסף לאחר שהתברר שישנו חוב נוסף במס שבח.
לעומת זאת, אין בתצהירו של המשיב, כפי שעמד בפני כב' הרשם, התייחסות כל שהיא לאותן טענות מפורשות. המשיב הסתפק אז בתצהירו שצרף לבקשתו לעדכון החוב בתיק ההוצאה לפועל, תצהיר שבו התייחס אך ורק למועדים שבהם בוצעו התשלומים. המשיב בחר שלא להגיש תצהיר נוסף בתגובה לבקשת המבקש, ושלא להכחיש מפורשות וחד משמעית את הטענות בדבר הסכמה כאמור.
המסקנה המתבקשת, לטעמי, נוכח המצב הראייתי האמור, וההסכמה הדיונית האמורה (באין חקירה נגדית אשר עשויה הייתה לשמוט את הקרקע תחת טענות המבקש), היא דווקא הקביעה כי התצהירים מלמדים על הסכמה להארכת המועד לביצוע התשלום, הן ביחס לתשלום הגדול ששולם יומיים לאחר המועד האחרון, והן ביחס ליתרת התשלום, ששולמה מאוחר יותר.
16. אמת נכון הדבר, המשיב טען בתגובתו לרשם ההוצאה לפועל (ללא תצהיר), כי לא הסכים מעולם, במישרין או בעקיפין, לאיחור כל שהוא בביצוע התשלום, והפנה במסגרת התגובה למכתבי בא כוחו מיום 12.9.14 ומיום 6.10.14, ולתגובה שהגיש לביהמ"ש בתיק הערעור הקודם ביום 21.9.14.
נשאלת השאלה, אם מכתבים אלו, והתגובה האמורה, אכן שומטים את הקרקע תחת טענת המבקש להסכם בדבר דחיית מועד התשלום. זאת אבחן להלן:
מכתב ב"כ המשיב מיום 12.9.14 אינו מתייחס ישירות לשאלה שבמחלוקת כעת. כל שנאמר בו, הוא כי צפויה השבתה של לשכת ההוצאה לפועל החל מיום 15.9.14, ולכן תשלומים שיבוצעו באמצעו הלשכה ייזקפו לתיקים רק לאחר תום תקופת ההשבתה. עוד נאמר במכתב כי על המבקש להעביר למשרד ב"כ המשיב המחאה בנקאית לפקודת המשיב.
מכתב זה אינו יכול להעיד אלא על האמור בו, ואינו שומט את הקרקע תחת הטענה, כי בין המבקש (באמצעות אביו) לבין המשיב הייתה הסכמה (מאוחרת למעשה ממועד המכתב) כי התשלום יבוצע באיחור של יומיים כפי שבוצע בפועל.
מכתב ב"כ המשיב מיום 6.10.14 מעיד על כי ב"כ המשיב מודיע לב"כ המבקש על אי עמידת המבקש בתשלומים על פי פסק הדין, הן מבחינת המועדים והן מבחינת הסכומים. במכתב זה לא צוין התשלום שבוצע ביום 2.10.14, ולכן נדרשה בו יתרת תשלום בסך 201,551 ₪.
אף מכתב זה אינו יכול לשמוט את הקרקע תחת הטענה להסכמה בין המשיב עצמו לבין אבי המבקש, ואף ניתן ללמוד ממנו כי ב"כ המשיב לא היה מעודכן באותה עת בכל הפרטים (כמו למשל התשלום מיום 2.10.14), כך שייתכן שלא עודכן גם בעניין ההסכמה עצמה.
התגובה שהוגשה לביהמ"ש ביום 21.9.14 עוסקת בבקשה שהגיש המבקש לביהמ"ש, ובמסגרתה ביקש הוראת ביהמ"ש, כי הוא רשאי לשלם ישירות למשיב, וזאת נוכח קושי שנתקל בו המבקש, כאשר פנה לבנק וביקש לבטל המחאה בנקאית קודמת שכבר הייתה בידיו (בסך 1.6 מיליון ₪) לפקודת גזברות ביהמ"ש, ולתת לו תחתיה המחאה בנקאית חדשה, לפקודת המשיב. ב"כ המבקש ציין בבקשתו את הקושי האמור, הנובע מכך שעל פי פסק הדין יבוצע התשלום ללשכת ההוצאה לפועל, ואילו הוא מבקש מהבנק המחאה חלופית שאינה המחאה לפקודת גזברות ההוצאה לפועל (נוכח ההשבתה) אלא לפקודת המשיב.
