תורגמן ואח' נ' גיספן ואח'

תביעה כספית לתשלום 342,300 ₪.

רקע כללי

ביום 1.11.10 נערך בין הצדדים זיכרון דברים ביחס לבית מגורים באשקלון (להלן: "הנכס"), וביום 8.11.10 חתמו הצדדים על הסכם מכר מקרקעין (להלן: "ההסכם" או "הסכם המכר") וכן על שני נספחים להסכם. במסגרת ההסכם, רכשו התובעים את הזכויות בנכס מהנתבעים.

הנכס כולל בית מגורים אשר מצוי על מגרש בגודל 1,043 מ"ר. מגרש זה נרכש בשנת 1971 על ידי שני אחים – א' ד' ו-מ' ד', ונרשם בפנקסי המקרקעין – מחצית על שם א', רבע על שם מ' ורבע על שם רעייתו של מ'– ש'. מסיבות תכנוניות החליטו האחים לחלק את המגרש לחלקים לא שווים כך שאחד מהם יקבל שטח שהוערך ב - 750 מ"ר והשני את היתרה. הוסכם כי החלוקה לא תירשם בטאבו. סוכם כי הצד שיקבל את השטח הקטן יותר יקבל גם פיצוי כספי וזכויות בניה רבות יותר. ביום 6.8.70 חתמו האחים ד' על הסכם בעניין זה (נספח 3 לתצהירי התובעים – להלן: "הסכם 1970"). בסופו של יום א' קיבל את השטח הגדול ומ' את השטח הקטן.

מספר שנים לאחר מכן, מ' ו-ש' התגרשו ובמסגרת הסכם הגירושין קיבלה ש' את חלקו של מ' במגרש. ש' הגישה תביעה לחלוקת המגרש בהתאם למרשם המקרקעין ובניגוד לחלוקה בפועל. התביעה נדחתה והוגש ערעור שאף הוא נדחה על ידי הרכב של בית המשפט המחוזי בע"א 29/88 (נספח 1 לתצהירי התובעים, להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נקבע כי הגב' ד' מנועה מלטעון נגד הסכם 1970 ובניגוד להתנהגותה במשך למעלה מ-15 שנים, ולא' ולחלופיו זכות חזקה ייחודית כפי שנקבעה בהסכם 1970. הסכם 1970 ופסק הדין, לא באו לידי ביטוי במרשם המקרקעין.

בשנת 1986 א' ד' מכר את חלקו בנכס למשפחת פרנק, שמכרו את הנכס לנתבעים, ולאחר מכן נמכר הנכס לתובעים.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא ביחס לשאלה אם הנתבעים הטעו את התובעים באשר לגודל חלקם במגרש ואם כן מה המשמעות הכספית של הטעיה זו. בנוסף טוענים התובעים כי בנכס היו חריגות בנייה במועד הרכישה אשר גררו אותם להוצאות כספיות והם תובעים לקבל החזר של הוצאות אלה. אבחן להלן את המחלוקות בין הצדדים כסדרן.

הטעיה באשר לגודל חלקם של הנתבעים במגרש – טענות הצדדים

לטענת התובעים, הנתבעים יצרו מצג שווא לפיו גודל חלקם במגרש הינו 750 מ"ר. כאשר הגיעו התובעים לסיור בנכס יחד עם המתווך, הנתבעים אמרו מספר פעמים כי יש להם זכויות ב - 750 מ"ר, אך ציינו כי במרשמי המקרקעין הם רשומים כבעלים של 520 מ"ר עקב "טעות תמימה" הניתנת לתיקון בקלות. הנתבעים הציגו את פסק הדין המציין כי הם זכאים לזכויות ב - 750 מ"ר ולא 520 מ"ר, וטענו כי ברגע שילכו למשרדי הטאבו עם פסק הדין, תתוקן הטעות.

התובעים ממשיכים וטוענים כי מצג זה בא לידי ביטוי גם בהסכם המכר. כך, בהסכם ובנספח השני להסכם הנתבעים מצהירים שהינם הבעלים של דירה בגודל 265 מ"ר הבנויה על קרקע בגודל 750 מ"ר. לטענת התובעים הם החליטו לרכוש את הנכס תוך הסתמכות על דברי הנתבעים, ובייחוד נתנו אמון בנתבע 1, שהינו עורך דין במקצועו.

באוגוסט 2011, החלו התובעים בשיפוץ הנכס, ובמסגרת השיפוץ חויבו על ידי העירייה במדידת השטח. לטענת התובעים, כשקיבלו את תוצאות המדידה, גילו שגודלו האמיתי של חלקם במגרש הינו 647 מ"ר ולא 750 כפי שהצהירו הנתבעים.

יתר על כן , לתובעים התברר שהנתבעים ידעו את גודלו המדויק של חלקם במגרש בעקבות מדידה שנעשתה מטעמם עוד ביום 22.2.01 הקובעת כי מדובר ב - 646.62 מ"ר, אך הנתבעים לא מסרו לתובעים את מפת המדידה ונתון זה לא הוזכר בהסכם ולא צוין בפני התובעים.

עוד טוענים התובעים כי התברר להם שהנתבעים פעלו לשם תיקון הרישום בטאבו אך לא הצליחו לשנות את הרישום, משום שהתיק בבית משפט הקובע כי הם זכאים לשטח של 750 מ"ר בוער והפך חסר משמעות, וממילא פסק הדין מעולם לא קבע קביעה פוזיטיבית ואף קבע "שבהסכם צוין במפורש כי הסכמת הצדדים על פיו, לא תבוא לידי ביטוי ברישום המקרקעין" (עמ' 13, פסקה 11 לפס"ד), אולם הנתבעים בחרו להסתיר אף מידע זה.

ביום 14.11.10, ביקרה בנכס שמאית, הגב' אביגיל ביטון (שהיא גם המומחית מטעם התובעים), אשר הוזמנה על ידי הבנק לצורך מתן משכנתא לתובעים. לטענת התובעים, השמאית מסרה את דו"ח השמאות שהכינה ישירות לבנק ולא לתובעים, ורק בהמשך קיבלו התובעים את דו"ח השמאות שם צוין כי: "שטח המגרש נשום ע"פ מפת מדידה 646.62 מ"ר". עוד טוענים התובעים כי אותה שמאית אף הוזמנה שנתיים קודם על ידי הנתבעים ובמעמד זה מסר לה הנתבע 1 את מפת המדידה שנערכה בשנת 2001.

התובעים טוענים כי יש לראות בהתנהגות הנתבעים, כהתנהגות שלא בתום לב בעת המשא ומתן, יצירת מצג שווא והטעיה. עוד הם טוענים לעוולת התרמית, לרשלנות ולעשיית עושר ולא במשפט.

הנזק בגין הפערים בגודל הנכס הוערך על ידי התובעים בכתב התביעה בסך של 258,300 ₪ בגין פער של 14% בין נכס שגודלו 750 מ"ר לבין נכס שגודלו 646 מ"ר (הסכום הוא 14% ממחיר הנכס כפי שנקבע בהסכם המכר), וכן 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש. אציין כי בחוות הדעת שהגישו התובעים אמדה השמאית מטעמם את הפער בסכום של 150,000 ₪.

הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה שכן הם פעלו בגילוי מלא כלפי התובעים בכל הקשור למצבו המשפטי והתכנוני של הנכס. לטענתם מעולם לא הצהירו בפני התובעים כי גודל השטח שבחזקתם הינו 750 מ"ר, אלא רק הפנו לקביעות בפסק הדין.

עוד טוענים הנתבעים כי בהסכם המכר התובעים חתמו על רכישת הנכס AS-IS ואף הצהירו כי בדקו את המצב המשפטי של הנכס לרבות זכויות המוכרים בדירה ומצאו כי הם מתאימים להם. לטענת הנתבעים גודלו של הנכס מעולם לא היה חשוב לתובעים. בנוסף, במעמד החתימה הצדדים ערכו נספח להסכם המכר בו צוין מפורשות מצבו המשפטי, הפיזי והתכנוני של הנכס, וכן צוינה העובדה כי בלשכת רישום המקרקעין רשומה על שם הנתבעים מחצית שטח המגרש, היינו כ - 521 מ"ר. הנתבעים מציינים כי בהתאם לסעיף 19 להסכם, המליצו עורכי הדין לצדדים לשכור שירותי שמאי מקרקעין לבדיקת תיק הבניין והיתרי הבנייה אך התובעים בחרו שלא לעשות כן.

לטענת הנתבעים, ביקורה של השמאית, הגב' אביגיל ביטון בנכס, נעשה בנוכחות התובע, ובמעמד זה נמסרו לה כלל המסמכים לעניין מצבו התכנוני והמשפטי של הנכס לרבות מפת מדידה, כפי שצוין בסעיף 2.5 לחוות דעתה. ביקורה של השמאית נעשה ימים ספורים לאחר עריכת הסכם המכר, ועל אף שבשלב זה כבר ידעו התובעים על גודל הנכס בפועל, הם המשיכו בהליך הרכישה, שיפצו את הנכס, ורק לאחר מכן פנו לנתבעים. התובעים יכלו לפעול לביטול ההסכם מיד לאחר שנודע להם מצב הדברים, אך הם בחרו להמתין עד לאחר השלמת העסקה, ורק ביום 23.5.12 פנו אל הנתבעים בטענות לגבי גודל המגרש.

