פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ ואח'

צד ג'- יורופ גולדסטון בע"מ 

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה.

רקע 

1. הנתבעת 1 עוסקת, בין היתר, ביזמות בתחום הנדל"ן (להלן גם: "המזמינה"). לצורך ביצוע עבודות בנייה בפרויקט מסוים אותו יזמה במתחם איירפורט סיטי (להלן: "הפרויקט") התקשרה הנתבעת 1 עם הנתבעת 2, וזו שימשה כקבלן ראשי של הפרויקט. הנתבעת 2 העבירה מפעם לפעם ביצוע חלק מהפרויקט לקבלני משנה, וכך נעשה גם לגבי עבודות אבן שביצוען הועבר על ידי הנתבעת 2 לצד ג' לפי הסכם ביניהן מיום 7.9.2009.

    

2. התובע, יליד X.X.1989, מתגורר ב**, והיה אחד העובדים שביצעו את עבודות האבן בפרויקט. לדברי התובע, הועסק הוא בעבודות אלה על ידי אדם בשם XX, קבלן משנה לעבודות אבן מהכפר XX (להלן: "X"), אשר העסיק בביצוע עבודות האבן בפרויקט עובדים נוספים מחברון או משכם ומהכפר דיר אל אסד שבישראל.

    

3. ביום 30.1.10, יום שבת, עבדו התובע ופועלים נוספים באתר הבנייה, וביצעו עבודות שונות לשם חיפוי הבניין באבן. התובע עמד על הפיגום החיצוני בקומה השלישית והרכיב רשתות ברזל על הקירות החיצוניים, על מנת לאפשר בהמשך את הדבקת אבני החיפוי על הקירות המרושתים. הפועל האחראי על המנוף העלה מטען של אבני חיפוי על הפיגום שעליו עמד התובע, לקראת הדבקתן על הקירות החיצוניים של הבניין בהמשך, ומייד לאחר מכן קרס הפיגום והתמוטט והתובע נפל ארצה ונחבל בצורה קשה (להלן: "התאונה").

    

4. לאור פערים גדולים בנכות שנקבעה לתובע על ידי המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, מונה ד"ר דוד הנדל כמומחה אורטופדי מטעם בית המשפט. על פי חוות דעתו של ד"ר דוד הנדל, נותרה לתובע נכות אורטופדית צמיתה משוקללת בשיעור של 27.3%.

    

5. צד ג' (קבלנית המשנה) לא התגוננה כנגד הודעת צד ג' שנשלחה אליה על ידי נתבעת 2.

    

   טענות התובע

    

6. יש להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ולקבוע כי הנטל מועבר לנתבעות להוכיח כי לא התרשלו, שכן התקיימו תנאי הסעיף.

    

7. הסיבה להתרחשות התאונה הייתה, ככל הנראה, העמסת מטען במשקל יתר על לוחות הפיגום, אשר היה מעבר לכושר הנשיאה של הפיגום עליו עמד התובע. על פי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה"), על הנתבעות הייתה מוטלת אחריות לדאוג לכך כי הפועלים באתר הבנייה יידעו ויישמו את הוראות הבטיחות ולא יעמיסו משקל יתר על הפיגומים.

    

8. אפשרות סבירה נוספת היא שהפיגום קרס עקב כשל, מאחר ומלכתחילה לא היה תקין. הנטל להוכיח מה גרם לקריסת הפיגום מוטל על הנתבעות, והן לא עשו כן אלא הסתפקו בהנחה כי עומס יתר הביא לקריסתו. הפיגום היה חייב בבדיקה לפני תחילת השימוש בו בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה ולא הוכח כי הנתבעות דאגו לכך.

    

9. הנתבעות לא הציגו אישור על רישומו של מנהל עבודה לאתר הבנייה במחלקת הפיקוח על העבודה, וזאת בניגוד לחובתן לעשות כן על פי תקנות הבטיחות בעבודה, והתוצאה היא כי המינוי אינו קיים, כשהאחריות הנובעת מכך מוטלת על שתי הנתבעות.

    

10. גם אם ייקבע כי יש משמעות למינויו של מר נתן גבריאל (להלן: "מר גבריאל") כמנהל עבודה מטעם הנתבעת 2, הרי שהייתה מוטלת עליו אחריות להיות נוכח בזמן ביצוע העבודות, לנקוט צעדים מתאימים על מנת להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו, ולהנחות את העובדים ביחס למותר ולאסור בנוגע לכושר הנשיאה של הפיגום. מנהל העבודה לא נכח בעת ביצוע העבודה הספציפית, ולא הוכח כי ביצע את הפעולות האחרות שנזכרו לעיל. לא הוצגו גם תדריכי בטיחות חתומים על ידי התובע וגם לא על ידי צד ג'.

     

11. הנתבעות לא הוכיחו כי ניתנו הוראות שלא לעבוד בשבת, ולא הציגו מסמכים בקשר לכך.

     

12. חבותה של הנתבעת 1 נובעת גם ממעמדה כבעלים והמחזיקה של החצרים שבהם התרחשה התאונה, כאמור בסעיף 219 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970.

     

13. התנהלות הנתבעות כמפורט לעיל מהווה הפרת חובה חקוקה ורשלנות.

     

14. אין מקום להטלת אשם תורם על התובע, אשר ביצע את עבודתו בהתאם להוראות מעסיקו (שאיים בפיטורין על מי שלא יעבוד בשבת), ואשר לא הייתה לו שליטה על האירוע.

     

15. יש לחשב את אבדן כושר ההשתכרות של התובע כתוצאה מהתאונה על פי השכר הממוצע במשק בישראל, שכן אלמלא התאונה היה ממשיך לעבוד בישראל.

     

16. על הנתבעות לפצות את התובע בראשי הנזק והסכומים הבאים: כאב וסבל - 600,000 ₪; אובדן השתכרות (50%): בעבר - 663,000 ₪; בעתיד - 1,101,440 ₪; אובדן הטבות סוציאליות - 352,888 ₪; עזרה וסיוע מהזולת - 400,000 ₪; הוצאות אשפוז בבית חולים שיקומי בB - 192,000 ₪; הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 80,000 ₪.

     

17. אין מקום לניכוי רעיוני של גמלאות המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: "המל"ל), שכן תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה וקצבת נכות מעבודה נדחתה על ידי המל"ל. זאת ועוד, מאחר ולתובע לא הייתה אשרת עבודה בארץ, הרי שעבר עבירת הסתננות שהיא עבירה מסוג פשע, ולכן בהתאם להוראות סעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") נשללת זכותו לקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי. כמו כן, חובת הניכוי הרעיוני על פי סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין חלה רק כאשר המזיק הוא המעביד, ואילו במקרה דנן הנתבעות אינן המעסיקות של התובע.

     

18. סך הניכוי הרעיוני נמוך מהסך שצוין בחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת 1.

     

    טענות הנתבעות

     

19. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את אחריות הנתבעות.

     

20. הנתבעות לא ידעו על אודות עבודתו של התובע באתר הבנייה ביום שבת, והתובע עבד בשבת על אף איסור מפורש לעשות כן.

     

21. ככל שקיימת אחריות כלשהי לתאונה, מוטלת היא על צד ג' ו/או על X, מעסיקו של התובע, שלא נתבע על ידו. הימנעות התובע לתבוע את מעסיקו פועלת לחובתו.

     

22. עדות התובע באשר לנסיבות התאונה היא עדות יחידה ולא קוהרנטית. התובע לא הביא ראיות לחיזוקה, אף שהעיד כי היו עמו עובדים נוספים באתר הבנייה. הימנעותו מזימונם לעדות פועלת נגדו.

     

23. יש לדחות את טענת התובע לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן התובע טען טענה עובדתית בקשר לנסיבות התאונה, ואין לו יתרון על הנתבעות. כמו כן, מחומר הראיות לא עולה רשלנות מסתברת של מי מהנתבעות, אלא לכל היותר רשלנות של מעבידו של התובע.

     

24. לא הוכחה אחריותה של הנתבעת 1, מזמינת העבודה. בהתאם להוראות סעיף 6(א) לתקנות הבטיחות בעבודה, האחריות למלא אחר הוראות הדין בנוגע לבטיחות בעבודה מוטלת על הקבלן הראשי לביצוע העבודות, דהיינו על הנתבעת 2. כמו כן, בהתאם לסעיף 15 לפקודת הנזיקין, מזמין המתקשר בחוזה עם קבלן עצמאי על מנת שיבצע עבורו עבודה כלשהי, אינו חב בגין עוולה המתרחשת תוך כדי עשיית אותה עבודה, אלא אם כן התקיימו החריגים על פי הסעיף. במקרה דנן לא התקיימו החריגים האמורים.

     

25. לא הוכחה אחריות הנתבעת 1 כבעלים או כמחזיקה במקרקעין, שכן לא הוכח כי היא הבעלים או המחזיקה במקרקעין בהם בוצעו עבודות הבנייה. בנוסף, אפילו הייתה מוכחת עובדה זו, הרי בעל המקרקעין יוצא ידי חובת הזהירות כלפי מבקרים במקרקעין, אם הוא מוסר ביצוע עבודה הדורשת מומחיות לידי קבלן עצמאי מומחה, כפי הנסיבות במקרה דנן.

     

26. הנתבעת 2 פעלה בהתאם לחובתה כקבלנית ראשית בכל הנוגע לבטיחות בעבודה.

     

27. דין הטענה בנוגע לאי רישום מנהל העבודה - דחייה, שכן הוכח כי בפועל מונה מנהל עבודה, אשר אף העיד בבית המשפט. אי הצגת טופס מינוי אינה מעלה או מורידה, משהוכח כי דה פקטו מונה מנהל עבודה. כמו כן, אין קשר סיבתי בין העדר הדיווח הנ"ל לבין התאונה.

     

28. לתובע אשם תורם משמעותי, שכן הסתנן לעבודה ללא היתר עבודה, ומבלי שעבר תדריכים על ידי מנהל העבודה, ועבד בניגוד להוראות ביום שבת, שאינו יום עבודה רגיל, ללא היתר וללא פיקוח של מנהל העבודה.

     

29. ככל שתיקבע אחריות למי מהנתבעות, יש לחייב את צד ג', במלוא הפיצוי.

     

30. יש לדחות את טענת התובע לאי כושר גבוה מזה שנקבע על ידי מומחה בית המשפט. נכותו התפקודית של התובע אינה מונעת ממנו לשוב לעבודה ואף בתחום הבנייה.

     

31. יש לחשב את שכרו של התובע בהתאם לשכר הממוצע ברשות הפלסטינית.

     

32. עמדת הנתבעות באשר לפיצוי המבוקש על ידי התובע בראשי הנזק השונים: כאב וסבל - 100,000 ₪; הפסדי השתכרות: לעבר - 33,000 ₪; לעתיד - 80,000 ₪; אובדן תנאים סוציאליים - 0 ₪ משהתובע הוא תושב שטחים שעבד ללא היתר עבודה בישראל; עזרת צד ג' - 0 ₪; הוצאות אשפוז בבית החולים השיקומי בB – 0 ש"ח, שכן לא היה מקום לאשפוז כה ממושך, והתובע נשאר שם על דעת עצמו; הוצאות רפואיות ונסיעות – 0 ש"ח.

     

33. יש לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל, שכן תביעת התובע למל"ל נדחתה בשל אי שיתוף פעולה לצורך בירור זכאותו. אף צדדים שלישיים יכולים לטעון לניכוי רעיוני.

     

    דיון והכרעה – שאלת החבות

     

    אחריות הנתבעת 1

     

34. תקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה מגדירה "מבצע בניה" כך:

     

    "קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".