תגובת המשיב לאותה בקשה לא הציעה כל פתרון לקושי שנתקל בו המבקש. בתגובה זו צוין:
א. כי המבקש מגיש בקשות חוזרות ונשנות במשך עשרת הימים החולפים, מאז הודיע ב"כ המשיב לב"כ המבקש על השבתת לשכות ההוצאה לפועל, אך לא עושה דבר לתשלום החוב;
ב. כי לא ברורה עמדת הבנק, ומכל מקום מדובר בעניין שאינו קשור להסכם בין הצדדים ולביצועו, ועניינו בין המבקש לבין הבנק שלו בלבד;
ג. כי בהסכם בין הצדדים לא נאמר דבר ביחס למקור הכספי שממנו אמור המבקש לקיים את חיוביו, וזהו עניינו של המבקש בלבד;
ד. כי מעבר לסכום של 1.6 מיליון ₪ שלגביו קיים הקושי הקשור להמחאה הבנקאית, קיימת יתרה של כ-660,000 ₪, אשר לא שולמה עדיין, ללא כל הסבר.
יצוין, כי בהמשך לבקשה ולתגובה הנ"ל לא ניתנו על ידי ביהמ"ש הוראות, שכן הדיון באותו ערעור הסתיים.
17.תגובת המשיב, כפי שפורטה לעיל, וגם כל מכתבי בא כוחו, אמנם אינם תומכים בטענה להסכמה, אך גם אינם מפריכים אותה.
ברור כי ההסכמה הנטענת הושגה רק לאחר שביהמ"ש דחה את הבקשה למתן הוראות נוספות, ועל כן התגובה שהוגשה קודם לכן אינה שומטת את הקרקע תחת הטענה להסכמה מאוחרת יותר.
18. כפי שצוין לעיל, דומה כי גם כב' הרשם השתכנע כי הוסכם שהתשלום בסך 1,800,000 ₪ יבוצע באיחור של יומיים, נוכח הנסיבות שנוצרו. עם זאת כב' הרשם לא השתכנע כי הייתה הסכמה לדחיית שארית התשלום, בסך 121,551 ₪ למשך כמה ימים נוספים אחרי החג שחל אז.
לאור הדברים האמורים לעיל, סבורני כי נכון היה לקבוע, כי אכן הוכחה הסכמה לדחיית התשלומים ולביצועם באיחור קל, וזאת גם באשר לתשלום הגדול שבוצע באיחור של יומיים, וגם באשר ליתרת הסכום. בכל הנוגע ליתרת הסכום, הרי שהמבקש סיפק הסבר משכנע מדוע לא שולם (העובדה שהתבררה, כי קיים חוב נוסף במס שבח, והצעתו למשיב כי גם סכום זה ישולם ישירות לשלטונות המס), ואילו בעניין זה המשיב שותק, למעשה, פעם נוספת, ואינו מכחיש כי היה לו חוב נוסף כנטען לשלטונות המס, כמו גם את בקשתו לערוך בירור עם רואה החשבון שלו, ששהה באותה תקופה בחופשה.
19.טוען המשיב, כי בכל מקרה אין די בטענת בעל דין, שהיא בגדר עדות יחידה, על מנת להרים את הנטל ולשכנע בדבר קיומה של הסכמה לדחיית מועד התשלום.
אכן, הנטל להוכחת טענת "פרעתי" מוטל על הטוען לה, קרי – החייב, ועם זאת לא מן הנמנע שנטל זה יורם אף באמצעות עדות יחידה של בעל דין, אלא שהכרעה המבוססת על עדות מעין זו צריכה להיות מנומקת (סעיף 54 לפקודת הראיות). משלא נשמעו עדויות בפני כב' הרשם, הרי שאין לנו עניין בשאלת האמון שנתן כב' הרשם בדברי העדים שהופיעו בפניו, אלא במסקנות שאליהן הגיע על סמך תצהיריהם וסיכומיהם בלבד.
