זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופט מ. הולצמן,) שניתן ביום 15.6.17, בת"א 14719-06-14, ובו התקבלה תביעת המשיבים לשלם להם פיצוי מוסכם, המעוגן בחוזה מכר דירה, בסכום של 90,500 ₪, משוערך מיום הגשת התביעה, וכן חויב המערער לשלם אגרת בימ"ש ושכר טרחת עו"ד בשיעור 10,500 ₪.
במקור, תבע המשיב 2, שהוא בן זוגה של המשיבה 1, גם דמי תיווך בגין עסקת המכר, אך פריט זה נזנח.
אפשט את העובדות הרלוונטיות להכרעת בימ"ש השלום, ולדיון בערעור, באשר, מרבית ההשתלשלות והפרטים אינם חיוניים עוד.
נכרת הסכם מכר, ביום 28.7.10, ולפיו המערער מכר למשיבה 1 (להלן: "המשיבה") זכויותיו בדירה בבאר-שבע, תמורת 850,000 ₪. בהצהרות הגלומות בהסכם אוזכרו 4 עיקולים ושעבודים, שהוטלו על זכויות המערער, והסרתם הוסדרה בהסכם, מתוך תשלומי התמורה. נרשם משכון לטובת המשיבה, ביום 4.8.10. לאחר חתימת ההסכם, נודע למשיבים על עיקולים נוספים שהוטלו, אחד מהם - מועדו טרם ההסכם, ונוספים הוטלו אחר כך, וכן התברר, שזמן רב לפני החתימה, כבר היה רשום משכון על הדירה, לטובת בנק לאומי למשכנתאות, שאף החל בהליכי מימוש, בגין חוב של 150,000 ₪ ומונה כונס נכסים למכירתה.
בשל התפתחויות אלה נערך, ביום 21.8.11, נספח להסכם (להלן: "הנספח"), ובו הסדר לסילוק החוב לבנק לאומי (150,000 ₪), וכן להסרת עיקול נוסף (30,000 ₪), והמשיבה התחייבה לגרום להנפקת ערבות בנקאית לשם שחרור עיקול של מס הכנסה על הדירה, על ידי כך, שתפקיד 200,000 ₪ בחשבונה. לצד זה, הוסכם על עדכון מחיר הדירה והעלאתו ל-905,000 ₪. אושר, שהתקבלו על חשבון התמורה 125,000 ₪, ושלאחר הסרת העיקולים והשעבודים יוותר סך של 350,000 ₪ המגיעים למערער. בנספח נאמר עוד ש"הצדדים מצהירים כי ההסכם שנחתם ביום 28.7.10 נותר בתוקף וכל ההודעות על ביטול בטלות בזאת". הודעות ביטול אלה ניזומו בידי המערער, שגרס, שהמשיבה הפרה ההסכם.
המשיבה דבקה בהסכם ובנספח לו, ולא חפצה בביטולו. ברם – היא תבעה את הפיצוי החוזי המוסכם, בשיעור עשרה אחוז מהתמורה, בגין הפרה יסודית, משום שהוטלו עיקולים נוספים על זכויות המערער, והמשיבה התרשמה, שהמערער ומשפחתו מתנהלים בחוסר תום לב ויוצרים חובות כספיים.
בית משפט השלום לא ראה קושי בעיקולים המאוחרים למועד כריתת ההסכם, שקיומם, כמובן, לא היה ידוע אותה עת, ושממילא, הם נדחים מפני המשכון שנרשם לטובת המשיבה, ברם, ראה משום הפרה יסודית של ההסכם בכך, שהוכח לפניו, שהמערער ובני משפחתו, שניהלו את המו"מ, העלימו דבר קיומו של המשכון לטובת בלמ"ש בע"מ, ואת הליכי הגבייה ומימוש הדירה שהוחל בהם, לרבות מינוי כונס הנכסים.
