אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> שאלת תוקפה של צוואת מנוחה אנאלפבתית ולקוית שמיעה בעת עריכת הצוואה

שאלת תוקפה של צוואת מנוחה אנאלפבתית ולקוית שמיעה בעת עריכת הצוואה

תאריך פרסום : 12/08/2015 | גרסת הדפסה
ת"ע
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
8541-02-13,8529-02-13,26116-04-13
02/08/2015
בפני השופטת:
ורד שביט פינקלשטיין

- נגד -
תובעים:
1. עזבון המנוחה נ' ת'
2. ש' מ'
3. צ' ב'
4. א' מ'
5. נ' מ'

עו"ד שמעון אשואל
נתבע:
ד' מ'
עו"ד שי דדוש
עו"ד שרית דיאמנט ואח'
פסק דין

         

 

  1. מונחת לפני תובענה לקיום צוואת המנוחה נ' ת' ז"ל (להלן: "המנוחה"), צוואה בעדים מיום 6.9.09 (להלן: "הצוואה") וכתב התנגדות לה.

 

רקע עובדתי:

 

  1. א. המנוחה הלכה לעולמה ביום 6.11.12, בהיותה בת 92 שנים, אלמנה.

 

  • בעלה של המנוחה י' ת' ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לעולמו לפניה ביום 26.10.98.

 

ג.          למנוחה ובעלה ז"ל (להלן: "המנוחים") נולדו חמישה ילדיה, הם בעלי הדין שלפני. 

 

  1. המנוחים עלו לארץ מתימן בשנת 1944.

 

  1. במהלך השנים התגוררו המנוחים בבית מגורים ברחוב ... בעיר ... (להלן: "בית המגורים"), אשר הזכויות בו היו רשומות על שם שניהם בחלקים שווים.

 

  1. ביום 9.5.94 ערכה המנוחה צוואה בעדים (להלן: "הצוואה הראשונה") במסגרתה ציוותה את כל רכושה לבעלה וככל שבעלה לא יהיה בין החיים – לחמשת ילדיה, התובעים והנתבע, בחלקים שווים. כן ציוותה המנוחה כי לנתבע תהיה זכות קדימה לרכוש את בית המגורים של המנוחים וכי הנתבע ישלם לשאר אחיו את שוויו של בית המגורים בהתאם לחוות דעת של שמאי שימונה על ידי התובעת 2. כן ציוותה המנוחה את התכשיטים והספרים לתובעת 2 ואף קבעה כי התובעת 2 תהיה אחראית על ספרי התורה. בנוסף, ציוותה המנוחה סך של 40,000 ₪ מתוך הכספים המצויים בחשבון הבנק שלה לתובע 4 ואת יתרת הכספים לשאר ילדיה בחלקים שווים ביניהם. כן קבעה המנוחה כי התובעת 2 תמונה כמנהלת עזבונה ולא תידרש ליתן ערובה לפיצוי במסגרת תפקידה.  

 

  1. יצוין, כי לטענת הנתבע ביום 9.5.94 חתם גם המנוח על נוסח דומה של צוואת המנוחה (ס' 13 לתצהיר הנתבע בתמיכה להתנגדות). אולם, הנתבע לא צירף עותק של הצוואה הנטענת כך שלא ניתן לאמת טענה זו.

 

  1. כשלוש שנים לאחר מועד עריכת הצוואה הראשונה, ביום 8.6.97, ערכה המנוחה ביחד עם המנוח צוואה הדדית בעדים (להלן: "הצוואה השנייה"; "הצוואה השנייה ההדדית"; "הצוואה ההדדית של המנוחים"). במסגרתה צוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לבעלה וככל שבעלה לא יהיה בין החיים ציוותה המנוחה כי בית המגורים יעבור לנתבע. הטעם לכך היה על מנת שהנתבע ימשיך את המסורת המשפחתית בתפילה וטיפול בספרי התורה בבית הכנסת וכן את מסורת אירוח כל בני המשפחה בבית המגורים. בד בבד, הורתה המנוחה לנתבע למכור את דירתו הנוכחית בהרצליה ולחלק את תמורת הדירה בין יתר אחיו ואחותו בחלקים שווים. כמו כן, ציוותה המנוחה כי כל ספרי הקודש יישארו באחריות הנתבע וכי הלה יאפשר למי מבני המשפחה לעיין בספרים אלו. את יתרת רכושה ציוותה המנוחה לארבעת ילדיה, התובעים, בחלקים שווים.

 

  1. בו ביום (8.6.97) ערכו הנתבע ואשת הנתבע גב' א' מ' כתב התחייבות כלפי ארבעת התובעים במסגרתו התחייבו כי היה וחו"ח ילכו המנוחים לעולמם, ימכרו את דירתם בהרצליה וכספי התמורה יחולקו בין ארבעת התובעים בחלקים שווים. בנוסף, ייפו הנתבע ואשתו את כוחם של התובעים לטפל במכירת דירתם בהרצליה ולקבוע את שוויה של הדירה לרבות את תנאיי התשלום.  

 

  1. ביום 26.10.98 הלך המנוח לעולמו.

 

  1. ביום 27.7.03 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 8.6.97 על ידי הרשם לענייני ירושה.

 

  1. בהתאם לצו קיום הצוואה שניתן אחר המנוח, הועברו זכויותיו של המנוח בבית המגורים לידי המנוחה.

 

הצוואה נשוא המחלוקת:

 

  1. מספר שנים לאחר פטירת המנוח, ביום 6.9.09, ערכה המנוחה צוואה חדשה בעדים (להלן: "הצוואה"; "הצוואה נשוא המחלוקת").

 

  1. במסגרת צוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לרבות זכויותיה בבית המגורים לחמשת ילדיה, התובעים והנתבע, בחלקים שווים.

 

  1. הצוואה נערכה על ידי כב' הרשם הבכיר ... (להלן: "עורך הצוואה") ששימש באותה העת עורך דין עצמאי.

 

  1. לצוואה זו צורפה תעודה רפואית שנערכה על ידי פרופ' אדונסקי, מנהל המערך הגריאטרי מהמרכז הרפואי "שיבא" תל השומר, אשר בדק את המנוחה במועד עריכת הצוואה בבית האבות "אחוזת בית" ברעננה בו עבד באותה העת ואף שימש כעד לחתימת המנוחה על הצוואה. כך כתב פרופ' אדונסקי בתעודה הרפואית לאחר שבדק את המנוחה:

 

"כבת 90, ילידת תימן אנאלפבטית מעונינת בשינוי צוואתה הקודמת. לא ניתן להעביר תבחינים קוגניטיבים בגין השכלה וסטטוס אתני-תרבותי אך האישה עם תובנה מלאה מעוניינת לחתום על צוואה אשר מחלקת את רכושה באופן שווה בין חמשת ילדיה. האישה מבינה את תוכן הצוואה ואת משמעותה, כמו גם את משמעות החתימה עליה".

 

  1. יצוין, כי על הצוואה חתמה המנוחה בטביעת אצבע.

 

 

 

פירוט ההליכים בבית המשפט:

 

  1. ביום 26.12.12 הגישו התובעים 2-3 בקשה לקיום הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה; ביום 17.1.13 הגיש הנתבע כתב התנגדות לקיום הצוואה.

 

  1. ההליכים נקבעו בפני כב' סגנית הנשיאה, השופטת (בדימ') טובה סיון ז"ל, ולעת פרישתה הועברו לדיון בפני.

 

  1. ביום 11.3.13 הגיש הנתבע בקשה לקיום הצוואה השנייה של המנוחה, מיום 8.6.97.

 

  1. בישיבת קדם המשפט ביום 10.9.13 נדונה סוגיית העדתו של עורך הצוואה על דרך של הגשת שאלות בכתב בשים לב לכללים שהותוו בדנ"א 2757/04 חגי יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

 

  1. ביום 11.11.13 הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית לפיה העדת עורך הצוואה תתבצע על דרך של משלוח שאלות בכתב.

 

  1. לבקשת הנתבע, מיניתי ביום 24.11.13 את פרופ' שמואל פניג (להלן: "המומחה") כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיתן חוות דעתו בנוגע לכשרותה של המנוחה לעת עריכת הצוואה.

 

  1. ביום 21.1.14 הגיש המומחה את חוות דעתו במסגרתה קבע כי על יסוד התיעוד הרפואי שהונח לפניו המנוחה היתה כשירה לערוך את הצוואה.

 

  1. בימים 16.12.13, 3.2.14 ו-14.9.14 נשלחו שאלות בכתב לעורך הצוואה.

 

  1. בימים 7.1.14, 9.1.14, 10.2.14 ו-7.10.14 התקיימו דיוני הוכחות.

 

  1. בישיבת הדיון שהתקיימה ביום 7.10.14 הודיע ב"כ הנתבע כי לאחר שהתקבלו תשובותיו של עורך הצוואה אין הוא עומד על זימונו למתן עדות.

 

  1. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.

 

טעמי ההתנגדות לפסלות הצוואה:

 

  1. הנתבע עותר לפסלות הצוואה ממכלול הטעמים שלהלן;

 

  • היעדר כשרות ויכולת של המנוחה להבין בטיבה של צוואה לפי סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה");

 

  • השפעה בלתי הוגנת של התובעים על המנוחה לפי סעיף 30 לחוק הירושה;

 

  • מעורבות פסולה של התובעת 2 בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה;

 

  • פגיעה באינטרס ההסתמכות של המנוח ושל הנתבע לנוכח היות הצוואה נוגדת את הצוואה ההדדית של המנוחים מיום 8.6.97.

 

  1. בענייננו, המדובר בצוואה בעדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי. לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבע מוטל נטל השכנוע בדבר התקיימותם של אחד או יותר של הפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותו. כמו כן, על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילות התנגדותו.

 

כללי:

 

  1. כבר בראשית הדברים אציין כי התשתית הראייתית שהניח הנתבע היתה דלילה למדי. בפועל, העידו מטעם הנתבע שני עדים בלבד: דודם של הצדדים מר מ' נ' (להלן: "מר מ'") ובתו של הנתבע גב' ע' מ' (להלן: "גב' ע' מ'"). בנוסף ולבקשת הנתבע זומן גם התובע 1 ליתן עדותו.

 

  1. כפי שיפורט להלן, הנתבע נמנע מלהביא עדים נוספים וחשובים שהיו יכולים לשפוך אור על מכלול העניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים ובכלל זה על נסיבות עריכת הצוואה; כך, למשל, נמנע הנתבע מלזמן את גב' נ' (להלן: "גב' נ'") אמו של עורך הצוואה אשר על פי עדות עורך הצוואה (ראו תשובותיו מיום 6.1.14) היתה מעורבת בצורה כזו או אחרת בתהליך עריכת הצוואה; את גב' ר' מ', אשתו של התובע 4 (להלן: "גב' ר' מ'") אשר לטענת הנתבע היתה מקורבת לפרופ' אדונסקי והמליצה לתובעת 2 עליו, ועוד. כן נמנע הנתבע מלזמן עדים שיעידו על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה לעת עריכת הצוואה או בסמוך לה; את ד"ר תמרה סירוטה שטיפלה במנוחה ואת ד"ר שפירא גדעון רופא המשפחה של המנוחה. כן נמנע הנתבע מלזמן עדים שיתמכו בגרסתו בנוגע לחוסר ההיגיון לטענתו בשינוי הצוואה ההדדית של המנוחים; את עוה"ד שערך את הצוואה, עדים נוספים שיכולים לתמוך בהצהרת המנוח כי מתנגד למכירת בית המגורים כטענת הנתבע, ועוד.

 

  1. הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתהא לטובתו ואם נמנע הנתבע מהבאת ראיה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היתה תורמת לגילוי האמת, יש להניח כי ראיה זו היתה פועלת לרעתו (יעויין, למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון נ' סלימה, פ"ד מה (4) 655). בנסיבות אלו, משנטל השכנוע והראייה מוטל על הנתבע ומשהנתבע נמנע מלהביא ראיות אשר היו תורמות בהכרח לגילוי האמת, יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.

 

  1. על רקע האמור לעיל, נדרש כעת לבחינת עילות ההתנגדות לצוואה.

 

כשרותה ויכולתה של המנוחה להבין בטיבה של צוואה:

 

  1. הכלל הוא כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). אי לכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 104).

 

  1. מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 לחוק הירושה היא במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. 'שעת עשייתה של הצוואה' זוהי נקודת הזמן המסוימת הרלבנטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה. בע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק ואח', פ"ד מח (3) 705 מבהיר בית המשפט עניין זה כדלקמן:

 

"לפסילתה של הצוואה יש צורך להוכיח ... כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה 'בשעה' שעשה את צוואתו. אכן, ראיה כי בתקופה סמוכה ליום עריכת הצוואה סבל המצווה מפיחות ניכר בתפקודו השכלי, משקלה עמה בהכרעה אם ידע המצווה, בעת עריכת הצוואה, להבחין בטיבה של צוואה אך אין די בראיה כללית מעין זו...".

 

על כן, צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבה. גם אם המנוחה סבלה מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתה קודם לעשיית הצוואה ולאחריה, הרי שאם בית המשפט ישוכנע כי המנוחה היתה בעלת כושר להבחין בטיבה של צוואה במועד עשייתה - תקוים הצוואה.

 

  1. מן המצווה 'היודע להבחין בטיבה של צוואה' נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי (ראה לעניין זה: ע"א 851/79 בעניין בנדל, לעיל; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פד"י מט (1) 318; שוחט, גולדברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שישית, עמ' 98).

