שמואל נ' מקרקעי ישראל

1. זוהי תביעה כספית בסך 164,400 ₪, בטענה לנזקים שנגרמו לתובע, בשל מעשי ומחדלי הנתבעת.

2.להלן העובדות הצריכות לעניין:

א.התובע החזיק כדין, בזכויות חכירה בחלקה 26 בגוש 15437 (להלן: "החלקה") בשטח של 9,341 מ"ר (להלן: "השטח") שניתנו לו מכוח חוזה חכירה שנחתם ונערך ביום 25.7.73.

ב.זכויות החכירה של התובע נרשמו בפנקסי המקרקעין, על כלל הזכויות בחלקה, בשטח של 32,341 מ"ר, ביום 18.12.73.

ג.בין הנתבעת לבין מיכה תעיזי (להלן: "תעיזי") נחתמו שני חוזי חכירה ביחס לחלקה, האחד ביום 14.8.1997 והשני ביום 18.4.2005.

ד.ביום 8.1.2000, ביקש התובע לחדש את חוזה החכירה והוא נדרש לפנות למחלקת מיפוי אצל הנתבעת, לשם זיהוי ווידוי השטחים המוחזקים על ידו. ראה מכתב הנתבעת מיום 5.5.2000.

ה.ביום 24.9.2003, השיבה הנתבעת לתובע, כך:

"לגבי חלקה 26 בגוש 15437 – נערכה מדידה חוזרת ונמצא כי קיימת חפיפה לגבי שטח של 675 מ"ר עם נחלת תעיזי מיכה. שטח זה יורד מהחוזה שלך. בחלק נוסף מהחלקה בגודל של כ- 2,872 מ"ר מתוכנן כביש. לגבי חלק זה, כאשר יבוצע הכביש יהיה עליך לפנות אל מע"צ בבקשה לפיצויים". לאור האמור לעיל, יישאר בידך שטח של 8,767 מ"ר מתוך חלקה 26 – מצ"ב תרשים השטח".

ו.לפניית ב"כ התובע דאז, מיום 11.12.03, השיבה הנתבעת, בדברים הבאים:

"בהמשך למכתבך שבסימוכין ערכנו ברור נוסף אצל מנהל המחוז והוחלט כי מכתבי מ- 24.9.03 בעינו עומד מהסיבה שהשטח שיישאר בידי מר חי שמואל בחלקה שבנדון לאחר הורדת "שטח החפיפה" עם תעיזי הוא 8,666 מ"ר... לגבי "שטח החפיפה" – 675 מ"ר – זכאי מרשך לפיצוי".

ז.ביום 20.11.07, פנה תעיזי לתובע בכתב בדרישה לפנות שטח לפי החלטת מינהל, אחרת ינקוט כנגדו באמצעים החוקיים העומדים לרשותו. ביום 17.7.08, פנה ב"כ דאז של תעיזי, בדרישה לפינוי שטח של כ-1,800 מ"ר.

ח.ביום 14.1.2010, הגיש תעיזי תביעה כנגד התובע, תביעה לסילוק יד התובע משטח כולל של 2,063 מ"ר בחלקות 26,27 בגוש 15437 ותביעה כספית בגין דמי שימוש בסכך של 72,996 ₪ (להלן: "התביעה").

ט.בכתב ההגנה של התובע לתביעה, שייצג את עצמו בתביעה, טען התובע כי אינו מחזיק בחלקה27. באשר לחלקה, טען התובע בכתב ההגנה, כי הוא מחזיק כדין ורשום כבעל זכויות בחלקה. שלא ברור כלל מהו השטח בחלקה, המוקצה כביכול לתעיזי. התובע אישר שהנתבעת הודיעה לו על קיומו של שטח חפיפה בינו לבין תעיזי בגודל של 675 מ"ר, שטח שהתובע הסיר את התנגדותו להעברתו לידי תעיזי, ופנה בעניין זה ביום 28.10.09 לנתבעת שתמדוד את השטח. הואיל, כך בכתב ההגנה של התובע, והנתבעת לא סימנה את שטח החפיפה אותו הוא אמור לפנות, הוא אינו יודע היכן מצוי שטח זה ואינו יודע מה עליו לפנות. התובע צירף לכתב ההגנה את מכתב ב"כ דאז מיום 26.10.2009, בו הוא מבקש שמודד מטעם הנתבעת יסמן בשטח את גבול ההקצאה.