     

35. מזמין מוגדר בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה כך:

     

    "מזמין" – בעל הנכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו להתקשר עם קבלנים לביצוע עבודת בניה או בניה הנדסית, כולה או חלקה;

     

36. בנוסף, תקנה 6(א) לתקנות הבטיחות בעבודה מוציאה את המזמין מגדרי "מבצע בניה" אם מינה קבלן ראשי לביצוע העבודה, כדלקמן:

     

    "הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו".

     

37. אין מחלוקת כי הנתבעת 1, היא המזמינה בענייננו, ואין גם מחלוקת כי הטילה את ביצוע פרויקט הבניה על הנתבעת 2.

    לפיכך, מבצע הבניה בענייננו הוא הנתבעת 2 בלבד, ועל הנתבעת 1 אין חלות החובות המוטלות על מבצע הבניה בתקנות הבטיחות בעבודה.

    ר' לעניין זה גם ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל סעיף 11 (10.5.16) (להלן: "עניין והבי").

     

38. התובע טען כי לא הוצג אישור על רישומו של מנהל עבודה לאתר הבנייה במחלקת הפיקוח על העבודה, כי בכך הופרה החובה הקבועה בתקנה 2(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה למסור הודעה על מינוי מנהל עבודה לעבודות הבניה, כי ללא הודעה כזו המינוי אינו קיים, אף אם בפועל היה מנהל עבודה [ע"פ 306/70 טית בית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 52 (1971)], וכי התוצאה היא ש"עפ"י הוראות תקנה 5(ג) במשולב עם הגדרת המונח 'מבצע בנייה' שבתקנה 1 לתקנות האמורות הנתבעת 1 ממשיכה לשאת באחריות לקיום סדרי הבטיחות באתר הבנייה, וזאת למרות מעמדה כיזם".

     

39. תקנה 5(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה קובעת כך:

     

    "לא מינה מבצע הבניה מנהל עבודה... רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה..."

     

    המסקנה ממקרא תקנה זו היא, כי אפילו תתקבל טענת התובע כי לא הוכחה מסירת הודעה כאמור כנדרש בתקנה 2(ב) וכי אי מתן הודעה על מינוי מנהל עבודה כמוה כאי מינויו, אין בכך כדי להטיל על המזמינה אחריות המוטלת על מבצע בניה. משמינתה המזמינה את הנתבעת 2 כקבלן ראשי, הנתבעת 2 היא מבצע הבניה, מוטלת עליה החובה למסור את ההודעה הנקובה בתקנה 2(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה, ואם הפרה חובה זו, רואים, כאמור בתקנה 5(ג), את החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות עליה, כמבצע הבניה, ואין בכך כדי להטיל על הנתבעת 1, המזמינה, את החובות המוטלות על מבצע הבניה.

     

40. התובע טען עוד (במאמר מוסגר...) כי חבות הנתבעת 1 נובעת גם מסעיף 219(א) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל- 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), בהיותה הבעלים והמחזיקה של אתר הבניה. וזו לשונו של סעיף 219(א):

     

    "על כל הפרה, במפעל או בקשר למפעל, של הוראות פקודה זו או תקנה לפיה, יהיה תופש המפעל, – או בעל המפעל, אם האחריות להפרה מוטלת עליו בפקודה זו או לפיה – אשם בעבירה, בכפוף לנאמר להלן".

     

    לא ניתן לקבל טענה זו, לא רק מאחר שמדובר בסעיף הקובע אחריות פלילית, אלא גם מאחר שביצוע עבודות בניה באתר הבניה אינו עונה על הגדרת מפעל, ובנוסף, התובע לא הצביע על הפרה ספציפית שבה האחריות להפרה מוטלת על הבעלים או המחזיק.

     

41. משאין מוטלות על הנתבעת 1 החובות המוטלות על מבצע בניה לפי תקנות הבטיחות בעבודה, ולא נטען לחובות אחרות המוטלות עליה לפי תקנות אלה, ואף לא לפי פקודת הבטיחות בעבודה, לא הפרה היא חובה חקוקה כלשהי הקבועה בפקודה או בתקנות הנ"ל.

     

42. באשר לטענות התובע לגבי התרשלות הנתבעת 1, אציין תחילה כי אין מתקיימים בעניינה התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין להעברת הנטל אליה להוכיח כי לא התרשלה.

    בעניינה של הנתבעת 1 לא התקיימו למצער התנאים השני והשלישי הנדרשים לגבי החלת הכלל של "הדבר מעיד בעד עצמו".

    משמינתה הנתבעת 1 את הנתבעת 2 כקבלן ראשי לביצוע העבודות, לא ניתן לומר כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת 1 הייתה שליטה מלאה עליו (התנאי השני).

    כמו כן, לא ניתן לומר כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה (התנאי השלישי). מאחר שהנתבעת 1 לא הייתה מבצעת הבניה, אין חלות עליה החובות הקבועות בתקנות הבטיחות בעבודה, ואין לומר כי אירוע התאונה בה נפגע התובע מתיישב יותר עם המסקנה שלא נקטה זהירות סבירה.

     

43. בהמשך לאמור לעיל, התובע, שנטל ההוכחה נותר עליו להוכיח את התרשלות הנתבעת 1, לא עמד בנטל זה, ולא הוכיח התרשלות כאמור. ניסיונו לייחס לנתבעת 1 את החובות המוטלות על הנתבעת 2, לא יצלח בנסיבות שפורטו לעיל.

     

44. עוד יש להוסיף כי בעניינה של הנתבעת 1 חל גם סעיף 15 לפקודת הנזיקין המעניק הגנה למי שהתקשר עם קבלן, לגבי עוולה שהתרחשה בעת ביצוע עבודת הקבלן, ולא למותר יהיה להביא את דברי כב' השופט זילברטל בע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (26.1.14):

     

    "בנסיבות המקרה, ובהעדר נתונים שמכוחם ניתן יהיה לפסוק אחרת, אין מקום לקבוע כי היה על המזמין לנקוט באמצעי זהירות כלפי עובדו של הקבלן. איני סבור שעל המחזיק היה לברר מי יבצע את התיקון, מהן הסכנות הכרוכות בביצועו ואילו אמצעי הגנה ובטיחות יעמיד הקבלן לרשות עובדו...

    ההתקשרות עם הקבלן מקימה למזמין העבודה הגנה מכוח סעיף 15 לשגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית., אלא אם כן מתקיים אחד החריגים לו. הקביעה, כי בנסיבות המקרה דנן התרשל המזמין כלפי עובדו של הקבלן, מטילה על ציבור המתקשרים בהסכם עם "קבלן עצמאי" גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה ומנוגדת למדיניות שבאה לידי ביטוי הן בהוראת סעיף 15 הנ"ל והן בהוראות החיקוקים הקובעים את חובות הבטיחות בעבודה..."

     

45. אף בענייננו, ובנסיבות שפורטו לעיל, אין מקום לקביעה כי המזמינה התרשלה, לא הוכח כי התרשלה בבחירת הקבלן, הנתבעת 2, ולהיפך, מעדותו של מר אלון פילי, מהנדס ראשי של הנתבעת 1 (להלן: "מר פילי") עלה כי היה לה ניסיון קודם טוב עם הנתבעת 2, בפרויקטים אותם ביצעה עבורה, וכי לא היו אירועי בטיחות בפרויקטים אלה (עמ' 39 ש' 30 – עמ' 40 ש' 4). לא הוכח כי התקיים אחד החריגים האחרים לסעיף 15 לפקודת הנזיקין, ולא הוכחה התרשלות אחרת של הנתבעת 1.

     

    אחריות הנתבעת 2

     

    רשלנות

     

46. חובת זהירות מושגית של קבלן ראשי קיימת גם כלפי אדם המבצע עבודה עבורו, אף שאינו בגדר עובד שלו, אלא עובד של אחר.

     

    כך, בעניין והבי נפסק כי:

     

    "מושכלות יסוד הן כי מעביד חב כלפי עובדו חובת זהירות, במסגרתה "עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים" (עניין אלרחים פס' 10 והאסמכתאות שם). לצד זאת, אוסיף ואזכיר את שהבהיר בית משפט זה במספר הזדמנויות קודמות: אף אם לא הייתי מוצא כי מתקיימים במקרה דנן יחסי עובד-מעביד כאמור, עדיין הייתה חלה חובת זהירות בין צדדים אלה, שכן זו חלה גם כלפי אדם המבצע עבודה עבור אחר, אף שאיננו בגדר עובד שלו...".

     

    ובע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נ"ח(1) 1 (2003), נפסק כי:

     

    "השאלה הניצבת לפנינו היא אם יש להכיר בחובת זהירות מושגית ביחסים שבין תנעמי למינרב וסולל בונה בנסיבות שבהן הוא מוזמן לבצע עבודה בעבורן, אף שאינו עובד שלהן. לעניין זה מקובל עלינו כי "מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לא נובעת, בהכרח, המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו" (ראו: ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ [24], בעמ' 423; ע"א 582/71 המוסד לביטוח לאומי נ' רשות הנמלים [25], בעמ' 657). אכן, תנעמי לא היה עובד של מינרב או של סולל בונה, אולם הוא ביצע עבודה עבורן, ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם. על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהן צופות, או צריכות לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי...".

     

    קיימת, אפוא, חובת זהירות מושגית של הנתבעת 2 כלפי התובע, שלא היה עובד שלה, אך ביצע עבורה עבודות, בהיותו עובד של X, מי ששירותיו נשכרו על ידי צד ג', קבלנית משנה של הנתבעת 2.

     

47. חובת זהירות קונקרטית קיימת אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל. תנאים אלה מתקיימים במקרה שלפנינו. עבודה על פיגום היא עבודה שיש בה סיכון לא מבוטל, וקיימת חובה לדאוג לכך שלא ייווצרו נסיבות בהן יקרוס פיגום, כפי שאירע בענייננו, בין אם כתוצאה מהנחת משקל יתר עליו, בין אם עקב אי תקינות הפיגום או התקנה בלתי נכונה שלו, ובין אם מכל סיבה אחרת.

     

48. מכאן כי מתקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין התובע לבין הנתבעת 2, על אף שהאחרונה לא היתה מעסיקתו, והשאלה שיש לדון בה עתה היא, האם הפרה הנתבעת 2 חובת זהירות זו ובכך התרשלה.

     

49. התובע טען, כזכור, כי במקרה דנן חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין ומשכך הנטל עובר לנתבעת 2 להוכיח כי לא התרשלה.

     

50. סעיף 41 לפקודת הנזיקין מונה שלושה תנאים הצריכים להתקיים על מנת שנטל הוכחת ההתרשלות יועבר מהתובע אל הנתבעת. כב' השופט הנדל היטיב לתאר תנאים אלה בע"א 7692/09 מרעי נ' בית חולים "משפחה קדושה" (28.2.11):

     

    "סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מונה שלושה תנאים מצטברים לתחולת חזקת "הדבר מעיד על עצמו". כל תנאי בעל נקודת תצפית משלו. הראשון צופה על התובע ודורש את אי ידיעתו או אי יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק. השני צופה על הנתבע ודורש ממנו שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. השלישי צופה על המקרה ודורש כי נסיבותיו יתיישבו יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה. בהתקיים שלושת התנאים, 'על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות שיחוב עליה" (ההדגשות אינן במקור).