 

  1. לצורך שלילת הכשרות לא די בהעלאת ספקות בלבד. כמות ההוכחה אינה עניין של מה בכך (ע"א 851/79 בעניין בנדל, לעיל). להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד; בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה (ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן (לא פורסם)); בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה (ראה לעניין זה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ"ד נד (2) 215; ת"ע 5922/86 ברזבסקי נ' רובינשטיין, פ"מ תשנ"ג (ג) 89; ע"א 1212/91 בעניין קרן ליב"י לעיל); ובעדויות אחרות.

 

מן הכלל אל הפרט - לענייננו:

 

  1. במקרה דנן, הוגשו מסמכים רפואיים וסיעודיים אודות המנוחה; העידו פרופ' אדונסקי אשר בדק את המנוחה טרם מעמד החתימה על הצוואה והיה עד לעריכתה; נשמעה עדותו בכתב של כב' הרשם שערך את הצוואה; הוגשה חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט; נשמעו עדויות נוספות מטעם הנתבע בנוגע למצבה הרפואי של המנוחה ונשמעה עדותה של התובעת 2.

 

  1. לאחר עיון במכלול המסמכים הרפואיים והסיעודיים שהוגשו, בחינת חוות דעתו של המומחה ובחינת מכלול העדויות ובפרט של העד לצוואה ועורך הצוואה – שוכנעתי כי הצוואה נעשתה בזמן שהמנוחה הייתה בעלת כשרות שכלית והכרתית לערוך צוואה, והכל כמפורט להלן.

 

חוות דעת המומחה הרפואי:

 

  1. על יסוד מלוא המסמכים הרפואיים והסיעודיים שהוגשו לתיק הגיש המומחה חוות דעת מפורטת ומנומקת המשתרעת על פני 9 עמודים. במסגרת חוות דעתו ניתח המומחה בצורה מעמיקה כל מסמך ומסמך תוך תרגום הממצאים הנלמדים ממנו בהתייחס לסוגיית מצבה הקוגניטיבי והנפשי של המנוחה לעת עריכת הצוואה.

 

  1. יובהר ויודגש: כי בעת מתן חוות דעתו של המומחה הרפואי לא עמדה לנגד עיניו התעודה הרפואית שניתנה על ידי פרופ' אדונסקי לרבות ממצאיה כמצוטט בסעיף 15 לעיל.

 

  1. למקרא חוות דעת המומחה נלמדות המסקנות הבאות:

 

  • בכל המסמכים הרפואיים שהוגשו לא מצוינת אבחנה אחת של דמנציה או שטיון של המנוחה.

 

  • בכל הערכות הסיעודיות שבוצעו למנוחה לפני ואחרי עריכת הצוואה קיבלה המנוחה את הציון המלא "בהכרה".

 

  • בכל הערכות הסיעודיות שבוצעו למנוחה לפני ואחרי עריכת הצוואה נמצא שהמנוחה מדברת ויוצרת קשר עם הסביבה וכן משתפת פעולה.

 

  • בין מכלול המסמכים הרפואיים קיים תיעוד בודד אחד בחודש אפריל 2008 לפיו המנוחה "מתמצאת לסירוגין באנשים". ודוק, חרף ביצוע אבחונים נוספים שנערכו למנוחה בשנת 2009 אין במסמכים הרפואיים עדות נוספת לכך שהמנוחה היתה מבולבלת או לא זיהתה את הקרובים לה.

 

  • באותו תיעוד רפואי מחודש אפריל 2008 נרשם כי המנוחה אינה מתמצאת בתרופות בגלל מצבה הקוגניטיבי.

 

  • כשבוע לאחר עריכת הצוואה יש אבחנה של Depression Neurotic אשר על פי ממצאי המומחה נחשב לדיכאון קל יותר וללא מחשבות שווא וגם מהטיפול עליו המליצה הרופאה הגריאטרית עולה כי מדובר בטיפול מקובל וראשוני ללא תוספת של תרופות נוגדות חרדה או תרופות אנטי-פסיכוטיות. כן ציין המומחה כי אין במסמכים הרפואיים עדות לכך שהדיכאון פגע בבוחן המציאות או בשיפוט של המנוחה.

 

  • האבחנה היחידה שמתייחסת לנושא המסוגלות לערוך צוואה היא האבחנה של Delirium אשר התקבלה שלושה שבועות לאחר עריכת הצוואה בעת אשפוזה של המנוחה בבית החולים בילינסון באופן דחוף בשל כאבים באגן ובברך שמאל.

 

  • גם באשפוזה של המנוחה בבית החולים בילינסון הוערכה המנוחה כסיעודית עם ירידה קוגניטיבית קלה בלבד.

 

  • בכל הערכות הסיעודיות המתייחסות למצבה המנטלי של המנוחה וכן בתיעוד שנערך על ידי האחיות בבית החולים בילינסון אין עדות לכך שהמנוחה הייתה מבולבלת או באי שקט. הערכות כולן הן שהמנוחה שקטה ובהכרה. המנוחה קיבלה ציון גבוה על התבטאות מילולית והתבטאות לא מילולית, על הבנה של דברים שרואה וכן על אינטראקציה עם הסביבה.

 

  1. על יסוד הממצאים הנ"ל הגיע המומחה למסקנה כי בעת עריכת הצוואה היתה המנוחה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך את הצוואה. כך מתוך האמור בחוות דעתו:

 

"אם נסכם את כל הערכות שנעשו הרי עולה מהתיעוד הרפואי שלמרות הירידה הקוגניטיבית הקלה של המנוחה, חוסר התמצאותה בזמן ובתרופות, הרי התייחסות הצוות המטפל אליה בקהילה ובאשפוז היה כאל אדם בר-דעת שניתן להסביר לו דברים וניתן להתייחס למידע שמוסר. כמו כן, הערכה היא שהייתה למנוחה תובנה למחלתה.

התפקוד הקוגניטיבי החשוב במסוגלות לערוך צוואה מעבר לידיעה על טיבה של צוואה, ידיעת היורשים הטבעיים והיקף הרכוש, הוא השיפוט. היכולת לבחור בין אלטרנטיבות ולהבין את מהות הבחירה. אין בתיעוד שלפני כל עדות על פגיעה בשיפוט. תובנה למחלה למשל היא דוגמא לשיפוט תקין.

יתירה מזאת, חשוב לראות גם מה אין בתיעוד הרפואי: אין אבחנה של שיטיון ואין תיעוד על הערכה של המטפלים שהמנוחה זקוקה לאפוטרופוס או לבן משפחה שיקבל החלטות במקומה.

רק במקרה אחד באשפוז היא מקבלת הלידול, תרופה אנטי פסיכוטית. כנראה בגלל מצב בלבולי או מצב של אי שקט, אך זהו מתן חד-פעמי של התקופה, כאשר במהלך כל האשפוז מצויין כי המנוחה משתפת פעולה, שקטה ובהכרה.

לחוות דעת מסוג זה יש מגבלות שהן פועל יוצא ממהותן: ההערכה היא רטרוספקטיבית, אין עדות ישירה למסוגלות לעריכת צוואה וכן התיעוד הרפואי הוא רק נדבך אחד מכל העדויות המובאות לבית המשפט על מנת להעיד על מסוגלות לעריכת צוואה.

יחד עם זאת, לפי מיטב שיפוטי המקצועי, אין בתיעוד הרפואי שהובא לפני כדי להעיד על היעדר מסוגלות של המנוחה לערוך צוואה.

מסקנות

יש תיעוד על ירידה קוגניטיבית.

אין תיעוד על כך שהירידה הקוגניטיבית פגעה במסוגלות של המנוחה לערוך צוואה.

להערכתי המקצועית ועל סמך התיעוד הרפואי, בתאריך הנידון, 06.09.2009 הייתה המנוחה להערכתי כשירה לערוך צוואה".

 

  1. כמו כן, למומחה נשלחו שאלות הבהרה מטעם הנתבע. במענה לשאלות אלו חזר המומחה ואישר את מסקנתו בנוגע לכשרותה המשפטית של המנוחה לעת עריכת הצוואה תוך שהבהיר נושאים נוספים הדרושים להבנת חוות דעתו. כך, למשל, הבהיר המומחה כי היות המנוחה אנאלפבתית או חרשת אינו פוסל את המנוחה מלבצע פעולות משפטיות וכי היה מקום לעשות בדיקה ספציפית בנוגע לכשרותה בעת עריכת הצוואה (ר' תשובת המומחה לשאלה 2.14 מיום 4.2.14). כן הבהיר המומחה כי מניסיונו קיימת חשיבות מרובה להערכות סיעודיות בקשר לתפקוד הרגשי והקוגניטיבי של המנוחה שהן אף מדויקות יותר מהערכות הרופאים ובפרט בעת אשפוזו של החולה בבית החולים (ר' תשובת המומחה במענה לשאלה 2.15). בנוסף, הבהיר המומחה כי אי התמצאות בזמן אם איננה פועל יוצא של בלבול אינה פוגעת בהבנת המשמעות של עריכת צוואה (ר' תשובת המומחה לשאלה 2.21).

 

  1. לא זו אף זו, המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו. עדות המומחה מקובלת עלי. המומחה השיב על כל אותן תהיות שהעלה הנתבע בנוגע לביצוע אבחון קוגניטיבי למנוחה שהינה לקוית שמיעה ואנאלפבתית וההשפעה שיש לכך על ממצאי ואופן הבדיקה; בנוגע ליכולתה של המנוחה לתקשר עם הסביבה; בנוגע לתרופות אותן נטלה ומשמעות תרופות אלו על יכולותיה הקוגניטיביות של המנוחה, ועוד.

 

  1. כנשאל המומחה על היות המנוחה לקוית שמיעה ונזקקת למכשיר שמיעה וכיצד היה בודק את כשרותה הקוגניטיבית במצב כזה ענה המומחה כי "לגבי החירשות אני שואל אותו שאלות ורואה אם הוא שומע. אם הוא לא שומע אני לא יכול לנהל את הבדיקה..." (עמ' 34 לפרוט', ש' 28-29).

 

  1. כנשאל על היות המנוחה אנאלפבתית וכיצד היה פועל בזמן אמת לבחינת כשרותה הקוגניטיבית של המנוחה הודה כי היה שואל את המנוחה ספציפית בנוגע לשינוי אותו מבקשת לערוך בצוואתה כדלקמן:

 

"ש.       אתה שמעת וגם יש לך המון תיעוד רפואי שקיבלת גם קיבלת כל מיני נתונים עכשיו לגבי התעודה הרפואית שהיתה קודם. אם היית עכשיו צריך לבדוק אותה מה היית עושה ומה היה היחס בין הבדיקה שהיית עושה והמשקל שלה לבין חוות הדעת שהיא רטרוספקטיבית אחרי שאדם נפטר?

ת.         בדיקה בזמן אמת עדיפה על בדיקה רטרוספקטיבית שמכילה טילי טילים של השערות ומנסה למלא חללים. אני הייתי מתמקד בבדיקה זו ושואל אותה ספציפית לגבי השינוי שהיא עומדת לעשות: את זוכרת שבזמנו החלטת כך וכך והנה עכשיו את הולכת ומנשלת אותו חלקית ונותנת לו ככה וככה, מה השתנה מבחינה זו ואז הייתי שומע את הנימוקים שלה. האם הנימוקים האלה הם לא נימוקים פסיכוטיים או לא נובעים מפירוש מעוות של המציאות כלפי אותו אחד וכלפי האחרים שמקבלים עכשיו יותר. זה היה העיקר. הבדיקה של המינימנטל לא היתה מוסיפה הרבה. מה שכותב אדונסקי אני מסכים איתו אך לא הייתי תולה או ממקד את הבדיקה בנושא הזה של התפקודים הפורמליים שלה" (עמ' 41 לפרוט' מיום 7.10.14, ש' 11-22).

 

ודוק, גם המומחה הודה כי היה נוהג באופן דומה לאופן בו נהג פרופ' אדונסקי והיה ממקד את הבדיקה בתשאול המנוחה ספציפית בנוגע לשינוי בצוואתה מבלי לערוך בדיקת מינימנטל או בדיקה אחרת של תפקודים פורמליים נוספים.  

 

  1. כן נשאל המומחה בנוגע לעצמאותה השכלית של המנוחה, התובנה שלה ויכולתה לשתף פעולה עם הסביבה ותשובתו בעניין זה היתה שלמה, מלאה ומבוססת היטב על המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק. כך תוך עדותו:

 

"ש.       רשום לגביה לגבי המגבלות בקבלת הדרכה מסומןV  שישנן מגבלות ביכולת חשיבתית ורגשית. תסכים איתי שגם ממסמך זה ניתן להבין שלמרות שהמנוחה בהכרה ומשתפת פעולה ההדרכה ניתנת למשפחה כמו באמבולנס. גם בשחרור, מה-04.10, במסגרת הטופס של שירותי הפיזיותרפיה נרשם שהמשפחה מעוניינת בשיקום בבית. שוב עולה השאלה: אם האישה כתוב בהכרה וכתוב שהיא משתפת פעולה. למה פעם אחר פעם מי שנותן את הדברים זה אנשים אחרים. אין שום דבר שנרשם מפיה. המשפחה מקבלת את ההדרכה והיא מעוניינת בשיקום בבית. אנא התייחסותך.

ת.         זה נכון מה שאת מצטטת אבל לא הכל. למשל לגבי שיתוף בקבלה סיעודית באותו אשפוז בעמ' 1 מתוך 5 כתוב "שיתוף בן משפחה מלווה בביקור רופאים" שואלים את החולה אם הוא מעוניין והיא עונה כן ואח"כ כתוב "מעוניינת בשיתוף בן משפחה?" והתשובה היא כן. כמה שזה שווה. דבר נוסף, דוקא פה כן בדקו את הנושא של התמצאות וכתבו שהיא מתמצאת בזמן באחת מהפעמים באותו אשפוז ומתמצאת גם במקום. התיעוד הוא לא אחיד אבל להערכתי גם לגבי יצירת קשר איתה – יצרו קשר איתה. כתוב "היום החולה יציבה, חשה בטוב, מתמצאת במקום, משתפת פעולה...". את ההערכות האלה המחלקה האורטופדית צריכה לעשות ע"מ לבדוק האם האשה צריכה להיעזר בטיפולים השונים, בלקיחת התרופות, בשיתוף פעולה בפיזיותרפיה, פרמטר חשוב. אני רק רוצה להוסיף שמה שאת אומרת לא סותר. אני מבין שהאשה יותר פאסיבית ושבני המשפחה לוקחים חלק פעיל והם יותר אקטיביים בטיפול בה בכל המובנים.