עיינתי בפסיקה שאליה מפנה ב"כ המשיב בתגובתו, ולא מצאתי כי יש בה כדי לשנות את מסקנתי דלעיל. במקרה הנוכחי, המצב הראייתי הצביע על קיומה של הסכמה לדחיית מועד התשלום ביומיים (טענה מפורשת להסכמה כזו, מחד גיסא, והעדר הכחשה מפורשת, מאידך גיסא), ולא על משא ומתן שלא התגבש לכדי הסכמה של ממש (כמו בעניין ע"א 363/95 (י-ם) בלילטי נ' כהן (6.5.96). המקרה הנוכחי אף אינו מעלה שאלת פרשנותו של הסכם כתוב מאוחר לפסק הדין ובחינת טענת הפירעון לאורו (כפי שעלה ברע"א 3149/06 בית מימון נ' קלינטון (1.11.06) ).
המחלוקת דנן עניינה טענה מפורשת בתצהיר כי דחיית מועד התשלום הייתה מוסכמת על שני הצדדים, אל מול תצהיר חסר בתמיכה לתגובה המכחישה קיומה של הסכמה זו. לטעמי, יש מקום להתערב בקביעתו של כב' הרשם, ולקבוע, כי אכן הוכחה הסכמה לדחיית מועד התשלום, עד למועד שבו בוצע התשלום בפועל, באיחור של יומיים בביצוע התשלום של מרבית החוב הפסוק, ואיחור מעט ארוך יותר ביחס ליתרה.
20.אוסיף ואעיר, ביחס לטענות המשיב כי אין כל הגיון בטענה שהאיחור בביצוע התשלום היה מוסכם, כי לטעמי – הגיונה של הטענה בצדה דווקא.
ראשית יש לזכור, כי חל שינוי נסיבות מסוים לאחר שניתן פסק הדין המוסכם, ושינוי זה הוא השבתת לשכת ההוצאה לפועל, שעה שפסק הדין המוסכם קבע מפורשות, כי התשלומים על פיו יבוצעו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.
שנית, אשר לטענת המשיב כי נאלץ לנקוט הליכי הוצאה לפועל כדי לקבל את כספו, והסכים לתת הנחה מסוימת, ובלבד שהתשלום יבוצע במועד שנקבע, הרי שהטעם למתן אותה הנחה לא נעלם מן העולם רק בשל איחור של יומיים (כשהאיחור הוא על רקע קושי טכני, כאמור לעיל), וגם אם מתקבל התשלום ברובו הגדול (95% ממנו) באיחור של יומיים, אין הבדל גדול מבחינתו של המשיב.
כאן יוער, כי על פי טענת המבקש ביצע העברה בנקאית שנזקפה לזכות חשבון המשיב באותו רגע שבו בוצעה ("העברת זה"ב"), ואילו בוצע התשלום דרך לשכת ההוצאה לפועל, אלמלא ההשבתה, ביום 21.9.14, לא היה המשיב זוכה לקבל את כספו אלא בחלוף כמה ימים, ובשים לב לחגים שחלו – יותר ימים מהרגיל. כך שיש גם יש הגיון, מבחינת המשיב, להגיע להסכמה בדבר דחייה קלה של התשלום, כאשר ההסכמה מבטיחה לו שחשבונו יזוכה בתשלום באופן מידי.
הארכת מועד לקיום פסק הדין
20.שאלה אחרת שעלתה בהחלטת כב' הרשם נוגעת, כזכור, לבקשה להארכת המועד לקיום פסק הדין.
בעניין זה אין חולק, כי לביהמ"ש סמכות טבועה להאריך מועדים, לרבות מועדים שנקבעו בהסכם בין הצדדים אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. כב' הרשם שקל אם יש מקום לעשות כן לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בע"א 230/70 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279, והגיע למסקנה כי לא התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות שימוש בסמכות טבועה זו. על פי החלטת כב' הרשם, השבתת ההוצאה לפועל לא באה לעולם במפתיע, היא פורסמה בעיתונות, והודעה על כך אף נמסרה מפורשות לב"כ המבקש על ידי ב"כ המשיב. עוד קבע כב' הרשם, כי יכול היה המבקש לשלם את הסכומים ישירות למשיב או לבא כוחו, בתוך המועד שנקבע על פי פסק הדין.
21.לטעמי, דווקא נסיבות המקרה דנן – ולצורך הדיון בשאלה זו, בהנחה שלא הייתה הסכמה בין הצדדים – מצדיקות שימוש באותה סמכות טבועה להארכת מועדים.