הנתבעים מציינים כי הם מעולם לא פעלו לצורך תיקון הרישום בטאבו ומעולם לא חשבו שהם נדרשים לעשות זאת נוכח העובדה שהיה ידוע להם כי אין משמעות לרישום בטאבו שעה שיש בין השותפים הסכם שיתוף בפועל וגבולות המגרש הוגדרו באמצעות גדרות ומבנים שנים קודם לכן.

בסיכומיהם טוענים התובעים כי אין לתת אמון בעדות הנתבע, ששינה את גרסתו בנוגע למועד הצגת מפת המדידה בפני התובעים, ורק במהלך חקירתו טען לראשונה כי הציג את מפת המדידה בפני התובע כבר בפגישה הראשונה בין הצדדים.

עוד טוענים התובעים כי יש לדחות את ניסיונו של הנתבע להתנער מנוסח ההסכם בטענה כי מי שניסח אותו הוא עורך דין מטעם התובעים, בשים לב לכך שהנתבע הינו עורך דין במקצועו ומדובר בעסקת מכר רביעית שביצע עבור עצמו.

התובעים מוסיפים וטוענים כי יש לקבל את עמדתם לפיה הפער בשטח החצר מגלם אחוזי בנייה לא מנוצלים, מאחר ומצג הנתבעים היה לגבי קיומו של שטח בנוי של 265 מ"ר על קרקע ששטחה 750 מ"ר. לו היו התובעים יודעים ששטח הנכס הוא 645 מ"ר, היו מבינים כי לאור השטח הבנוי לא נותרו עוד אחוזי בניה שלא מומשו.

עוד טוענים התובעים כי יש לדחות את טענת הנתבעים שניתן היה לבדוק בקלות את זכויות הבנייה בנכס, מאחר וכדי לבדוק את זכויות הבנייה היה צורך בבעל מקצוע, כפי שהבהיר המומחה מטעם בית המשפט בחקירתו (ע' 124, ש' 30-31). כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבעים כי על פי פסק הדין ניתן היה לראות כי זכויות הבניה נוצלו, מאחר והנתבעים עצמם בנו בנכס אחרי פסק הדין, בשנת 1995.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי הציגו את מפת המדידה לתובעים בטרם חתימת ההסכם, במהלך עריכת ההסכם, ומסרו אותה לידיהם בעת מסירת החזקה בנכס. לשיטתם, הנתבע מסר גרסה ברורה בעניין זה בחקירתו וטענות התובעים בדבר שינוי גרסה, מהוות סילוף של דברי הנתבע. התובע הוא זה שמסר לאורך כל עדותו עדות מתפתלת וחסרת הגיון הכוללת סתירות רבות.

הנתבעים מוסיפים כי התובעים מנסים להטיל על הנתבע חבויות לאור העובדה שהוא עורך דין במקצועו, אך הנתבע אינו עוסק במקרקעין ואין לו ידיעה והבנה בתחום מעבר לידע של אדם סביר.

הנתבעים מוסיפים שככל שתתקבל טענת התובעים לגבי הטעיה, יש לקבוע את עלות הקרקע בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמם ובהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט שקבעו כי אחוזי הבניה אינם נגזרים מהסכם החלוקה בין האחים דגן, וכי העובדה שזכויות התביעה מוצו הייתה ידועה לתובעים עוד בטרם עריכת ההסכם.

חוות הדעת בתיק 

התובעים הגישו חוות דעת של השמאית הגב' אביגיל ביטון, שהעריכה את הפער בין מגרש ששטחו 750 מ"ר למגרש ששטחו 647 מ"ר ב – 150,000 ₪. הנתבעים צירפו חוות דעת של השמאי מר מרדכי בן יאיר לפיה שווי הפער – 28,000 ₪ בלבד.

נוכח הפערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים, ולמרות התנגדות הנתבעים, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום שמאות המקרקעין, מר גידי זלצמן, אשר התבקש לבדוק את תרומת הקרקע שבמחלוקת לשווי הנכס.

המומחה ציין כי בשנת 2014 הושלם הרישום של הנכס בלשכת המקרקעין כחלק מבית משותף. הרישום לא התייחס לסוגיית זכויות הבניה שנקבעה בהסכם 1970, והמשמעות היא שזכויות הבניה מתחלקות בין שני המגרשים לפי החלק היחסי ברכוש המשותף – קרי, מחצית לכל מגרש.

לפי חישוב זה, התובעים זכאים להפרש שבין השטח האמור בחוזה המכר (750 מ"ר) לבין השטח בפועל (646.2 מ"ר), היינו 103.38 מ"ר, כחצר שאינה מעניקה זכויות בניה, וזאת מאחר והתובעים ניצלו את זכויות הבנייה בשטח (שטח הבנייה המקסימלי עומד על 40% משטח המגרש). המומחה מטעם בית המשפט העריך את שווי הפער בסכום של 44,000 ₪ נכון למועד ביקורו בנכס ביום 1.12.14.

המומחה ציין כי ככל שעמדתו לעניין אחוזי הבנייה לא תתקבל על ידי בית המשפט וייקבע כי התובעים היו זכאים להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בשטח של 750 מ"ר, לרבות זכויות הבנייה הנובעות ממנו, שווי הפער הוא 232,000 ₪.

הטעיה באשר לגודל חלקם של הנתבעים במגרש – דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו בפניי, אני סבורה כי התובעים לא ידעו על גודל חלקם של הנתבעים במגרש בפועל בטרם רכשו את הנכס והנתבעים לא יידעו את התובעים מפורשות בנוגע לגודל חלקם. אני סבורה כי אי גילוי זה עולה כדי הטעיה ויש בו משום חוסר תום לב במו"מ ואלה מזכים את התובעים בפיצוי שלשיעורו אתייחס בהמשך הדברים. אכן הנתבעים לא הטעו את התובעים באשר למצב המשפטי / רישומי של הנכס, אולם אין די בכך, שכן יש חשיבות גם לשטח בפועל ולא רק לשטח הרשום.

מעיון בהסכם המכר ובנספחיו, עולה כי ההסכם ונספחיו מתייחסים לזכויות בשטח של 750 מ"ר. ההסכם פותח וקובע כי: "הואיל והמוכר מצהיר כי הינו הבעלים ובעל מלוא הזכויות בדירת קרקע בת 6 חדרים הבנויה בשטח של כ- 265 מ"ר על קרקע ששטחה כ-750 מ"ר...". בנספח 2 להסכם, שמטרתו "להסדיר את היחסים בין הצדדים בעניין השוני בשטח המגרש הנמצא בחזקת המוכר בפועל לבין השטח הרשום בפועל בפנקסי המקרקעין", מצוין כי הנתבעים הם בעלי מלוא הזכויות במגרש ששטחו 750 מ"ר מכוח פסק דין והסכם חלוקה בין הבעלים הקודמים וזאת למרות העובדה וכי הנתבעים רשומים בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 521.5 מ"ר בלבד.

העובדה שגודל החלק במגרש בפועל הינו 647 מ"ר, אינה מצוינת באף אחד מן המסמכים, וזאת על אף שהנתבעים ידעו על כך לפחות משנת 2001 בעקבות מדידה שערכו כפי שעלה מעדותו של הנתבע (ע' 102 ש' 17-25). בנסיבות אלה, לא ברור מדוע הופיעה המידה 750 מ"ר בהסכם כלל. אומנם פסק הדין התייחס להסכם 1970 שמצדו נקב בשטח של 750 מ"ר (כהערכה), אולם הנתבע ידע שנים ארוכות כי בפועל אין בחזקתו 750 מ"ר, מדוע אם כן מצא לנכון לציין שטח זה בהסכם? יתר על כן, פסק הדין הושתת על החזקה בפועל משך שנים ארוכות על ידי האחים דגן, על כן ברור כי אם החזקה בפועל לא הייתה של 750 מ"ר, לא הייתה כוונה לפסק הדין ליתן בידי הנתבעים את הזכות להגדילה.

אף אם אניח כי ניתן היה להזכיר את פסק הדין בהסכם ואף אם אניח כי הנתבעים סברו שפסק הדין מקנה להם זכות לשטח של 750 מ"ר (והנחה אחרונה זו מוטלת בספק רב), וודאי היה מקום לציין כי על פי מדידה שנערכה לבקשת הנתבעים, בפועל השטח המוחזק מזה שנים ארוכות על ידי הנתבעים וכל מי שקדם להם בהחזקת הנכס, היה של כ – 647 מ"ר.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי הם מעולם לא הכחישו שהם מחזיקים בפועל בשטח של כ- 650 מ"ר. עם זאת, העובדה שהנתבעים לא הכחישו את גודל המגרש בפועל אינה רלוונטית לאור העובדה כי מסרו מידע פוזיטיבי בדבר גודל של 750 מ"ר ולא הייתה סיבה טובה לתובעים לשאול אותם שמא גודל המגרש שונה מזה עליו הצהירו בהסכם. טענת הנתבע בעדותו כי מי שניסח את ההסכם היה עו"ד ברק שפעל מטעם התובעים (ע' 106 ש' 24-32) איננה משנה את העובדה כי מי שמסר את המידע לעו"ד ברק היו הנתבעים, הם ידעו שהתיאור בהסכם ובנספח להסכם אינו מדויק ובוודאי אינו מלא ולא ביקשו לתקנו.