ש.        עדיין במסגרת תיק האשפוז מ-26.09, 3 שבועות לאחר עריכת הצוואה, נרשם במסגרת הקבלה הסיעודית וגם במכתב השחרור לענין מצב תפקודי, תלות בטיפול בכספים, לגבי המדד סיכון לנפילה סומנה המילה כן ביחס להפרעות בחושים, בשינה, בשליטה על סוגרים וחוסר התמצאות. כפי שגם אתה כתבת בתיק האשפוז יש הבחנה של דליריום, מצב בלבולי חריף, גם יש אבחונים בהערכת פים (בדיקת היכולת לעצמאות תפקודית), באותו תיק אשפוז בפרק פיזיותרפיה מצוינת ירידה קוגניטיבית לגבי התמצאות. כאשר נבחרה הדרגה של "לא טוב". גם בהמשך, אחרי שהמנוחה משתחררת, חודש אחרי עריכת הצוואה, יש לנו עדויות מבדיקות דם מספטמבר המעידות על ערכי ויטמין B12 נמוכים מאד ואנמיה וגם בתיק קופ"ח מיום 07.10.09, כחודש אחרי כתיבת הצוואה, צוין באשר להתמצאות בזמן: לא מתמצאת בזמן ואפילו ניתן להבחין בירידה בסולם נורטון מ-17 ל-15. לאור כל הממצאים שצוינו בתיק הרפואי ועמדו לפניך במועד כתיבת חוות הדעת האם תסכים שלכל הפחות יש אבחנות שמעלות סימן שאלה לגבי הכשירות של המנוחה לערוך צוואה?

ת.         אני חושב שחלק מהדברים שציטטת או כולם עמדו לפני והתייחסתי אליהם. באופן גלובאלי העובדה היא שאף אחד מאותם אנשים שנפגשו איתה במהלך הטיפולים בה חשב שהחולה לוקה בשיטיון. כל הפרמטרים והדברים שציינת הם דברים שהיו ידועים. היא התמצאות שלה בזמן, גם אם הייתי בודק אותה 20 שנה קודם, אני בספק אם היתה יודעת את התאריך המדויק. לגבי האבחנה של דליריום. זו הבחנה שאם בזמן שערכה את הצוואה היה כתוב שהיא במצב של דליריום, התרגום הכי פשוט הוא מצב בלבולי אז זה בהחלט היה מטיל ספק לגבי הכשירות שלה לערוך צוואה אם כי בדליריום יש תקופות של פיכחון ושל כשירות לערוך צוואה. אני בתוך התיק ובסיכום מחלה לא מצאתי שום עדות מעבר לכותרת הזאת שהיה דליריום" (עמ' 36 לפרוט' מיום 7.10.14, ש' 7- עמ' 37, ש' 17). 

 

  1. בנוסף, נשאל המומחה לגבי יכולתה של המנוחה להבין את השינוי שחל בין הצוואה השנייה הקודמת לבין הצוואה נשוא המחלוקת, ועל כך השיב:

 

"ש.       במקרה שלנו נעשו 3 צוואות שונות, אחת ב-1994, אחת ב-1997 שהיא צוואה הדדית שהמנוחה עשתה עם בעלה המנוח והצוואה נשואת התובענה מ-2009. השינוי בין הצוואות מאד גדול. בצוואה הקודמת הבית היה צריך ללכת ליורש ספציפי והוא צריך לפצות את יתר היורשים בהפרש בין הבית הזה לשווי הבית שלו בהרצליה. בצוואה עכשיו מבוקש לעשות שינוי שאומר שכל הרכוש של המנוחה יתחלק בין היורשים בחלקים שווים. יש כאן אלטרנטיבות שונות שהמנוחה היתה צריכה להבין אותן שמדבר על אישה בת 90 אנאלפביתית חרשת מטופלת בתרופות אנטי דיכאוניות, תיעוד להתמצאות חלקית בזמן. ותיעוד לתלות בטיפול בכספים. האם לדעתך אישה כזאת היתה יכולה להבין בעת עריכת הצוואה את השווי של הנכסים ולהחליט שהיא עושה כזה שינוי מבלי שנעשו לה בדיקות?

ת.         ודאי שיש טעם לפגם שהיא לא נבדקה ספציפית לגבי הנושא וציינתי זאת בחוות הדעת ואם היתה נעשית בדיקה כזאת לא היינו עומדים כאן אבל כשאת אומרת שזה שינוי מאד מורכב ולהערכתי השינוי הוא בין לתת יותר לילד אחד שיפצה וכו' אני חושב שחשוב מאד הדרגה של הכשירות שאנו מבקשים. יש פה שתי אלטרנטיבות שהן לא כל כך מורכבות. אחת, לתת את כל הרכוש שווה בשווה לכל הילדים והשנייה לתת לילד אחד יותר משאר הילדים. כאשר נקבע שהוא מפצה את האחרים.

ש.        נדרשת איזה שהיא הבנה ספציפית פיננסית שלא תהיה פשוטה גם לאדם נורמטיבי כדי להבין שיש שוני בין הבית ב... לבית בהרצליה? האם לדעתך לפי התיעוד הרפואי היא היתה מסוגלת בזמן עריכת הצוואה הנוספת להבין את האלטרנטיבות לעומק ולרצות לעשות שינוי?

ת.         אם אנו מניחים שהיא עשתה זאת מרצונה אני מבין שהיא הבינה, אני לא יודע אם לעומק, אבל באופן כללי הבינה שהיא נותנת לאותו בן יותר ממה שהיא נותנת לילדים האחרים אחרת באמת בשביל מה לשנות. ואז היא אומרת, עברו 12 שנים והחלטתי שאני רוצה לתת שווה בשווה. אם זה התסריט שחוות הדעת מתייחסת אליו זה נכון שיש לה פחות רציה ממה שהיה לה 12 שנים קודם ומבחינה קוגניטיבית יש ירידה קלה אבל עדיין מבחינת ההבנה הגלובאלית של האלטרנטיבות לפי דעתי היא עמדה בזה לאור ההתנהלות שלה כפי שעולה מהתיעוד הרפואי" (עמ' 40 לפרוט' מיום 7.10.14, ש' 1-26).

 

  1. בענייננו, מסקנתו של המומחה לפיה המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה מקבלת חיזוק מעדותו של פרופ' אדונסקי אשר בדק את המנוחה במועד עריכת הצוואה וכן מעדות עורך הצוואה כמפורט להלן.

 

עדות  פרופ' אדונסקי:

 

  1. כאמור, פרופ' אדונסקי בדק את המנוחה לפני מועד החתימה על הצוואה ואף שימש עד לעשייתה.

 

  1. יובהר, כי המדובר ברופא שהינו מנהל המחלקה הגריאטרית בבית חולים "שיבא" תל השומר, בעל ניסיון מקצועי רב בביצוע בדיקות של כשרות לצוות וכן כמי ששימש בהזדמנויות רבות עד לצוואה בנסיבות דומות לענייננו (ראו עדותו בעמ' 9 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 28-29).

 

  1. כבר בתחילת הדברים ייאמר כי טענת הנתבע בנוגע לקרבתו האישית של פרופ' אדונסקי למנוחה ו/או למי מהתובעים ולבני משפחתם - לא הוכחה כלל ועיקר. פרופ' אדונסקי העיד כי אינו זוכר את המנוחה ואף אינו מכיר את מי מבני משפחתה לרבות את גב' אשת התובע 4 אשר עבדה באותה העת בבית האבות "אחוזת בית" (עמ' 21 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 14-19 ועמ' 22 לפרוט', ש' 5-10). יצוין, כי דברים אלו תומכים גם בעדותה של התובעת 2 לפיה קיבלה המלצה על פרופ' אדונסקי מחברה ורק לאחר קבלת ההמלצה אימתה עם גב' ר' כי פרופ' אדונסקי עובד באחוזת בית ברעננה (ראו עדותה בעמ' 45 לפרוט' מיום 10.2.14 ש' 4-11 ובעמ' 56 לפרוט' מיום 10.2.14, ש' 13-29).

 

  1. בנוסף, הנתבע ניסה לפגום במקצועיותו של פרופ' אדונסקי בכך שלטענתו לא ערך בדיקה למנוחה אלא הנפיק תעודת רופא בלבד, אולם גם בטענה זו לא מצאתי ממש, ואנמק:

 

ראשית, פרופ' אדונסקי העיד כי על פי הנוהל הרגיל והשגרתי על פיו מתנהל במשך 30 שנה, הוא קודם כל עורך בדיקה לבחינת כשרותו של אדם לצוות ורק לאחר מכן מנפיק את תעודת הרופא (ראו בעמ' 13 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 14-15 ובעמ' 14 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 4-5). פרופ' אדונסקי שלל את האפשרות כי במקרה של המנוחה לא נערך סיכום בדיקה (עמ' 13 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 9-10) ואף הצהיר כי בכל הקריירה המקצועית שלו לא זכור לו מקרה שהוציא תעודת רופא ללא סיכום בדיקה (שם, בש' 12-13). בנסיבות אלו, הגם שמסמך זה לא אותר, לא מצאתי כי יש בכך כדי להעיד על פגם בהתנהלותו של פרופ' אדונסקי ו/או לפגוע במהימנות הממצאים העולים מתעודת הרופא שהנפיק. 

 

שנית, פרופ' אדונסקי העיד כי במידה והיה מתרשם בבדיקתו כי המנוחה לא היתה כשירה, לא היה מנפיק את תעודת הרופא המאשרת את כשרותה של המנוחה לערוך צוואה. כך מתוך עדותו:

 

"ש. הסיכום הרפואי הזה חיוני, צריך לדעת על סמך מה ניתנה תעודת הרופא?

ת. אני לא יכול לענות מבחנת החוק אם זה חיוני, אני לא חושב שאני הוצאתי אי פעם מסמך כזה מבלי לצרף לו תעודת רופא, או סיכום רפואי. אני גם לא מגיע לשלב הזה לפני כל השלבים שתיארתי בתהליך הבדיקה לכשירות לחתימת הצוואה. תעודת הרופא הינה השלב האחרון בבדיקה לכשרות כפי שתיארתי קודם.

ש. הסיכום הרפואי הזה חיוני, צריך לדעת על סמך מה ניתנה תעודת הרופא?

ת. אני לא יכול לענות מבחינת החוק אם זה חיוני, מבחינתי זה חיוני ואני לא ממלא תעודת רופא מבלי שאני בודק את מה שאמרתי ואז אני מוציא מכתב. אינני חושב שאם הייתי מוצא בבדיקתי וכותב במכתב הבדיקה הכללית שהאישה היא חולה בצורה כזו שלא תהיה מסוגלת לחתום על צוואתה, אני לא הולך הלאה לתעודת רופא. תעודת הרופא זה השלב האחרון של התהליך כולל בדיקה גופנית מקיפה" (עמ' 13 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 11-21).

 

שלישית, בענייננו כל המסמכים הרפואיים בנוגע למנוחה הוגשו לתיק ולא נמצא בהם ממצא שמעיד על אי כשרות של המנוחה, כך שיש בעובדה זו כדי ל"רפא" במידה מסוימת את החוסר שקיים בענייננו בנוגע להעדרו של מסמך הבדיקה הרפואית וניתן להסתפק בממצאים העולים מתעודת הרופא בלבד. 

 

רביעית, כמפורט להלן עורך הצוואה העיד כי המנוחה נבדקה על ידי פרופ' אדונסקי עובר לעריכת הצוואה ויש בכך כדי לחזק את טענתו כי אכן כך היו פני הדברים.

 

ולבסוף, עדות פרופ' אדונסקי נבחנת בד בבד עם ממצאי חוות דעת המומחה הרפואי בה נקבע כי אין כל ממצא המעיד על אי כשרות קוגניטיבית ונפשית של המנוחה לעת עריכת הצוואה ואף בכך יש לתמוך ולחזק את האמור בתעודת הרופא כמסמך מהותי העומד בפני עצמו ללא צורך בצירוף סיכום הבדיקה בענייננו.

 

  1. לפיכך, משלא מצאתי כל פגם בהתנהלות פרופ' אדונסקי, נפנה לבחון מהותם של דברים. בהקשר זה יש להדגיש כי בדומה לעדות המומחה גם פרופ' אדונסקי אישר את האמור בתעודת הרופא לפיה למנוחה היתה תובנה מלאה לערוך את הצוואה ובפרט להבין את השינוי שערכה בצוואה אל מול הצוואה הקודמת. כך מתוך עדותו:

 

"ש.       עריכה של צוואה כמו זו, עם חלוקה ל – 5 אחים זו משימה קוגניטיבית מורכבת לאדם בגיל כזה?

ת.         לא מסכים.

ש.        לערוך צוואה זו משימה מורכבת גם לאדם מן השורה. כתוב שמתייחסים לדירה ומגרש, חשבון כזה ואחר בבנק, פירוט של הילדים, חלוקה בין הילדים, חלוקה אם אחד מהיורשים נפטר ואיך זה מתחלק הלאה, תשלום חובות וכו' מתוך נכסי העיזבון, זו פעולה קוגניטיבית משמעותית מורכבת נכון?

ת.         זה כן. אבל לחלק בין 5 ילדים זה לא פעילות קוגניטיבית מסובכת ברמה גבוהה.