בע"א 230/87 הנ"ל נקבע, כי הסמכות הטבועה להאריך מועדים נתונה לביהמ"ש במקרים מיוחדים וחריגים, כאשר ביהמ"ש נוכח (א) כי המחדל נבע מכורח נסיבות שלא היה בשליטתו של החייב, ו-(ב) כי אם לא תוענק לחייב ארכת חסד ייגרם אי-צדק בולט וברור. בפסק הדין הנ"ל ציין כב' השופט מצא כי "ספק אם נוסחה זו, המחייבת את התקיימותם של שני התנאים כאחד, עודנה כה נוקשה ומצומצמת כשהייתה", ולעתים יש לרכך את הדרישה בדבר חוסר השליטה של החייב בנסיבות שנוצרו.
כך, ברע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, מצא ביהמ"ש העליון כי יש להאריך את המועד שנקבע ביומיים, כאשר החייב בתשלום התייצב במשרד בא כוחו של הזוכה, ושילם במועד האחרון לביצוע התשלום סכום של 2,000 דולר במקום 2,500 דולר, וזאת בשל טעות מצדו, מבלי שהועמד על טעותו על ידי עוה"ד (שלא נכח במשרד). החייב הראה נכונות לשלם את היתרה למחרת, מיד כשנתגלתה הטעות, אך נתקל בסירוב לקבל את התשלום. היתרה שולמה בפועל ביום שלמחרת, כלומר – באיחור של יומיים, ועל כך אמר ביהמ"ש העליון (כב' הנשיא דאז שמגר), כי "ביהמ"ש אינו צריך לסייע במקרה כגון זה לעמידה על קוצו של יוד" (שם, 667), וכן כי יש לראות את הסירוב לקבל את התשלום כחוסר תום-לב. הוסיף ואמר ביהמ"ש באותו עניין:
"בית משפט זה קבע בעבר פעמים מספר אמות מידה לשם התוויית תחומים להפעלת סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים. אינני גורס, כי יש לשנות את אמת המידה הקיימת, אולם זאת בכפיפות להבהרה אחת חיונית: סמכות טבועה של בית משפט, שמגמתה עשיית צדק בדרך פלונית, מקום בו הדרישות הפורמאליות מפנות לדרך פלמונית, אינה יכולה להתפרש באופן כה נוקשה עד שאין לסטות ממנה במידה הקלה ביותר. מקום בו מוקנית סמכות שמטרתה המוצהרת היא מניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן, יש בעצם ההיצמדות למבחנים נוקשים, שאינם פתוחים לשום התחשבות בתנאים מיוחדים ויוצאי דופן, משום תרתי דסתרי. בקביעת המבחנים הללו לא נתכוונו לפריצת סכרים ולהתרת אי-קיום התחייבויות. בכגון דא יש להיזהר תכלית הזהירות; אולם גם לא נתכוונו לכך שאף אם מקרה יהיה קשה ככל שיהיה, לא ניתן יהיה לעולם להושיט סעד.
לדידי, ניתן לקבוע, כי מקום בו לא נפגע איש, ובעיקר לא נפגע כהוא זה מי שחיכה לקיום החיוב החוזי, אלא אירעה טעות שהשלכותיה שוליות ופורמאליות, כגון זו שאירעה במקרה דנן, רשאי – אם כי אינו חייב – בית המשפט להפעיל שיקול דעתו וסמכותו הטבועה ולהושיט סעד" (שם, 668).
22.בנסיבות שהתקיימו כאן, אף בזהירות הנדרשת על פי פסיקת ביהמ"ש העליון, ראוי היה להאריך את המועד שנקבע, ולראות את התשלום שבוצע באיחור של יומיים, ואף את תשלום היתרה שבוצע באיחור של אחד עשר ימים, כתשלומים שבוצעו במועד, וזאת בשים לב לצירוף הנסיבות המיוחד שהתבטא בגורמים הבאים:
א. מנגנון התשלום שנקבע בפסק הדין – הפקדה בתיק ההוצאה לפועל – התגלה כבלתי ישים, כמה ימים לאחר שניתן פסק הדין. נוצר אפוא צורך בקביעת מנגנון תשלום חלופי.
ב. היה למבקש קושי ממשי לקבל מהבנק שלו המחאה בנקאית חלופית, לאחר שהבנק הנפיק עבורו, חודשים קודם לכן, המחאה בנקאית על סך 1.6 מיליון ₪ לפקודת גזברות ביהמ"ש, ולא הסכים לבטלה ולהוציא אחרת במקומה, לפקודת המשיב. אף אם תמצא לומר, כי קושי זה אינו מעניינו של המשיב (כפי שטען המשיב עצמו), הרי שקושי אמתי הוא. מדובר בסכום גדול, ובהחלט ניתן להניח כי ללא ביטול ההמחאה הבנקאית הקיימת, ביצוע התשלום אינו אפשרי, או שהוא מסובך, ודורש זמן.