     

51. באשר לתנאי הראשון, התובע מתאר בתצהירו כי עבד על פיגום בקומה השלישית ועסק בהרכבת רשת ברזל על הקיר החיצוני של הבניין, כשלב ראשון בביצוע עבודות הציפוי של הבניין באבן:

     

    "במהלך העבודה המנוף הרים מטען של אבנים והפועל הניח את המטען על הפיגום. באותו רגע הפיגום הזדעזע. מייד לאחר מכן הפיגום קרס והתמוטט" (סעיף 6 לתצהיר התובע).

     

52. מכאן עולה לכאורה כי הפיגום קרס בשל משקל יתר שהונח עליו, אך אין לדעת אם משקל האבנים היה הגורם היחיד לקריסה, או שמא סיבה בלעדית או נוספת לקריסה הייתה ליקוי בפיגום או באופן התקנתו (ניתן לשלול את האפשרות שהעלה מר דוד כץ, ממונה הבטיחות מטעם הנתבעת 2 (להלן: "מר כץ"), כי קריסת הפיגום נגרמה ממשאית שפגעה בו, הן מאחר שאפשרות זו כלל לא נזכרה בתצהירו, הן מאחר שלא היה כל שמץ של ראיה להתרחשות אירוע כזה, והן מאחר שבחקירתו הסכים מר כץ כי האפשרות הסבירה לקריסת הפיגום היא בשל עומס יתר, עמ' 50 ש' 16-19). נראה, אפוא, כי הגם שהאפשרות כי קריסת הפיגום אירעה בשל עומס יתר בלבד היא סבירה ביותר, עדיין מתקיימת אותה עמימות עובדתית הנדרשת לצורך התקיימות התנאי הראשון, כמפורט ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (21.5.18), ולפיכך מתקיים התנאי הראשון בענייננו.

     

53. התנאי השני, לפיו הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, זכה לפרשנות מקלה בפסיקה:

     

    "המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו – על-פי מאזן ההסתברויות – היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק" [ע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מ"ט(1) 45 (1995)].

     

54. בענייננו, הנתבעת 2 היא זו שמונתה לבצע את העבודות בפרויקט, ולפיכך נחשבת כבעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ולמי שיש בידה את היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. יש לראותה, אפוא, כבעלת השליטה בנכס המזיק, והתנאי השני לתחולת הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין מתקיים אף הוא.

     

55. התנאי השלישי לתחולת הכלל של הדבר מדבר בעדו דורש כאמור עודף הסתברות לטובת גירסת הרשלנות.

     

56. במקרה דנן, התרחשות המקרה של נפילת הפיגום מייד לאחר העמסה של אבני החיפוי עליהם, במשקל גבוה, כמו גם אי נוכחות מנהל עבודה באתר בעת התרחשות התאונה, מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת 2, שכאמור היתה אמונה על הבטיחות באתר הבנייה, לא נקטה בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה בזהירות סבירה.

     

57. המסקנה מהאמור לעיל היא כי במקרה דנן חל הכלל הדבר מדבר בעדו, ומשכך עובר הנטל אל הנתבעת 2 להוכיח כי לא התרשלה, ונבחן להלן אם הוכיחה את הנדרש.

     

58. התובע טען להתרשלות במספר פרמטרים:

    • אי מסירת הודעה על מינוי מנהל עבודה, כאמור לעיל.

    • ביצוע עבודה באתר הבנייה ללא נוכחות מנהל עבודה.

    • אי מתן הוראות בטיחות לעובדים באתר.

    • אי בדיקת הפיגום.

       

      אי מסירת הודעה על מינוי מנהל עבודה

       

59. חובת מסירת ההודעה על מינויו של מנהל עבודה היא חובה חקוקה, הקבועה בתקנה 2(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה.

    מר C, מנהל הנתבעת 2 (להלן: "מר C"), העיד כי מונה מנהל עבודה, מר גבריאל, אך אינו יכול להראות את הדיווח על מינויו וכי עליו לבדוק זאת (עמ' 34 ש' 6-14). מר פילי, המהנדס הראשי של הנתבעת 1, העיד כי לא מתחילים לבנות בלי הדיווח למחלקת הפיקוח, וכי לפי הנהלים יש דיווח על מינוי מנהל עבודה לפני כל בניית אתר, אך הוא לא בדק את נושא הדיווח במקרה ספציפי זה (עמ'37 ש' 16-22). כשנשאל מנהל העבודה, מר גבריאל, אם ומתי דווח מינויו, השיב כי זו אינה עבודתו, אך השואל יכול להיות סמוך ובטוח כי ביום בו דרך באתר נשלחה הודעה על מינויו (עמ' 41 ש' 8-10).

     

60. העולה מכל האמור לעיל הוא כי הנתבעת 2 לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי נשלחה הודעה על מינוי מנהל עבודה, שכן מי שהיה צריך להודיע על המינוי, מנהל הנתבעת 2, לא יכול היה לאשר שהמינוי דווח, ואמר כי עליו לבדוק זאת. העדים האחרים הסתמכו על נהלים ותחושות, אך לא יכלו לומר דבר מעבר לכך. למותר לציין כי הודעה כזו על מינוי מנהל עבודה צריכה הייתה להימצא במשרד העבודה והרווחה, ואילו דווח המינוי, לא הייתה מניעה כי הנתבעת 2 תקבל העתק הדיווח ותגיש אותו כמוצג מטעמה.

     

61. קשה עם זאת לראות כי אי הדיווח מהווה הפרת חובת זהירות המוטלת על הנתבעת 2. אמת, חובת הדיווח קיימת על מנת שמפקח העבודה האזורי יבדוק את כישורי מנהל העבודה ויפסול אדם שהוא בלתי כשיר או בלתי מתאים [ע"פ 306/70 טית בית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כה (1) 52, 55 (1971)], אך מקום בו מונה מנהל, וכפי שנראה להלן, כשיר לתפקידו, הרי הפרת חובה חקוקה אמנם קיימת כאן, אך לא הפרת חובת זהירות, וממילא לאו התרשלות, ודי בעניין זה בתוצאה הקבועה בתקנה 5(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה, לפיה רואים את החובות המוטלות על מנהל העבודה כחלות על מבצע הבניה (בענייננו, הנתבעת 2), כפי שנקבע במקרים דומים בע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4.1.09), ובע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נ"ז(3) 682 (2003) (להלן: "עניין דואני")].

     

    ביצוע עבודה באתר הבנייה ללא נוכחות מנהל עבודה

     

62. חובת נוכחות מנהל העבודה באתר הבניה בעת ביצוע העבודות אינה רק חובה שבדין, אלא גם חובת זהירות בסיסית, שכן בידי מנהל העבודה למנוע מצב דוגמת זה שהביא להתרחשות התאונה. בעדותו, הסביר מנהל העבודה, מר גבריאל, כי יש להעלות על הפיגום רק אבנים ספורות (7-8) אותן מעבדים על הקיר, ולא יותר מכך, ולאחר שמסתיים העיבוד, מעלים "סריה" חדשה, והמשיך: "איך אני עוקב אחרי זה? בשביל זה אני נמצא שם כל הזמן, זה תפקידי" (עמ' 43 ש' 19-22). ברי, אפוא, כי אם היה נוכח מנהל העבודה באתר בעת ביצוע העבודה, קיימת סבירות גבוהה לכך שהתאונה הייתה נמנעת.

     

63. בעת קרות התאונה לא נכח מר גבריאל באתר ואף לא נציג אחר מטעם הנתבעת 2.

    לכאורה, מדובר בהפרה ברורה של חובת הזהירות, אלא שהנתבעת 2 טוענת כי העבודה באתר בשבת הייתה חריגה ברורה מההוראות האוסרות על עבודה בשבת, וכי לא היה ידוע לה על כך, ולכן אין לייחס לה התרשלות עקב אי נוכחות מנהל העבודה באתר.

     

64. כך, מר פילי, מטעם נתבעת 1, העיד בתצהירו כי בשבת אין כל פעילות באתרי הבניה של הנתבעת 1, ואין מבוצעות עבודות כלשהן (ר' גם עמ' 39 ש' 26).

     

    מר C העיד בתצהירו, כי העבודה התנהלה בימי חול בלבד, כי לא הייתה מאושרת עבודה או אספקת חומרים לאתר בשבת, וכי קבלן המשנה אשר עבד בשבת, עשה זאת על דעת עצמו וללא קבלת אישור.

     

    מר גבריאל העיד כי:

     

    "... התובע או מישהו מעליו עשו דין לעצמם שעבדו בשבת. יש הוראות מפורשות באיירפורט סיטי לא לעבוד בשבת, C חתום על הדבר הזה מראש ואני חתום אחריו, אסור לעבוד בשבת נקודה. אני לא ידעתי שעובדים ביום שבת, כל השנים שעבדתי אצל C ועבדנו גם באתרים אחרים במדינה הזו במרכז ולא עבדנו בשבת. הבוס שלי עמד על זה כמו סלע, לא עובדים בשבת, מכיוון שהוא עובד אצל אנשים יהודים" (עמ' 43 ש' 27-29; עמ' 44 ש' 1-3; כן ר' סעיפים 3, 10 בתצהירו).

     

    גם דוד כץ, ממונה הבטיחות של הנתבעת 2, העיד כי לא היו אמורות להתבצע עבודות בשבת, אין מנהל עבודה בשבת, ואסור להתנהל בלעדיו, וכי הייתה כאן חריגה קיצונית של ספק שהגיע לאתר וסיפק חומר בשבת, למרות שהאתר איננו פועל בשבת (עמ' 50 ש' 20-32, עמ' 51 ש' 1-2).

     

65. הגם שאני מקבל את העדויות שנזכרו לעיל כי ככלל, נאסר על ביצוע עבודות באתר בשבת, לא הציגו הנתבעות כל מסמך בכתב לגבי איסור עבודה בשבתות, לא כל שכן, מסמכים המעידים על כך שהנחיה בדבר איסור זה הועברה לקבלני המשנה דוגמת צד ג' והפועלים מטעמה.

    כך, נשאל מר גבריאל כיצד ידעה צד ג' על איסור זה והשיב:

     

    "היא חתומה על החוזה מראש, ידוע להם שלא עובדים בשבת. פשוט. יודעים דבר כזה שלא עובדים בשבת.

    ש. תן לי את הסעיף הזה שכתבו שלא עובדים בשבת.

    ת. אין לי את הסעיף, אני לא משפטן, אבל אני אומר לך שאף אחד לא עבד בשבת" (עמ' 44 ש' 4-8).

     

66. יש לזכור גם כי לא רק שבוצעה עבודה בשבת, אלא שלאתר הובא בשבת משלוח של אבנים המיועדות לחיפוי [בעניין זה היו כל העדים שהעידו על כך, הן התובע והן העדים מטעם הנתבעת 2 מאוחדים בהסכמה לכך שהמשלוח הגיע בשבת, ולא אוכל להתחשב באמירה הספונטנית של מר גבריאל כי המשלוח הגיע ביום שישי (עמ' 44 ש' 22)].

     

67. ובכלל, הנושאים של אופן התרחשות התאונה, האיסור לעבוד בשבת, יידוע קבלני המשנה בקשר לכך, ההפרה הנטענת של האיסור על ידם בלא ידיעת הנתבעות או נציגיהן על כך, כל אלה אמורים היו לבוא לידי ביטוי בבדיקה וחקירה שאמורות היו להתבצע לאחר התאונה על ידי הנתבעות ואף בוצעו בפועל.

     

68. מהעדויות שנשמעו מתברר כי עניין התאונה היה ידוע היטב לכל העדים שהעידו בתיק.

     

    מר פילי אישר כי האירוע התרחש ב-30.1.10, כי הגיע לאתר ביום א' שלאחר האירוע וראה את הפיגום שנפל (עמ' 37 ש' 23-30), אך לא זכר אם ערך דו"ח אירוע לחברת הביטוח ולהנהלת הנתבעת 1, לא זכר אם תיעד את המקרה, ואפילו לא ניסה לחפש רישום (עמ' 40 ש' 5-16).