ש.        אבל כפי שהדברים מפורטים בצוואה – זו כן פעולה קוגניטיבית מורכבת?

ת.         צוואה זה מסמך משפטי שגם לאדם כמוני קשה להבין. מה שאני אומר, לפי דעתי האישה הבינה על מה היא חותמת, היא הביעה את רצונה במפורש" (עמ' 18 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 22- עמ' 19 לפרוט', ש' 3).

 

  1. כמו כן, עולה בבירור כי פרופ' אדונסקי שאל את המנוחה שאלות והבין מתוך תשובותיה כי רצונה הוא לשנות את צוואתה הקודמת וכי מעוניינת לחתום על צוואה המחלקת את רכושה באופן שווה בין ילדיה. אין ספק כי ממצאים אלו היו יכולים להתקבל אך ורק במהלך שיחה עם המנוחה כשהיא מבינה את הנאמר ויש בכך כדי ליישב את הקושי כביכול שהעלה הנתבע לפיה דבר היות המנוחה לקוית שמיעה הנזקקת למכשיר שמיעה לא צוין בתעודה הרפואית (ראו גם עדותו של פרופ' אדונסקי על כך שהערכה הקוגניטיבית נעשתה על סמך שיחה עם המנוחה - עמ' 14 לפרוט' מיום 7.1.14, ש' 12-15; עמ' 16 לפרוט', ש' 4-5).

 

 

  1. לסיכום – הגם שפרופ' אדונסקי לא זכר את המנוחה ו/או את אירוע החתימה על הצוואה, יש בעדותו כדי להכשיר את הממצאים העולים מהתעודה הרפואית שערך לפני החתימה על הצוואה כמסמך רפואי שנערך בזמן אמת וככזה העומד בפני עצמו ללא צורך בסיכום הבדיקה הרפואית. עדותו של פרופ' אדונסקי היתה מהימנה ולא מצאתי מקום לפקפק בגרסתו לפיה המנוחה היתה בעלת תובנה מלאה לערוך צוואה כמו גם לשנות את צוואתה הקודמת. יתרה מכך, עדותו של פרופ' אדונסקי משתלבת היטב עם המסמכים הרפואיים והסיעודיים שהוגשו לתיק ועם מסקנת המומחה בחוות דעתו, כמפורט לעיל.

 

עדות עורך הצוואה:

 

  1. כאמור, הצדדים הסכימו כי חקירת עורך הצוואה תעשה על דרך של משלוח שאלות בכתב.

 

  1. בענייננו, נשלחו לעורך הצוואה שאלות רבות בשלושה מועדים שונים ובכלל זה במהלך שמיעת העדויות, וכל זאת על מנת ליתן לנתבע את יומו בבית המשפט ולאפשר לנתבע למצות באופן מלא ושלם את חקירת עורך הצוואה בדרך שהותוותה בדנ"א 2757/04 לעיל.

 

  1. בסופו של יום, לאחר קבלת מלוא התשובות לשאלות שנשלחו לעורך הצוואה הודיע ב"כ הנתבע כי אינו עומד על זימונו של עורך הצוואה להיחקר לפני בית המשפט.

 

  1. במענה לשאלות ב"כ הנתבע, הבהיר עורך הצוואה כי קיימת קרבה משפחתית רחוקה בינו לבין משפחת המנוחה שאינה כוללת היכרות אישית (ר' תשובות 1-2 מיום 6.1.14 ותשובות 1-2 מיום 29.9.14). לדבריו, הקשר בינו לבין המנוחה היה באמצעות אמו גב' נ', בת דודתה של התובעים והנתבע, ששימשה כמזכירתו באותה העת והיא זו שתיאמה את הפגישה הראשונית עם המנוחה בביתה ולאחר מכן את בדיקת המנוחה על ידי פרופ' אדונסקי והחתימה על הצוואה. עורך הצוואה העיד כי במהלך הפגישה הראשונית עם המנוחה בביתה ביקשה ממנו המנוחה שיערוך עבורה צוואה שתחלק את כל רכושה באופן שווה בין חמשת ילדיה וכי בשל היות הצוואה פשוטה וברורה לא היה צורך לבצע שינויים בצוואה או להעביר טיוטות לצוואה. כן העיד עורך הצוואה כי למיטב זכרונו לנוכח פשטות הוראות הצוואה, נוסח הצוואה הובא לעיונה של המנוחה רק במעמד הבדיקה של פרופ' אדונסקי ובשלב החתימה על הצוואה ולא לפני כן.

 

  1. בנוסף, בכל הנוגע למועד עריכת הצוואה העיד עורך הצוואה כי כשהגיע למשרדו של פרופ' אדונסקי המנוחה כבר היתה ישובה במשרדו. כשנשאל עורך הצוואה כיצד ווידא במעמד החתימה על הצוואה שהמנוחה שומעת ומבינה את הנאמר, ענה כי התנהלה שיחה ערה וממושכת עם המנוחה במהלכה התרשם כי המנוחה שמעה והבינה כל מילה ומילה הן בשיחה בעל פה והן את תוכן הצוואה (ר' תשובה לשאלה 14 מיום 6.1.14 ותשובה לשאלה 7 מיום 29.9.14), ויש בכך כדי להסיר את החשש שהעלה הנתבע בנוגע לאי יכולתה של המנוחה לתקשר עם הסובבים בשל היותה לקוית שמיעה הנזקקת למכשיר שמיעה. כן העיד עורך הצוואה כי ביום החתימה על הצוואה היתה התובעת 2 נוכחת בבית האבות בו שהה משרדו של פרופ' אדונסקי אולם לא היתה נוכחת במעמד הפגישה עם המנוחה שנערכה עם פרופ' אדונסקי ועורך הצוואה וכן לא היתה נוכחת במשרדו במעמד הקראת הצוואה והחתימה על הצוואה (ר' תשובה לשאלה 8 מיום 6.1.14). עורך הצוואה שב והדגיש כי הקריא למנוחה את הצוואה בנוכחותה ובנוכחות פרופ' אדונסקי (ר' תשובה לשאלה 9 מיום 6.1.14).

 

  1. בנוגע לשאלת כשרותה של המנוחה לעת עריכת הצוואה, העיד עורך הצוואה כי הן בפגישה המקדימה בביתה של המנוחה והן במעמד החתימה על הצוואה במשרדו של פרופ' אדונסקי היתה המנוחה צלולה בדעתה וכן בעלת כושר ביטוי ורצון מלאים (ר' תשובה לשאלה 16 מיום 6.1.14). כן העיד עורך הצוואה כי התרשם שהמנוחה הבינה את תוכן הצוואה ומשמעותה למעלה מכל ספק כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם מהתעודה הרפואית הנלוות לצוואה וכן מעצם חתימתו של פרופ' אדונסקי כעד לצוואה (ר' תשובה לשאלה 11 מיום 29.9.14). עוד לדברי עורך הצוואה, הבדיקה והפגישה אצל פרופ' אדונסקי נערכה למען הסר ספק וכצעד של זהירות יתרה בלבד שכן על פי התרשמותו את מצבה הקוגניטיבי של המנוחה לא היה כל צורך בכך (ר' תשובה לשאלה 16 מיום 6.1.14 וכן תשובה לשאלה 8 מיום 29.9.14).

 

  1. ודוק, עדותו של עורך הצוואה היתה קוהרנטית וברורה ולמעשה השתלבה עם עדותו של פרופ' אדונסקי ועם המסמכים הרפואיים שהוגשו ומשכך לא מצאתי יסוד לפקפק בה.

 

עדות הנתבע:

 

  1. עדות הנתבע היתה מבולבלת, לא עקבית ואף נתגלו בה סתירות ותמיהות רבות אל מול דברי הנתבע בכתב התנגדותו ובתצהירו. כך, למשל, בכל הנוגע למערכת היחסים בין הנתבע לאחיו העיד הנתבע כי בניגוד לאמור בתצהירו מערכת היחסים בינו לבין אחיו היתה תקינה (עמ' 37 לפרוט' מיום 9.1.14, ש' 1-6); כך בנוגע להתנגדות האחים לביקוריו אצל המנוחה, הודה הנתבע כי בניגוד לאמור בתצהירו, האחים לא התנגדו אלא רק התובעת 2 (שם, בש' 10); ובנוגע להשפעת האחים על המנוחה לשנות את צוואתה, הודה הנתבע כי הדבר מבוסס על תחושותיו בלבד (שם, בש' 2).

 

  1. לגופו של עניין שב הנתבע והעיד כי לא ידע על דבר קיומה של הצוואה, כך שעדותו הינה בבחינת עדות "בדיעבד" ולא ב"זמן אמת" אשר למעשה מבקשת להתחקות אחר התנהלותה של המנוחה והתובעים בשנת 2009. ברם, גם בעדות זו לא היה כדי לתמוך בגרסתו לפיה המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה וכל שהיו בפיו הן טענות בעלמא וללא כל ביסוס ולדבריו: "אמא כבר לא היתה מתפקדת, גם בשכל וגם בעיניים. העלימו ממנה את האוזניות כדי שהיא לא תדע כלום, כאילו היא הייתה אילמת, 4 שנים היא הייתה כמו אילמת. אני בכיתי בגלל זה, אפילו לא יכולתי להגיד עליה קדיש" (ר' עדותו בעמ' 38 לפרוט' מיום 9.1.14, ש' 5-7). ודוק, חרף מצבה הרפואי הרעוע לכאורה של המנוחה לא חקר הנתבע ולא בדק את הדברים בזמן אמת הגם שהייתה לו הזדמנות לכך (ר' עדותו בעמ' 38 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 20-23), ויש בכך כדי להחליש את גרסתו.

 

  1. לפיכך, לאור מכלול הנתונים דלעיל, לא מצאתי כי יש בעדותו של הנתבע כדי לתמוך בגרסתו אודות אי כשרות המנוחה לעת עריכת הצוואה.

 

העדויות מטעם הנתבע:

 

  1. כאמור, הנתבע הביא לעדות את דודם של בעלי הדין מר מ' ואת בתו הגב' ע' מ' וכן ביקש לזמן לעדות את התובע 1 כעד מטעמו.

 

  1. לאחר בחינת העדויות מטעם הנתבע, לא מצאתי שיש בהן כדי לתרום להבנת מצבה הקוגניטיבי של המנוחה לעת עריכת הצוואה, כמפורט להלן:

 

א.         עדותו של מר מ' לא תרמה להבהרת שאלת כשרותה המשפטית של המנוחה לעת עריכת הצוואה שכן מר מ' לא העיד על נושא זה ואף לא ידע שהמנוחה ערכה צוואה (עמ' 29 לפרוט' מיום 9.1.14, ש' 15).

 

ב.         עדותה של הגב' ע' מ', שהינה עדה מקורבת לנתבע ומשכך אף לא אובייקטיבית, אופיינה באמירות כלליות ללא ציון זמן ומקום. כך, למשל, העידה גב' ע' מ' כי המנוחה היתה "מבוגרת ולא יכלה לדבר" (עמ' 45 לפרוט' מיום 9.1.14, ש' 10-11) אולם יכלה לתקשר "ברמה בסיסית כמה שאפשר" (שם, בש' 13) וברי כי אין בכך כדי להעיד על מצבה של המנוחה במועד הספציפי של עריכת הצוואה.

 

ג.          התובע 1 שהובא לעדות מטעם הנתבע לא יכול היה להצביע על המועד בו המנוחה כבר לא הבינה ולא היתה צלולה (עמ' 28 לפרוט' מיום 10.2.14, ש' 18) אם כי הודה כי "בסוף כבר לא היה לה כוח והיא לא הבינה אותנו וצ' טיפלה בה כל הזמן עד שהבאנו מטפלת שתחליף את צ' בטיפול" (שם, בש' 23-24). אף באמירות כלליות אלו אין כדי לתמוך בטענת הנתבע כי המנוחה לא היתה כשירה במועד עריכת הצוואה. 

 

  1. אשר על כן, לא מצאתי כי יש בעדויות מטעם הנתבע כדי להעמיד ממצא הסותר את מסקנת חוות דעת המומחה, עדות עורך הצוואה ועדותו של פרופ' אדונסקי כמי שבדק את המנוחה וכמי שהיה עד לצוואה, כי המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית במועד הספציפי של עריכת הצוואה.

 

עדות התובעת 2:

 

  1. בניגוד לטענת הנתבע, לא מצאתי בעדותה של התובעת 2 כדי לתמוך בטענה כי המנוחה לא היתה כשירה בעת עריכת הצוואה. לטענת הנתבע, יש בעדותה של התובעת 2 לפיה: "אמא שלי כבר התבגרה ואימא שלי הזדקקה למכשירים לאוזניים ולאימא שלי היו עליות ומורדות" (עמ' 45 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 22-23), כדי להעיד על אי כשירות המנוחה במועד זה (סעיף 23 לסיכומים). אין בדעתי לקבל טענה זו. יש להבין את ההקשר בו נאמרו הדברים. הדברים נאמרו במענה לשאלת ב"כ הנתבע מדוע צורפה תעודה רפואית דווקא לצוואה דנן בניגוד לצוואות הקודמות. התובעת 2 ענתה כי לנוכח חשיבות המסמך ובשל הירידה הקוגניטיבית שחלה אצל המנוחה (עליה אין חולק – ראו מסקנות חוות דעת המומחה לעיל) ולאור גילה ומצבה הפיזי של המנוחה הועלתה האפשרות שתיבדק בפני רופא גריאטרי לפני החתימה על הצוואה, והדבר נזקף לזכות ולא לחובה.

