אם אקבל את גרסת ההגנה במלואה באשר להתרחשות האירוע זולת המרכיב הזה, בנסיבות התאונה דנן- לא תידחה התביעה.
בעניין זה פתחה ההגנה את טענותיה בדבר חוסר האינטרס מצד הנהג הפוגע להעיד עדות שקר. ראשית אציין, כי לא כן פני הדברים. הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי יתכנו תוצאות מכבידות לנתבע 2 באם תתקבל גירסת התביעה. פרמיית ביטוח לדוגמא היא מרכיב אשר יש בו להשליך כי גם לנהג הפוגע אינטרס בתוצאת ההליך.
באשר להימצאות והנחת כף הטרקטור על גבי הבלות מפנה ההגנה לדברי עד התביעה מר ד. ק., ממנה עולה כי היו בלות בצידה הימני של החנות (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 26.5.16, שורות 21-22):
"ש. היו שורות של בלות תחתונה ומעלה שורה של בלות נוספות. נכון?
ת. כן כן."
לאחר מכן שביקשה ב"כ ההגנה לחדד את שאלתה שאלה פעם נוספת (עמ' 17 שורות 5-11):
"ש. אתה לא יודע במדויק, אבל הם עמדו בלות על גבי בלות. נכון?
היה שורה של בלות ועליה שורה שנייה של בלות?
ת. אני לא זוכר שאחד על השני.
ש. אתה לא זוכר זה לא אומר שלא היה אלא פשוט אתה לא זוכר.
ת. לא זוכר.
ש. לא זוכר. היו הרבה מאד חומרי בניין בתוך החצר?
ת. נכון."
העד אינו זוכר האם היו בלות שעמדו בגובה הכף והחזיקו אותה. אותו עד, וקרוב משפחתו- מר פ. שמעו את הנהג הפוגע צועק ומאשים את עצמו בפגיעת התובע. בנוסף, שני העדים הללו העידו גם כי ראו את כף הטרקטור על ראשו של התובע. עדותם אמינה בעיניי.
הלכה למעשה לא הוכח כדבעי שהטרקטור היה בנסיעה ופגע, ומאידך גיסא לא הוכח שכף הטרקטור הונחה על בלות בצורה מסודרת.
חוק הפלת"ד קובע בהי לישנה:
"1. הגדרות. בחוק זה -"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי";
ברע"א 1953/03 הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ואח', נח(1) (להלן : "פרשת אדרי") נקבע כי החזקה המרבה הקבועה בהגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק מתייחסת למאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה "במקום שאסור לחנות בו".
משכך נשאלת השאלה, בהינתן שלא אסתפק בגרסת התביעה ושני עדייה בקשר לפגיעה תוך כדי תנועה, האם מקום החנייה הינו מקום "חנייה אסורה"?
בפרשת אדרי נקבע כי ייתכנו ארבעה מצבים אפשריים: הראשון, מצב שבו החניה אסורה על-פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי. במקרה זה אין תחולה לחזקה המרבה. מצב שני ייתכן כאשר החניה אסורה על-פי דין ויש בה סיכון תחבורתי, שאז יש תחולה לחזקה המרבה. שלישית, כאשר החניה מותרת על-פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי. אף במצב זה אין תחולה לחזקה המרבה. רביעית, כאשר החניה מותרת על-פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי. בית המשפט העליון קבע שיש לפרש את המונח "חניה אסורה" שבחזקה המרבה, כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון ל"חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. אמנם, בדרך-כלל המונח "איסור" מכוון לאיסור נורמטיבי, היינו איסור על-פי דין, אולם כאשר בוחנים את תכלית החוק עולה כי הוא אימץ את מבחן "הסיכון התחבורתי" כמבחן הקובע לעניין "חניה אסורה" .
כשלעצמי, אינני בטוח שאכן לכך התכוון המחוקק בחוק הפלת"ד, אך על פי סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה אני מחויב ליישם פסיקת בית המשפט העליון גם אם אינני מסכים לה. משכך נראה לי ברור כי חנייה והעמדה של הטרקטור בגובה פני אדם באזור קרוב לפתחה של החנות – יש בה סיכון תחבורתי, ללא נפקא מינה האם מקום החנייה אסור או מותר.
בדומה לפרשת אדרי משחניית הרכב המנועי יצרה סיכון תחבורתי, אין חשיבות לעובדה שסיבה נוספת בדמות התנהגותו של התובע, גרמה לתאונה.
אינני מקבל את הגרסה לפיה בעת מלאכת העמסה עצר הנתבע 2 והניח את הכף על בלות שעמדו שם. גרסה זו, כפי שציין ב"כ התובע, "נולדה" בשלב מאוחר והיא נחשבת בעיני כ"עדות כבושה".
בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין החניה האסורה לנזק שכן אלמלא חנה הטרקטור במקום ובאופן שבו חנה, לא הייתה מתרחשת התאונה. כמו כן מתקיים קשר סיבתי-משפטי, שכן הפגיעה בתובע באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחנייתו הלכאורית במקום. החניה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התקלות בין פניו של התובע לבין כף המשאית "החונה".