הנתבע חזר גם בעדותו על ההחזקה לכאורה ב – 750 מ"ר למרות שאין ספק כי החזקה כזו איננה קיימת. הנתבע טען כי מה שהתחייב לו הוא "שיש זכויות בשטח הנותר בהפרש בין ה – 521 ל – 750. זה יותר זכויות החזקה ושימוש מאשר רישום בעלות...." (ע' 108 ש' 27-28), אולם לא חשוב איך נכנה את הזכויות, הן מגיעות לשטח של כ- 640 מ"ר בלבד ולא לשטח של 750 מ"ר והנתבע חרף ידיעתו שכך הדבר אף בעדותו בפני דבק בגרסתו המטעה כאילו קיימת איזו שהיא אפשרות שהחזיק או מכר החזקה בשטח של 750 מ"ר.

אני סבורה אם כן כי הנתבעים הטעו את התובעים בהסכם ופעלו בחוסר תום לב בעניין זה. בנוסף אני סבורה כי בעת חתימת ההסכם, התובעים לא ידעו על שטחו האמיתי של חלקם של הנתבעים במגרש. הדבר עולה הן מגרסת התובעים והן מגרסתו של עו"ד ברק.

עו"ד ברק העיד כי התובעים ידעו שיש פער בין השטח בפועל לבין הרישום בטאבו, אך הנתבעים הציגו מצג לפיו בפועל חלקם במגרש הוא בגודל 750 מ"ר (עמ' 30, ש' 9-10 לפרוטוקול). עו"ד ברק נשאל כיצד הסביר לתובעים את גודלו של הנכס וטען כי ההסבר נעשה תוך "הסתמכות על כבודו ומעמדו של הנתבע 1 שהציג לפני את הסכם החלוקה ואת פסק הדין. שם בעצם כל האזכורים היו כ - 750 מ"ר. על סמך זה בעצם נעשתה העסקה" (עמ' 28, ש' 18-22 לפרוטוקול).

הנתבע בעדותו טען כי מפת המדידה משנת 2001 הוצגה לתובעים ולבא כוחם טרם חתימת זיכרון הדברים. לטענתו מפת המדידה הוצגה לתובעים בפגישה הראשונה שנפגש איתם (ע' 101 ש' 10-11) והוא הציג אותו לעו"ד ברק בפגישה הראשונה איתו ובמועד המסירה של הנכס מסר לתובע קלסר עם כל המסמכים כולל מפת המדידה (ע' 104 ש' 14-25). כשנשאל הנתבע מדוע הדבר לא נכתב בתצהירו, טען כי תמיד טען זאת ואינו יודע אם זה רשום בתצהיר (ע' 101 ש' 12-13) וכן טען כי לא קרא את התצהיר (ע' 107 ש' 9-11).

הנתבע נשאל לגבי סעיף 2 לנספח להסכם בו צוין במפורש כי לתובעים נמסר העתק מפסק הדין ומהסכם החלוקה בין האחים דגן ולא צוין דבר בנוגע למפת המדידה וטען כי שום דבר לא נמסר לתובעים עד למעמד מסירת החזקה בנכס ואז נמסרו כל המסמכים לכן הרישום בנספח להסכם שגוי (ע' 108 ש' 9-14).

אני סבורה כי בהיעדר כל התייחסות בהסכם למפת מדידה ולשטח בפועל של חלקם של הנתבעים במגרש, בהתחשב בגרסתו התמוהה של הנתבע כי חרף האמור בנספח להסכם פסק הדין והסכם 1970 לא נמסרו לתובעים במעמד החתימה על ההסכם, בהתחשב בכך שהנתבע לא מצא לנכון לציין בתצהירו כי הציג את מפת המדידה לתובע ולבא כוחו טרם החתימה על ההסכם ובהתחשב בעדותו של עו"ד ברק, יש לקבל את עמדת התובעים כי בעת החתימה על הסכם המכר, לא הייתה להם ידיעה בדבר גודל ההחזקה בפועל של הנתבעים ועל כן הם הוטעו על ידי הנתבעים.

הצדדים עסקו רבות במחלוקת בינהם בשאלה מתי גילו התובעים את קיומה של מפת המדידה, בהנחה שהגילוי היה מאוחר לחתימת ההסכם. אני סבורה כי חשיבותה של מחלוקת זו פחותה, מאחר שאינני מקבלת את טענת הנתבעים כי ככל שהגילוי היה ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם, ראוי היה כי התובעים יבטלו את ההסכם ולא ימשיכו בו. פגם בכריתת הסכם נותן לצד שהוטעה את הזכות לבטל את ההסכם אולם אינו מחייבו לעשות כן. סעיף 22 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי אין בהוראות הפרק שעניינו פגמים בכריתת החוזה כדי לגרוע מכל תרופה אחרת.

טענת הנתבעים כי היה על התובעים לקזז מסכומי התשלום את הסכום הנתבע על ידם אף היא איננה ממין העניין, הן משום שאין בכך שהם לא קיזזו כדי לגרוע מטענתם להטעיה והן משום שאילו קיזזו, עלולים היו להיחשב כמי שמפרים את ההסכם ובכך הייתה ניתנת לנתבעים הזכות לבטל את ההסכם, כפי שאף ציין התובע בעדותו (בע' 67 ש' 16-17).

נוכח היות התביעה לתשלום שווי הפער בין השטח הרשום בהסכם לבין השטח בפועל, לא ניתן אף לומר כי בהתנהלות התובעים הם נמנעו מהקטנת הנזק, שכן הנזק לא נגרם בשל מעשה או מחדל של התובעים והנזק לא גדל עם חלוף הזמן. על כן האופן בו נהגו התובעים אינו גורע מזכותם לפיצוי בגין נזק הממון שנגרם להם וממילא אין חשיבות רבה לבירור המועד המדויק בו נודע לתובעים על מפת המדידה. למרות זאת אתייחס בקצרה למחלוקת זו בין הצדדים בשל השלכתה על תביעת התובעים לפיצוי בגין נזק שאינו ממון.

התובעים טענו בכתבי טענותיהם כי גילו לראשונה על גודל המגרש במהלך השיפוץ, כשקיבלו את תוצאות המדידה של המודד אבנר שיאון (היינו למעלה משנה לאחר החתימה על ההסכם). כשנשאל התובע בחקירתו באשר למועד בו ידע לראשונה על גודל המגרש בפועל, טען תחילה שמצא את תכנית המדידה במקרה כאשר קיבל את המפתחות לנכס וניקה אותו (עמ' 2, ש' 20), כלומר במהלך חודש אוגוסט 2011. לאחר מכן טען שבערך ביום 1.10.11 ידע על הפער (ע' 66 ש' 8-9) ובהמשך הסביר כי גילה על השטח האמיתי של המגרש באוקטובר 2011 כאשר קיבל את תוצאות המדידה של המודד שיאון (עמ' 67, ש' 12). כנשאל על הפער בתשובות, טען התובע כי כאשר מצא את המסמכים בחודש אוגוסט לא ייחס להם חשיבות מאחר והוא לא יודע לקרוא תשריט (עמ' 70, ש' 24-28 לפרוטוקול).

עו"ד ברק נשאל בחקירתו על המועד בו נודע לו גודל הנכס בפועל וטען כי גודל הנכס בפועל נודע לו חודש או חודשיים לאחר מסירת החזקה בנכס לתובעים (עמ' 32, ש' 10 לפרוטוקול), ולאחר שהתובעים סיפרו לו וכן טען כי התובעים שיתפו אותו בתהליך (עמ' 31, ש' 23-25).

כחלופה נוספת טען הנתבע כי השמאית, הגב' אביגיל ביטון, הגיעה לביקור בנכס ביחד עם התובע ביום 14.11.10, שבוע לאחר שנחתם ההסכם, ובמעמד זה הוצגה בפניהם מפת המדידה. על כן לשיטת הנתבע, התובע וודאי ראה את התשריט במועד זה (ע' 107 ש' 29-31). מנגד טען התובע כי במעמד זה הנתבע הראה את התשריט לשמאית ולא לו, וכי הוא לא היה יחד עם השמאית אלא יצא אל מחוץ לבית (עמ' 69, ש' 21-27 לפרוטוקול). השמאית, הגב' אביגיל ביטון, טענה בחקירתה כי הנתבעים הציגו בפניה מסמך ותשריט מדידה לפיו מדובר בשטח של 646 מ"ר (עמ' 40, ש' 19 לפרוטוקול), אך התובעים לא קיבלו את חוו"ד אלא הבנק (עמ' 40, ש' 12 לפרוטוקול).

הנתבעים טוענים כי התובע העיד שהנתבע הציג את תשריט המדידה בפני השמאית ביום 12.11.10: "...לאחר לחיצה קטנה הוא הציג בפניה את התוכנית של 640 מ"ר" (עמ' 2, ש' 25-26 לפרוטוקול). כשנשאל התובע כיצד ידע על כך שהנתבע הציג את התשריט לשמאית לאחר "לחיצה קטנה" אם היה מחוץ לבית כפי שטען, השיב התובע כי למעשה זו מסקנה שלו, שכן אילו רצה הנתבע להציג מצג אמת היה מציג את מפת המדידה מהתחלה ומכאן שהצגת מפת המדידה רק לבקשת השמאית מעידה שנדרש לחץ בעניין זה (עמ' 70, ש' 4-10 לפרוטוקול).

