השופט א. ואגו:
הנאשם (יליד 1990), הורשע, בהכרעת דין מפורטת, שניתנה על ידינו, ביום 10.9.15, ולאחר שמיעת הראיות, בעבירה של אינוס המתלוננת, א.מ, ילידת 1992, בנסיבה מחמירה של "גרימת חבלה גופנית", לפי סעיף 345 (ב)(3) של חוק העונשין – תשל"ז- 1977.
החבלה הגופנית שנגרמה למתלוננת, היא קרע בקרום הבתולין.
כתב האישום, שהוגש כנגד הנאשם, ייחס לו עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, ושתי עבירות של אינוס לפי סעיף 345 (ב)(3) של החוק.
בהכרעת הדין נפסק שהוכחו, אומנם, העובדות שנטענו בכתב האישום, ונדחתה גרסת הנאשם לגביהן (גרסה כבושה – ולפיה כל שנעשה היה בהסכמה, כאשר, בתחילה, הכחיש כליל את המפגש עמה), ברם, המאשימה לא עמדה על ההרשעה במעשה מגונה, ואילו ביחס לאישומי האינוס קבענו, שאין מקום ל"פיצול" של האירוע הבודד והממוקד שבלב הפרשה, לשתי עבירות, וכי יש לראות באירוע זה, ועל כך להרשיע הנאשם, כעבירה בודדת של אינוס.
תמצית הפרשה היא בכך, שביום 21.9.12, לפנות בוקר, לאחר שהנאשם והמתלוננת, שעמה יש לו היכרות מוקדמת, בילו בנפרד, במועדון, בעיר מגוריהם, ולאחר שהמתלוננת שתתה משקאות אלכוהוליים, היא ביקשה שייקח אותה לביתה, והוא ניאות לעשות זאת, תוך שימוש ברכב של חבר, שמפתחותיו היו בידיו. במהלך הנסיעה עצר הנאשם את הרכב, המתלוננת עברה למושב האחורי, והשניים התנשקו והתגפפו, בהסכמתה. ברם, הנאשם כפה עצמו עליה, שלא בהסכמתה, כאשר הוריד את מכנסיה ותחתוניה, ניסה להחדיר את איבר מינו לזה שלה, החדיר אצבעותיו לאיבר מינה ואח"כ החדיר את איבר מינו לזה שלה, למרות שביקשה שיעזוב אותה ויחדול, ובאומרה שהיא בתולה, וחרף בכייה, וחדל ממעשיו רק כאשר קיבל שיחת טלפון שבה התבקש להחזיר את הרכב לחברו.
מהכרעת הדין עולה, שמעשה האינוס בוצע, כאשר שני הצדדים היו שתויים, בעקבות צריכת אלכוהול במועדון. שכרותה של המתלוננת הקטינה את יכולתה להתנגד ולהדוף את הנאשם באותו שלב שממנו ואילך חדלה לרצות במגע הפיזי איתו וחדלה להסכים לכך, ואילו אצל הנאשם, פועלו של המשקה היה בכשל בלמיו וריסוניו הפנימיים, כאשר, המשיך, במקום לחדול מיד כאשר הפנים את העדר ההסכמה ומחאת המתלוננת, ובניגוד לרצונה החדיר את אצבעותיו ואת איבר מינו לגופה.
חלק הארי של העובדות הרלוונטיות לא היה במחלוקת ממשית במשפט. ההכרעה המרכזית שנדרשנו לה, התמקדה בעיתוי גילויי והחצנת אי ההסכמה של המתלוננת למעשי הנאשם, ומידת הקורלציה בין עיתוי זה, לבין קבלת שיחת הטלפון, שאין מחלוקת, שמיד בעקבותיה חדל הנאשם מכל מגע עם גופה. קבענו, שהיעדר ההסכמה וגילוי דעתה הנחרץ של המתלוננת בהקשר לכך, קדמו לצלצול הטלפון, הגם שאת משך הזמן אין בידינו לכמת במדוייק, וכן קבענו, שהמעשים שנעשו באותו פרק זמן, במושב האחורי, מסיום המקטע של מגע גופני מוסכם - אותה התנשקות הדדית, ועד לצלצול הטלפון, התבצעו בניגוד להסכמתה ולרצונה של המתלוננת, וכאשר הנאשם ער ומודע לכך. משהנאשם, בהתעלם מרצונה וממחאתה, הפשיטה, החדיר אצבעותיו, ואח"כ את איבר מינו לזה שלה, ומשבמעשיו אלה גרם לקרע שאובחן בקרום הבתולין שלה, התקיימו באמור יסודות עבירת האינוס תוך גרימת חבלה גופנית, שבה הורשע בהכרעת הדין.
לאחר האירוע שתואר לעיל, שבו השניים לקדמת הרכב, והנאשם הסיע את המתלוננת למחוז חפצה, הגם שהצדדים במשפט נחלקו סביב הנקודה המדוייקת שבה היא ירדה מהרכב, בתוככי העיר. מנימוקים שפורטו בהכרעתנו, לא מצאנו, שלמיקום המדוייק שבמחלוקת יש רלוונטיות לקביעות הליבה הנדרשות.
על הנאשם, שהיה כבן 22 בעת האירוע, ונעדר הרשעות קודמות, הוגש תסקיר של שירות המבחן. למדנו מהתסקיר, שהנאשם עלה לארץ בשנת 1994 מאתיופיה, סיים 12 שנות לימוד, ושירת שירות צבאי מלא, לצד עבודה בעבודות מזדמנות. עד למעצרו עבד כמפעיל צמ"ה במחסן, ואף לאחר שחרורו מהמעצר, בתנאים מגבילים, תקופה של כשנתיים וחצי עבד כמלגזן, ובמסגרות התעסוקתיות הללו תפקד באורח תקין וסדיר משפחתו מלוכדת ויציבה. לא היו טענות על הפרת תנאי השחרור או ההגבלות שהושתו עליו לאחר השחרור ממעצר.
הנאשם תיאר בפני שירות המבחן את קשייו להתמודד עם השלכות מעורבותו בפרשה, במישור האישי והמשפחתי, ואת הפגיעה שנגרמה לשמו הטוב ולכבוד המשפחה. הוא הביע רצון לחזור לשגרת החיים וגילה מחוייבות ואחריות כלפי בני המשפחה, שאינו חפץ להוות עבורם נטל.