 

 

  1. לסיכום –לעת עריכת הצוואה המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית קלה, אולם הדבר לא פגם ביכולותיה של המנוחה ליצור קשר עם הסביבה, להביע את רצונותיה ולהבין את משמעות עריכת הצוואה. חרף היות המנוחה לקוית שמיעה אשר נזקקה למכשיר שמיעה הצליחה המנוחה לנהל שיחה עם הסובבים אותה. הן פרופ' אדונסקי שבדק את המנוחה לפני החתימה על הצוואה לצורך בחינת כשרותה לערוך צוואה והיה עד לעריכתה והן המומחה הרפואי העידו כי המנוחה היתה בעלת שיפוט תקין, בעלת תובנה למצבה ובעלת כשרות קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה לרבות להבין את מהות השינוי שערכה בצוואה אל מול הצוואה הקודמת. עדות עורך הצוואה תומכת ומחזקת את הממצאים הנ"ל בנוגע ליכולתה הקוגניטיבית ורצונה של המנוחה לשנות את צוואתה הקודמת. לא מצאתי בעדויות הנתבע והעדים מטעמו כדי לסתור לממצאים אלו ואף לא בעדות התובעת 2 כדי לתמוך בטענת הנתבע בנוגע לאי כשרות המנוחה, כך שהמסקנה היא כי במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה בעלת כשרות משפטית מלאה לערוך צוואה.

 

 

השפעה בלתי הוגנת:

 

  1. בע"א 4902/91 גודמן נ' מוסאיוף, פ"ד מט (2) 441 מבחין בית המשפט העליון בין השפעה כשאלה עובדתית לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט (1) 318). הלכה זו מכוונת לכך שמעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. ודוק, חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות כאמור על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו (1) 48, 51).

 

  1. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3829/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342).

 

  1. בע"א 2500/93 שטיינר נ' אירגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 341, קובעת השופטת בייניש כי על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם, לדבריה, כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה של המצווה או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 (להלן: "פרשת מרום") מסכם את אבני בוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואלו הם:

 

  • תלות ועצמאות – זהו מבחן של מידה המבוסס על שני מושגים הפוכים כאשר השאלה שבית המשפט צריך לתת עליה תשובה במסגרתו היא, האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות/התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו;

 

  • תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו: אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש לבחון, אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת;

 

  • קשרי המצווה עם אחרים – מבחן משנה זה מסייע לבית המשפט לאמוד את מידת התלות של המצווה בנהנה. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה;

 

  • נסיבות עריכת הצוואה – היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלבנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

 

אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קובע השופט מצא כי הוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה.

 

  1. בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים. כך, למשל, יכול מבקש הקיום להצביע על קרבה רגשית בין זו הנובעת מקרבה משפחתית ובין זו הנובעת מטיב הקשרים בינו לבין המצווה, המצדיקה את זכייתו בעזבון לעומת קיומן של סיבות המצדיקות, מבחינתו של המצווה, את נישולו של המתנגד מהצוואה. בדרך זו מכוון מבקש קיום הצוואה לשאלת הגיונה של הצוואה כמשקפת את רצונו האמיתי של המצווה בנסיבות אותו מקרה נתון - הגיון הנלמד מתמונת חייו של המנוח, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו.

 

  1. ודוק, נטל השכנוע, בסופו של דבר, מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (פרשת מרום, שם).

 

 

 

 

מן הכלל אל הפרט - לענייננו

 

  1. ייאמר מעתה, טענת הנתבע בנוגע להשפעת התובעים שלא כדין על המנוחה לא היתה ברורה ואף לא היתה עקבית: בכתב ההתנגדות ובתצהירו טען הנתבע כי כל התובעים כאחד השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת (ר' סעיפים 47, 49, 52 ו-43 לכתב ההתנגדות; סעיפים 34, 40 ו-43 לתצהיר הנתבע), ואילו בסיכומיו שינה הנתבע את גרסתו וטען כי התובעת 2 היתה היחידה שהשפיעה על המנוחה שלא כדין (ר' סעיפים 26- 59 לסיכומים). ברי כי שינוי גרסה זו מן הקצה אל הקצה וככל שהתקדמו ההליכים פוגע באמיתות גרסתו של הנתבע ויש בה כדי להעיד על חולשת טענותיו מלכתחילה.

 

  1. לא זו אף זו, כשנשאל הנתבע באיזה אופן באה לידי ביטוי השפעתם הפסולה של התובעים על המנוחה הציג גרסה מעומעמת המבוססת על תחושות והשערות סובייקטיביות בלבד, כדלקמן:

 

"ש.       האחים שלך לחצו על אימא שלך לשנות את הצוואה?

ת.         לא יודע. אני לא נכנסתי לעניינים האלה, גם בחייו של אבא לא נכנסתי לעניין של צוואות, גם לא ידעתי מה זה צוואות.

ש.        האם הם לחצו על אימא לשנות את הצוואה?

ת.         לא יודע אבל אני מתאר לעצמי. פתאום הם לא מופיעים בחגים ופתאום הם רוצים ניתוק.

ש.        אז אין לך ביסוס של השפעה בלתי הוגנת?

ת.         אני מתאר לעצמי.

ש.        אתה משתמש בביטויים – מה זה "לחץ בלתי הוגן"?

ת.         לא התאים להם, היא הכניסה להם...

ש.        איך זה בא לידי ביטוי ואיך הגעת למסקנה שהאחים הפעילו לחץ על    אימא?

ת.         כי הם נקשרו לצ' ופתאום אני לא קיים. היא הייתה קובעת להם, ייפוי הכוח היא עשתה.

ש.        ולפני כן האחים עם צ' לא היו קשורים?

ת.         היו קשורים, אבל מהצוואה הרגשתי שהיא קובעת להם את הכל" (עמ' 37 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 17-29). 

 

יצוין, כי דברים אלו עומדים בסתירה לדבריו הקודמים של הנתבע לפיהם היחסים בינו לבין אחיו היו תקינים במהלך השנים ועד למועד פטירתה של המנוחה וכי לא חל שינוי ביחסיו עם התובעים למעט עם התובעת 2. כך מתוך עדותו:

 

"ש.       מערכת היחסים בינך לבין האחים תקינה במהלך כל השנים עד יום מותה של אימא נכון?

ת.         כן. חוץ מצ', כל חג הייתי עושה בבית של אימא עד יום מותה, היא הייתה מתקשרת לאשתי שתגיד לי שאין לי מה לבוא לפה. מערכת היחסים בין האחים היו תקינים חוץ ממנה – אתה לא היה לי קשר. היא היתה מתקשרת לאשתי שתגיד לי שאני לא אבוא לחגים. אשתי אמרה לה מה שבעלי יקבע זהו זה. היא הייתה מתקשרת לבת שלי ואומרת לי שזה יהיה נטל על אימא אם נבוא.

ש.        שאר האחים לא אמרו לך כלום?

ת.         לא.

ש.        מערכת היחסים בינכם לא השתנתה במשך כל השנים?

ת.         לא.

ש.        גם אחרי שאבא נפטר?

ת.         נכון היה  100%.

ש.        אני רוצה להפנות לסעיף 39 לתצהירך "חלה תפנית בהתנהגות של צ' ואחיי כלפי, הדבר בא לידי ביטוי בהתנגדות אחיי להגעתי בסופי שבוע ובחגים לשהות עם אימי בתירוץ שיש עזרה של העובדת הפיליפינית". אז לפני כן אמרת חוץ מצ' כל האחים ממוצע 100 ושהם לא הפריעו לך לבוא ולא הייתה התנגדות. למה להאמין – למה שכתוב בתצהיר בשבועה או מה שאתה אומר עכשיו ?

ת.         אני אומר שוב, הכל היה תקין.

ש.        אז למה בסעיף 39 אתה מציין תפנית שחלה לא בין צ' אלא גם תפנית של האחים?

ת.         אני אמרתי שהאחים היו באים והיינו נפגשים כל חג" (עמ' 36 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 15- עמ' 37, ש' 8).  

 

  1. במצב דברים זה, בו הנתבע עצמו מודה כי טענתו בנוגע להשפעה בלתי הוגנת נסמכת על תחושותיו והשערותיו בלבד ומשאין בנמצא ראיות ישירות לקיומה של השפעה זו, על הנתבע להניח בפני בית המשפט כמות ראיות נסיבתיות משמעותית שממנה עולה מסקנה מבוססת וממשית לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

 

  1. במקרה דנן, לאחר בחינת טענות הנתבע ובשים לב למבחנים שהותוו בפרשת מרום אשר מסייעים לבית המשפט לעמוד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת – לא מצאתי כי הנתבע הצליחו להרים את הנטל להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעים ו/או של התובעת 2 על המנוחה, ואלו טעמיי;

 

 

 

מבחן התלות והעצמאות:

 

  1. כאמור לעיל, הדגש במבחן זה הוא על עצמאות המצווה מבחינה שכלית הכרתית. בענייננו, כפי ששנינו לעיל, המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה.

 

  1. בנוגע למצבה הפיזי של המנוחה - מהתיעוד הרפואי שהוגש עולה כי לעת עריכת הצוואה המנוחה היתה מוגבלת מבחינה פיזית, אולם עדיין יכלה להתנייד ולתפקד במידה מסוימת באופן עצמאי. באומדן הסיעודי שבוצע למנוחה ביום 11.11.08 קיבלה המנוחה את ציון נורטון 17 המעיד על סיכון נמוך להתפתחות פצעי לחץ. גם ביום 9.3.09 קיבלה המנוחה ציון דומה תוך שצוין בקטגורית רמת עצמאות: "עצמאית". גם בעת קבלתה של המנוחה לאשפוז בבית החולים בילינסון ביום 26.9.09 דווח כי המנוחה מתגוררת בגפה בעזרת מטפלת 24 שעות, כי המנוחה מתהלכת באמצעות הליכון, שולטת על הסוגרים ובבדיקה הגופנית המצב הכללי "משביע רצון" תוך שצוין כי המנוחה משתפת פעולה.

 

  1. עם זאת, לאחר אשפוזה של המנוחה בבית החולים בילינסון שלושה שבועות לאחר עריכת הצוואה בעקבות שבירת האגן וברך שמאל, מצבה של המנוחה מבחינת הניידות הוחמר והיא התקשתה בקימה ובהליכה ונכתב כי המנוחה "מרותקת לביתה" אולם עדיין שלטה על הסוגרים והיתה עצמאית באכילה. כן היתה זקוקה לעזרה בהלבשה ודרבון באכילה (ראו אומדן הערכה סיעודית מיום 7.10.09).

 

  1. בנסיבות אלו, באיזון בין עצמאותה הקוגניטיבית של המנוחה אל מול מוגבלותה הפיזית של המנוחה, אשר הלכה והתדרדרה בעקבות אשפוזה בבית חולים בילינסון שלושה שבועות לאחר עריכת הצוואה, לא מצאתי במבחן זה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת של מי מהתובעים על המנוחה.

 

מבחן התלות והסיוע:

 

  1. בפסיקה קיימת חשיבות מיוחדת לשאלה האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו או שהמצווה הסתייע גם באחרים. בענייננו, על פי עדות הנתבע ושאר העדויות למנוחה היתה מטפלת קבועה 24 שעות אשר היתה אחראית על חלק מפעולותיה היומיומיות של המנוחה וכן בני משפחתה של המנוחה נטלו חלק בטיפול במנוחה עד יומה האחרון.

 

  1. אומנם, אין חולק כי התובעת 2 טיפלה במנוחה ודאגה לכל צרכיה ואף התקיימה תלות מסויימת של המנוחה בתובעת 2. אולם, בפועל ובשים לב לכך שלמנוחה היתה מטפלת צמודה הוכח כי עיקר הסיוע שהעניקה התובעת 2 למנוחה היה בניהול ענייניה הכספיים (ראו עדות התובעת 2 בעמ' 39 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 3-5). סיוע זה החל למצער לאחר פטירת המנוח בהתאם לרצון המנוח בצוואתו (ראו עדות הנתבע בעמ' 36 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 9-10) ולגישת התובעת 2 אף קודם לכן בתקופה שהמנוח היה בחיים. בהקשר זה יצוין כי גם הנתבע הודה כי סיוע זה היה על פי רצון ההורים וכל האחים לרבות הנתבע כיבדו את רצונם ולשיטת הנתבע "הכל התנהל כשורה" (ראו עדות הנתבע בעמ' 36 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 7). יתר על כן, הנתבע הודה כי התובעת 2 לא כפתה את עצמה על ההורים אלא פעלה בהתאם לרצונם (ראו עדות הנתבע בעמ' 31 לפרוט', ש' 23- עמ' 32, ש' 3). כל זאת מלמד כי סיועה של התובעת 2 בניהול ענייניה הכספיים של המנוחה החל שנים רבות לפני עריכת הצוואה ולא נוצר בסמוך לעריכת הצוואה. מעבר לכך, הן התובע 1 והן הנתבע אישרו כי אף הם נהגו לסייע כלכלית למנוחה והנתבע אף הודה כי נהג להעביר סך של 300 ₪ בחודש לצורכי המנוחה (ראו עדות הנתבע בפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 7-8).

 

  1. כמו כן, לשיטת הנתבע, התובעת 2 נהגה להגיע לבית המנוחה אחת לשבוע בימי שני וזאת בדומה לביקורים הקבועים של שאר האחים (ר' עדותו בעמ' 34 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 13-18, עובדה שמחלישה את טענת הנתבע כי התובעת 2 פעלה לבידודה של המנוחה.

 

  1. מעבר לכך, מהתיעוד הרפואי שצורף עולה כי המטפלת הקבועה של המנוחה היתה בקיאה בכל נושא נטילת התרופות של המנוחה, מתן אינפורמציה בעניינים בריאותיים וכן בנוגע לשימוש במכשיר השמיעה של המנוחה, כך שבפועל הן התובעים והן הנתבע לא נדרשו לטיפול פיזי יומיומי במנוחה ומלאכה זו הושארה למטפלת של המנוחה.