     

    מר C העיד כי הגיע למקום לאחר האירוע, וראה פיגום שקרס לאחר שהועמס בכמות אדירה של אבנים (עמ' 35 ש' 3-4). מר C לא השיב על השאלה אם מסר דו"ח על האירוע לנתבעת 1 או לחברת הביטוח, השיב כי יש אנשים אחרים שכנראה היה זה תפקידם, ומתאר שלדברים היה דיווח ונוהל מסוים (עמ' 35 ש' 13-15).

     

    מר גבריאל, מנהל העבודה, גילה בקיאות רבה באירוע וציין פרטים מפורטים כגון: "היו שם 10 משטחי אבן שהתקבלו ביום ששי", "העגורן הוריד 10 טון מתחת לרגליו", "ביום שבת אחד, בארבע הנפות הוא הרים משטח" (עמ' 44 ש' 22, 23, 26).

    מר גבריאל הגיע למקום ביום א' שלאחר התאונה וציין כי הגיע משרד העבודה ופתחו בפניו את כל החומר (עמ' 46 ש' 19-12).

     

    מר דוד כץ שימש כממונה בטיחות באתר מטעם נתבעת 2. לפי האמור בסעיף 2 לתצהירו ביצע מספר ביקורות באתר בתחום הבטיחות, ולאחר אירוע התאונה התבקש לתחקר את האירוע ואף הכין דו"ח המסכם את תחקיר האירוע, אך לא הצליח לאתר אותו.

    בחקירתו העיד מר כץ כי בתום כל ביקורת שנערכה על ידו קיבל ממנו מנהל העבודה דו"ח חתום ובו ממצאים והמלצות לשיפור או לתיקון, וכי דוחות אלה אמורים להימצא בתיק הבטיחות של האתר. אמורים להיות העתקים מדוחות אלה, אך לא ידוע לו היכן הם נמצאים (עמ' 48 ש' 14-23). לגבי התאונה, אין בידו דברים כתובים והוא מסתמך על הזיכרון. לשאלה אם התבקש לכתוב דו"ח על האירוע למי מהנתבעות או לחברת הביטוח, לא השיב ישירות, אך עלה מתשובתו כי כך הדבר, וכי "הנתונים שנרשמו די דומים למה שנאמר פה כרגע" ולאחר מכן ציין כי אין לו תרשומת זו, "לא מצאתי אותה, עברו שנים" (עמ' 51 ש' 20-29; עמ' 52 ש' 5-7).

     

69. אי הימצאות החומר הכתוב לגבי ביקורות קודמות שערך ממונה הבטיחות, ובמיוחד הדוח שהוכן על ידו לגבי אירוע התאונה מעוררים תמיהה לא מועטה.

    חומר זה היה אמור להימצא במספר מקומות: אצל הנתבעת 1, אצל הנתבעת 2, ואף אצל ממונה הבטיחות עצמו. לחלוף הזמן מאז אירעה התאונה אין חשיבות במקרה זה, שכן מדובר היה באירוע חריג וחמור אשר היה ידוע לנתבעות, ואשר התיעוד לגביו אמור היה להישמר, לא כל שכן, כאשר התביעה הוגשה בנובמבר 2011, פחות משנתיים לאחר קרות התאונה.

    אי המצאת החומר האמור בלוויית אי מתן הסבר מספק לאי איתורו הוא בעוכרי הנתבעת 2, שכן קמה החזקה, שאילו היה מוגש לפחות אותו דו"ח או תחקיר שנערך על ידי ממונה הבטיחות, היה פועל הוא נגדה [ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (2008); ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000)]. לא כל שכן שכך הדבר, כאשר בהעדרו של הדו"ח שהוכן בזמן אמת, מבקשת הנתבעת 2 כי נסמוך על זכרונם של עדים לגבי אירועים שהתרחשו לפני זמן רב, כגון איסורים שהודעו או לא הודעו לקבלני המשנה.

     

70. לכך יש להוסיף כי גם יומני עבודה, שיכול והיה בהם כדי לשפוך אור על המקרה, לא הוצגו על ידי הנתבעת 2, הגם שמר גבריאל העיד כי אלה נשמרים גם לאחר סיום העבודה באתר (עמ' 46 ש' 15-16; עמ' 47 ש' 11-12).

     

71. העולה מכל האמור לעיל הוא כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי צד ג' והפועלים מטעמו קיבלו הנחיה האוסרת עליהם לעבוד בשבת, ומשבוצעה העבודה במסגרתה אירעה התאונה בשבת, בלא שנכח מנהל העבודה במקום בעת ביצועה, יש לקבוע כי הנתבעת 2 התרשלה.

     

    אי מתן הוראות בטיחות לעובדים באתר

     

72. אין ספק כי מתן הוראות בטיחות לעובדים הוא הן חובה שבדין (תקנה 5(א) לתקנות בטיחות העבודה), והן חובת זהירות שחלה לא רק על מנהל העבודה אלא גם על מבצע הבניה.

     

73. לפיכך, נוהגת הנתבעת 2 ומבצעי בניה אחרים, להחתים עובד על הוראות הבטיחות, כפי שהסביר מנהל העבודה מר גבריאל:

     

    "יש הוראות בטיחות ב-4 שפות, עברית, ערבית, אנגלית וסינית. ארבעת אלה כל פועל שמגיע ע"פ ארץ מוצא מקבל את זה, שואלים אותו אם הוא הבין את הקריאה... והוא לבוש בהתאם להוראות הבטיחות הוא חותם על התצהיר והוא נכנס לעבוד" (עמ' 42 ש' 15-21)...

    "... כשאתה מגיע לאתר אתה מקבל תדריך אם אתה פועל פשוט או אם אתה ראש צוות אתה מקבל את אותו תדריך. זה הבטיחות..." (עמ' 45 ש' 20-21).

     

74. מצופה היה, אפוא, כי הנתבעת 2 תציג בפני בית המשפט את הוראות הבטיחות שניתנו לתובע, אך לטענת מנהל העבודה, הוא אינו מכיר את התובע, והוא לא עבר דרכו (עמ' 42 ש' 23, 29-30), זאת למרות דבריו כי "כל מי שהגיע לאתר היה חייב לעבור דרכי, חייב לעבור אותי, הוא לא יכול להיכנס לאתר בלי לעבור דרכי" (עמ' 42 ש' 27-28), וכן: " מגיע קבלן משנה לאתר, נחתם איתו חוזה עבודה, הוא בא לאתר, מציג לי את כל הפועלים, כל אחד עם ת.ז., מאיפה הוא בא, אם יש לו רישיון עבודה או אין לו רישיון עבודה" (עמ' 42 ש' 16-18).

     

    כבר בכך יש טעם לפגם והפרה של חובת הזהירות, שכן תפקידו של מנהל העבודה הוא, בין היתר, לוודא, כי לא יעבדו בבניין מי שלא קיבלו את הוראות הבטיחות, ועברו את התהליך שנזכר לעיל.

     

75. אך אפילו היינו מוצאים את טענת הנתבעת 2 מוצדקת בעניין זה, מצופה היה ממנה להציג את הוראות הבטיחות החתומות על ידי X, מעסיקו של התובע, והפועלים האחרים מטעמו, אך גם זאת לא נעשה.

    מר גבריאל אישר כי הכיר את X, "שהיה מנהל העבודה מטעם הקבלן שאנחנו חתומים מולו" לעבודות האבן, וכי נתן לו הנחיות איך הוא רוצה את הביצוע (עמ' 45 ש' 11-16).

    לא רק זאת, אלא ש: "כל פועל שהוא היה מביא הם היו מגיעים עם רכב מהצפון, כל השמונה פועלים שלו ישראלים עם ת.ז. קיבלו תדריך כמו הסינים או הערבים מרמלה או מלוד, אותו דבר, כולם שווים" (עמ' 45 ש' 18-20).

     

    לאחר מכן אישר מר גבריאל כי וידא שX יודע את הוראות הבטיחות בכך "שהוא חתום עליהם כמו כל הפועלים" (עמ' 46 ש' 12-13).

    ואולם, כשהתבקש גבריאל להציג את המסמך עליו חתם X ניתנה על ידו התשובה הבאה:

     

    "זה חומר שאתה בעצם לא שומר אותו. זה חומרים שכשנגמר האתר אתה משליך אותם למעט יומני עבודה" (עמ' 46 ש' 15-16). ובהמשך: "מי שצריך לפנות אליו זה בעל החברה שאצלו החומר גנוז באיזשהו מקום אם בכלל. לפי מה שאני מבין באתרים שעבדתי, מסתיים האתר, חוץ מהסט תכניות ויומני עבודה אתה לא שומר שום דבר" (עמ' 47 ש' 10-12).

     

76. כל שעשתה הנתבעת 2 הוא לצרף כנספח ה' לתצהירו המתוקן של מנהלה, מר C, מסמך בעברית ובערבית הנושא את הכותרת "תמצית הנחיות בטיחות לעובד". אולם, אין די בכך, שכן מדובר במסמך שאינו חתום, והמסמכים שהיה על הנתבעת 2 להציגם חתומים, של התובע, של X, ושל הפועלים האחרים, לא הוצגו.

    אין אלא להביא את דבריו של מר גבריאל בסיום עדותו כי "שום דבר לא תופס בע"פ בבניין" (עמ' 47 ש' 14).

    למותר לציין, כי יכול והנתבעת 2 אכן נוהגת לזרוק את הוראות הבטיחות החתומות בתום העבודה באתר, אולם כאשר מתרחשת תאונה באתר, ודאי כי עליה לשמור את הוראות הבטיחות החתומות ולא להשליכן, לפחות לגבי כל מי שהיו מעורבים באירוע, ולא הוצג כל הסבר מדוע לא עשתה זאת, במיוחד כאשר מר גבריאל העיד כי ביום שלאחר התאונה הגיע משרד העבודה על מנת לעיין בחומר הנוגע לתאונה (עמ' 46 ש' 19-27).

     

77. הנתבעת 2 לא זימנה גם את X לעדות, ומשהנטל מוטל עליה להוכיח כי לא התרשלה, היה עליה לדאוג לכך, בין היתר, על מנת להוכיח את נושא הוראות הבטיחות (וגם את האיסור על עבודה בשבת כנזכר בפרק הקודם).

    האמור בסעיף 69 לעיל בדבר החזקה שקמה שאילו היו מובאות הראיות הנ"ל על ידי הנתבעת 2, היו הן פועלות נגדה, חל, אפוא, גם במקרה זה.

    מנגד, אין לקבל את טענת הנתבעות כי התובע לא הביא לעדות פועלים נוספים שעבדו עימו על מנת שיתמכו בגרסתו, למרות שנקב בשמותיהם, שכן נקב בשמות פרטיים בלבד, מה גם שהתובע תיאר כי נסע לשכם על מנת לשאול על עבדל רחמן הפועל שהרים את האבנים עם המנוף לפיגום, ושהכיר אותו רק מהעבודה הזו, אך לא הכירו אותו (עמ' 29 ש' 14-17).

     

78. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי נתנה הוראות בטיחות לתובע, ואף לא למעסיקו X ולפועלים האחרים שהעסיק X, ובכך התרשלה. אחריותה היא אחריות שילוחית כמעסיקתו של גבריאל, מנהל העבודה, ואחריות ישירה כמי שחבה חובת זהירות כמוסבר לעיל.

     

    אי בדיקת הפיגום

     

79. חובת בדיקת הפיגומים קבועה אף היא בתקנות הבטיחות בעבודה (סעיף 20), ואף היא נמנית על חובות הזהירות של הנתבעת 2. 