לאחר שאני בוחנת את הראיות שבפני אני סבורה כי קיים ספק לגבי השאלה אם כבר בעת ביקור השמאית בנכס ימים ספורים לאחר החתימה על ההסכם גילו התובעים את גודלו האמיתי של המגרש או שמא הדבר קרה שנה לאחר מכן וזאת נוכח חוסר העקביות בגרסתו של התובע בעניין זה. אני סבורה כי חלק מחוסר העקביות ניתן לייחס לכך שהתובע העיד לאחר שהדברים כבר היו ידועים לו ושילב בעדותו הן את שנודע לו בדי עבד והן את גישתו כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב. מכל מקום התוצאה היא חוסר בהירות בסוגיה זו. כאמור לעיל, בכל הנוגע לעצם ההטעיה המועד הרלוונטי הוא מועד חתימת ההסכם. הנפקות של עניין זה נוגעת לתביעת התובעים לפיצויים בגין עוגמת נפש ולכך אתייחס בהמשך הדברים.

בכל הנוגע למצב הרישומי של הנכס, שוכנעתי כי לא הייתה הטעיה של התובעים בעת החתימה על ההסכם. התובעים ידעו כי מצב הרישום אינו משקף את המצב בשטח ואני דוחה טענתם כי סברו כי פעולה טכנית קלה תביא את הרישום למצב שישקף את המצב בשטח.

התובעים היו מיוצגים בעת החתימה על ההסכם על ידי עו"ד ברק והאחרון העיד כי ראה את הסכם 1970 ואת פסק הדין לאחר החתימה על זיכרון הדברים אולם בטרם החתימה על ההסכם (עמ' 28 ש' 4-8). התובע אף הוא העיד שראה מסמכים אלה לפני החתימה על ההסכם (ע' 72 ש' 3-14). בעמוד 13 לפסק הדין בפסקה האחרונה מצוין במפורש שהסכמת הצדדים בהסכם החלוקה לא תבוא לידי ביטוי ברישום בפנקס המקרקעין. התובע העיד כי לשיטתו פסק הדין לא נותן אישור לבצע שינוי (ע' 72 ש' 14). כלומר כבר לפני החתימה הוא הבין ואם לא הוא, וודאי עורך דינו הבין, שיש בעיה בשינוי הרישום שפסק הדין אינו פותר.

אוסיף לכך כי בסעיף 2 להסכם המכר צוין: "הקונה ... מאשר כי בדק את מצבו המשפטי של הדירה אצל הרשויות המוסמכות לרבות זכויותיו של המוכר בדירה...". עו"ד ברק העיד כי הוא עורך בדיקה משפטית בעסקאות מקרקעין (עמ' 27, ש' 3-4 לפרוטוקול). כלומר נראה כי המצב המשפטי היה נהיר לתובעים בעת החתימה על ההסכם. ככלל צודקים התובעים כי על פי הפסיקה (ע"א 8068/11 עיני נ. שיפריס) קיימת חובה על המוכר לגלות אי התאמות רישומיות וסעיף פטור בהסכם אינו מפחית מחובה זו, אולם אני סבורה כי במקרה זה הנתבעים בהציגם את פסק הדין ובציינם את השטח הרשום בטאבו, יצאו ידי חובת הגילוי.

יתר על כן, כפי שעלה בחקירתו של התובע, ברגע שהשותפה במגרש (הגב' דגן) רצתה למכור את חלקה והרוכשת של חלק זה הייתה זקוקה להסכם שיתוף כדי לקבל משכנתא, נחתם הסכם שיתוף בו קובעו זכויות התובעים על שטח המגרש בפועל, היינו כ – 640 מ"ר. כשנשאל התובע אם הבסיס להסכם השיתוף היה פסק הדין, טען שלא, אלא שהבסיס היה מדידות בשטח. מבלי לקבוע מסמרות נראה כי די בכך שהתובעים לא נדרשו לפנות לבית המשפט על מנת לקבע בסופו של יום את הפער בין המצב הרישומי למצב בפועל (ע' 76 ש' 18-27 וע' 77 ש' 6-22), כדי לקבוע כי המצג שיצרו הנתבעים בהקשר זה לא היה מטעה.

מכל האמור אני קובעת כי התובעים הוטעו בנוגע לגודל חלקם במגרש בפועל, אולם לא הוכיחו הטעיה בנוגע למצב הרישומי של המגרש ובנוגע לאפשרות להביא להתאמתו למצב בשטח.

סעיף 12(ב) לחוק החוזים קובע כדלקמן:

"(ב)צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים."

על כן נוכח קביעתי כי הנתבעים נהגו שלא בתום לב, זכאים התובעים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם "עקב כריתת החוזה", הוא הפער בשווי הנכס בפועל לעומת שווי הנכס כפי שמופיע בהסכם. נוכח קביעתי זו, אין צורך לבחון את השאלה אם הנתבעים עוולו אף בעוולת התרמית או אם זכאים התובעים לפיצוי על פי דיני עשיית עושר, שכן ממילא התובעים זכאים לפיצוי רק פעם אחת.

גובה הפיצוי

המחלוקת בין הצדדים בנוגע לגובה הפיצוי עניינה בשאלה אם השטח ש"נגרע" מן התובעים כלל זכויות בניה אם לאו. לפני שאתייחס לגופה של המחלוקת אציין כי לטענת הנתבעים, דרישת התובעים כיום לפיצוי בגין זכויות בנייה עקב הפער בגודל המגרש היא בגדר הרחבת חזית שכן בכתב התביעה אין דרישה כזו. התובעים בסיכומי התשובה טענו כי בית המשפט שלל טענת הנתבעים כי מדובר בהרחבת חזית כשהנתבעים התנגדו לשאלות בעניין זה במהלך החקירה הנגדית.

כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי ללא קשר לגודל ההחזקה בפועל של הנתבעים, לא נמכרו לתובעים זכויות בנייה בלתי מנוצלות ועל כן ממילא יש לערוך את חישוב הפיצוי כשטח ללא זכויות בנייה. מעבר לצורך אציין כי אני סבורה כי אכן יש בדרישה לפיצוי בגין זכויות בנייה בלתי מנוצלות משום הרחבת חזית. כתב התביעה אינו מתייחס לנושא זה. התובעים לא טענו בכתב התביעה כי הם הוטעו לחשוב כי קיימות להם זכויות בנייה בלתי מנוצלות ואף התביעה הכספית שתבעו, מבוססת על שיעור הפער בין השטח המצוין בהסכם לבין השטח שנמדד ולא על משמעותו הכלכלית מן ההיבט של זכויות בנייה. העובדה שבית המשפט התיר לשאול שאלה בעניין זה, לא הכריעה את השאלה אם מדובר בהרחבת חזית, אלא אך ורק קבעה כי מדובר בשאלה רלוונטית, תוך ציון העובדה כי לא התבקש פיצוי בגין זכויות בנייה בלתי מנוצלות.

כאמור לעיל אני סבורה כי בכל מקרה אף אילו הייתה דרישה כזו בכתב התביעה יש לדחותה מן הטעמים שיפורטו להלן. הסכם 1970 קבע כי המגרש יחולק בפועל לשני מגרשים כשהמגרש הגדול הוערך בשטח של 750 מ"ר. הסכם 1970 קבע כי החלוקה לא תבוא לידי ביטוי במרשם המקרקעין, והוסכם כי למגרש הקטן יינתן פיצוי כספי וזכויות בנייה שיימנעו מהמגרש הגדול.

בהסכם המכר מצוין: "..הדירה רשומה על שם המוכר בלשכת רישום מקרקעין כמחצית מהזכויות משטח הקרקע...". גם בפסק הדין צוין במפורש כי בהתאם להסכם 1970, השטח הקטן זכאי לאחוזי בניה נוספים הנמנעים מהשטח הגדול.

המומחה מטעם בית המשפט העיד כי בהיעדר הסכמה אחרת, חלוקת אחוזי הבנייה היא לפי השיעור ברכוש המשותף שיש לבעלי הנכס (ע' 120 ש' 25). בענייננו, הרכוש המשותף כלל את המקלט בלבד (ע' 120 ש' 30-31) ובו הזכויות היו בחלקים שווים בין הצדדים ועל כן חרף גודלו של חלקם של הנתבעים במגרש, היו להם רק מחצית מזכויות הבנייה של המגרש כולו וזכויות אלה נוצלו במלואן. אף התובעים כשבשנת 2014 רשמו את הבית כבית משותף, הותירו את הרכוש המשותף בבעלות שווה ולא ייחדו זכויות בנייה רבות יותר לצד המחזיק בשטח הגדול יותר. על כן המסקנה המתבקשת היא שזכויות הבנייה בנכס חולקו לפי החלק היחסי ברכוש המשותף ונוצלו במלואן טרם חתימת הסכם המכר.

