עיקרי הכרעת-הדין
1. הנאשם, ר.אר.א, הורשע על-ידינו, לאחר משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו ב-22 אישומים. המדובר בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"); עושק, לפי סעיף 431 לחוק העונשין; מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(7) לחוק העונשין; הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין; אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין ומעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין.
בפתח הכרעת-הדין ציטטנו מדברים שהופיעו בפרסומים מטעם הנאשם, לפיהם הוא מבטיח, לאחר שנים של הצלחות, ריפוי מוחלט של כל אדם מכל מחלה, לרבות שיתוק מוחין, אפילפסיה, סוכרת, סוכרת נעורים ומחלות כרוניות שונות. שאלנו את עצמנו האם עומד לפנינו שרלטן ונוכל, אשר טיפח תקוות שווא בקרב ציבור חולים, חלקם במחלות חשוכות מרפא, או שמא מדובר באדם בעל חזון אשר אכן פיתח שיטה ייחודית לריפוי מלא של חולים הלוקים במחלות קשות.
שאלה זו הוכרעה באורח חד-משמעי בהכרעת-הדין, כאשר נקבע כי " אין ולא הייתה בידי הנאשם כל שיטת ריפוי, ובודאי שלא שיטה כזו המביאה לריפוי מלא ומוחלט של כל מחלה, לרבות מחלות חשוכות מרפא", וכי הנאשם, לא זו בלבד שלא האמין כי יש ברשותו שיטת ריפוי ייחודית העשויה לחולל ניסים ונפלאות, אלא שהוא ידע, באורח פוזיטיבי, כי אין מדובר בשיטת ריפוי כלל, ובודאי שאין ברשותו שיטה היכולה להביא לריפוי מלא ומוחלט של כל חולי מכל מין וסוג.
עוד קבענו, כי בדברי הנאשם, הן בעל-פה והן בפרסומים שונים שנעשו על-ידו באשר ליכולות הריפוי שלו, יש משום מצג שווא ביודעין כלפי הציבור בכלל, וכלפי אלה שנזקקו לטיפוליו, בפרט. עוד קבענו בהכרעת-הדין, כי התנהלותו של הנאשם נועדה, כל כולה להונות את ציבור המטופלים, להוליך אותם שולל ולנטוע בקרבם תקוות שווא, במטרה ברורה להתעשר על חשבונם ולהפיק רווח כספי רב ככל האפשר, תוך ניצול מצוקתם הקשה.
הנאשם הוסיף חטא על פשע, בכך שלא זו בלבד שהונה את מטופליו, אלא שבמקרים לא מעטים הוא הורה להם לחדול משימוש בתרופות או בדרכי טיפול קונבנציונאליות, דבר שלא תרם, מן הסתם, למצבם הרפואי.
כפי שנקבע בהכרעת-הדין, הסתכם "הטיפול" שניתן על-ידי הנאשם למטופליו, בעיסוי גרידא, כאשר מרבית הטיפולים לא ניתנו על ידו כי אם על-ידי תלמידים שנרשמו ללימודים במכללה שפתח, מבלי שהייתה להם כל הכשרה לעניין זה, לרבות ניסיון וידע בעיסויים רפואיים.
הנאשם, באמצעות מצג השווא שיצר, והתיימרותו לרפא כל סוג של חולי לכל אדם, בין אם מדובר בפעוטות רכים בשנים ובין אם בצעירים או מבוגרים בשנים, קיבל סכומי כסף ניכרים, שברובם הגדול לא הוחזרו. בהכרעת-הדין ציינו, כי יש בקבלת כספים אלה על-ידי הנאשם משום עושק, היינו ניצול מצוקתו ומצבו הנחות של המטופל ובני משפחתו לטובתו של הנאשם.
בשל העובדה כי הנאשם הורה לחלק מהמטופלים להימנע מקבלת תרופות או להפסיק טיפולים קונבנציונאליים אחרים, דבר שבמקרים מסוימים פגע בבריאותם עד כדי סיכון חייהם, הורשע הנאשם בעבירות של מעשי פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(7) לחוק העונשין.