 

  1. כן יש להדגיש כי לאורך כל השנים הנתבע לא התריע בזמן אמת על מעורבות יתר של התובעת 2 בחייה של המנוחה ונראה כי המצב לפיו התובעת 2 טיפלה בענייניה של המנוחה היה נוח גם עבורו. עובדה זו מקבלת משנה חשיבות עת הוברר כי הנתבע ידע גם ידע על עצם קיומה של הצוואה (ראו עדותו בעמ' 38 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 23), אולם העדיף שלא לבדוק את חששותיו כביכול בנוגע להשפעה פסולה של התובעים או של התובעת 2 בזמן אמת והדבר מחליש את הטענה כי אכן היתה השפעה שכזו.

 

  1. בענייננו, יש לציין כי הצוואה מחלקת את רכושה של המנוחה בין חמשת ילדיה בחלקים שווים והגם שיש בה כדי להטיב את מצבה של התובעת 2 אין היא מקנה זכויות יתר לתובעת 2, כך שטענת הנתבע כאילו התובעים כולם השפיעו על המנוחה שלא כדין על מנת לקבל נתח שווה בירושה או שהתובעת 2 השפיעה על המנוחה לערוך צוואה המחלקת את רכושה באופן שווה מקבלת משקל נמוך.

 

  1. בשולי הדברים אציין, כי טענת הנתבע בנוגע להיות התובעת 2 אפוטרופוס למעשה של המנוחה הועלתה רק בסיכומים ומהווה בבחינת הרחבת חזית אסורה ולא מצאתי להידרש לה. למעלה מן הצורך, יוער כי דווקא טענה זו מחזקת את המסקנה אודות כשרותה של המנוחה לעת עריכת הצוואה שכן בתקופה שסמוכה לעריכת הצוואה לא היתה כל המלצה מצד הרופאים שטיפלו במנוחה לפיה המנוחה זקוקה לאפוטרופוס או אינה מסוגלת לקבל החלטות באופן עצמאי ואף בכך יש כדי לחזק את הטענה בנוגע לעצמאותה הקוגניטיבית של המנוחה לעת עריכת הצוואה.

 

  1. לסיכום – הגם שהמנוחה היתה תלויה בתובעת 2, תלות זו היתה בעיקר בניהול העניינים הכספיים שלה. מעבר לכך, המנוחה הסתייעה באופן שוטף במטפלת קבועה וכן בילדיה לרבות בסיוע כלכלי חודשי שוטף. מעבר לכך, הנתבע לא התריע בזמן אמת על התנהלות לא תקינה של התובעת 2 במנוחה ובפרט שידע על דבר קיומה של הצוואה, וכל אלה מחלישים את הטענה בנוגע לקיומה של תלות בלעדית של המנוחה בתובעת 2 או במי מהתובעים אשר עשויה להעיד על השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.

 

מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

 

  1. כעולה מעדות הנתבע, גם בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה, המנוחה לא היתה מנותקת מהנתבע ומבני משפחתו והנתבע נהג להגיע לבית המנוחה מידי סוף שבוע באופן קבוע, דבר שאפשר את יציאת העובדת הפיליפינית אשר סעדה את המנוחה לחופשה ואף אפשר לחסוך כסף בגין הצורך בתשלום למטפלת בסופי שבוע (סעיף 37 לתצהירו).

 

  1. כמו כן, הודה הנתבע כי במועד עריכת הצוואה היה קשר שוטף ורציף של המנוחה עם כל ילדיה וכי אלו היו מגיעים לבית המנוחה מידי שבת (ראו עדות הנתבע בעמ' 33 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 28-29). כן הודה הנתבע כי היחסים בינו לבין התובעים היו תקינים והתקיימו בעיקר בבית המנוחה (ראו עדותו בעמ' 34 לפרוט', ש' 1-2).

 

  1. בענייננו, הגם שהנתבע ניסה ליצוג מצג לפיו היה פער בתדירות הביקורים של התובעים לפני ואחרי עריכת הצוואה, נאלץ הנתבע להודות כי התובעים המשיכו לבקר את המנוחה גם אחרי עריכת הצוואה (ראו עדות הנתבע בעמ' 35 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 12-13) וככל שהיה שינוי בתדירות הביקורים לא היה לכך קשר לעריכת הצוואה (ראו עדותו בעמ' 36, ש' 1-2). בהקשר זה יצוין, כי גם בתו של הנתבע, גב' ע' מ', העידה כי הנתבע המשיך לסעוד את המנוחה עד מועד פטירתה (ראו עדותה בעמ' 45 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 10), ללמדך כי הקשר בין הנתבע למנוחה המשיך להתקיים כתמול שלשום חרף קיומה של הצוואה.

 

  1. מהמקובץ עולה כי המנוחה לא היתה מבודדת אלא מוקפת בילדיה ובני משפחתה. בנוסף לכך, מעדויות הצדדים התברר כי לא רק הגישה אל המנוחה היתה פתוחה אלא גם הגישה לצוואות המנוחים לרבות הצוואה נשוא המחלוקת שכן צוואות המנוחה הושארו במזנון בביתה של המנוחה ולפחות לגבי שתי הצוואות הקודמות של המנוחה היתה ידיעה מלאה של הנתבע (ראו עדות התובע 1 עמ' 35 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 12-13; עדות הנתבע בעמ' 38 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 23) ואף בכך יש כדי להעיד כי הצוואה נשוא המחלוקת לא נעשתה בהיחבא או "במחטף" כטענת הנתבע אלא היתה גלויה לכל מי שחפץ היה לראותה.

 

שאלת הגיונה/אי הגיונה של הצוואה:

 

  1. לטענת הנתבע, אחרי הצוואה הראשונה של המנוחה כינס המנוח את כל בני המשפחה והודיע כי בית המגורים "לא ימכר ולא ייגאל", כך שלא ייתכן שהמנוחה ערכה צוואה בניגוד לרצון בעלה ובפרט בשל היותה "אישה מסורתית תימניה", כך לדבריו (ס' 53 לסיכומים). כן לטענת הנתבע, נוסח הצוואה אינו הגיוני שכן הנתבע הוא היחיד מבין ילדי המנוחים שדבק בדת בעוד שאר ילדי המנוחים התרחקו מהדת ולכן בחרו המנוחים להעניק לנתבע את הזכות להמשיך ולהתגורר בביתם וכן לטפל בספרי הקודש. עוד לטענת הנתבע, בעצם שינוי הצוואה הקודמת יש כדי להעיד כי הצוואה נערכה תוך השפעה פסולה של התובעים או התובעת 2 על המנוחה ובניגוד לרצונה.

 

  1. לאחר בחינת טענות הנתבע ובשים לב למכלול הראיות לא שוכנעתי כי יש בשינוי הצוואה ההדדית של המנוחים ובתוכנה של הצוואה נשוא המחלוקת כדי להקים חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת של מי מהתובעים על המנוחה, ואנמק:

 

ראשית, על מנת להצדיק את קיומה של הצוואה השנייה ההדדית טען הנתבע כי מאז ומעולם היה הבן המועדף על המנוחים (עמ' 31 לפרוט', ש' 9-15). דא-עקא, הנתבע לא סיפק כל הסבר ממשי להיותו הבן המועדף והסתפק בתשובה לאקונית לפיה הוריו העדיפו אותו מאחר שנהג לכבד את הוריו (עמ' 31 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 11). יתרה מכך, עיון בצוואה השנייה לא מלמד על העדפה בולטת של הנתבע על פני התובעים שכן גם במסגרת צוואה זו נעשה ניסיון לאזן את ירושתו העודפת של הנתבע בבית המגורים באמצעות חלוקת תמורת דירתו של הנתבע בהרצליה וחלוקת כספי הבנק לתובעים בלבד ולא לנתבע. 

 

שנית, טענת הנתבע כי לאחר הצוואה הראשונה התקיים מפגש משפחתי במסגרתו הודיע המנוח כי בית המגורים "לא ימכר ולא יגאל" וכי דברים אלו עמדו ביסוד עריכת הצוואה השנייה הדדית, לא הוכחה. ראשית, דברים אלו נעלמו מעדותו של הנתבע בבית המשפט. שנית, התובע 1 אשר הובא לעדות מטעם הנתבע הכחיש את דבר קיומו של האירוע (עמ' 33 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 26 - עמ' 34, ש' 11). שלישית, למעט בתו גב' ע' מ' לא הביא הנתבע עדות נוספת אשר תתמוך בקיומו של מפגש זה. רביעית, גרסת גב' ע' מ' בנוגע לנסיבות שהובילו לשינוי הצוואה הראשונה של המנוח (שלא צורפה) ועריכת הצוואה השנייה מעוררת תמיהות שכן לא ניתן כל הסבר מדוע התמהמה המנוח במשך שנים רבות לאחר שגילה כביכול את הטעות בצוואתו הראשונה עד שתיקן טעות זו במסגרת הצוואה השנייה. כשנשאלה גב' ע' מ' על כך ענתה תשובה מתחמקת ולא עניינית (ראו עדותה בעמ' 46 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 22-23). 

 

שלישית, בתימוכין לטענתו כי המנוח לא רצה שבית המגורים יימכר הביא הנתבע לעדות את מר ת', אולם לא מצאתי בעדות זו כדי לסייע לנתבע בכל הנוגע לבירור רצון המנוחה לשנות את צוואתה שלה שכן מר ת' אישר שכלל לא ידע על צוואת המנוחה וכפועל יוצא אף לא ידע מדוע בחרה המנוחה לערוך צוואה חדשה תוך שינוי צוואתה הקודמת. כך מתוך עדותו:

 

"ש. אתה אומר שי' סיפר לך היא לא סיפרה לך.

ת. נכון וגם לא שאלתי אותה.

ש. ז"א התקשורת בינך לבין נ' לא הייתה אישית שהיא תבוא ותספר לך דברים.

ת. אני גם מטבעי לא שואל שאלות. גם את אחי לא שאלתי הוא אמר לי בעצמו.

ש. אז כל שכן עם נ' שלא נהגתם לשוחח על ענייני רכוש וחלוקה נכון?

ת. נכון" (עמ' 28 לפרוט' הדיון מיום 9.1.14, ש' 14-22).

 

 

 

רביעית, עיון בצוואה מלמד כי המנוחה יצרה הסדר הורשה פשוט וברור לפיו עזבונה יחולק בין חמשת ילדיה בחלקים שווים. לא מצאתי כי מדובר בפעולת הורשה בלתי מסתברת כטענת הנתבע והעובדה כי המנוחה החליטה לשנות את צוואתה הקודמת ברבות השנים בהיותה בדעה צלולה ולהוריש את כל עזבונה לחמשת ילדיה בחלקים שווים אינה כשלעצמה חסרת היגיון ובפרט שקיימת בצוואה ההדדית של המנוחים הוראה מפורשת המתירה לה לעשות כן (סעיף 2 לצוואה).

 

  1. לסיכום – לא מצאתי ממש בטענת הנתבע לפיה בעצם העובדה שהמנוחה ביקשה לשנות את צוואתה הקודמת ולערוך צוואה חדשה במסגרתה ציוותה את עזבונה לחמשת ילדיה בחלקים שווים כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת. טענות הנתבע כי המנוחה לא היתה יכולה לפעול בניגוד לרצון המנוח לא הוכחו וממילא נסתרו לנוכח הוראת סעיף 2 לצוואה המתירה לכל אחד מהמנוחים את האפשרות לשנות את צוואתו. כמו כן, לא מצאתי בעדות מר ת' אשר מעולם לא שוחח עם המנוחה על צוואותיה ואף לא בעדות הגב' ע' מ' אשר כשלעצמה עוררה תמיהות כדי לתמוך בגרסת הנתבע בעניין זה.

 

 

שאלת נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות התובעת 2 בעריכתה:

 

  1. בענייננו, יש מקום לבחון את נסיבות עריכת הצוואה ושאלת מעורבות התובעת 2 בעריכתה אם במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואם כעילה העומדת בפני עצמה.

 

  1. ביסוד הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 2500/93 בעניין שטיינר לעיל; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה (3) 837). הסעיף קובע שלושה מצבים חלופיים בהם תיפסל הצוואה בגין מעורבות הזוכה בעריכתה, ואלו הם: הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה; הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה; הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

 

  1. בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות אשר ניתנה לחלופות השונות בסעיף 35 לחוק הירושה. בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתה תוך שנקבע כי פעולות הזוכה, ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכת הצוואה, לא יפלו בגדרו (ראו ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד (1) 19, 30 (להלן: "פרשת בוטו"), הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש באופן רחב ובפרשת בוטו הגדיר אותו בית המשפט כ"עילת עוללות". במסגרת זו הרחיב בית המשפט את הביטוי והחילו גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כך, נקבע, כי גם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה (ש' שוחט, פגמים בצוואות, בעמ' 354-355).

 

  1. יצוין, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר (ע"א 160/80 עניין בנדל לעיל). השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב תק-על 2004 (4) 154).

 

  1. לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שהשפעה, אלא הליכי עריכתה. השפעה אפשרית נלמדת מהשתתפות בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502).