     

80. מר גבריאל העיד כי הפיגומים נבנו על ידי קבלן מורשה, וכי נבדקו על ידו כל יום ותקינותם דווחה ביומן (עמ' 41 ש' 24-26). הוא אישר כי על פי דרישת החוק אסור להשתמש בפיגום בטרם נבדק על ידי בודק מוסמך, וכי הדבר רשום בספר (עמ' 41 ש' 29-30). אולם, כאמור בסעיף 70 לעיל, יומן העבודה לא הוצג על ידי הנתבעת 2 כראיה על קבלת האישור ועל ביצוע הבדיקות, וזאת על אף חיוניות שמירתו בשל התאונה. משהתבקש מר גבריאל להציגו השיב כי עברו הרבה שנים, כי אין סיכוי שזה קיים, ובטח לא אצלו, שכן הוא אינו בעל החברה (עמ' 42 ש' 1-3). אזכיר שוב, כי התאונה חייבה שמירת תיעוד זה, וכי התביעה הוגשה זמן לא רב לאחר התרחשות התאונה. ואין לי אלא לחזור על כך כי אי הצגת ראיה זו מקימה חזקה כי אילו הייתה מוצגת הראיה, הייתה היא פועלת נגד הנתבעת 2.

     

81. מהאמור לעיל, ובהעדר הראיות הכתובות על ביצוע בדיקת הפיגומים, לא הוכיחה הנתבעת 2 כי בוצעה בדיקת הפיגום, ובכך התרשלה.

     

    קשר סיבתי

     

82. באשר לאי מסירת ההודעה על מינוי מנהל העבודה, נקבע לעיל כי מקום בו מונה מנהל עבודה, אין מדובר בהפרה של חובת זהירות. אוסיף כי גם אם היה נקבע כי קיימת הפרה של חובת זהירות בשל אי מסירת ההודעה, לא היה נמצא קשר סיבתי, שכן בפועל שימש מר גבריאל כמנהל העבודה, ומדובר במנהל עבודה מיומן ומנוסה, אשר ציין בתצהירו ובעדותו כי הוא עובד בתחום הבנייה מזה 35 שנה, וכמנהל עבודה משך 26 שנה, וכי הוא בעל רישיון לשמש מנהל עבודה בפרויקטים מסוג ג'5. מטרת מסירת ההודעה היא לאפשר למפקח העבודה האזורי של משרד העבודה לבחון את כישוריו של מנהל העבודה, ולפוסלו אם אינו מתאים, ובענייננו, אין זה סביר כי הדבר היה נעשה לגבי מר גבריאל.

     

83. לגבי ביצוע עבודה באתר הבנייה ללא נוכחות מנהל עבודה, מתקיים קשר סיבתי ברור בין ההתרשלות לבין אירוע התאונה, שכן אפשרות סבירה ביותר, שמנהל עבודה שהיה נוכח באתר בעת ביצוע העבודות במסגרתן אירעה התאונה, לא היה מאפשר הנחת מטען עודף של אבנים על הפיגום, ובכך הייתה נמנעת התאונה (ור' עדות מר כץ לגבי תפקידו של מנהל העבודה להנחות את הפועל לגבי פיזור העומסים (עמ' 51 ש' 7-8).

     

84. לגבי אי מתן הוראות בטיחות לעובדים באתר, אף כאן מתקיים קשר סיבתי נדרש, שכן קיימת אפשרות סבירה לכך שאילו היו ניתנות לפועלים הוראות בטיחות, בין אם לגבי אופן הנחת האבנים על משטח העבודה שבפיגום, ובין אם לגבי האיסור להניח אבנים על משטח העבודה שבפיגום ללא קבלת הנחיות ממנהל העבודה ונוכחותו בפועל, הייתה התאונה נמנעת.

     

85. באשר לאי בדיקת הפיגום, הרי ככל שהפיגום לא היה תקין, או הותקן באופן לא תקין, והדבר תרם או היה הגורם לקריסתו, ברי כי היה בבדיקת הפיגום כדי למנוע את התאונה, והקשר הסיבתי מתקיים.

     

86. המסקנה מהאמור היא כי הוכחו יסודות עוולת הרשלנות ביחס לנתבעת 2 בנושאים אלה: אי נוכחות מנהל העבודה בעת ביצוע העבודות, אי מתן הוראות הבטיחות לעובדים באתר ואי בדיקת הפיגום.

     

    הפרת חובה חקוקה

     

87. חמשת היסודות הדרושים להקמת עילה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, שעניינו הפרת חובה חקוקה, הם אלה [ר' למשל, ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (4.1.09)]:

     

    (א) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק;

    (ב) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק;

    (ג) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו;

    (ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק;

    (ה) הנזק שנגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק.

     

88. הפרות החובה החקוקה הנטענות על ידי התובע הן אלה שנטענו על ידו לגבי עוולת הרשלנות.

     

89. ראינו לעיל, כי הנתבעת 2 שימשה כקבלן ראשי לביצוע העבודות באתר הבניה, והיא חבה בחובות המוטלות על מבצע הבניה כהגדרתו בתקנות הבטיחות בעבודה. העובדה שהנתבעת 2 מינתה קבלני משנה לביצוע עבודות אלה או אחרות אינה גורעת מחבותה האמורה, כפי שנקבע במפורש בתקנה 6(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה, לפיה במקרה זה יראו את הקבלן הראשי כמבצע הבניה. לא למותר יהיה להזכיר גם את תכליות תקנה 6 לתקנות הנ"ל, כפי שנקבעו על ידי כב' השופט ריבלין בעניין דואני.

    התכלית האחת היא צמצום הסיכונים הבטיחותיים הנובעים ממלאכת הבנייה. "הטלת האחריות למילוין של הוראות הבטיחות על גורם אחד ויחיד מקטינה את החשש ליצירת סכנות בטיחותיות כתוצאה מחוסר תיאום בין פעולות הבנייה וגִזרות הבנייה השונות" (שם, עמ' 689).

    התכלית השנייה היא כי במקרה בו נפגע אדם עקב אי מילוי הוראות הבטיחות, תימצא לו כתובת ברורה, אשר תהיה אחראית כלפי הנפגע לנזקים שנגרמו לו (שם, עמ' 690-691).

    ר' לעניין זה גם עניין והבי, סעיף 10 לפסק הדין.

     

90. כוחם של עיקרי הדברים שנקבעו בעניין עוולות הרשלנות יהא יפה גם לעניין עוולת הפרת החובה החקוקה, ולא נחזור עליהם במסגרת הדיון בעוולה זו, אלא על דרך ההפניה.

     

91. חובת מסירת ההודעה למפקח העבודה האזורי הכוללת את פרטיו של מנהל עבודה שמונה, קבועה בתקנה 2(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה. מכאן שאי מסירת ההודעה מהווה הפרה של החובה הקבועה בתקנה הנ"ל. עם זאת, אין צורך לדון ביתר יסודות עוולת הפרת החובה החקוקה, שכן אין מתקיים בענייננו יסוד הקשר הסיבתי, דהיינו כי ההפרה גרמה לתובע נזק, וזאת מהטעמים שהוסברו לגבי העדר קשר סיבתי בעניין זה בעוולת הרשלנות (סעיף 82 לעיל).

     

92. חובת נוכחות מנהל העבודה בעת ביצוע העבודות באתר הבניה קבועה בתקנה 2(א) לתקנות הבטיחות בעבודה, לפיה מבצע בניה אחראי לכך שכל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה אותו מינה.

    אף חובה זו הופרה, כפי שראינו לעיל בדיון במסגרת עוולת הרשלנות.

    אין צורך להתעכב על כל יסוד ויסוד מהיסודות האחרים של עוולת הפרת החובה החקוקה שנמנו לעיל, שכן הדברים ברורים, החיקוקים הנזכרים לעיל נועדו לטובת העובדים בעבודות בניה (ר' לעניין זה עניין והבי, סעיף 10, שם נקבע כי פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות בעבודה שהותקנו מכוחה, באו לעולם כדי להבטיח שסביבת העבודה תהא מקום מוגן ובטוח עבור כלל הנפשות הפועלות במקום העבודה, בין אם מדובר בעובד שכיר, ובין אם מדובר בקבלן עצמאי), החובות הקבועות בהם מוטלות על הנתבעת 2 והיא לא קיימה אותן כאמור, וקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין ההפרה לבין הנזק (כפי שהוסבר בפרק העוסק בעוולת הרשלנות), כשהנזק שנגרם לתובע מהנפילה הוא מסוג הנזקים אליהם התכוונו התקנות, ואותו ביקשו למנוע.

     

93. חובת מתן הוראות בטיחות לעובדים באתר קבועה בסעיף 5(א) לתקנות הבטיחות בעבודה, ומחייבת את מנהל העבודה לנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו. עקב אי מסירת ההודעה על מינוי מנהל עבודה חלה חובה זו על מבצע הבניה (ובנוסף, קיימת אחריות שילוחית שלו למנהל העבודה המועסק על ידו).

    אף חובה זו הופרה, כפי שנזכר לעיל, ויתר היסודות מתקיימים בעניין זה, כפי שפורט בסעיף הקודם לעיל.

     

94. חובת בדיקת הפיגום קבועה בתקנה 20 לתקנות הבטיחות בעבודה, המחייבת את מנהל העבודה לבדוק כל פיגום לקביעת יציבותו והתאמתו למטרה שלה הוא נועד, תחילה, עם התקנת הפיגום, ולאחר מכן, אחת לשבעה ימים לפחות, ואחרי הפסקות עבודה כמצוין שם. כן הוטלה שם חובה על מנהל העבודה לרשום בפנקס הכללי דין וחשבון על כל בדיקת פיגום. כפי שראינו לעיל (ר' דיון בעוולת הרשלנות), הופרו חובות אלה. אף כאן יחול האמור בסעיף 92 לעיל לגבי התקיימות יתר יסודות עוולת הפרת החובה החקוקה.

     

    אשם תורם

     

95. לטענת הנתבעות, האשם התורם של התובע נובע מעבודתו ללא היתר וללא קבלת תדריכים ממנהל העבודה, תוך התעלמות מהסיכונים שבכך. כך גם עבד בשבת שאינו יום עבודה רגיל, בניגוד להוראות, וללא פיקוח מנהל עבודה. כמו כן, נטען כי לאור טענת התובע כי עבד חודש שלם לפני התאונה, סביר שהכיר את שיטת העבודה הנהוגה באשר לאי העמסה של משקלים כבדים על הפיגומים ופעל בניגוד לכך.

     

96. לעניין ייחוס אשם תורם במישור היחסים שבין עובד למעבידו, המגמה הנוהגת הינה למעט ככל האפשר בהטלת אחריות על העובד בגין רשלנות תורמת, זאת נוכח העובדה כי המעביד נתפס כמי שחייב לנקוט בכל האמצעים הסבירים הנדרשים לצורך שמירה על בטחון העובד, ומשכך, ראוי להקל עם העובד בהקשר זה. הטעם לכך הינו כי המעביד הינו בדרך כלל האחראי על המפעל או על העבודה, העובד אך מבצע את שהוטל עליו, ומתפקידו של המעביד לדאוג בין היתר לתנאי עבודה ולהדרכת העובד בנוגע לשיטות עבודה בטוחות לביצועה.

     

    לעניין זה יפים דברי בית המשפט בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993):

     

    "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין"

    [ר' גם ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.10)].

     

97. לא מצאתי בטענות הנתבעות בסיס לייחוס אשם תורם לתובע.