בצד העבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועושק, ככל שהדבר נוגע לטיפולים הרפואיים שניתנו על-ידי הנאשם, והתחייבותו לריפוי מלא, הורשע הנאשם גם בעבירות של קבלת דבר במרמה, בגין כספים שהוציא מתלמידים אשר נרשמו ללימודים במכללה שפתח, שנועדה ללמד את שיטת הריפוי אשר פותחה, כביכול, על-ידו. הנאשם גבה שכר לימוד שנתי, שעמד על סכום של 75,000 ש"ח, כאשר נקבע בהכרעת-הדין, כי " לא נלמד במסגרת הלימודים במכללה כל דבר בעל ערך, ובודאי שהתלמידים לא הוכנסו בסוד שיטת הטיפול והריפוי המיוחדת, כביכול, לנאשם", וכי: " לא היה כל ממש בתוכנית הלימודים, אותה העביר הנאשם במכללה, לא נלמדו נושאים בעלי חשיבות, ובודאי שלא נלמדה שיטת הטיפול המיוחדת לנאשם, שבאמצעותה הבטיח כי ניתן להביא לריפוי מלא מכל מחלה".
סוג נוסף של עבירות בהן הורשע הנאשם, שאין להכביר מילים לגבי חומרתן היתרה, נוגעת לעבירות המין שבוצעו על-ידי הנאשם, כמפורט באישומים הראשון, השני, השלישי, החמישי והשביעי לכתב האישום.
באישום הראשון, הורשע הנאשם בעבירה של אינוס, שבמסגרתה החדיר הנאשם, בשתי הזדמנויות, את אצבעותיו לאיבר מינה של מ.ג, תוך כדי עיסוי שניתן לה על-ידו, שבמהלכו דרש ממנה לפשוט את כל בגדיה. מ.ג. הסתירה את דבר המעשה מכל מקורביה ולא הגישה תלונה במשטרה, ואף דרשה בתוקף שלא להעיד בבית-המשפט, בשל תחושות הכאב, העלבון, והטראומה הקשה שהיו מנת חלקה. לבסוף, נאלצה מ.ג. להעיד בבית-המשפט בשתי הזדמנויות, בשל דרישתו של הנאשם להחזירה אל דוכן העדים, לאחר החלפת אחד מחברי ההרכב.
באישום השני, הורשע הנאשם בעבירה של אינוס, כלפי ת.ב, כאשר מדובר בשלושה אירועים שונים, שהחלו בעיסוי אשר בוצע על-ידי הנאשם, תוך שהוא דורש מת.ב. להסיר את כל בגדיה. במהלך העיסוי נגע הנאשם באיבריה המוצנעים של ת.ב. והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, בניסיון לגרום לה להגיע לפורקן. ת.ב. העידה כי כל אותה עת חשה עצמה " משותקת, הייתי גמורה, הייתי מרוסקת... אני הרגשתי את עצמי אבן". לדבריה, לאחר אותם אירועים קשים היא איבדה את צלם האנוש שלה ולא ראתה טעם לחייה, ולתחושתה " איבדתי את הכל". גם עדה זו נאלצה להעיד בבית-המשפט בשתי הזדמנויות, ולשחזר את האירועים הטראומתיים שפקדו אותה, וניתן היה להתרשם ממצבה הנפשי הקשה ומהמשבר בו היא נתונה, עקב מעשיו של הנאשם.