ג. המבקש לא ישב בחיבוק ידיים, אלא פנה בבקשות חוזרות ונשנות אל ביהמ"ש למתן הוראות, תוך שהוא מחפש פתרון ישים לקושי שנוצר.
ד. המשיב לכאורה הסכים לקבלת התשלום לידיו, במקום לקופת ההוצאה לפועל (ומדוע שלא יסכים?), אך נמנע מלהביע הסכמה מפורשת בפני ביהמ"ש או להציע פתרון חלופי יעיל, וגם נמנע מלהביע הסכמתו לארכה של יום אחד שעתר לה המבקש בפנייתו לביהמ"ש.
ה. בפועל קיבל המשיב לידיו 95% מהחוב עד ליום 23.9.14, לכאורה באיחור של יומיים, אך למעשה במועד שהוא מוקדם יותר מהמועד שבו היה זוכה לקבל את הכסף לידיו, אילו הופקד בלשכת הוצאה לפועל.
העברת התשלום בוצעה בדרך של "העברת זה"ב" ונזקפה לזכות חשבון הבנק של המשיב מיד לאחר שבוצעה. אילו התבצעה הפקדת התשלום כולו בקופת ההוצאה לפועל, לולא ההשבתה, הייתה העברת הכספים מגזברות ההוצאה לפועל אל ב"כ המשיב אורכת מספר ימים. בשים לב לראש השנה שחל באותו שבוע, הרי אילו הפקיד המבקש את כל הסכום בהוצל"פ ביום 21.9.14, קרוב לוודאי שהמשיב לא היה מקבל את הכסף לפני ה-28.9.14 (אם לא מאוחר יותר).
ו. סך 121,551 ש"ח הופקד לחשבון הבנק של המשיב ביום 2.10.14, אחד עשר ימים לאחר המועד האחרון, אך בשים לב לימי החג – בחלוף שבעה ימי עבודה בלבד. ביחס לאיחור זה, שהוא לכאורה משמעותי יותר מבחינת הימים, ניתן הסבר על ידי המבקש (רצונו של המשיב להתייעץ עם רואה החשבון שלו באשר לתשלום מס השבח ישירות על ידי המבקש לשלטונות המס), ואילו המשיב לא העלה טענה מפורשת כנגד הסבר זה, אף לא טען שלא היה חוב נוסף למס שבח. האיחור אמנם משמעותי, אך מדובר ב-5% בלבד מכל החוב הפסוק, שבעניינם ניתן הסבר, כאמור, מבלי שהסבר זה נסתר.
נמצא, איפוא, כי נזק של ממש, או אפילו נזק כל שהוא, לא אונה למשיב בשל האיחור בביצוע התשלומים, כך שסירובו להארכת המועד נראה כגישה עיקשת, סרבנות לשמה, הגובלת בחוסר תום לב. אל מול גישה זו נראה כי המבקש נתקל בקשיים אובייקטיביים לבצע את התשלום במועד, נוכח שינוי הנסיבות בשל השבתת לשכת ההוצאה לפועל, וניסה למצוא פתרונות על מנת לקיים את חיוביו במועד.
סיכומו של דבר, אני סבורה כי צירוף הנסיבות המיוחד הינו כזה המצדיק הושטת סעד למבקש, וקביעה כי יש להאריך את המועדים לקיום פסק הדין בהתאם למה שארע בפועל.
סוף דבר
23.דינו של הערעור להתקבל, בכל אחת משתי הטענות החלופיות שהעלה המבקש:
א. יש לקבוע, לאור הראיות שעמדו בפני כב' הרשם, כי הוכחה הסכמה לדחיית התשלום;
ב. גם באין הסכמה לדחיית התשלום, יש להאריך את המועד לביצועו עד למועד שבו בוצע בפועל, תוך שימוש בסמכותו הטבועה של ביהמ"ש לעשות כן.
24.אשר על כן, אני מקבלת את הערעור, וקובעת כי המבקש פרע את חובו כלפי המשיב נשוא תיק ההוצל"פ שבכותרת. פועל יוצא מכך, יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל הנ"ל.
אני מחייבת את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט בסך 414 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.2.15, ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ).
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, ד' שבט תשע"ו, 14 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