י.ביום 18.4.2010, פנה ב"כ התובע דאז לנתבעת, בבקשה להחלפת שטחים, במסגרת הפניה נאמר כך: "חלק מחלקה 26 המוחכרת למרשי הוקצה למר תעיזי, ובין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים מאחר ולא ברור למרשי היקף השטח שנמסר לתעיזי ע"י המינהל, בעוד תעיזי פנה למרשי מספר פעמים ובכל פעם דרש פינוי של שטח בגודל אחר. למרות פניות חוזרות ונשנות של מרשי אליכם לבצע מדידה מטעמכם, הדבר לא נעשה".

יא.בהסכמת התובע ותעיזי, מונה בתביעה, מר יצחק בוקצ'ין, כמודד מטעם בית המשפט (להלן: "המודד"). המודד הגיש את חוות דעתו ביום 24.5.11, במסגרתו קבע, שלאחר בדיקה ובחינה הגיע למסקנה, שפתרון הבעיה של השטח במחלוקת בין התובע לתעיזי, לרבות שטח החפיפה, נמצא בידי הנתבעת, אשר גם יצרה אותה בהסכמים חופפים על אותה הקרקע. ראה חוות הדעת שהוגשה לתיק בית המשפט בתביעה וצורפה לכתב התביעה כנספח ד'.

יב.כתוצאה מחוות דעת המודד, מורה בית המשפט בתביעה, בהחלטה מיום 21.9.11, על צירופה של הנתבעת לתביעה, שתבהיר את התמונה ותציע פתרון למחלוקת:

"לאור ממצאיו ומסקנותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש לפיהם היו מספר תוכניות ומדידות ושינויים בגבולות ובשטחי המגרשים שהוקצו על ידי המנהל לשני בעלי הדין, דבר שיצר את התסבוכת אליה נקלענו בתיק זה, אני מורה על צירופו של מינהל מקרקעי ישראל כבעל דין דרוש בתיק הנדון.

אני מורה למזכירות להמציא למנהל מקרקעי ישראל את כל כתבי הטענות בתיק, פרוטוקולים וחוו"ד המומחה טעם ביהמ"ש ומורה למינהל להתייצב לדיון ביום 29.11.11 שעה 9:00 ולהבהיר את התמונה, כן להציע פתרון למחלוקת בין הצדדים."

יג.בית המשפט חוזר על הקביעה שהנתבעת היא הגורם הפעיל במצב הדברים בהחלטה מיום 5/1/12:

"לאור החומר שנמצא בתיק עד לשלב הזה, נראה כי למינהל יש חלק פעיל ככל הנראה ועל פני הדברים, להיווצרות המחלוקת בין התובע לנתבע.

עיינתי בהודעת המינהל לגבי ההוצאות הכרוכות בהכנת חוו"ד או מפות מטעמו לבדיקת טענות הצדדים ולבדיקת הממצאים של המומחה מטעם בית המשפט.

מומלץ למינהל וגם לצדדים טרם הכנת חוו"ד או מפה מטעם המינהל, עם כל ההוצאות הכרוכות בכך, לנסות ולהגיע להידברות לאחר בדיקת הנתונים ע"י המינהל, ולנסות להוביל את הצדדים להסכמה בחסות או בעזרת נציגי המינהל אשר עוסקים בפן המקצועי של העניין. במידה והמינהל יגלה נכונות כאמור, הכל בכוונה לסיים את המחלוקת בדרכי נועם, תיקבע ישיבה במשרדי המינהל בנוכחות הצדדים, לאחר תיאום מראש.

במידה והצדדים לא יגיעו להסכמה או במידה והמינהל יודיע שאינו מעוניין לעשות ניסיון, תינתן החלטה על המשך ההליכים בתיק."

יד.הדברים מדברים בעד עצמם גם בהחלטת בית המשפט מיום 16.10.12:

"עיינתי בבקשת המינהל למחוק את התביעה נגדו, וכן את תגובת ב"כ התובע אשר ביקש לקבל סיכום ישיבה או עמדה בכתב של המינהל בכל הנוגע למחלוקת בחלקה 26. ב"כ המינהל לא הגיב להודעת ב"כ התובע בהתאם להחלטה מיום 23.4.12.