    התובע היה כבן 21 שנים בקרות התאונה, עבד לדבריו כחודש במקום, ולא ניתן לכנותו עובד מנוסה. מעסיקו היה X, אשר הוא ורק הוא נתן לו את הוראות העבודה. לגבי העבודה בה אירעה התאונה אמר X לפועלים ביום ו' כי עליהם לעבוד בשבת בחיפוי האבן על הקיר האחרון, וכשאמרו לו שהם רוצים לנוח בשבת, השיב כי מי שלא יעבוד בשבת יפוטר (ומי שיעבוד בשבת יקבל שכר כפול), שכן מיהר ורצה לסיים ולמסור את העבודה.

    לא מצאתי כי בתיאור האמור לעיל יש משום אשם תורם של התובע. הוא קיבל כאמור הנחיות מהמעסיק שלו ופעל על פיהן, הוא לא היה אמור לדעת כי נאסר לעבוד בשבת (לעיל נקבע כי לא הוכח אפילו שדבר איסור זה הובא לידיעת קבלני המשנה), ובוודאי שלא אמור היה לדעת מהו המשקל המותר של האבנים שניתן להניח על משטח העבודה בפיגום מבלי שיקרוס. להיפך, מר כץ אף העיד כי הפועל אינו אמור לדעת מהו העומס המותר על הפיגום:

     

    "אותו פועל מקבל הנחיות ממנהל העבודה, אמור לקבל הנחיות ממנהל העבודה לגבי שימוש, פיזור עומסים, והפועל עצמו לא אמור לדעת מהו עומס עבודה מותר, יש לו מנהל שמכוון אותו ודואג לרצף העבודה, קצב העבודה ואיכות העבודה" (עמ' 51 ש' 7-10).

     

    התובע לא אמור היה גם לדעת אם הפיגום היה תקין אם לאו.

     

98. בשל כל אלה, הרי בנסיבות מקרה זה, אין לייחס לתובע אשם תורם.

     

    סיכום שאלת החבות

     

99. נמצא כי הנתבעת 1 אינה אחראית לאירוע התאונה, ואילו הנתבעת 2 חבה בעוולות הרשלנות והפרת החובה החקוקה, בנושאים הבאים: אי נוכחות מנהל העבודה בעת ביצוע העבודות, אי מתן הוראות הבטיחות לעובדים באתר ואי בדיקת הפיגום.

    לא נמצא אשם תורם של התובע.

     

    דיון והכרעה – שאלת הנזק

     

     

    נכות התובע ואובדן כושר השתכרותו

     

100. ד"ר דוד הנדל (להלן: "ד"ר הנדל") מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט לאור פער ניכר בין אחוזי הנכות לתובע שקבעו מומחי הצדדים.

     ד"ר הנדל ציין כי לא נמצאה מגבלת תנועה צווארית, והתובע החלים מהפגיעה בצוואר. עוד ציין כי נמצאה מגבלת תנועה קלה – בינונית בעמוד שדרה המותני, הגבלה קלה ביישור המרפק הימני והגבלה בינונית בכיפוף. משכך קבע ד"ר הנדל נכויות צמיתות כדלקמן: 15% עקב מגבלת התנועה בגב; 10% עבור הפגיעה במרפק וזרוע ימין, 5% בגין השבר בסקרום. שיעור הנכות הצמיתה המשוקללת מסתכם ב-27.3%.

     את נכויותיו הזמניות של התובע העריך המומחה ב-100% לשנה וב-50% לחצי שנה נוספת.

      

101. ד"ר הנדל לא נחקר. תשובותיו לשאלות הבהרה שנשלחו אליו על ידי ב"כ התובע חיזקו את הנאמר בחוות דעתו, לפיו מצבו של התובע הוא סופי, לא צפויה החמרה, אין צורך בטיפולים נוספים או במעקב אורטופדי וכן אין צורך בבדיקה של מומחים בתחומים נוספים.

     שיעור הנכות הרפואית שנקבע בחוות דעת ד"ר הנדל מקובל, אפוא.

      

102. באשר לנכות התפקודית, ציין ד"ר הנדל בחוות דעתו כי הנכות כולה היא נכות פונקציונלית. בתשובותיו לשאלות ההבהרה השיב ד"ר הנדל כי מבחינת עמוד השדרה יש הפרעה קלה בלבד בתפקוד כולל פעילות פיסית, וכי אין מגבלה בהרמת משאות, בעמידה או במדרגות, ואין בעיה בשהייה תחת כיפת השמים. לגבי מרפק ימין, השיב ד"ר הנדל כי יש פגיעה משמעותית המפריעה בהפעלת יד זו בפעילות מדויקת ו/או מאומצת אך יש אפשרות תפקודית במאמצים קלים ובינוניים.

     כל האמור לעיל מביא למסקנה, כי גם אם לגבי אדם שעבודתו אינה עבודת כפיים יכול והנכות התפקודית הייתה נקבעת בדרגה נמוכה יותר מהנכות הרפואית, הרי לגבי התובע שעבודתו היא עבודת כפיים, ולאור תיאור הפגיעה התפקודית של התובע, הנכות הרפואית משקפת גם את הנכות התפקודית, וכך גם לגבי אובדן כושר ההשתכרות, דהיינו 27.3% (ובעיגול למעלה – 28%). איני יכול לקבל את דברי התובע כי איבד את כושר השתכרותו כליל, ולכן לא חזר לעבוד, כי ניסה לעבוד בחנות בגדים בB ונאלץ להפסיק לאחר שעה עקב כאבי גב ויד, וכי אינו לומד מקצוע אחר מחוסר כסף וכי אין מי שיפרנס את הבית (סעיף 9 לתצהירו, עמ' 30 ש' 4-14). לפי חוות הדעת הרפואית התובע יכול לתפקד במאמצים קלים ובינוניים. מכאן נובע כי אינו יכול לעבוד בעבודות כפיים מסוימות, אך עדיין קיימות לא מעט עבודות כגון עבודות ניקיון ואחרות, וגם עבודה בחנות, הפתוחות בפני התובע. אובדן כושר ההשתכרות הנ"ל משקף את הפגיעה בשכרו עקב צמצום מגוון העבודות הפתוחות בפניו, כשיש לזכור כי התובע הוא בוגר 12 שנות לימוד, ולפיכך באפשרותו לנסות ולמצוא עבודות אחרות.

      

103. באשר לבסיס השכר, עסקינן בתובע תושב הרשות הפלסטינית (להלן: "הרשות"), שעבד בישראל ללא היתר עבודה. הלכה היא כי חישוב בסיס השכר של עובד זר ללא היתר עבודה יהיה על פי השכר הממוצע במקום מגוריו [ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי (24.7.01); ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (5.5.10); ע"א 7684/10 עזבון המנוח רדואן נ' קרנית (29.12.11)].

     בעניין זה, אין משמעות לטענות התובע כי עבד בישראל במקומות נוספים עובר לתאונה (לדבריו, עבד ב-20-30 אתרי בניה שונים בישראל משך כשלוש שנים עובר לתאונה) , גם מאחר ועדות זו לא נתמכה בראיות נוספות, וגם מאחר שעבודה זו התבצעה ללא היתר עבודה. לכל היותר תהא התחשבות מסוימת בעניין זה לגבי תקופת אי הכושר המוחלט של התובע לאחר התאונה, אותה אני רואה כתקופה של שנה וחצי, שכן בשנה הראשונה נכותו הזמנית הייתה 100%, ובתקופה הנוספת של חצי שנה בה נכותו הזמנית של התובע נקבעה ל-50%, אני סבור כי לא יכול היה לעבוד בעבודות הפיזיות שהיו לחם חוקו קודם לכן. בסיס השכר לתקופה זו בעבר יחושב לפי שכר המינימום בעת התאונה (3,850 ₪), שכן איני יכול לקבל את טענת התובע כי שכרו הסתכם ב-300 ₪ ליום, שאף היא הייתה עדות שלא נתמכה בראיות נוספות. מר C נשאל והשיב ששכרו של פועל בניין עם ותק של 5-10 שנים שאין לו הכשרה מקצועית ספציפית, נע בין 5,000 ₪ ל-10,000 ₪, אשר תלוי במקצועיות ומיומנות העובד (עמ' 35 ש' 28-31, עמ' 36 ש' 1-6). 5,000 ₪ הוא שכר המינימום בעת מתן עדותו של מר C, בתחילת 2017. לתובע אין הכשרה ספציפית, שנות הניסיון שלו הן פחות מ-3 שנים לאור גילו בעת התאונה (21) וסיום לימודיו בשנת 2007, ולפיכך, בסיס שכרו לעניין תקופת העבר הספציפית שנזכרה לעיל יחושב לפי שכר המינימום באותה עת בסך 3,850 ₪.

      

     באשר לבסיס השכר לגבי התקופות הנוספות, יחושב הוא כאמור לעיל בהתאם לשכר הממוצע בשטחי האזור. התובע השיב לשאלה כי השכר באזור נע בין 70/80 ₪ ליום עבודה לבין 100/110 ליום עבודה, תלוי בקבלן שמעסיק (עמ' 29 ש' 7-8). התובע מתגורר באזור B. הנתבעות צירפו נתונים מאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות לפיו השכר הממוצע בשטחי הרשות בשנת 2011 הוא 85 ₪ ליום, אך נתונים אלה כוללים גם חלוקה לאזורים, ולפי נתונים אלה השכר היומי הממוצע באזור B הוא 100.3 ₪ (נספח י"ג למוצגי הנתבעת). בהתאם לנתוני הלמ"ס של הרשות לשנת 2015 שהם הנתונים העדכניים ביותר המתפרסמים באתר הרשות, אליו הפנו הנתבעות, שכר ממוצע יומי של גבר באזור B הוא 128 ש"ח. שכר זה יהווה את השכר הבסיסי לחישוב שכר התובע ולפי 25 ימי עבודה בחודש, מסתכם שכר זה ב-3,200 ₪ לחודש.

      

104. הפסדי ההשתכרות של התובע יחושבו, אפוא, כדלקמן:

     18 חודשים ראשונים לאחר התאונה (30.1.10) – הפסד השתכרות מלא בשיעור 69,300 ₪ (18X3,850), בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממחצית התקופה, ובסה"כ 80,000 ₪ (במעוגל).

     החל מיום 30.7.11 ועד היום (82 חודש) – 73,472 ₪ (82X28%X3,200), בתוספת ריבית ממחצית התקופה ובסה"כ 76,000 ש"ח (במעוגל).

     החל מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67 (7.2.2056 – 37 שנים ו-9 חודשים) – 242,750 ₪ (270.927X28%X3,200). גיל 67 נקבע על פי גיל הפרישה של גברים בישראל, ואף הנתבעות ערכו תחשיבן לפי גיל פרישה זה.

      

     זכויות סוציאליות ופנסיה

      

105. אין לקבל את טענות התובע בראש נזק זה.

      

     הלכה היא כי "ההטבות הסוציאליות המוענקות לעובד אינן בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט, ועל הטוען טענה מעין זו להוכיח אותה כדבעי" [ע"א 244/87 קוש נ' כהן, פ"ד מג(1) 15 (1989)].

      

     אין מחלוקת כי התובע הוא תושב הרשות שעבד ללא היתר בישראל. התובע לא טען ולא הוכיח כי קיבל פנסיה וזכויות סוציאליות בעבודתו בישראל, ולא הוכיח גם כי בשטחי הרשות חובה להפריש כספים לפנסיה ולהעניק זכויות סוציאליות. מצבו של התובע דומה למצבו של המערער בע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (5.5.10). אף שם מדובר היה בתושב הרשות שנפגע בתאונה בעת עבודתו בישראל, כשלא היה בידו אישור כניסה לישראל, ונקבע כי לא הונחה תשתית עובדתית שתאפשר לדון בטענה בדבר הפסד זכויות סוציאליות, ולכן "אין בסיס - משפטי או עובדתי - להגדלת הפיצוי מעבר לעצם אי ההשתכרות" (סעיף יט לפסק הדין).