אוסיף ואציין כי השמאית מטעם התובעים הביעה דעתה כי למגרש בשטח 750 מ"ר ערך מוסף באשקלון משום שאין הרבה כאלה. לשיטתה הפער בשווי המגרש נובע בעיקרו מערך מוסף זה ולא מזכויות הבנייה (ע' 42 ש' 1-16; ע' 43 ש' 1-341). על כן למעשה גם התובעים לא ביססו את תביעתם על זכויות בנייה.

אציין כי ספק אם התובעים בעת הרכישה ידעו על אותו "ערך מוסף" של מגרש בשטח 750 מ"ר או סברו כי גודל זה של מגרש מקנה להם זכויות בנייה בעלות ערך כלכלי. אפנה לעדותו של התובע לפיה אין לו מושג בבנייה, בתכניות ובמדידות ועל כן "גם אם הייתי רואה אותה 20 פעמים לא הייתי יודע שזה מדידות וגם היום אין לי מושג איך לקרוא מדידות" (ע' 70 ש' 26-27). עם זאת דווקא מקום בו התובעים ידעו כי קיים פער בין השטח בפועל לבין השטח הרשום ולא נכתב דבר בהסכם בעניין זכויות הבנייה, ככל שזכויות הבנייה היו במסגרת השיקולים של התובעים היה מקום כי יבדקו באמצעות איש מקצוע את מצבן ונראה כי התובעים לא עשו כן משום שכלל לא הניחו קיומן של זכויות בנייה בלתי מנוצלות ואין לומר שהוטעו בעניין זה באופן כלשהו.

על כן, שוכנעתי כי ללא קשר לגודל ההחזקה בפועל על ידי הנתבעים, הנתבעים לא יצרו כל מצג בפני התובעים לפיו הם מוכרים להם זכויות בנייה בלתי מנוצלות של מגרש בגודל 750 מ"ר ואני מקבלת את עמדת המומחה מטעם בית המשפט, כי יש להעריך את ההפרש בין גודל הנכס בהסכם המכר לבין גודל השטח בפועל –קרי, 103.38 מ"ר, לפי תרומתו לשווי הנכס כחצר שאינה מעניקה זכויות בניה. לאור האמור, מצאתי להעמיד את הפיצוי על הסכום שקבע המומחה מטעם בית המשפט היינו, 44,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.14 (המועד הקובע לעניין חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט) ועד למועד תשלומו בפועל על ידי הנתבעים.

התובעים תבעו פיצוי גם בגין עוגמת נפש ובסיכומי התשובה שלהם אף הוסיפו עילת תביעה שלא נזכרה בכתב התביעה של פגיעה "אנושה באוטונומיה" שלהם. לא מצאתי לנכון לפסוק פיצויים בגין עוגמת נפש ובוודאי שלא היה מקום להוסיף עילות תביעה בסיכומי התשובה. בהקשר זה אני סבורה כי יש רלוונטיות לכך שהתובעים בחרו שלא לבטל את ההסכם חרף ההטעיה. נראה כי מבחינתם המעלות של הנכס למרות שטחו הקטן יותר של המגרש, עלו על חסרונותיו ועל כן הפיצוי הכספי בגין הנזק הכלכלי שנגרם להם די בו ואין מקום להוסיף עליו פיצוי שאינו ממוני.

חריגות בנייה - כללי

לטענת התובעים, בהסכם המכר הנתבעים הצהירו כי אין ולא ידוע להם על חריגות בניה, אולם התובעים גילו חריגות בניה בשלושה מקרים – פרגולות שהתגלו כלא מאושרות, אי התקנת מעקה בטיחות בחדר ההורים ואי החלפת גג אסבסט על ידי הנתבעים.

הנתבעים מכחישים את טענות התובעים לגבי חריגות בנייה, וטוענים כי במועד המכירה לא היו כל חריגות בנייה והתובעים לא הציגו כל ראיה או מסמך מגורם רשמי או מקצועי הקובעים כי במועד המכירה היו בנכס חריגות בניה. לטענתם הראיה הטובה ביותר לכך הינה חוות הדעת של השמאית מטעם התובעים שקבעה בסעיף 6.3 לחוות דעתה מיום 14.11.10 כי אין חריגות בנכס. בנוסף, היתרי בניה ותעודת גמר של הנכס המעידים כי לא היו חריגות בנייה בנכס.

עוד טוענים הנתבעים כי התובעים אף לא הוכיחו את גובה הנזק הנתבע על ידם ולא הציגו כל אסמכתא לגבי עלויות תיקון עבירות הבניה שלטענתם תוקנו או הוסרו. התובעים טענו כי די בחוות הדעת של המומחים כראיה לגובה הנזק.

התובעים צירפו לתצהיריהם (נספח 17) מכתב מיום 9.3.14 מטעם מהנדס עיריית אשקלון, מר דוד ירון, בו צוין כדלקמן: 1. עפ"י תכנית מדידה שהוגשה על ידי התובעים, נראה כי נבנו 2 פרגולות במיקום שונה מזה שניתן בהיתר מיום 11.4.07, דהיינו בסטייה מהיתר הבניה. 2. עפ"י היתר הבניה, היה על מקבל ההיתר לבצע מעקה תקני במרפסת קומה א' ואי ביצוע או ביצוע לא תקני מהווים סטייה מההיתר. 3. היה בנוי גג אסבסט ללא היתר, הנתבעים ביקשו היתר בדיעבד עם בקשה לשינוי הגג לגג בטון, ואי ביצוע או ביצוע שונה מההיתר מהווים סטייה מהיתר הבניה.

התובעים צירפו מכתב מיום 10.11.13 (נספח 15 לתצהיריהם – סומן ת/10) מגב' דינה קליקה, מנהלת מחלקת רישוי ופיקוח על הבניה בעיריית אשקלון, לפיו במדידה לבקשת היתר על שם התובעים שהוגשה ב-24.10.11, מופיעות 2 פרגולות שבנויות בסטייה מההיתר המקורי ואחת מהפרגולות מחויבת בהריסה כי לא ניתן לאשרה. עוד צוין כי הפרגולות מסומנות להריסה ובמקומן מבוקשת הקמת פרגולה אחרת בהתאם לחוק.

אף הנתבעים צירפו מכתב מיום 19.1.14 (סומן נ/1) מגב' דינה קליקה, לפיו בבקשה להיתר בניה על שמם אושרה פרגולה בחזית המזרחית, ובבקשה אחרת על שמם אושרה סככה לרכב בקו בניין מזרחי "0", ולשתי הבקשות יצאו היתרי בניה כדין. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה שני המסמכים עליהם חתומה הגב' קליקה יוגשו לבית המשפט ללא צורך בזימונה של הגב' קליקה לעדות.

חוות דעת המומחים

המומחית מטעם התובעים קבעה כי נבנתה פרגולה חדשה בהיתר, כי בעת קבלת החזקה בנכס המעקה לא הותקן ובמקומו הונחו אדניות פרחים, וכי בחדר השינה היה גג אסבסט. המומחית העריכה את עלות הכשרת פרגולה והקמתה ב – 16,000 ₪, את הנזק בגין מעקה הבטיחות ב- 11,480 ₪, ואת הנזק בגין החלפת גג האסבסט ב – 27,000 ₪. המומחה מטעם הנתבעים לא התייחס לעניין חריגות הבניה.

המומחה מטעם בית המשפט העריך את עלות ההריסה והפינוי של הפרגולות והקמת פרגולה חדשה ב – 24,000 ₪. המומחה מציין כי אינו יכול לקבוע קביעות עובדתיות בנוגע לפרגולות, אולם הוא מציין כי הפרגולות הוקמו שלא בהתאם להיתרי הבנייה, נדרשה הריסתן במסגרת הבקשה להיתר משנת 2012 וכן הוא מפנה למכתבו של מהנדס העירייה מיום 9.3.14 בו הוא קבע כי הפרגולות הוקמו בסטייה מהיתר. את התקנת מעקה הבטיחות העריך המומחה ב – 8,500 ₪, אך לאור העובדה שלא ביקר בנכס במועדים הרלוונטיים לא קבע המומחה אם היה מעקה בעת החתימה על ההסכם אם לאו. אף לעניין גג האסבסט לא יכול היה המומחה לקבוע קביעות עובדתיות משלא ביקר בנכס במועדים הרלוונטיים, אולם הוא מציין את מכתב מהנדס העירייה מיום 9.3.14 לפיו היה צריך לפנות את גג האסבסט ולבנות גג בטון ואי ביצוע ההחלפה הוא בגדר סטייה מהיתר . המומחה העריך את עלות פינוי האסבסט והתקנת גג בטון ב – 30,000 ₪.

לטענת הנתבעים, אין ליתן משקל ראייתי כלשהו לקביעת המומחה מטעם בית המשפט לעניין הערכת שווי העבודות שלכאורה בוצעו על ידי התובעים, משום שחוות הדעת מתבססת על הערכה בלבד, ללא שהוצג מסד הנתונים עליו התבסס המומחה בחוות דעתו.

רקע דיוני

בקדם המשפט הראשון שהתקיים בפני המותב הקודם שדן בתיק, הסכימו הצדדים בנוגע לחריגות הבנייה כי ככל שלא יומצאו צווי הריסה לפרגולות וכן מסמכים רשמיים לגבי אי החוקיות של העדר המעקה ושל גג האסבסט, יימחקו רכיבים אלה מכתב התביעה. הצדדים התבקשו להגיש סיכומים בעניין.