 

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

 

  1. לטענת הנתבע, התובעת 2 נטלה חלק פעיל בעריכת הצוואה באופן שיש בו כדי להביא לבטלותה; כך, לטענת הנתבע, התובעת 2 הגתה וארגנה את כל התהליך המורכב של שינוי הצוואה ועריכת הצוואה החדשה לרבות בחירת עורך הדין, איתור המסמכים הרלבנטיים הנדרשים לעריכת הצוואה, איתור רופא שיבדוק את המנוחה ויגיש חוות דעת, תיאום עם הרופא במועד החתימה על הצוואה, הסעת המנוחה לבדיקה אצל פרופ' אדונסקי במועד החתימה על הצוואה, מתן תשלום לפרופ' אדונסקי ולעורך הצוואה, ועוד. כמו כן, לטענת הנתבע, גם הצוואה הראשונה של המנוחה נעשתה תוך מעורבות והשפעה בלתי הוגנת של התובעת 2 כפי שהעידה בתו גב' ע' מ' שהיתה נוכחת במועד החתימה על צוואה זו וראתה את המתרחש. בנוסף, לטענת הנתבע, קיימות נסיבות נוספות אשר מעלות תמיהות בתהליך עריכת הצוואה. כך, למשל, אף אחד מהנוכחים במועד עריכת הצוואה לא נתן את דעתו למכשיר השמיעה לו נזקקה המנוחה ובפרט כשמדובר במכשיר גדול ובולט; המנוחה חתמה על נוסח צוואה שהוכן מבעוד מועד ללא אפשרות לערוך בו שינויים; הצוואה נחתמה בחתימת אצבע של המנוחה למרות שהמנוחה ידעה לחתום את שמה ושתי הצוואות הקודמות אף נחתמו בחתימת שמה; ולצוואה האחרונה צורפה תעודת רופא בניגוד לצוואות הקודמות ויש בכך כדי להעיד על פגם בכשרותה של המנוחה לערוך צוואה.

 

  1. ייאמר מעתה, בנסיבות דנן, מצאתי כי התובעת 2 היתה מעורבת בהליך עריכת הצוואה. על כך העיד התובע 1 באופן מפורש (ראו עדותו בעמ' 38 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 1-9) וגם התובעת 2 לא הסתירה את מעורבותה בנושא הצוואה אם כי טענה שמעורבות זו היתה מכוח היותה "בתה" של המנוחה ולא מעבר לכך (ראו עדותה בעמ' 52 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 26). בנסיבות אלו, עלינו לבחון האם מעורבות התובעת 2 בעריכת הצוואה מגיעה לכדי למעורבות פסולה שיש בה כדי לבטל את הצוואה, אם לאו.

 

  1. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הראיות ועדויות הצדדים שוכנעתי כי מעורבות התובעת 2 בעריכת הצוואה לא היתה בכמות ובאיכות שיש בהן כדי להביא לבטלות הצוואה על פי מבחני הפסיקה. להלן יפורטו הנימוקים העומדים ביסוד החלטתי זו.

 

  1. אכן, עדות התובעת 2 לא היתה נקייה מספקות ואף נתגלו בה תמיהות. כך, למשל, עלתה אי בהירות בנוגע להימצאות מסמך הסיכום הרפואי שערך פרופ' אדונסקי: תחילה העידה התובעת 2 כי מסמך זה נמצא בתיק הרפואי של המנוחה, אולם לאחר מכן שינתה את גרסתה וטענה כי כל מה שקיבלה היה מסמך תעודת הרופא בלבד; כך גם בנוגע לביצוע התשלום לעורך הצוואה: תחילה טענה התובעת 2 כי המנוחה היא זו ששילמה לעורך הצוואה באמצעות כספים שהיו בידיה, אולם לאחר מכן הודתה כי היא זו ששילמה לעורך הצוואה על פי מצוות המנוחה; כך בנוגע לגרסת התובעת 2 לפיה גב' נ' אמו של עורך הצוואה יצרה עמה קשר בעת הפגישה הראשונית בביתה של המנוחה לצורך קבלת הפרטים הנדרשים בצוואה אינה מתיישבת עם האמור בתשובתו של עורך הצוואה לפיה אמו לא היתה מעורבת בתהליך עריכת הצוואה ואף לא זכור לו שהגיעה עמו לבית המנוחה (ראו תשובתו לשאלה 1 מיום 29.9.14). אומנם, עורך הצוואה לא שלל את האפשרות שאמו אכן הגיעה לבית המנוחה וכל שטען שהדבר "אינו זכור לו", אולם יש בכך כדי להעלות תמיהות בגרסת התובעת 2.

 

  1. עם זאת, חרף התמיהות בעדותה של התובעת 2 לא הוכח כי התובעת 2 היתה היוזמת והמתכננת של שינוי הצוואה. נהפוך הוא. מעדויות עורך הצוואה ופרופ' אדונסקי עולה בבירור כי המדובר היה ברצונה של המנוחה בלבד. כמו כן, כנלמד, עיקר מעורבותה של התובעת 2 בעריכת הצוואה היה בשלבים המקדמיים והטכניים של עשיית הצוואה, כגון: המצאת המסמכים רלבנטיים לצורך השלמת הפרטים בצוואה, איתור רופא מומחה שיערוך את הבדיקה למנוחה, העברת כספים למנוחה לצורך תשלום לפרופ' אדונסקי וכן תשלום לעורך הצוואה על פי בקשת המנוחה.

 

  1. ודוק, כל הפעולות הנ"ל הוכרו בפסיקה ככאלו שלא מקימות מעורבות פסולה המגיעה לכדי "נטילת חלק" בעריכת הצוואה כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה. כמו כן, בענייננו יש לבחון פעולות אלו תוך התייחסות לנסיבות הספציפיות הקיימות בעניינה של המנוחה, כמפורט להלן:

 

  • אומנם, הוכח כי התובעת 2 היתה מעורבת בהעברת מסמכים הנדרשים לצורך השלמת הפרטים בנוסח הצוואה, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי המדובר בנתונים טכניים אשר ניתן היה לקבלם מעיון בצוואות הקודמות שערכה המנוחה. מעבר לכך, לטענת התובעת 2 מסמכים אלו היו מצויים במגירה בבית המנוחה ביחד עם כל שאר צוואות המנוחים, כך שלא נדרשה מעורבות רבה על מנת לספק נתונים אלו. בע"א 2500/93 בעניין שטיינר לעיל לא ראה בית המשפט בעובדה שהנהנית הביאה את המצווה לעורך הדין שטיפל בעבר בעניינה, ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקק להם לצורך הצוואה, משום נטילת חלק בעריכת הצוואה. נפסק, כי נטילת חלק בעריכת הצוואה תחול רק מזמן הפגישה עם עורך הדין או עם אדם אחר המנסח אותה. שיחות מקדימות, מתן עצות בקשר לעשיית הצוואה, וכן ייזום רעיון הצוואה, לא יוכרו כנכנסים למסגרת של נטילת חלק בעריכת הצוואה וכדי לפסול את הוראות הצוואה, יהא צורך להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ראו: שוחט, גולדברג, פלומין דיני ירושה ועזבון, מהדורה שישית, בעמ' 111 והאסמכתאות המפורטות שם). בענייננו, כמפורט לעיל, לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת של התובעת 2 על המנוחה, כך שלא מצאתי בפעולה זו כדי להוות בבחינת "נטילת חלק" בעריכת הצוואה.

 

  • הגם שהוכח כי התובעת 2 פעלה לאיתור רופא שיבדוק את המנוחה עובר לעריכת הצוואה, לא שוכנעתי כי יש בכך כדי להעיד על התנהלות לא תקינה. בהקשר זה מקובלת עלי גרסת התובעת 2 לפיה הצורך בתעודת רופא עובר לחתימה על הצוואה היה מאחר שמדובר במסמך משמעותי וחשוב ו"מפני שאמא שלי כבר התבגרה ואימא שלי הזדקקה למכשירים לאוזניים ולאימא שלי היו עליות ומורדות" (עמ' 45 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 22-23), והדבר נזקף לזכות ולא לחובה. מעבר לכך, לא מצאתי כטענת הנתבע כי פרופ' אדונסקי נבחר בשל קרבתו לתובעת 2 או לאשת התובע 4, וטענות אלו נדחו על ידי כמפורט בהרחבה לעיל.

 

  • אומנם, הסתבר כי התובעת 2 היתה מעורבת בצורה כזו או אחרת בתשלום שכ"ט של פרופ' אדונסקי ועורך הצוואה, אולם גם בכך לא מצאתי טעם לפגם ובפרט משהוברר כי בכל הנוגע להיבטים הכספיים סייעה התובעת 2 למנוחה עוד לפני עריכת הצוואה וסיוע זה לא נוצר "יש מאין" במועד עריכת הצוואה. בע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ג מג (3) 586 סירב בית המשפט להחיל את סעיף 35 לחוק הירושה אף על פי שעורך הדין שערך את הצוואה הוזמן על ידי הנהנה אשר מסר לו את תוכן הוראותיה והנהנה אף שילם לו את שכר טרחתו. כך, גם בענייננו, בשים לב לנסיבות הנוהגות בעניינה של המנוחה, לא מצאתי כי יש בעובדה זו כדי להעיד על "נטילת חלק" בעריכת הצוואה.

 

  • לא הוכח כי התובעת 2 הסיעה את המנוחה לבית האבות אחוזת בית במועד עריכת הצוואה ואף לא מצאתי טעם לפגם בכך כי התובעת הגיעה למוסד זה במועד עריכת הצוואה, והכל בכפוף למפורט לעיל ולהלן כי שוכנעתי שהתובעת 2 לא היה נוכחת במעמד בדיקת המנוחה ובמעמד החתימה על הצוואה.

 

  1. בענייננו, וזה העיקר: הוכח כי במועדים המשמעותיים ביותר לעריכת הצוואה והחתימה עליה התובעת 2 לא היתה נוכחת ביחד עם המנוחה והיה קשר ישיר בין המנוחה לבין עורך הצוואה ופרופ' אדונסקי שהיה גם העד לצוואה: הוכח כי התובעת 2 לא היתה נוכחת בפגישה הראשונית של עורך הצוואה עם המנוחה בה הביעה המנוחה את רצונה לשנות את צוואתה ולערוך צוואה חדשה; הוכח כי התובעת 2 לא היתה נוכחת בעת הבדיקה של פרופ' אדונסקי לצורך בחינת כשרותה לערוך צוואה; והוכח כי התובעת 2 לא היתה נוכחת במעמד הקראת הצוואה והחתימה עליה בפני עורך הצוואה ופרופ' אדונסקי ששימש כעד לצוואה.

 

  1. בע"א 2098/97 בעניין בוסקילה לעיל אשר נסיבותיו היו חמורות יותר מאשר בענייננו, לא ראה בית המשפט בעובדות שהזוכה ליווה את המנוחה למשרדו אל עורך הדין, ציין בפניו כי המנוחה מעוניינת להעביר אליו את כל רכושה, וזאת כאשר המנוחה עצמה מתקשה לבטא בפני עורך הדין את רצונה ובכך שהזוכה אף נכח עת הגיעו העדים לחתום על הצוואה משום מעורבות יתר פעילה כדי "נטילת חלק". עם זאת, מדגיש בית המשפט שעורך הדין שוחח עם המנוחה ביחידות וניסה להבין ממנה מה רצונה והזוכה יצא מן החדר בעת שנחתמה הצוואה בפני שני העדים. הטעם לכך הוא, שבשלבים המכריעים של עשיית הצוואה לא היה המערער מעורב. לדעת הנשיא ברק בפרשה זו, אין ליתן לסעיף 35 לא פירוש מרחיב ולא מצמצם, שכן אין הם אמות מידה לפרשנותו אלא תוצאת הפרשנות, ולכן יש לפרשו לפי תכליתו ועל פי נסיבות המקרה. כמו כן, בע"א 851/76 בעניין בנדל לעיל, נפסק כי אם המצווה נפגש עם עורך הדין ומוסר לו את הוראותיו, ניתן לרוב לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכתה, שכן שיקול דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירוע העבר לבין פעולתו של עורך הדין ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה.

 

  1. גם בנוגע לתמיהות הנוספות שהעלה הנתבע בתהליך עריכת הצוואה, לא מצאתי ממש, ואפרט: ראשית, בנוגע למכשיר שמיעה - מששוכנעתי כי המנוחה היתה מסוגלת לנהל שיחה ותקשרה עם הסובבים אותה ובפרט במועד הבדיקה והחתימה על הצוואה (ראו בהרחבה האמור בסעיפים 56 ו-62 לעיל) לא מצאתי כי יש בנתון זה כדי לפגום בתהליך עריכת הצוואה; שנית, בנוגע לנוסחה של הצוואה - עסקינן בצוואה ברורה ופשוטה למדי, כך שלא מצאתי טעם לפגם בכך שלא הועברה טיוטה למנוחה עובר לחתימה על הצוואה וכן בעובדה שהמנוחה לא ראתה את נוסח הצוואה לפני בדיקתה על ידי פרופ' אדונסקי ובפרט משהוכח כי פרופ' אדונסקי בדק את רצונה של המנוחה לערוך צוואה ומשהוכח כי עורך הצוואה הקריא למנוחה את הצוואה עובר לחתימה עליה. שלישית, בנוגע לטביעת האצבע של המנוחה –משקבעתי כי המנוחה היתה כשירה לערוך צוואה לא מצאתי ליתן לכך משקל ממשי ובפרט משהנתבע עצמו הודה כי המנוחה היתה מסוגלת לחתום את שמה. ולבסוף, בנסיבות דנן, לא מצאתי לזקוף את צירוף התעודה הרפואית לצוואה לחובה אלא לזכות ובפרט לנוכח חשיבות מסמך הצוואה ומשהוברר כי המנוחה אכן סבלה מירידה קוגניטיבית לעת עריכת הצוואה.

 

  1. סיכומו של דבר, שוכנעתי כי התובעת 2 היתה מעורבת בתהליך עריכת הצוואה, אולם לא מצאתי כי מעורבות זו מגיעה לכדי "נטילת חלק" בעריכת הצוואה כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה. מסקנתי זו מתבססת על כך שבמועדים המשמעותיים לעריכת הצוואה התובעת 2 לא היתה נוכחת ביחד עם המנוחה ונוצר קשר ישיר בין המנוחה לבין עורך הצוואה והעד לצוואה (אשר בדק את המנוחה קודם לכן) וכי במועדים אלו הביעה המנוחה את רצונה באופן מלא וברור. לראייה - עורך הצוואה ופרופ' אדונסקי שקיימו עם המנוחה קשר ישיר העידו כי המנוחה הביעה את רצונה באופן ברור ומלא במועד עריכת הצוואה, עובדה שמשתלבת היטב עם שאר הממצאים הרפואיים שהוגשו לתיק.