      

     משכך טענות התובע לפיצויים בראש נזק זה נדחות.

      

     עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

      

106. התובע טען כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה היה מוגבל מאד ונזקק לעזרה בכל פעולות היום-יום, עזרה שניתנה לו על ידי בני משפחתו. גם עתה טוען התובע כי הוא מתקשה לבצע פעולות שונות, והוא נזקק לעזרת בני משפחה, בפעולות כגון לכפתר חולצה או להרים רוכסן (סעיף 10 לתצהירו, עמ' 30 ש' 8-9).

     התובע, לא הביא אמנם ראיות לגבי העזרה אותה קיבל, אך אופי פגיעתו מלמד על כך שאכן סביר כי נזקק לעזרה מרובה יחסית בשנה הראשונה שלאחר התאונה (אך יש לזכור כי מספר חודשים היה מאושפז, תחילה בבי"ח אס, הרופא, ולאחר מכן בבי"ח שיקומי בB), וגם כי יכול ויזדקק לעזרה מסוימת, מצומצמת יחסית, בעיקר עם הזדקנותו.

     בהינתן האמור לעיל, ובהתחשב בגילו הצעיר של התובע, נכון יהיה לפסוק לתובע סך גלובלי של 50,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד גם יחד.

      

     הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

      

107. נטען כי התובע מתקשה בניידות ונזקק לשימוש מוגבר ברכב בגלל בעיות הגב שלו, וכן כי הוא נזקק מפעם לפעם לטיפול תרופתי של נוגדי דלקת בשל כאביו. בתצהירו טען התובע כי הוצאותיו עד כה בשל רכישת תרופות ונסיעה במוניות מסתכמות בכ-15,000 ₪, כשבסכום זה כלולה עלות של ניתוח שנאלץ לעבור בבית החולים בB בעלות של 3,000 ₪. לא נשתמרו בידו קבלות.

      

     מחוות דעת המומחה עולה כי התובע אינו מוגבל בניידות, ואין לפסוק לו הוצאות נסיעה. בגין עלות ניתוח אותו עבר בבית החולים בB, היה על התובע להציג קבלה. הגם שהתובע לא הציג קבלות בגין רכישת תרופות, נכון יהיה לקבוע בהינתן מצבו הרפואי, כי הוא זכאי לפיצוי בסך 5,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד.

      

     הוצאות אשפוז בבית החולים השיקומי בB

      

108. התובע עתר לפיצוי בסך של 192,000 ₪ בראש נזק זה. לטענתו, לאחר שהשתחרר מבית החולים "אסף הרופא", בו היה מאושפז לאחר התאונה מיום 30.1.10 עד יום 18.2.10, התאשפז בבית החולים השיקומי אבו ריא שבB (להלן: "בית החולים"), בתקופה שבין יום 22.2.10- 1.8.10, והסך הנ"ל הוא הסכום אותו נדרש לשלם לבית החולים.

      

     הנתבעות טענו, מנגד, כי האשפוז בבית החולים לא היה על פי התוויה רפואית, וכי לפי נספח לחוות דעתו של פרופ' נרובאי (נספח "ה" לתיק המוצגים) עליו לא נחקר, היה מקום לאשפז את התובע למשך שלושה שבועות בבית חולים שיקומי לשם התקדמות בטיפול ובשיקומו, וכי לאחר מכן היה מסוגל להיות בבית משפחתו, ולאחר חודש וחצי לא היה צריך טיפולים מיוחדים, פרט לטיפול פיזיותרפיה, שאין צורך באשפוז על מנת לקבלו. את כל הטיפולים ניתן היה לקבל בקהילה, והתובע התאשפז על דעת עצמו. כמו כן, מהמסמכים שהוגשו עלה כי התובע לא היה בטיפול רפואי צמוד בזמן האשפוז, וכי בתקופת האשפוז פגש 6 פעמים בלבד רופא. כמו כן, העובדה שבחלוף תקופה ממושכת לא פתח בית החולים בהליכים לגביית חוב התובע מוכיחה כי בית החולים ויתר על פירעון החוב.

      

109. התובע זימן לעדות מטעמו את מר מאהר סודקי פריג', מנהל החשבונאות בבית החולים השיקומי. בעדותו הציג מר פריג' את המסמכים הקשורים לאשפוזו של התובע בבית החולים. כן צורף לתצהירו של מר פריג' סיכום רפואי מבית החולים מיום 26.10.10, המציין את פגיעותיו של התובע ואת הטיפולים שקיבל בבית החולים: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, סיעוד, וטיפול פסיכולוגי – סוציאלי. עוד צורפו לתצהיר דרישות תשלום בסך של 192,000 ₪ עבור 160 ימי אשפוז בבית החולים לפי 1,200 ₪ ליום.

      

110. לא נמצאת אכן התוויה רפואית לצורך באשפוזו של התובע בבית חולים שיקומי, ודאי שלא לתקופה הממושכת יחסית בה שהה בבית החולים. אין המלצה לכך במכתב השחרור מאסף הרופא, שכלל המלצות למעקב רופא מטפל, טיפול תרופתי, צווארון למשך 3 חודשים, הפעלת מרפק בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

     אין התייחסות לצורך באשפוז בבית חולים שיקומי בחוות הדעת הרפואיות מטעם התובע ושל המומחה מטעם בית המשפט, אלא רק בנספח לחוות דעתו הרפואית של מומחה הנתבעות, אשר שלל את הצורך בתקופת אשפוז כזו.

     כמו כן, חסרים מסמכים המתעדים את מכלול הטיפולים שעבר התובע בבית החולים, ומר פריג' לא ידע להסביר מדוע לא הביא מסמכים אלה איתו (עמ' 22 ש' 15-24).

     מנגד, קשה לצאת מנקודת הנחה כי בית החולים היה מאשפז את התובע שלא לצורך, ויש לזכור כי התובע היה נזקק גם לטיפולים שלא במסגרת בית החולים, אלמלא היה מאושפז. העובדה כי בית החולים לא פתח בהליכי גביה מהתובע, ביודעו כי אין ביכולת התובע לשלם, אינה עומדת בעוכרי התובע.

     בהתחשב בכל האמור לעיל, יש לקבוע את הסכום בגין רכיב זה בסך של 90,000 ₪ המשקף מחיר של 75 ימי אשפוז. משסכום זה לא שולם עד כה על ידי התובע לבית החולים ולא הובאה ראיה כי בית החולים דורש ריבית או הפרשי הצמדה וריבית מהתובע, אין להוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית.

      

     כאב וסבל

      

111. בהתחשב בפגיעות מהן סבל התובע, בנכותו ובתקופת אשפוזו בבית החולים אסף הרופא ולאחר מכן בבית החולים השיקומי, אני פוסק סך של 140,000 ₪ ברכיב זה.

      

      

     ניכוי רעיוני של תגמולי המוסד לביטוח לאומי

      

112. התאונה בענייננו היא תאונת עבודה, שיעור הנכות שנקבע בתביעה זו הוא 27.3%, ולכן, זכאי התובע לכאורה לקבל תגמול חודשי מהמל"ל, וזאת לפי הפרק העוסק בביטוח נפגעי עבודה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

      

113. ביום 8.2.10 פנה התובע באמצעות בא כוחו למל"ל, והגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה (נספח "ח" לתיק מוצגי הנתבעות).

     ביום 18.8.10, הודיע המל"ל לתובע כי הוא נאלץ לדחות את תביעתו לדמי פגיעה, וזאת מאחר שהוזמן פעמיים על מנת לברר את תביעתו, ולא התייצב (נספח "ט" לתיק מוצגי הנתבעות).

     מאז לא הוצגו עוד פעולות כלשהן של התובע אל מול המוסד לביטוח לאומי.

      

114. הנתבעות טוענות כי בנסיבות אלה יש לנכות מסכום הפיצוי לתובע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל המהוונים שיכול היה התובע לקבל כדמי פגיעה וכקצבה, אילו היה מגיש גם תביעה לגמלה והיה משתף פעולה עם המל"ל בבירור תביעותיו.

      

115. התובע טוען לעומת זאת כי הוא אינו זכאי לקבלת גמלאות מהמל"ל, שכן כניסתו לישראל שלא כדין שוללת ממנו זכות זו. עוד טוען התובע כי מאחר שהנתבעת 2 איננה מעסיקתו של התובע, אין היא זכאית לניכוי הרעיוני הנטען על ידה.

      

116. כאשר הניזוק זכאי לגמלאות מהמל"ל, והמזיק הוא מעבידו, קיימת חובת ניכוי של גמלאות אלה מהפיצוי שעל המעביד המזיק לשלם, וזאת בהתאם להוראות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין. במקרה זה אין נפקות לשאלה האם תבע כבר הניזוק את הגמלה וקיבל אותה. די בכך שהוא זכאי לקבלה, על-מנת ששווייה ינוכה מן הפיצוי בו יחויב המעביד. הטעם לחובה הסטטוטורית לניכוי הגמלאות הוא שהמעביד משלם את דמי הביטוח לביטוח לאומי, וזכותו ליהנות מפרי כספו. לפיכך, נפגע, הבוחר בקבלת מלוא הפיצויים מאת המעביד, אינו מקיים את חובתו להקטין את הנזק, ומקפח בכך את זכות המעביד לניכוי הגמלאות מן הפיצויים [רע"א 9475/02 המגן נ' המוסד לביטוח לאומי (27.12.04)]. במישור זה הנבחן במסגרת תביעת העובד נגד המעסיק, על הניזוק למצות את זכויותיו בביטוח הלאומי בכנות, בסבירות ובתום לב. כך, למשל, אי התייצבות לבדיקה או הימנעות מהגשת מסמכים עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצד הניזוק [ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' בשאראת (1.2.16)].

      

117. באשר למזיק שהינו צד שלישי ולא מעסיקו של הניזוק, כבענייננו, חובת הניכוי נקבעה בפסיקה, והושתתה על הרעיון כי למל"ל זכות לחזור על המזיק שאינו המעביד בגין הסכומים המשולמים על ידי המל"ל לניזוק, ויש למנוע מצב בו יקבל הניזוק פיצוי מלא מהמזיק, ובנוסף יתבע את המל"ל, וכך יקבל פיצוי מעל זה המגיע לו, בעוד המזיק, צד ג', עלול לשלם מעבר למגיע ממנו, דהיינו את מלוא הנזק לניזוק, ובנוסף לכך ייאלץ להשיב למל"ל את הגמלאות המשולמות על ידו לניזוק [ר' ע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד ל"א(3) 225 (1977); ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375 (2004)].

     יש להדגיש כי במקרה זה תכלית הניכוי אינה הקטנת הנזק, אלא הסיכון כי לאחר שיינתן פסק הדין המחייב את המזיק לשלם לניזוק את מלוא הנזק, יפנה הניזוק בתביעה למל"ל לגמלה, זו תתקבל, והביטוח הלאומי יחזור על המזיק לגבי הסכומים המשולמים לפי תביעה זו. דברים אלה נאמרו במפורש בע"א 714/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109 (1983):

      

     "מזיק צד ג' זכאי שסכום הגימלאות ינוכה מהפיצוי שנפסק נגדו, והנימוק שביסוד הלכה זו אינו חובת הקטנת הנזק אלא חובת ההחזרה למוסד, הזכאי לתבוע את המזיק בתביעת שיבוב. העיקרון הוא, שאין לחייב את המזיק בתשלום כפול, הן לניזוק והן למוסד, והדברים ידועים... כל עוד צפוי המזיק לתביעת שיבוב מאת המוסד, זכאי הוא שסכומים, שהמוסד עשוי לשלם לניזוק, לא יובאו בחשבון הנזקים, שיש לחייבו בם, או ינוכו מהנזקים שבם חויב".