מובהר בזה כי על ב"כ המינהל לערוך סיכום ישיבה בכתב לישיבה שהתקיימה במשרדי המינהל בנוכחות בעלי הדין, ולהבהיר את עמדת המינהל במחלוקת בחלקה 26.

עלה היום מהנסח שהוצג ע"י הנתבע כי כל חלקה 26 עדיין רשומה על שמו של הנתבע בשלמותה עוד משנת 73, דבר שסותר את החוזים שנחתמו בין המינהל לבין התובע והנתבע לאחר הרישום.

במובן זה יש צורך בהבהרה נוספת מטעם המינהל לפשר הסתירה הקיימת בין הרישום בטאבו לבין תוכן החוזים שנחתמו עם הצדדים בנוגע לחלקה 26.

ב"כ המינהל יבהיר את כל האמור לעיל תוך 14 יום מהיום, עם העתק ישירות לצדדים. "

ט"ו.הואיל ולא נערך סיכום ישיבה, כאמור בהחלטת בית המשפט מיום 16.10.12, ביקשה הנתבעת להגיש את עמדתה, תחת סיכום ישיבה. בקשה שבית המשפט נעתר לה. ביום 24.12.12 הגישה הנתבעת עמדתה לפיה השטח במחלוקת הינו 675 מ"ר אשר שייך לתעיזי והנתבעת נמחקה בהסכמה עם התובע בלבד, כצד לתביעה, ביום 21.1.2013. יש לציין, כי בסמוך למחיקת המינהל מהתביעה, הגיש התובע הודעה שלדעתו, מחיקת הנתבעת לא תביא לפתרון הבעיה, הואיל ורק בידי הנתבעת מצוי הפתרון.

ט"ז.בדיון ההוכחות שהתקיים בתביעה ביום 15.1.2014, הודיע התובע את הדברים הבאים:

"ביחס לחלקה 26, אני מוכן לסלק את ידי משטח החפיפה של 675 מ"ר אף כי חידשו לי את החוזה ללא ניכוי השטח הנ"ל, אבקש רק שמודד יצא לשטח ויסמן את השטח שעליי לסלק את ידי ממנו. אני מסכים אף לשאת במלוא עלויותיו של המודד ומציע כי המודד שיצא לשטח יהיה מטעם ממ"י שמכירים את השטח ואמורים לדעת כיצד לערוך את המדידה.". נוכח הודעת התובע, שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, הסכימו הצדדים לתביעה, כי יינתן פסק דין בהתאם להודעה, בנוגע לסעד הכספי, הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, לאחר הגשת טיעונים בכתב.

י"ז.ביום 31.3.14, ניתנה ההחלטה הבאה בתביעה:

"טרם התקבלה לתיק המדידה שהיתה אמורה להתבצע על ידי מנהל מקרקעי ישראל.

המזכירות תודיע האם בוצעה על ידה המצאת ההחלטה מיום 15.1.14 למנהל.

במקביל, הנתבע יודיע האם שילם למנהל עלות ביצוע המדידה. זאת תוך 7 ימים.

בשלב זה, ובשים לב לעובדה כי פסק הדין אמור לכלול את ההוראות האופרטיביות ביחס לסעד של סילוק היד, האמור להיסמך על ממצאי המדידה, הריני מעכבת מתן פסק דין."

י"ח.ביום 1.9.14 מגיש התובע הודעה בתביעה לפיה, שפנה מספר פעמים לנתבעת אך אין מענה מתי המדידה תהיה מוכנה. הנתבעת מצידה מודיעה לבית המשפט שהמדידה מתעכבת בשל אי תשלום שכר טרחת המודד על ידי התובע. ביום 12/10/14 נערכה מדידה על ידי הנתבעת ביחס לשטח החפיפה. בהתאם, ניתן פסק דין בתביעה לפיו על התובע לסלק את ידו משטח החפיפה ונפסק שעליו לשלם לתעיזי דמי שימוש בסך של 20,000 ₪. עוד נפסק שהתובע ישלם לתעיזי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