 

 

תמיהות ותהיות בהתנהלות הנתבע:

 

  1. למסקנתי דלעיל, יש לצרף את התנהלות הנתבע ואת העובדה כי עדותו של הנתבע היתה מגומגמת, מהוססת ולא עקבית ואף בה נתגלו סתירות ותמיהות רבות שיש בהן כדי לפגום באמיתות גרסתו (ראו בהרחבה גם בסעיפים 65-66 לעיל).

 

  1. בפרט אבקש לציין את התנהלות הנתבע "בזמן אמת" בכל הנוגע לדבר קיומה של הצוואה. תחילה אציין כי הנתבע לא הכחיש כי ידע על דבר קיומה של הצוואה לפני פטירת המנוחה, אלא שטען כי לא היה מוכן לדון בצוואה זו כל עוד המנוחה היתה בחיים (ראו עדות הנתבע בעמ' 39 לפרוט', ש' 29). שנית, דבר ידיעתו של הנתבע על קיומה של הצוואה מאיין את הטענה לפיה הצוואה נערכה כביכול בהיחבא או נעשתה "בחטף" ו/או באמצעות מעורבות פסולה של התובעת 2 שכן הנתבע הודה כי התובעת 2 רצתה ליזום פגישה עם כל האחים על מנת לשוחח על הצוואה וכי הנתבע הוא שסירב לכך (ראו עדותו בעמ' 38 לפרוט', ש' 17- עמ' 40 לפרוט', ש' 16). שלישית, התובע 1 העיד כי כל האחים ידעו על הצוואה וכי הצוואה היתה נגישה לכל האחים עוד בחייה של המנוחה, ואף בכך יש כדי להחליש את הטענה כי הצוואה נערכה באופן לא תקין עד כי היה צורך להסתירה. בעניין זה ראו דבריו של התובע 1:

 

"ש.       לגבי הצוואה מ – 2009 – אתה סיפרת שידעת על הצוואה. מישהו מכל האחים ידע על הצוואה או שרק אתה ידעת?

ת.         כולם

ש.        ד' גם ידע?

ת.         כן

ש.        לפני שאימא נפטרה – ד' ידע על הצוואה?

ת.         כן

ש.        איפה הייתה הצוואה?

ת.         יש לנו מזנון – אז צ' שמה את זה במזנון, אני שאלתי אותה איפה זה היא אמרה שזה במזנון

ש.        וד' ידע שזה במזנון?

ת.         כן

ש.        בבקשה של ד' הוא מספר שהייתם נפגשים פעם בשבועיים והוא ביקש להזמין אותך דווקא מכל האחים כי אתה כביכול הסתרת את הצוואה ממנו.

ת.         אני לא מסתיר מאף אחד. שהיינו נפגשים היינו מדברים על חנות ירקות, על הירקות, על מחירים

ש.        דברים סתמיים?

ת.         הייתי מגיע פעם בשבועיים והיינו מדברים על הא ועל דא.

ש.        זה נכון שבעצם לא הסתרת כי הוא ידע על הצוואה נכון?

ת.         מה יש להסתיר, גם אמרתי לו שהצוואה שם, גם אמרתי לו שצ' סיפרה לי על הצוואה שהיא  במזנון

ש.        ואז אתה בעצם סיפרת לד' על קיומה של הצוואה שנמצאת במזנון ועוד לפני שאימא נפטרה?

ת.         כן

ש.        ז"א אם ד' מעלה טענה שב – 30 רק נודע לו על הצוואה –ה אם זה נכון שזה שקר?

ת.         ב – 30 רק נודע לו ? הייתה מהומה על הדבר הזה, אני לא התערבתי בכל הוויכוח, אמרתי שאני לא רוצה שמחר יגידו שאני אלים, שהיה מכות. אני לא רציתי להיות בעסק הזה.

ש.        בעצם אתה אומר שהוא ידע על הצוואה לפני פטירת האימא

ת.         כן – כולם ידעו

ש.        מי זה כולם?

ת.         כל האחים שלי" (עמ' 34, ש' 22- עמ' 35, ש' 24). 

 

רביעית, הנתבע לא הביא לעדות את מי מהנוכחים שהיו באירוע השלושים לפטירת המנוחה על מנת להבהיר את מהות הוויכוח שנתגלע בין האחים בקשר לצוואה. בהקשר זה יצוין כי גרסת התובע 1 בנוגע לתוכן הדברים שנאמרו במועד זה היתה שונה בתכלית השינוי מגרסת הנתבע וכי לדברי התובע 1 הוויכוח התלהט לא בגלל שהנתבע גילה לראשונה את הצוואה, אלא בגלל שהנתבע ובני משפחתו רצון לשנות את תוכן הצוואה כפי שעותרים כיום (ראו עדות התובע 1 בעמ' 36 לפרוט' הדיון מיום 10.2.14, ש' 24-27). ולבסוף, טענת הנתבע כי לתובעת 2 היה מניע פסול לפעול לשינוי הצוואה שכן לא היתה שבעת רצון מקיומה של הצוואה ההדדית של המנוחים אינה עומדת בקנה אחד עם העובדה שבפועל הצוואה נשוא המחלוקת נערכה שנים רבות לאחר פטירת המנוח ולנוכח טענת הנתבע כי לאורך כל אותם שנים היתה השפעה פסולה של התובעת 2 על המנוחה.

 

  1. כמו כן, אבקש לציין את התנהלות הנתבע ובני משפחתו בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה השנייה ההדדית. דווקא גרסת בתו של הנתבע אשר הודתה כי היא זו שהפנתה את תשומת לבו של המנוח לטעות כביכול שחלה בצוואה הראשונה ולכך שהנתבע לא יהיה מסוגל לשלם לתובעים את תמורת בית המגורים אותו ביקשו ההורים להוריש לו מאחר ששווי בית המגורים של המנוחים גבוה משווי הבית בו התגורר הנתבע בהרצליה מעוררת תמיהות רבות בנוגע למעורבותה של בתו של הנתבע בעריכת הצוואה השנייה ויש בה כדי להעמיד בספק את טענות הנתבע כיום כי רצונם של המנוחים היה שיקבל את בית המגורים באופן בלעדי ו/או חלק עודף בירושה. בהקשר זה אציין כי טענות הנתבע בנוגע למעורבות פסולה של התובעת 2 בנוגע לצוואה הראשונה של המנוחה לא הוכחה וכפי שקבעתי לעיל מן הראוי היה שהנתבע יזמן עדים נוספים ורלבנטיים בעניין זה על מנת לתמוך בטענתו, אולם זאת לא עשה. 

 

  1. לסיכום - הלכה פסוקה היא כי אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או בחשד למעורבות בצוואה. יש צורך בהוכחות של ממש לקיומה של השפעה ו/או מעורבות שכזו. הגם שמצאתי כי התובעת 2 היתה מעורבת בעריכת הצוואה נחה דעתי כי פעולותיה של התובעת 2 בכל הנוגע לצוואה לא הגיעו לכדי "נטילת חלק" בעריכת הצוואה כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה. כמו כן, מצאתי בעדותו של הנתבע תמיהות ותהיות רבות שיש בהן כדי להחליש את טענותיו בנוגע לאי תקינות תהליך עריכת הצוואה ובפרט לאור התנהלותו בזמן אמת. בנסיבות אלו, משקבעתי כי המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה ובשקלול כל שאר הנתונים נחה דעתי כי הצוואה נעשתה מתוך רצונה האמיתי, העצמאי והחופשי של המנוחה.

 

 

טענת ההסתמכות של המנוח והנתבע על הצוואה השנייה ההדדית:

 

  1. לטענת הנתבע, יש להורות על בטלות הצוואה מאחר שהיא מתעלמת באופן מוחלט מרצונו של המנוח לרבות הסתמכותו של המנוח על הצוואה הדדית שערכו המנוחים ביום 8.6.97. כן לטענת הנתבע הצוואה מתעלמת מאינטרס ההסתמכות של הנתבע ואשתו על צוואה זו ובפרט לנוכח חתימתם על כתב ההתחייבות הבלתי חוזר לטובת התובעים להעברת דירתם בהרצליה לידי התובעים.

 

  1. לאחר שבחנתי את טענות הנתבע ובשים לב לפסיקה הנוהגת מצאתי כי דין טענות אלו להידחות, ואפרט:

 

  1. השאלה האם אדם רשאי לבטל צוואה הדדית עליה חתם ובאילו תנאים מוסדרת בסעיף 8א לחוק הירושה אשר חוקק במסגרת תיקון מס' 12 בשנת תשס"ה – 2005. הוראות סעיף 8א לחוק הירושה חלות רק על צוואות אשר נחתמו לאחר התיקון. בענייננו, הצוואה השנייה ההדדית נחתמה בשנת 1998, ומשכך חל עליה הדין שהיה בתוקף לפני התיקון משנת 2005.

 

  1. שאלת זכותו של בן זוג שחתם על צוואה הדדית לשנות את צוואתו אל מול אינטרס ההסתמכות של בן הזוג השני נדונה בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון פ"ד נג (5) 703 (להלן: "פרשת מלמד"). בפסק דין זה קבע כב' הנשיא (בדימ') ברק כדלקמן:

 

"8. כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו – בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם – בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעורר קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (ראו: ע"א 245/86 אנגלמן נ' קליין [5], בעמ' 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר [6], בעמ' 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [7]; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [8]). גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. כצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת-דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחר בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת והדדית? ... ייתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא בתום-לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי)).

 

  1. סברנו כי שאלות אלה ואחרות מצדיקות דיון בפנינו. דא עקא, כי עיון נוסף בצוואה שנערכה בין הצדדים מגלה כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק דיון זה. כוונתי הינה להוראת סעיף 5 לצוואה – המופיעה בניסוח זהה בשתי הצוואות (זו של ויקטוריה מלמד וזו של ישראל מלמד) – הקובעת לאמור:

 

"הנני קובעת במפורש כי אני רשאית בכל עת שארצה, לבטל ו/או לשנות את צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני. כל שינוי כזה יהיה מחייב במידה וייעשה בכתב ובנוכחות עדים כנדרש עפ"י דין".

 

הוראה זו קובעת במפורש כי כל מצווה שומר לעצמו את הכוח לבטל בכל עת את צוואתו או לשנותה. דומה שהחיבור "בכל עת" משתרע על פרק הזמן שמעת עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה, ואין הוא מוגבל אך ל"עת" אשר ממועד עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה המשותף וההדדי. נמצא כי כנגד אינטרס ההסתמכות המצוי לכאורה בידי מצווה בצוואה משותפת והדדית ביחסיו עם המצווה האחר, באה הודעה מפורשת אשר נכללה בצוואה ולפיה חרף ההדדיות נשמר כוחו של כל אחד מהמצווים לשנות מצוואתו. לדעתי, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי בצוואה משותפת והדדית יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווה – שאלה, שכאמור, מבקש אני להשאירה בצריך עיון – הגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה במקום שהמצווים צפו את האפשרות של ביטול הצוואה או שינויה, ונקטו צעדים מתאימים, בגדרי הצוואה, כדי להסדיר עניין זה. הנה-כי-כן, אין מנוס מהמסקנה, כי ויקטוריה מלמד היתה רשאית לשנות את צוואתה (הראשונה), ואין דבר בדיני הצוואה המשותפת וההדדית המונע זאת ממנה".

 

מהדין אל הנדון:

 

  1. בסעיף 2 לצוואה השנייה של המנוחה מיום 8.6.97 הורתה המנוחה בזו הלשון:

 

"זוהי צוואתי האחרונה, וכל צוואות אחרות קודמות שנעשו על ידי, ובפרט זו מיום 9 מאי 1994 הינן בטלות ומבוטלות. אולם, הנני משאירה לעצמי את הזכות לשנות את צוואתי הנוכחית כולה או מקצתה, להחליפה או לבטלה כליל או חלקית, אם ובכל עת שיעלה רצון מלפני או שאמצא לנכון לעשות כן, אולם עד שלא אעשה כן תהיה צוואתי זו שרירה וקיימת בשלמותה".

 

 

  1. יצוין, כי הוראה זהה מופיעה גם בסעיף 2 לצוואת המנוח מיום 8.6.97.

 

  1. כנלמד, בענייננו, קיימת הוראה מפורשת הדדית המעניקה לכל אחד מהמנוחים את האפשרות לשנות את הצוואה, כך שעל פי ההלכה שנקבעה בפרשת מלמד לעיל לא יכול הנתבע להעלות טענת הסתמכות של המנוח כלפי המנוחה, ויש לדחות טענה זו לגופה.

 

  1. כך גם בנוגע לאינטרס ההסתמכות של הנתבע כזוכה על פי צוואה זו, הרי שטענה זו נדחתה באופן מפורש בפרשת תוך שנקבע כי "גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים" כך, שאף בעניין זה לא יכול הנתבע להעלות טענת הסתמכות בשל היותו זוכה על פי הצוואה הקודמת כלפי הצוואה נשוא המחלוקת.

 

 

סוף דבר:

 

  1. בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל – אני מורה כדלקמן:

 

  • ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוחה – נדחית.

 

  • ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 6.9.09. תוגש פסיקתא לחתימתי.

 

  • הנתבע ישלם לתובעים את הוצאות ההליך בסך 25,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום ואם לא כן – יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

 

  • ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

 

  1. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

  1. ת"ע 8529-02-13, ת"ע 8541-02-13 ות"ע 26116-04-13– ייסגרו.

 

ניתן היום,  י"ז אב תשע"ה, 02 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