ביום 22.1.14 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט אדם, לפיה התובעים המציאו מסמך רק לגבי הפרגולות, ולפיכך ניתן היה למחוק מכתב התביעה את עניין המעקה וגג האסבסט. באשר לפרגולות, לא הוצגו צווי הריסה אולם הוצג אישור מגורם רשמי - מנהלת מחלקת רישוי ופיקוח על הבניה, הגב' דינה קליקה, לפיו שתי הפרגולות נבנו בסטייה מההיתר המקורי ואחת מהן בנויה במקום שלא ניתן לאשר ועל כן מחויבת בהריסה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי הכרעה בסוגיות אלה תינתן במסגרת ההכרעה בהליך כולו תוך שתילקחנה בחשבון ההסכמות מן הדיון ביום 5.11.13.

הפרגולות – טענות הצדדים

לטענת התובעים, בשלב המשא ומתן הנתבעים ציינו מספר פעמים כי הפרגולות שבנכס נבנו בהתאם להיתרי בניה, אך לאחר הרכישה, הורתה עיריית אשקלון על הריסת הפרגולות שהורכבו על ידי הנתבעים וזאת בטענה שהן נבנו בניגוד להיתר שניתן. התובעים נאלצו לפרק את הפרגולות ולשאת בעלויות.

הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו בכתב הגנתם כי לאחר רכישת הנכס התובעים בנו פרגולות ארוכות וגדולות יותר מאלה שהיו בנכס, ולאחר שבנו את הפרגולות פעלו על מנת לקבל היתר בנייה בדיעבד, אך הוועדה המקומית קבעה כי עליהם להרוס את הפרגולות, כך שלמעשה התובעים נדרשו לפרק פרגולות שנבנו ללא היתר על ידם ולא על ידי הנתבעים.

בסיכומים לעניין חריגות הבניה, טענו הנתבעים כי הם מעולם לא בנו שתי פרגולות בנכס, אלא הכשירו סככה לרכב שהייתה קיימת במקום כשרכשו אותו בהיתר מיום 10.4.95, ובנו פרגולה בהתאם להיתר מיום 1.4.07.

לטענת הנתבעים, התובעים הגישו בשנת 2011 מפת מדידה לרשויות התכנון אך מדובר במפה שגויה מאחר ובתכנית המצבית מטעם התובעים סככת הרכב סומנה כפרגולה, ורק בשל טעות זו של התובעים נוצר מצב לפיו לכאורה היו בנכס שתי פרגולות דבר אשר לא היה נכון, ולכן, הוועדה המקומית קבעה כי יש לפעול להריסת אחת הפרגולות.

מנגד, טענו התובעים כי לפי תצלומי אוויר שצולמו על ידי עיריית אשקלון בשנים 2007, 2010 ו-2012, ניתן לראות כי בשנת 2007, הייתה סככת רכב, בשנת 2010, עוד לפני כניסת התובעים לנכס, קיימות 2 פרגולות בנכס בנוסף לסככת הרכב, ובשנת 2012 הוסרו הפרגולות.

לטענת הנתבעים אין לקבל את תצלומי האוויר שהגישו התובעים מאחר ואין אפשרות להגשת תצלומים מטעם התובעים באמצעות עדות שלהם, והתצלומים אינם קבילים או בעלי משקל ראייתי כלשהו על פי פקודת הראיות והפסיקה. כמו כן, באתר של עיריית אשקלון, משם הוצאו התצלומים קיימת אזהרה לפיה המידע המוצג במערכת אינו מתאים לשמש אסמכתא לכל הליך על פי דין, ולצורך קבלת מידע רשמי ומחייב יש לפנות לגורם המוסמך בעירייה.

בהמשך לדיון שהתקיים ביום 5.11.13 בו קבעו הצדדים כי ככל שאין צו הריסה לגבי הפרגולות, הסעיף בכתב התביעה בעניין הפרגולות יימחק, טענו הנתבעים כי נוכח העובדה כי צווי הריסה לא הוצגו על ידי התובעים, יש לדחות את התביעה בעניין הפרגולות.

עוד טענו הנתבעים כי אין לתת כל משקל ראייתי למכתבים שהונפקו על ידי נציגי העירייה לאור העובדה שלא מדובר בחוות דעת או עמדה רשמית של הרשות בעניין מצבו התכנוני של הנכס, ומכתבים אלה הונפקו לאחר ביצוע עבודות בניה על ידי התובעים ואף לאחר הגשת התביעה.

הפרגולות – דיון והכרעה

השאלה הדורשת הכרעה היא אם הפרגולות שהיו בנכס במועד רכישתו על ידי התובעים נבנו כדין וככל שהן לא נבנו כדין יש לשקול אם חרף אי הצגת צווי הריסה וההסכמה הדיונית בעניין זה, יש מקום ליתן לתובעים פיצוי בעניין זה. תחילה אתייחס לטענת הנתבעים כי מי שבנה את הפרגולות שהריסתן נדרשה היו התובעים עצמם.

טענת התובעים מתייחסת לשתי פרגולות, אחת קצרה ואחת ארוכה. עלה מן הראיות בפני כי הנתבעים ביקשו לאשר בדי עבד סככה לרכב בשנת 1995 וקיבלו היתר לשם כך ובשנת 2007 ביקשו וקיבלו היתר לפרגולה. לטענת הנתבעים, הם מכרו את הנכס עם הסככה והפרגולה לגביהם ניתנו היתרים וככל שנדרשה הריסה שלהם לאחר מכן הדבר נובע מבנייה שעשו התובעים עצמם או מרצונם של התובעים להרוס את המבנים אולם לא מחריגות בנייה שביצעו הנתבעים.

אתחיל ואומר כי אני דוחה את טענת הנתבעים כי התובעים בנו פרגולות בסטייה מן ההיתר ואילו היו הפרגולות שהריסתן נדרשה על ידי הרשויות. המסקנה נובעת הן מעדותו של מר ליפא אליה אתייחס להלן והן מהגיונם של דברים.

האדריכל מר רן ליפא, טען בתצהירו כי התובעים ביקשו לערוך שינויים תכנוניים בנכס ובאוגוסט 2011 התקשרו עמו בחוזה לשם כך. הוא ערך סיור בנכס וראה שתי פרגולות – אחת ארוכה ואחת קצרה. כמו כן, הבחין בפרגולה שלא תאמה להיתר, ולפיכך סומנה להריסה ולאישור בדיעבד.

בעדותו טען מר ליפא שכחלק מההליך התכנוני, בודקת מטעם העירייה שלחה פקחית לנכס שהעירה בין היתר שהפרגולה בנכס אינה תואמת. על כן התובעים נדרשו לצרף לבקשת ההיתר מטעמם תכנית לאישור בדיעבד, כלומר, תכנית שמבקשת להכשיר בנייה שכבר בוצעה על ידי הנתבעים (ע' 19 ש' 1-6). לטענת מר ליפא, כל הבנייה החורגת שהיה צורך להכשיר הייתה של הנתבעים, והתובעים לא ביצעו שום עבודה בטרם הגשת תכנית וקבלת היתר (עמ' 24, ש' 6-7).

לטענת הנתבעים עדותו של מר רן ליפא הינה עדות כבושה, מגמתית ומתחמקת הכוללת סתירות רבות. מחד הוא העיד שראה כי בנכס קיימת פרגולה וסככת רכב, ומאידך בתכנית שהוגשה על ידו סומנה סככת הרכב כפרגולה. בהמשך העיד כי מעל החניה הייתה פרגולה וכי העירייה דרשה לסמן את הסככה כפרגולה.

אינני מקבלת את טענת הנתבעים בדבר חוסר מהימנותו של מר ליפא. בחנתי את עדותו של מר ליפא ולא מצאתי סתירות בעדותו. עדותו של מר ליפא הותירה עליי רושם מהימן. כמו כן, מדובר בעד נטול עניין בהליך, בעל מקצוע שעבד אף עם הנתבעים, לכן לא מצאתי עילה לפקפק במהימנותו ולא עלה בידי הנתבעים לסתור את הדברים שנאמרו בעדותו.

אוסיף לכך כי טענת הנתבעים בעניין זה חסרת היגיון. לשיטתם, התובעים בנו פרגולות חדשות בסטייה מן ההיתרים רק כדי להרוס אותן ולבנות חניה במקום אחר. לא סביר שבפרק זמן של חודשיים (ממועד קבלת החזקה בנכס באוגוסט 2011, ועד להגשת הבקשה להיתר באוקטובר 2011) התובעים יהרסו את הפרגולות הקיימות, יבנו פרגולות חדשות, ולאחר מכן יבקשו להרוס אותן לצורך עריכת שינויים תכנוניים. על כן ככל שהייתה חריגת בנייה בפרגולות, היא נעשתה על ידי הנתבעים.

נוכח מסקנתי זו, אינני נדרשת לתצלומי האוויר שצירפו התובעים. למעלה מן הצורך אציין כי אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם הנתבעים ולא ניתן לעשות שימוש בתצלומי אוויר שהורדו מאתר האינטרנט של הרשות המקומית ולהגישם ללא חוות דעת או לפחות באמצעות תעודת עובד ציבור. אינני מרחיבה בעניין זה מאחר שכאמור אינני נדרשת לצילומי האוויר כדי להגיע למסקנה כי לא התובעים בנו את המבנים לגביהם נטען כי נבנו בסטייה מהיתר.