י"ט.בין לבין, מחדשת הנתבעת את חוזה החכירה של התובע. על פי שטר תיקון שכירות שצורף לכתב ההגנה, נמצא כי ביום 1.8.2011, מאריכה הנתבעת את זכות החכירה של התובע בחלקה בשטח של 9,341 מ"ר, שטח שכאמור כולל בתוכו את שטח החפיפה, חרף הודעתיה בעבר ששטח התובע בחלקה הינו 8,666 מ"ר. מעדות המצהירה מטעם הנתבעת עולה כי רישום מלוא זכויות החכירה של התובע בחלקה נותר בעינו, גם לאחר חידוש החכירה, "מבדיקה שלי, בטאבו לא תוקנה חלקה 26, היא מופיעה עדיין בשלמות אצל מר חי וזה בניגוד לחידוש החוזה". הרישום המוטעה בחלקה בפנקסי המקרקעין, מזה עשרות שנים, מאז 1973 ועד היום, על אף שהחוזה חודש בשנת 2011, לא תוקן על ידי הנתבעת, חרף המשמעויות המשפטיות הנובעות מכך.

3.טענות התובע בתמצית, בשל מחדליה ומעשיה של הנתבעת, אי סימון גבולות החלקה והשטח שנגרע מזכויותיו, הוא נקלע לסכסוך גבולות עם שכנו למקרקעין, נאלץ לנהל הליך משפטי ונגרם לו נזק כספי ועוגמת נפש.

4.טענות הנתבעת בתמצית, לא הייתה כל התרשלות או רשלנות מצידה. התובע ידע על שטח החפיפה עוד ביום 24.9.2003, שנים לפני הגשת התביעה, שטח שיכל לסמן על ידי מודד מטעמו, שטח שהיווה רק חלק משטח המריבה עם תעיזי.

5.ראיות הצדדים, מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העידה הגברת איריס ורד, ראש צוות חקלאי אצל הנתבעת.

6.עילת התביעה בכתב התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות, סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. על פי הפסיקה, 3 יסודות לעוולת הרשלנות, קיומה של חובת זהירות כלפי הניזוק, הפרת החובה היא ההתרשלות, וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק שארע (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פורסם ביום 9.11.82).

7.בחינת היסוד הראשון, האם הנתבעת חבה חובת זהירות, מושגית וקונקרטית כלפי התובע, מצויה במבחן הציפיות שבסעיף 36 לפקודת הנזיקין. האם הנתבעת צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק? לעניין חובת הזהירות המושגית של הנתבעת כלפי התובע אפנה לע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נגד מדינת ישראל, פורסם בנבו 21.3.11:

"ככלל, קיומה של חובת זהירות מושגית מושפע ממציאות משפטית המבקשת לאזן בין ערכים ואינטרסים שונים הרלוונטיים לענין. היות מזיק גוף ציבורי אינו טעם המשחררו מחובת זהירות (ענין גורדון, בעמ' 132-133; ענין לוי, בעמ' 70-71). פעולתה של הרשות הציבורית מכוח חובתה הסטטוטורית גם היא אינה שוללת ככזו את חובת הזהירות ברשלנות שהיא עשויה לחוב כלפי אדם שנפגע מהתנהגותה (ענין גורדון, בעמ' 134-135). קיומה של סמכות שלטונית בידי הרשות עשויה אף להוות גורם בעל משקל לגיבושה של חובת זהירות מושגית החלה עליה במישור האזרחי: "הסמכות השלטונית מעניקה שליטה, פיקוח וכוח. נוצרת מציאות של תיפקוד, הסתמכות וצפייה, העשויים להקים חובת זהירות מושגית" (ענין גורדון, בעמ' 135; ענין עיריית חדרה, בעמ' 763). קיום סמכות סטטוטורית הנתונה לרשות הציבורית לא רק שאינו מעניק חסינות או שולל את אחריותה האזרחית, אלא עשוי דווקא לשמש אבן-יסוד לקיומה של חובת זהירות מושגית על הרשות."

הנתבעת, המופקדת על ניהול מקרקעי המדינה, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי החוכרים.

ובאשר לחובת הזהירות הקונקרטית, פרופ' עומר דקל, בספרו "מכרזים" כרך שני, עמוד 295, אומר כך: "השאלה שייבחן בית המשפט אם רשות סבירה הייתה יכולה לצפות בנסיבות העניין כי התנהגותה או מחדלה ייגרמו לנזק שנגרם בפועל. מטבע הדברים התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה".