המערער טען, בין היתר, שהצדדים יישבו את כל המחלוקות ביניהם, עם חתימת הנספח, ולכן, אין מקום לתבוע עוד פיצוי, לאחר מכן, משההפרה הוסדרה. בפסק הדין נדחתה טענה זו ובימ"ש נזקק לאותו סעיף של אשרור ההסכם המקורי, כפי שצוטט לעיל. נפסק, שנותרו בעינן ההצהרות המחייבות בפתיח להסכם, ובהן אין זכר למשכון של בלמ"ש, וכן - סעיף הפיצוי המוסכם נותר בעינו. מתקשר חוזי זכאי לתבוע פיצוי, במקרה של הפרה, בין שביטל ההסכם ובין שעומד על אכיפתו, כמו כאן. אין לראות בכריתת הנספח, שנועד להסדיר המשך אכיפת ההסכם, בהינתן העיקול הנוסף והליכי כינוס הנכסים, משום גריעה מזכותה של המשיבה לתבוע הפיצוי המוסכם על ההפרה.
מנגד – בית המשפט ניתח בהרחבה, ברמה העובדתית והמשפטית, טענת הגנה, שהעלה המערער, ולפיה – המשיבה הפרה את ההסכם והנספח, בכך, שלא הפקידה את הסכום שנועד להנפקת ערבות בנקאית עבור מס הכנסה. המערער ביקש לבסס תיזה, ולפיה, מקום שבו הנפגע מהפרת ההסכם, אף הוא בגדר מפר, אזי, אין מדובר בצד "המקיים, או המוכן לקיים את התחייבויותיו", כהגדרת סעיף הפיצוי המוסכם בחוזה שלפנינו, ולא קמה הזכאות לאותו פיצוי. בימ"ש השלום אמנם קבע, שהמשיבה הפרה את ההסכם, אולם, מנימוקים שפירט, לא ראה בכך עילה לפטור המערער מכפיפותו להסדר הפיצוי המוסכם, ללא הוכחת נזק, הכלול בהסכם, וקבע, שדי בכך, שהמערער, מצדו, הפר בהפרה יסודית את ההצהרות הגלומות בו, כדי לחייבו במלוא הפיצוי. יוער, שהמערער הגיש תביעה משלו כנגד המשיבים, לרבות בשל ההפרה הנטענת, באי הנפקת הערבות למס הכנסה, וזו תלויה ועומדת בבימ"ש השלום.
משנדחו טענות ההגנה של המערער, שמרביתן אינן רלוונטיות לדיון הנוכחי, כפי שיובהר להלן, חויב הוא, כאמור, בפיצוי המוסכם.
המערער שב וטוען, בערעור כעת, שתנאי בסיסי לזכאות המשיבה לפיצוי, הוא קיום ההסכם על ידה, ומשהופר, וכך נקבע פוזיטיבית, על ידי בימ"ש השלום, איבדה זכותה זו. עוד טוען המערער, ששגה ביהמ"ש, משדחה את הטענה, שכריתת הנספח ריפאה את ההפרות הקודמות והביאה ליישוב כל המחלוקות שעד אותה עת.
באי כוח המשיבים תומכים בפסק הדין, מנימוקיו, ובתוצאתו.
איני נזקק למכלול הטיעונים שהונחו בפני, לפרטיהם, וחלקם אף לא הוצג לעיל, מטעמי חיסכון ויעילות, שכן, מצאתי ממש בטענת הערעור המתייחסת לנפקות הנספח ולעצם כריתתו, דבר שיש בו להביא לקבלת הערעור ולייתור הדיון בסוגיות אחרות.
אקדים, שעניין נוסף היה יכול לחרוץ גורל הערעור לטובת המערער, אך, זה לא הוצף על ידו ולא נטען כלל. בכתב התביעה לא אוזכר, כעילה למתן סעד הפיצוי, נושא העלמת המשכון לבלמ"ש והליכי הכינוס שנפתחו, בתור הפרה יסודית המקנה זכות לכך. אוזכר, כמעט באופן אגבי, שמונה כונס נכסים. לא ניתן פירוט, עובדתי, אף לא טיעון משפטי, לשכנע בכך, שמדובר בשעבוד שלכאורה רבץ על הדירה, לפני חתימת ההסכם, ושהיה ידוע למערער, והוסתר מהמשיבה, ושעובדות אלה, לצד הליך הכינוס שהוחל בו, ואף הוא לא גולה, מהוות הפרה יסודית במובן סעיף הפיצוי ההסכמי. הגם שזה עניין הליבה, שדווקא בו ראה בית המשפט משום הפרת ההסכם, לא זו היתה המחלוקת שהוצפה על פני כתבי הטענות. כאמור – משהערעור אינו מתייחס לכך, אמנע גם כעת, מדיון בנפקות האפשרית, לגבי הערעור, מכך, שהפסק הושתת על עילה, שבעצם לא נטענה כלל.