      

118. זכות הביטוח הלאומי לחזור בתביעת שיבוב אל מזיק שעיוול קבועה בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי:

      

     "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור".

      

      

119. מקובלים עלי בעניין זה הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט טהא בפסק דינו ת"א (שלום נצ') 3340/05 עדוי נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ (11.02.2009):

      

     "אם נסכם את ההלכה הפסוקה ניתן לומר, כי כאשר המזיק אינו המעביד, והניזוק איבד מכל סיבה שהיא את זכותו לתבוע את המוסד לביטוח לאומי, בין מחמת שלא הגיש את תביעתו בזמן, בין מחמת שוויתר על תביעתו ובין מכל סיבה אחרת, אין לנכות מסכום הפיצויים את הגמלאות הרעיוניות שהניזוק היה זכאי לקבל אילו היה פונה למל"ל ותביעתו הייתה מאושרת.

     אם זכאותו של התובע טרם פקעה והוא עדיין זכאי לגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי, אך הוא בוחר לוותר על גמלאות אלו ולתבוע את כל נזקיו מהמזיק, על בית המשפט לבחון אם וויתורו של התובע סביר בנסיבות העניין ואם האינטרס הציבורי מחייב המשך תשלום הגמלאות ודחיית רצונו של הניזוק".

      

120. לא אעסוק כאן בשאלה שנבחנה ברע"א 9475/02 המגן נ' המוסד לביטוח לאומי (27.12.04) בדבר זכות ניזוק הזכאי לגמלאות מהביטוח הלאומי לוותר על זכותו זו ולתבוע ולקבל את מלוא נזקו מהמזיק שאינו מעסיקו, הנזכרת בפיסקה האחרונה לעיל, שכן בענייננו, התובע לא הצהיר ולא ניתן לקבוע כי התובע ויתר על זכות זו, ובהתאם לסעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי יכול הוא עדיין לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה לגמלאות, לאחר המועד שבו היה עליו להגיש תביעה זו, ואם יימצא זכאי לכך, תשולם לו הגמלה במגבלות הנקובות באותו סעיף. באותו מקרה תהא הנתבעת 2 חשופה לתביעת שיבוב של הביטוח הלאומי. בנוסף, כבר אירעו מקרים בהם הכריז ניזוק כי הוא מוותר על קבלת הגמלאות, ולאחר חלוף זמן תבע אותן בכל זאת.

      

121. הפתרון במקרה זה, כפי שנקבע בפסיקה הוא להקפיא את סכום הגמלה הצפויה עד לבירור תביעת הניזוק במוסד לביטוח לאומי:

      

     "מקום בו המזיק אינו המעביד, ואם טרם נתבררה עד תומה תביעתו של הנפגע במוסד לביטוח לאומי, נוהג בית המשפט להורות על "הקפאת" סכום מסוים מתוך הפיצויים עד לבירור תביעתו של הנפגע במוסד לביטוח לאומי (ראו למשל: ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375 (2004); רע"א 9823/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 10 לפסק-הדין ([פורסם בנבו], 27.12.2004)). בכך ניתנת למזיק הגנה מפני האפשרות שהנפגע יפנה למוסד לביטוח לאומי רק לאחר מתן פסק-הדין בתביעה, ויחשוף בכך את המזיק לתביעת שיפוי מבלי שנוכו הסכומים המתאימים" [רע"א 6738/10 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בשן שירי (1.1.12)].

      

     ההקפאה מאפשרת להגיע למצב ודאי יותר מבחינת תגמולי המל"ל, בו אף אחד מהצדדים אינו צפוי להינזק או להרוויח רווח שאינו מגיע לו.

      

122. כל שנותר לבחון הוא עוד את טענת התובע כי אין לבצע ניכוי רעיוני, מאחר שניתן לקבוע כבר עתה שאין הוא זכאי לקבל את קצבאות הביטוח הלאומי. זאת, מאחר שלטענתו ביצע עבירת "פשע", בכך שהסתנן לארץ ועבד בשטחי הארץ ללא היתר עבודה. אם אין לתובע סיכוי לקבל גמלאות מהביטוח הלאומי, ברור שאין גם להקפיא כספים עד לבירור תביעתו מהביטוח הלאומי.

      

123. סעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כדלקמן:

      

     "חל המקרה המזכה לגמלה, אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה, או כתוצאה מביצוע או נסיון כאמור או בקשר עמם, לא תינתן הגמלה...".

      

124. התובע טוען כי בעניינו חל סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: "חוק למניעת הסתננות") הקובע כי דינו של מסתנן הוא 5 שנות מאסר, דהיינו העבירה היא מסוג "פשע" במדרג העבירות.

      

     מסתנן מוגדר בסעיף 1 לחוק למניעת הסתננות כך:

      

     "מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, שנכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים לפי סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל".

      

125. בענייננו, לא הוכיח התובע כי הוא מקיים אחר הגדרת "מסתנן". כל שידוע לנו מפי התובע הוא שעבד בישראל ללא אשרת עבודה, אך בכך אין משום "פשע". התובע לא נשאל ולא העיד אם היה בידו אישור כניסה לישראל, ואף לא העיד כיצד נכנס לישראל, האם דרך תחנת גבול אם לאו.

     די בכך על מנת לשלול את טענת התובע בעניין זה, ואין צורך לדון בשאלה, האם, ככל שהתובע עבר עבירה לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות, הפגיעה בעבודה תיחשב לעניין סעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי, כפגיעה שאירעה "אגב ביצוע פשע...על ידי הזכאי לאותה גימלה".

     אוסיף ואציין כי אין יסוד לטענת התובע כי תושב הרשות שעבד בישראל ללא אשרת עבודה לא יהא זכאי אף פעם לגמלה מהביטוח הלאומי. כך, בת"א (מחוזי חיפה) 10812-12-09 אבו נאסר נ' עווד (8.3.16) התובע היה שוהה בלתי חוקי תושב הרשות, שעבד ללא היתר חוקי, ובכל זאת קיבל ומקבל קצבאות נכות מעבודה וקצבאות מיוחדות מהמוסד לביטוח לאומי.

      

126. לסיכום פרק זה אני קובע כי הסכום אשר צפוי כי התובע יוכל לקבל כגמלאות המל"ל יוקפא בשלב זה בידי הנתבעת 2 (ויש להניח כי הדבר ייעשה באמצעות מבטחתה שלא נתבעה על ידי התובע), עד שתבורר תביעת התובע במוסד לביטוח לאומי. על התובע לדאוג כי התביעה תבורר תוך שיתוף פעולה שלו וכי תוכרע לגופה, על מנת שלא יישאר פתח להגשת תביעה נוספת על ידי התובע, אם תידחה התביעה.

     הסכום שיוקפא אינו הסכום הנקוב בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעות, שכן אותה חוות דעת התבססה על שכר חודשי של 7,800 ₪ לחודש, בעוד שלעיל, נקבע כי בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה היה 3,850 ₪ לחודש. כמו כן, יש להתייחס לחישוב שנעשה לפי נכות צמיתה של 28%, ולא לנכות לאחר הפעלת תקנה 15. מאחר שמדובר בהקפאה בלבד, איני מתייחס להיבטים נוספים אפשריים של סכום הגמלאות, ככל שיוענקו לתובע, כגון אי יכולת לכאורה של התובע לקבל גמלה עבור חלק ניכר מתקופת העבר עקב אי הגשת תביעה במועד, או בסיס שכר שונה שייקבע על ידי הביטוח הלאומי, בין היתר, על בסיס תקופת עבודה של התובע הקצרה משלושה חודשים, וזאת מבלי לקבוע כל מסמרות בעניין זה.

      

     על בסיס האמור לעיל, הסכום אשר יוקפא מסתכם בסך של 346,500 ₪ (הסכום מושא חוות הדעת האקטוארית היה 702,039 ₪).

      

     סיכום

      

127. סך כל נזקי התובע הם כדלקמן:

     • הפסד השתכרות לעבר – 156,000 ש"ח.

     • הפסד השתכרות לעתיד – 242,750 ₪.

     • עזרת צד ג' עבר ועתיד – 50,000 ₪.

     • הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – 5,000 ₪.

     • הוצאות אשפוז בבית החולים השיקומי – 90,000 ₪.

     • כאב וסבל – 140,000 ₪.

        

       סה"כ: 683,750 ₪.

        

128. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית. נוכח הייצוג המשותף לשתי הנתבעות, איני מחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבעת 1.

      

129. התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת והיא תשלם לתובע תוך 30 יום מתוך הסכום שנזכר בסעיף 127 לעיל סך של 337,250 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 23.4% מהסך הנ"ל, וכן הוצאות בסך 600 ₪, שכרו של העד מטעם בית החולים השיקומי. איני פוסק החזר הוצאות חוות דעת רפואית מטעם התובע, שכן חוות הדעת מומחה בית המשפט הייתה קרובה הרבה יותר לחוות דעת מומחה הנתבעות מאשר למומחה התובע.

      

130. סך של 346,500 ₪ הסך הנזכר בסעיף 126 לעיל, יוקפא בידי הנתבעת 2, ויישאר בידה עד למתן החלטת המל"ל בתביעה שעל התובע להגיש למל"ל תוך 45 יום מהיום (עם העתק לב"כ הנתבעות). אם תידחה התביעה יועבר הסכום המוקפא על ידי הנתבעת 2 לתובע באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום, ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 23.4% על הסכום המועבר, ובלבד שהתובע ישתף פעולה עם המל"ל, באופן שתביעתו תתברר ותוכרע לגופה, וכן יצרף תצהיר כי לא ינקוט כל הליך של השגה, ערר או ערעור על החלטת הדחיה. אם תתקבל התביעה ויוחלט שהתובע זכאי לתשלום ו/או לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה בגובה הסכום המוקפא, או בסכום העולה על כך, או אם התובע לא יגיש תביעה כאמור בתוך התקופה דלעיל, או יגיש תביעה אך לא ישתף פעולה עם המל"ל, ועקב מחדל זה התביעה תידחה מבלי שתתברר ותוכרע לגופה, כי אז מופטרת הנתבעת 2 מהעברת הסכום המוקפא לתובע. אם תתקבל התביעה ויוחלט שהתובע זכאי לתשלום ו/או לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה בסכום נמוך יותר מהסכום המוקפא, פטורה הנתבעת 2 מהעברת הסכום אותו זכאי התובע לקבל מהמוסד, ותעביר לתובע באמצעות בא כוחו את יתרת הסכום המוקפא, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 23.4% על הסכום המועבר.

      

131. בהעדר כתב הגנה של צד ג', הגם שבוצעה לו מסירה (ר' החלטה מיום 13.3.16), אני מחייב את צד ג' לשלם לנתבעת 2 את כל הסכומים אותם חויבה לשלם לתובע לפי סעיף 129 לעיל, וכן את הסכומים אותם תצטרך לשלם לתובע, ככל שתצטרך לשלמם, לפי סעיף 130 לעיל, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו שולמו הם על ידי הנתבעת 2 לתובע, ובתוספת הוצאות משפט של הנתבעת 2 במסגרת הודעת צד ג', וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

      

     ניתן היום, י' סיוון תשע"ח, 24 מאי 2018, בהעדר הצדדים.