אין חולק כי הן התובע והן תעיזי, הסתמכו על החלטות, הודעות ומצגי הנתבעת, ראה סעיפים ה-ז לעיל. ואין חולק כי קיים "שטח חפיפה" שטח שהוחכר על ידי הנתבעת, הן לתובע בשנת 1973 והן לתעיזי בשנת 1997. בנסיבות בהן מוחכר שטח זהה לשני חוכרים זהים, ניתן לצפות שתקום יריבות בין אותם חוכרים, ועל כן מתקיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת, בנסיבות המקרה דנן.

8.האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות? התשובה לשאלה היא חיובית. שם בעמוד 297 נאמר כך: "הפרתה של חובת הזהירות מתגבשת כשהרשות (המזיק) הייתה יכולה וצריכה לצפות את האפשרות להתרחשות הנזק, אך למרות זאת לא נקטה את האמצעים שרשות סבירה צריכה ויכולה הייתה לנקוט כדי למנוע נזק מהסוג שנגרם. ניתן להגדיר את הפרתה של חובת הזהירות גם כסטייה של הרשות מסטנדרט ההתנהגות המצופה מרשות מינהלית סבירה. התקיימותו של תנאי זה תיבחן בכל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות המאפיינות אותו". הידיעה, שקיים שטח חפיפה בין הזכויות שהוחכרו לתובע לבין הזכויות שהוחכרו לתעיזי, התבררה לנתבעת רק בשל הבקשה לחידוש חוזה חכירה שהגיש התובע בשנת 2000. כשלוש שנים לאחר הגשת הבקשה, מודיעה הנתבעת לתובע כי קיים שטח חפיפה, וקבעה כי שטח זה יורד מחוזה החכירה של התובע. למרות פניות חוזרות ונשנות מצד התובע לנתבעת לבוא לסמן את אותו שטח חפיפה, גם לאחר הגשת התביעה על ידי תעיזי, לא מצאה לנכון הנתבעת לעשות כן. לטענת הנתבעת, היה על התובע לבצע את המדידה על פי תשריט שצורף למכתב הנתבעת משנת 2003. נכון יהא לומר, שבמקרה שבפני, היה ראוי מצד הנתבעת, לבוא ולסמן את שטח החפיפה במידית, ובכך למנוע מחלוקת בין התובע לתעיזי לגבי מיקומו המדויק של שטח החפיפה, פעולה שנעשתה על ידה בסופו של דבר במסגרת התביעה וההחלטה השיפוטית שניתנה בעניין. לא ניתן להתעלם מהחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין זה, במסגרת התביעה, המלמדות שלנתבעת חלק פעיל ביצירת המחלוקת, ראה סעיפים יא ו- יב לעיל. זאת ועוד, העדה מטעם הנתבעת אישרה שככלל הם לא מבצעים מדידות בשטח, זה נדיר, לטענתה. לטעמי, זה המקרה "הנדיר". הנתבעת יצרה שטח חופף שהוקצה לשני חוכרים, באותה חלקה, חלקים אשר הוחכרו בחלק מהחלקה. גם אם לשיטתה של הנתבעת, היה מבצע התובע מדידה לפי תשריט, מדידת התובע לא הייתה נקייה מספקות מצדו של תעיזי, והמחלוקת הייתה בעינה עומדת. זאת לא נדע כיום. ראוי ונכון מצידה של הנתבעת, לבצע מדידה, בסמוך להודעה בדבר גריעת השטח מזכויותיו של התובע, ובכך להסיר כל ספק מצד החוכרים לגבי מיקום השטח בפועל, שכאמור, גם מדידות של הצדדים, יכול והיה שהיו יוצרים מחלוקת בין המודדים עצמם.

9.באשר ליסוד השלישי של עוולת הרשלנות, קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם, אין בדעתי להאריך במילים, שהרי ללא התנהגותה הרשלנית של הנתבעת, כמפורט לעיל, לא היה מתקיים ההליך המשפטי בין התובע לתעיזי, ולא היה מתרחש הנזק שנטען. אין בדעתי לקבל את טענת הנתבעת שהתביעה חלה גם על חלקה 27, שאינה מענייננו. התובע הודיע שאינו מחזיק בחלקה 27, מיד בתחילת ההליך בתביעה, ועיקרו של ההליך המשפטי בתביעה, במשך שנים, סבב סביב מיקומו של שטח החפיפה, הוא שטח היריבות בין התובע לתעיזי.