באישום השלישי, הורשע הנאשם בעבירות של מעשה סדום, ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה. קורבן העבירה הייתה א.כ, אשר הגיעה אל הנאשם בתקווה כי הוא יוכל לסייע לאמה, נכת פוליו. הנאשם דרש מא.כ. לפשוט את כל בגדיה, וזאת לצורך שחרור חסימות, כביכול. הנאשם התחכך בגופה של א.כ. עם איבר מינו ודרש ממנה לגעת באיבר המין, וא.כ. עשתה כן, תוך שהיא " קפואה ומפוחדת". בהמשך, הכניס הנאשם את אצבעו לפי הטבעת של א.כ, דבר שגרם לה לכאב, ובמקרה אחר ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, אך לא הצליח בכך, עקב בכייה של א.כ. וכאבים עזים שפקדו אותה. א.כ. הבינה, בשלב מאוחר יותר, כי נפלה קורבן למעשיו הנלוזים של הנאשם והיא חשה עצמה מושפלת ומנוצלת, היא נקלעה למצוקה נפשית קשה, ואיבדה את שמחת החיים שלה.
באישום החמישי, מדובר בעיסויים שניתנו על-ידי הנאשם לנ.ר. בעירום מלא, על-מנת להסיר, כביכול, חסימות שבהן היה נתון גופה. בהכרעת-הדין קבענו כי לא היה כל צורך, רפואי או טיפולי, בדרישתו של הנאשם מהמטופלות השונות, להסיר את מלוא לבושן, והדבר נועד לצרכיו המיניים הסוטים של הנאשם. כך גם לגבי נ.ר, קבענו כי הנאשם עיסה את גופה העירום כשהוא נוגע באיבריה האינטימיים, בחזה, באיבר המין ובישבן, לצורך גירוי או סיפוק מיני. כמו כן, צילם הנאשם את נ.ר, אשר כל רצונה היה לטפל בבעיית הראיה הקשה ממנה סבלה, בעירום מלא, כאשר שיערה פזור על גופה. אף כאן נעשה הדבר מתוך מניעים מיניים נלוזים של הנאשם, ולא לכל מטרה לגיטימית אחרת.
באישום השביעי הורשע הנאשם בניסיון למעשה מגונה, הנוגע לא.נ, אשר במהלך טיפול שביצע בה הנאשם, הוא דרש ממנה להסיר את כל בגדיה, אך היא התנגדה לכך ונותרה לבושה בתחתונים. הנאשם החל לעסות את גופה בשמן, לרבות בחזה, " עד לגבול הפטמה". כמו כן, עיסה הנאשם את רגלי א.נ. עד לאזור המפשעה, כאשר היא משגיחה שלא יתקרב מעבר לכך, והסירה את ידיו, ככל שהוא המשיך לעסותה בכיוון המפשעה. בהכרעת-הדין קבענו, כי הנאשם ניסה לבצע בא.נ. מעשה מגונה, וזאת בלא הסכמתה ולשם " גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".
באחד המקרים הפעיל הנאשם חוקר, על-מנת להתקשר לאחת המתלוננות, ביודעו כי הוגשה על-ידה תלונה במשטרה, מתוך מגמה לאסוף מידע אודות התלונה, ובגין כך הורשע הנאשם, במסגרת האישום העשרים וארבעה, בעבירה של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין.
הנאשם ביקש לצרף כתב אישום, אשר הוגש לבית-המשפט השלום בתל-אביב (ת.פ. 4951/09), שבו יוחסו לו עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. הנאשם הודה בעבירות ובעובדות המופיעות בכתב האישום המצורף. מהעובדות המתוארות בכתב אישום זה עולה, כי ביום 15.04.2008 תקף הנאשם את עו"ד דב ארבל (להלן: " המתלונן"), לאחר שהוא נכנס למשרדו בתל-אביב, על רקע שיחה הנוגעת לסיום יחסי העבודה ביניהם. הנאשם הכה את המתלונן בידו באמצעות חפץ שהיה על השולחן, וכתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן סימני דם ביד ימין מתחת לכתף. כמו כן, איים הנאשם על המתלונן כי יפגע בו שלא כדין בכך שאמר לו, בין היתר, " אני אחסל אותך, אני ארצח אותך", וזאת מתוך כוונה להפחידו או להקניטו. בנוסף, פגע הנאשם ברכושו של המתלונן בכך ששבר ציוד משרדי והפיל ציוד אחר לרצפה.
תסקיר שירות המבחן וראיות לעונש