אבחן אם כן את טענת התובעים כי היו חריגות בנייה. אני סבורה כי על אף שהנתבעים ביקשו וקיבלו היתרים לפרגולות (או למעשה לסככת רכב ולפרגולה), הם לא בנו בהתאם להיתרים שקיבלו ועל כן אני מקבלת את טענת התובעים כי מבנים אלו נבנו בסטייה מן ההיתרים. עמדו על כך בעדותם הן מר ליפא, הן מר דוד ירון והן המומחה מטעם בית המשפט. אתייחס להלן לשני המבנים ואתחיל במבנה הארוך – סככת הרכב.

מר ליפא בעדותו, הסכים כי בתוכנית המקורית של הנתבעים הייתה סככת רכב מאושרת (ע' 19 ש' 29-30; ע' 20 ש' 9-10; ע' 21 ש' 14-16). מר ליפא אף ציין כי ראה שקיימת סככת רכב וכשנשאל מדוע היא סומנה כפרגולה טען כי היא נראתה כמו פרגולה והמודד סימן פרגולה (ע' 21 ש' 20-24). מר ליפא עמד על ההבדלים בין סככת רכב בה הקירוי הוא מלא וסגור מפני חדירת גשמים בעוד שבפרגולה יש פתחים של לפחות 40%. לטענתו, בהיתר המקורי הייתה מאושרת סככת רכב, אך בפועל אם הקירוי לא תאם את ההיתר המקורי הפרגולה נרשמת להריסה (ע' 23 ש' 13-14). כמו כן ציין כי בחניה "הייתה פרגולה בלבד אולי היה קירוי קל" (ע' 23, ש' 6).

מהנדס עיריית אשקלון, מר דוד ירון נשאל אם יתכן שבמפת המדידה סככת הרכב נקראה פרגולה, ולמעשה הסככה שנבנתה על ידי הנתבעים נבנתה בהיתר, אך הוא טען שהמיקום של סככת הרכב והפרגולה שונה, ואולי יש כמה מטרים חופפים אך הרוב לא חופף (עמ' 60 ש' 32, עמ' 61 ש' 1-3). עוד טען כי "בהיתר מ-2007 רואים שהפרגולה היא בנוסף לסככה. לכן שתי הפרגולות לא קשורות לסככה לרכב" (עמ' 60, ש' 10-11).

גם מעדותו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי קיים פער בין המיקום והצורה של סככת הרכב לפי תשריט ההיתר משנת 2007 לבין הפרגולה הארוכה / סככת הרכב להריסה כפי שעולה מהבקשה בשנת 2012 (עמ' 129, ש' 23-27).

הבקשה להיתר מיום 25.4.12 (נספח 12 לכתב התביעה), מחזקת את טענת התובעים. שם, בהערה 5 להערות מינהל ההנדסה נאמר: "במסגרת הבקשה מוצעות 2 פרגולות לא מאושרות וסככת חניה מאושרת להריסה. דרוש הריסתן לפני מתן ההיתר".

מכתבה של הגב' קליקה מיום 10.11.13 (נספח 15 למוצגי התובעים שסומן ת/10) מחזק אף הוא את המסקנה לפיה סככת הרכב למעשה שימשה כפרגולה שכן במכתב מצוין כי במדידה לבקשה להיתר שהוגשה ב-24.10.11 מופיעות במקום 2 פרגולות שבנויות בסטייה מההיתר כשאחת מהן בנויה במרחק כ – 1 מ' מגבול המגרש ועל כן לא ניתן כלל לאשרה. נראה אם כן כי במקום לבנות סככה לרכב שמטיבה חייבת להיות על גבול המגרש בקו אפס, נבנתה פרגולה במרחק מטר מגבול המגרש, היינו בסטייה מן ההיתר שקיבלו הנתבעים.

העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את טענת התובעים כי סככת הרכב / הפרגולה הארוכה נבנתה בסטייה מן ההיתר שניתן לה.

לעניין הפרגולה הקצרה – מהשוואה בין תשריט ההיתר שניתן לנתבעים בשנת 2007 (נספח 10 לכתב התביעה – מוצג ת/6), לבין מפת המדידה שנערכה באוקטובר 2011 על ידי המודד מטעם התובעים מר שיאון (נספח 11 לכתב התביעה – מוצג ת/5), עולה כי קיים פער הן של גודל והן של צורה בין הפרגולה לה ניתן היתר, לבין הפרגולה שנבנתה בפועל.

מר ליפא ציין בעדותו כי בתוכנית שאושרה לנתבעים הייתה פרגולה עם שמונה צלעות, כלומר בצורה אחרת מזו שהייתה בנויה בפועל (ע' 21 ש' 9-11). כמו כן העיד כי הפרגולה נהרסה מאחר והיא לא נבנתה לפי ההיתר (עמ' 24, ש' 1-3).

ניסיונם של הנתבעים לטעון כי הפרגולה שנבנתה הייתה קטנה מזו שאושרה ועל כן איננה בחריגה נדחתה הן על ידי מר ירון והן על ידי המומחה מטעם בית המשפט. מר דוד ירון, נשאל אם הפרגולות הוקמו בסטייה מההיתר והשיב בחיוב (עמ' 58, ש' 24-25), כמו כן הסביר כי אם ניתן היתר לפרגולה בגודל מסוים אך בפועל נבנתה פרגולה קטנה יותר, הדבר מהווה סטייה מההיתר (עמ' 60, ש' 24-27). אף המומחה מטעם בית המשפט העיד כי כאשר ניתן היתר לפרגולה בגודל מסוים ובפועל הפרגולה קטנה ממה שאושר, הדבר מהווה עבירת בנייה (עמ' 130, ש' 24-26).

לפיכך אני קובעת כי הפרגולה הקצרה, נבנתה שלא בהתאם להיתר והדבר מהווה חריגת בנייה.

נוכח האמור נראה כי אין צורך להאריך בטענתם הנוספת של הנתבעים לפיה בחוות הדעת שניתנה במועד רכישת הנכס, ציינה השמאית מטעם התובעים כי אין בנכס חריגות בניה. הטעם העיקרי לכך הוא שהוכח בפני ברמה מספקת כי אכן היו חריגות בנייה ומעבר לכך הגב' ביטון עצמה הסכימה כי בעניין זה טעתה בחוות דעתה לצורך מתן המשכנתא לתובעים (ע' 38 ש' 21-22) ובחוות הדעת שערכה עבור התובעים ציינה כי קיימות חריגות בנייה.

חרף מסקנתי כי הפרגולות נבנו בסטייה מן ההיתרים שקיבלו וכי מי שביצע את החריגות היו הנתבעים, יש לשקול גם את ההסכמה הדיונית בנוגע לפרגולות (לפיה רכיב תביעה זה יימחק ככל שהתובעים לא יראו כי התקבלו צווי הריסה לפרגולות והתובעים לא הראו כי התקבלו צווי הריסה). בנוסף מר ליפא מטעם התובעים העיד כי התובעים רצו להזיז את הסככה ועל כן הייתה בקשה להריסת הסככה הקיימת ולבניית סככה אחרת (ע' 20 ש' 4-6; ע' 23 ש' 25-28), כלומר לפי עדותו, התובעים ממילא רצו להעתיק את מקום החניה מן הסככה / הפרגולה הארוכה למקום אחר במגרש. אציין כי התובע נשאל בעניין זה ושלל זאת (ע' 85 ש' 8-10), אולם עדיפה עלי גרסתו של מר ליפא שהוא עד אובייקטיבי שכאמור לעיל סברתי כי עדותו מהימנה.

נוכח עדותו של מר ליפא וההסכמה הדיונית אני סבורה כי אין מקום לחייב את הנתבעים לשאת בעלות תכנון סככת רכב חדשה ובנייתה, כשזו הייתה כוונת התובעים ללא קשר לשאלת חריגת הבנייה. על כן מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים אך ורק בעלות פירוק שתי הפרגולות. בנוגע לפרגולה הקצרה אציין כי התובעים לא טענו כי בנו פרגולה אחרת במקומה או כי היה בכוונתם לבנות פרגולה אחרת. יתר על כן ממכתבה של הגב' קליקה עלה כי את הפרגולה הקצרה ניתן היה להכשיר (להבדיל מהפרגולה הארוכה שנבנתה קרוב מדי לקו המגרש) והתובעים ככל הנראה לא רצו לעשות כן.

המומחה מטעם בית המשפט נתן אומדנה של 600 ₪ למ"ר לעלות הריסה פינוי והקמה של פרגולות. נוכח עמדתי כי מגיע לתובעים פיצוי רק בגין הריסה ופינוי של הפרגולות, קשה יהיה לחלץ נתון זה מתוך חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. עיון בחוות הדעת שהגישו התובעים יראה כי המומחית מטעם התובעים סברה כי עלות פירוק ופינוי של פרגולה אחת עומדת על 1,500 ₪ (סעיף 9 לחוות הדעת). סכום זה, אף כי לא גובה באסמכתאות נראה כסכום צנוע וסביר ועל כן וכפיצוי על הצורך להרוס שתי פרגולות שנבנו בסטייה מהיתרי הבנייה אני מעמידה את הפיצוי על סכום של 3,000 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.3.14 , הוא המועד הקובע לפי חוות דעתה של הגב' ביטון). בנסיבות אלה, אינני נדרשת לטענות הנתבעים בנוגע לאופן בו אמד המומחה מטעם בית המשפט את העלויות שנקבעו בחוות דעתו.