ברם – הטענה ביחס לנספח, בדין יסודה.
לעת חתימת הנספח, דבר השעבוד לבנק לאומי היה ידוע לפרטיו, והנספח נועד להסדיר גם עניין זה. אין בנספח סעיף "שמירת זכויות" מפורש, שלפיו זכאית המשיבה, גם לעתיד לבוא, לתבוע פיצויים בגין אי הגילוי וההצהרה, הלא נכונה, שהיו לעת חתימת הסכם המכר. לא די בכך, מהיבט תום לב והכרה באינטרס ההסתמכות של המערער, שהוצהר, בנספח, שההסכם מ-28.7.10 נותר בתוקף. ברור מההקשר, ומהסיפא, שלפיו כל הודעות הביטול בטלות, שהכוונה הייתה בעיקר להבהיר, שאין תוקף לאותן הודעות ביטול. גובש הסדר מקיף, שבמסגרתו גם עודכן מחיר הדירה, בהסכמה, ונקבע מנגנון מפורט לסילוק החובות המאוחרים, שבעטיים הוטלו עיקולים, וגם לסילוק החוב נשוא המשכון הקודם, שקיומו והליך מימושו היוו את ההפרה היסודית המזכה בפיצוי. אין זה מתקבל על הדעת, ואין בכך משום תום לב ודרך מקובלת בכריתת הסכם ובקיומו, לערוך הסדר של ישוב מחלוקות ומודיפיקציה הסכמית, שנועדה להעלות את ההתנהלות החוזית על דרך הישר ולהשיב "שלום בית" על כנו, בין המתקשרים, ולהותיר בצפונות הלב וללא אזכור כלשהו בהסדר המאוחר (הנספח), את הקונסטרוקציה הפרשנית, העלומה מעין הצד האחר, ולפיה, נוסחת האשרור מכשירה, עדיין, הגשת תביעה עתידית לפיצוי בגין ההפרה "ההיסטורית".
בעיני – הנספח מגלם מחילה על ההפרה שבעבר, ואם לא כך היה אומד הדעת של המשיבה, היה עליה לדאוג לעיגון שיטתה והלך מחשבתה בתוך הנספח וסעיפיו. אם לא כן – רשאי היה המערער להסתמך ולהניח, כפי שעולה מפשט הנספח ומרוח תניותיו, שהצדדים פתחו "דף חדש", ושאין הוא חשוף לתביעה, על מה, שאותה עת, כבר היה ידוע, נדון, ואף היה מושא למחלוקת ולדיון, שהניבו את נוסחת הפשרה שגולמה בנספח.
צודק המערער בכך, שכל עילת תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, הנשענת על ההוראה ההסכמית דנן, נמחלה ועברה מהעולם, עם חתימת הנספח, ובהיעדר כל אזכור לקיומה ולעמידה נמשכת עליה, מצד המשיבה, ככל שעובדות היסוד לביסוסה היו ידועות וברורות לשני הצדדים, אותה עת, וזה אכן המצב כאן.
לכן – החלטתי לקבל הערעור ולהורות על ביטול פסק הדין מיום 15.6.17.
תביעת המשיבים בפני בית משפט השלום בת"א 14719-06-14 נדחית.
המשיבים יישאו בהוצאות המערער, בשתי הערכאות, בסכום כולל של 20,000 ₪.
העירבון שהופקד יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.
ניתן היום, י"ז אדר תשע"ח, 04 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