10.בהינתן האמור לעיל, אני קובעת כי מתקיימים במקרה דנן יסודות עוולת הרשלנות. התנהלות הנתבעת עולה כדי רשלנות, והיא אחראית לנזקים שנגרמו לתובע, כתוצאה מאי מדידה של שטח החפיפה, מיד כשהתגלה שקיים שטח חפיפה, שהוחכר לתובע ולתעיזי.

11.התובע עתר בכתב התביעה לפיצוי כספי בגין הנזקים הבאים:

הסכומים שנפסקו נגדו בתביעה בסכום כולל של 30,000 ₪. הוצאות משפט בתביעה והוצאות עורכי דין בסך של 40,000 ₪. הוצאות שונות שהוציא לאורך השנים בסך של 40,000 ₪ ותשלום למודד הנתבעת לשם הכנת חוות הדעת בשנת 2014 בסך של 4,400 ₪, ועוגמת נפש בסך של 50,000 ₪.

12.הנתבעת טענה בסיכומים שאין לשלם לתובע את מלוא החיובים הכספיים שנפסקו כנגדו בתביעה, הן בשל העובדה שהתביעה כללה גם את חלקה 27, והן בשל התנהלות התובע בתביעה שמשך את ההליכים בתביעה לשווא. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. לא מצאתי כל הערה בתביעה כלפי התנהלות תובע, כן נמצאה הערת בית המשפט לגבי התנהלות הנתבעת עצמה, ראה סעיף י"ז לעיל. כמו כן, הגם שהתביעה כללה את חלקה 27, משהודה התובע מיד בתחילת התביעה שאינו מחזיק בחלקה 27, ההליך היה מסתיים עם הודאה זו של התובע, כאמור לעיל, עיקר ההליך סב סביב שטח החפיפה ולא על חלקה 27, כך שאין לייחס לטענת הנתבעת משקל כלשהו. מן המקובץ לעיל, עולה במאזן ההסתברות הנדרש, כי התביעה לא הייתה באה לעולם, אם לא היה מוקצה שטח חופף, ומשהוקצה, לא טרחה הנתבעת לסמן, לטובת הצדדים, מהו אותו שטח חופף. משכך, אני מוצאת לנכון לקבוע שהנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובע ולסכום שנפסק כנגדו בסך של 30,000 ₪. בנוסף, אני סבורה שיש להורות על החזר התשלום ששילם התובע לנתבעת, בגין הכנת חוות דעת של מודד בסך של 4,400 ₪.

13.באשר לדרישת התובע לפצות אותו בסכום של 40,000 ₪ בגין הוצאות משפט בתביעה והוצאות עורכי דין, אני סבורה שדין הדרישה להידחות. תשלום נוסף בשל הוצאות משפט בנוגע לתביעה יהווה פיצוי כפול, משניתן לתובע פיצוי בגין ההוצאות שנפסקו כנגדו בתביעה, בסעיף 12 לעיל. באשר להוצאות עורכי דין, בהעדר כל ראיה או מסמך להוצאות אלו, לא ניתן להורות על פיצוי בעניין זה.

14.התובע עתר לפיצוי כספי בסך של 40,000 ₪ בגין הוצאות שונות. אני מקבלת את טענת הנתבעת, שבהעדר כל ראיה או מסמך המלמדים על הוצאה הקשורה למקרה דנן, דין הדרישה לפיצוי בעניין זה – להידחות.

15.בנוגע לנזק הלא ממוני, אין בדעתי להיעתר למלוא הסכום שנתבע, אלא בחלק בלבד. התנהלות הנתבעת העולה מהנסיבות שבפני, מצביעה על כך, שלתובע אכן נגרם נזק לא ממוני, עוגמת נפש. בעניין זה אפנה לעדותו של התובע המלמדת על פניות חוזרות ונשנות לנתבעת לטפל בעניינו וכן לעדותו בעמוד 5 שורות 11-18 לפרוטוקול. לאחר שקילה, אני פוסקת לתובע סך של 25,000 ₪ בשל עוגמת נפש.

16.לסיום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כספי בסך של 59,400 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 6,000 ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 בתוספת מע"מ.

17.הסכומים לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

18.המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים. 

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.