מעקה בטיחות – טענות הצדדים

לטענת התובעים, הנתבעים חויבו להתקין מעקה בטיחות בחדר ההורים כחלק מההיתר, והדבר לא נעשה על אף שדיווחו לעירייה כי התקינו מעקה בטיחות, והתובעים נאלצו לשאת בעלות התקנת המעקה.

מנגד, הנתבעים מכחישים את הטענה כי לא היה מעקה בטיחות, וטוענים שמלבד העובדה שהתובעים לא הביאו כל ראיה בעניין, לנתבעים שני היתרי בניה חתומים על ידי הרשות המקומית, וכן תעודת גמר בניה המתקבלת רק לאחר שמומחה מטעם הרשות בדק כי עבודות הבניה בוצעו על פי ההיתר שניתן.

מעקה בטיחות – דיון והכרעה

השאלה העולה – האם במועד רכישת הנכס היה ביחידת ההורים מעקה תקני או שהתובעים נדרשו להתקין מעקה תקני לאחר מכן.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, החלטתי לדחות את הטענות בעניין המעקה מאחר והתובעים לא הצליחו לבסס את טענתם ולא הגישו ראיות המוכיחות כי במועד הרכישה לא היה ביחידת ההורים מעקה. מנגד, הנתבעים קיבלו שני היתרי בניה מהרשות המקומית ותעודת גמר בניה לפיה עבודות הבניה בוצעו לפי ההיתר.

התובעים טענו כי קיימים מצבים בהם ניתנים היתרי בניה ותעודות גמר גם כשיש חריגות, וביססו את טענתם על דברי המומחה בחקירתו (עמ' 125, ש' 27-29). דברים דומים נטענו גם על ידי האדריכל מר רן ליפא בחקירתו (עמ' 22, ש' 3-4, 18). אך אין בטענה זו כדי להוכיח שבמועד הרכישה לא היה מעקה ביחידת ההורים.

התובע נשאל בחקירתו, אילו ראיות יש לו לכך שלא היה מעקה בבית והשיב שבתוכנית כתוב כי מעקה פנימי נעשה בדי עבד ומכאן מסקנתו שלא היה מעקה במקור (ע' 80 ש' 13-15). אני סבורה כי לא די בטענה זו, במיוחד נוכח הסברי התובע כי לגבי רכיבים אחרים, המינוח בדי עבד רק שיקף את דרישות גורמי התכנון ואין בו ראיה לכך שדבר מה נבנה או מתי נבנה (ע' 69 ש' 8-12).

בחוות הדעת של המומחית מטעם התובעים צוין כי: "כפי שנמסר לי, בעת קבלת החזקה בנכס המעקה לא הותקן ובמקומו הונחו אדניות פרחים". כלומר, קביעתה של המומחית מבוססת על מידע שקיבלה מהתובעים ולכן לא אוכל לקבל את חוות הדעת של המומחית בעניין זה.

התובעים לא הציגו קבלות על בניית המעקה והתובע בעדותו טען כי שילם לקבלן סכום גלובלי ולא לפי מפרט (ע' 88 ש' 18-20). התובעים לא הזמינו את הקבלן לעדות ואף לא ניסו לבדוק אם יש אצלו מסמכים המעידים על הזמנת המעקה ובנייתו ועל כן נראה כי לא עשו כל מאמץ להוכיח טענתם בעניין זה ומדובר בטענה שלא הוכחה. לפיכך, הטענה נדחית.

גג אסבסט – טענות הצדדים

לטענת התובעים לאחר הרכישה, התברר להם כי העירייה הורתה לנתבעים לפרק את גג האסבסט לצורך קבלת היתר, הנתבעים דיווחו לעירייה שהגג פורק ובמקומו נבנה גג בטון, אך בפועל הגג לא פורק כלל והיווה סכנה לתובעים ובני משפחתם, והתובעים נאלצו לשאת במלוא העלויות של החלפת הגג לגג בטון.

מנגד, טוענים הנתבעים כי גג האסבסט נבנה כדין בשנת 1975, והנתבעים קיבלו היתר בניה להחלפתו אך בחרו לבסוף שלא להחליפו, ואין במעשיהם חריגה מהיתר הבניה. עוד טוענים כי התובעים לא הציגו כל מסמך המעיד על כך שהחליפו את גג האסבסט.

גג אסבסט – דיון והכרעה

השאלה העולה הינה האם אי החלפת גג האסבסט לגג בטון מהווה חריגת בנייה.

שני הצדדים הגישו תכנית בקשה להיתר, חתומה ומאושרת, אלא שהנתבעים הציגו תכנית בקשה להיתר, אשר בה לא הופיע הכיתוב "בדיעבד", מה שלטענתם מוכיח את טענתם כי לא נדרשו להחליף את גג האסבסט, בעוד בתכנית אותה הציגו התובעים מופיעה המילה "בדיעבד".

לטענת המומחה, התכנית שהגישו התובעים הינה התכנית הנמצאת בתיק הבניין של הנכס, בעוד שהתכנית שהגישו הנתבעים הורכבה משני חלקים על ידי הדבקה. המומחה לא קבע כי התכנית שהגישו הנתבעים בהכרח מזויפת, אלא טען כי הליך הרישוי הינו הליך מורכב הדורש לעיתים מספר תיקונים לתכנית ולעיתים עושים זאת בדרך זו על מנת לחסוך עלויות. נוכח העדויות השונות בנוגע למשמעות שיש לייחס למינוח "בדיעבד" המופיע על תשריטים שונים והגשת שתי גרסאות של התשריטים (תוך שהמומחה אומנם מאשר כי התשריט שהגישו התובעים מצוי בתיק הנכס, אולם אינו קובע כי התשריט שהגישו הנתבעים מזויף), אני סבורה כי לא ניתן להכריע במחלוקת על פי תשריטים אלה.

לטענת התובעים, ברגע שניתן לנתבעים היתר להחליף את גג האסבסט והם לא עשו כן, יש בכך משום סטייה מההיתר. אני סבורה כי בכך הוציאו התובעים דברים מהקשרם. אכן מר ירון בעדותו ציין כי בנייה של מבנה קטן יותר מזה שהותר היא בגדר סטייה מהיתר, אולם אין בסיס לטענה כי אי בנייה כלל היא בגדר עבירת בנייה. ייתכן ולאחר זמן מה היתר הבנייה פוקע ולא ניתן לעשות בו עוד שימוש, אולם עצם אי הבנייה אינו כשלעצמו בגדר עבירה.

המומחה מטעם בית המשפט מציין בסעיף 8.5 לחוות דעתו: "לסיכום, ממכתבו של מהנדס העיר מיום 9.3.14... עולה כי ...., נדרשת החלפת גג האסבסט ולפיכך טענות הצדדים לעניין זה מתייתרות וגג האסבסט צריך היה להיות מוחלף עם הוצאת היתר הבניה בשנת 1995". אולם בחקירתו, נשאל המומחה: "עכשיו שגג האסבסט נבנה כדין וניתן לאדם היתר לבנות ו/או להחליף את אותו הגג בגג אחר, וחלף תוקף ההיתר והוא לא החליף נכון שזה לא עבירת בניה כי הגג היה מאושר?" ת. "במקרה כזה נראה שכן" (עמ' 128, ש' 23-25). מכאן, שלגישת המומחה מטעם בית המשפט, במקרה זה, אי החלפת הגג אינה מהווה עבירה בנייה.

עמדה דומה עולה מעדותו של מהנדס עיריית אשקלון, מר דוד ירון, שנשאל בחקירתו: "האם נובע מכך שכאשר אני מכרתי את הבית בשנת 2010, 2011 עם גג אסבסט היה על הגג היתר? " השיב על כך - "נכון" (עמ' 58, ש' 18-20). כלומר, אף לטענת מר דוד ירון, במקרה דנן אי החלפת גג האסבסט אינה מהווה עבירת בנייה.

נוכח האמור, אני קובעת כי במועד רכישת הנכס, קיומו של גג האסבסט לא היווה חריגת בנייה והוא לא הפך לכזו רק משום שהנתבעים לא החליפו אותו למרות שקיבלו היתר להחלפתו ונוכח קביעה זו אני דוחה את דרישת התובעים לפיצוי בגין החלפת גג האסבסט.

סוף דבר

העולה מן המקובץ הוא כי התביעה בגין ההטעיה בנוגע לגודל המגרש מתקבלת חלקית, והתביעה בגין חריגות הבניה בפרגולות מתקבלת חלקית. התביעה בגין מעקה הבטיחות וגג האסבסט נדחית.

אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים סכום של 44,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.12.14 ועד למועד התשלום בפועל בגין ההטעיה בנוגע לגודל המגרש וסכום של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.3.14 ועד למועד ביצוע התשלום בפועל בגין הריסת שתי הפרגולות ופינויין.

אני מחייבת את הנתבעים לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 11,500 ₪.

כל הסכומים לעיל ישולמו על ידי הנתבעים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ז, 27 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.