לסיכום על אף שאינני שולל מצב דברים בו אכן הנהג נסע ופגע בראשו של התובע, סבורני כי גם "בציור" החנייה תחוב הנתבעת בנזקי התובע- לדידי לא הצליחה ההגנה לשכנע כי אכן הניח הנתבע את הכף על גבי בלות. בנוסף קשה להאמין שנסתמה מעינו של התובע המצאות הכף מולו, וגם לא הבחין בערימת הבלות תחתיו. מכל מקום טענה זו לא הוכחה כדבעי, ועל כן סבורני כי עסקינן בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק. התובע נפגע מנסיעה ופגיעה מהכף, או שנוצרה "חנייה מסוכנת" שגרמה לפגיעה. משכך הנתבעת 1 תחוב בנזקיו התובע.
שאלת הנזק
הנכות הרפואית
בתחום האורתופדי מונה ד"ר אייכנבלט שמצא כי לתובע הגבלה קלה בחלק מתנועות הצוואר, והתובע סובל מהגבלה של חלק מתנועות הצוואר וקיפוזיס גבי. המומחה גם המליץ להכיר בתקופת אי כושר בהתאם לאישורי מחלה, וקבע נכות צמיתה בשיעור 5%- לפי סעיף 37 (5) (א') לתקנות המל"ל.
התביעה סבורה כי מהסרטון שהוצג לביהמ"ש בו נראה התובע מתפקד כראוי, עולה כי יש לשלול את הנכות שהעניק מומחה ביהמ"ש.
לאחר שעיינתי בחקירתו הנגדית של המומחה, והתרשמתי מעמידתו על חוות דעתו, מומחיותו, ומקצועיותו ולא מצאתי שיש בסרטון בכדי לקעקע את חוות הדעת, סבורני כי יש להותיר נכות זו על כנה, קרי 5%.
בתחום הנוירולוגי מונה ד"ר קוריצקי, ששלל נכות נוירולוגית, אך העריך את נכותו של התובע לפי סעיפים 34 א' - ב' –בגין הפרעות פסיכונוירוטיות בשיעור של 7.5%. ההגנה סבורה כי המומחה חרג מתחום מומחיותו, ובנוסף מאחר וס' 34ב' מחייב הימצאות סימנים אובייקטיבים לקביעת נכות אין לקבל את קביעת המומחה.
ראשית אציין כי איני סבור שאין למומחה ביהמ"ש סמכות לקבוע נכות לפי סעיפים 34 א' - ב', ואין צורך שדווקא מומחה פסיכיאטרי ייקבע נכות בגין הסעיפים הללו (השווה לקביעתי בפסק הדין 43344-09-13 ז.ש נ' בוחארי מיום 11.10.2016 והאסמכתאות שם ).
בנוסף לאחר עיון בתשובת המומחה לשאלות ההבהרה, סבורני כי יש לראות בו עד מקצועי ומהימן. תשובותיו היו ישירות ולא מתחמקות. על אף שהמומחה נתן את תשובותיו בתמציתיות, סבורני כי היתה קיימת סיבה סבירה בכדי שהנכות שנקבעה הינה נכות מותאמת.
לאור האמור, ולאור ההלכה שבידינו לפיה לא יחרוג בית המשפט מקביעת המומחים הרפואיים אלא במקרים חריגים (ראו ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך, ובע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח), אני מקבל את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש והנכות בתחום הנוירולוגי תעמוד בשיעור של 7.5%.
בתחום הא.א.ג מונה המומחה פרופ' יונה קרוננברג. לאחר בדיקתו קבע המומחה כי לתובע נכות בשיעור של 10% בגין פגיעה וסטיבולית בצורה קלה לפי סעיף 72 (ב') ב' לתקנות, ובשיעור של 10% בגין תחושת טנטון תמידית לפי סעיף 72 (4) II מותאם, כאשר מחצית 5% על חשבון התאונה דנן, ומחצית על תחלואה שאיננה קשורה בתאונה.
בדומה לטענה בתחום הנוירולוגי, סבורה ההגנה כי הנכות בגין הטנטון ניתנה בשל מרכיב סובייקטיבי בלבד, ומאחר וניתנה הנכות מחמת הספק בלבד יש להעמיד נכות בשיעור של 10% בתחום הא.א.ג.
לאחר שעיינתי בתשובותיו של המומחה, השתכנעתי כי אין לסטות מקביעתו, ועל כן אני מקבל את קביעת הנכות בתחום הא.א.ג בשיעור של 14.5%.
סך הכל הנכות הרפואית המשוקללת תעמוד אם כן בשיעור - 25%.
הנכות התפקודית
התביעה סבורה כי לתובע נותרה כתוצאה מהאירוע נכות תפקודית בשיעור של 40%, שכן נאלץ להיעזר בבניו להפעלת עסקיו. גם מעדותו של ליאור אהרוני- עובדו לשעבר, עולה כי החל לעבוד לאחר קרות האירוע. הנתבעת מנגד סבורה כי לאור הסרטון שהוצג לעיני ביהמ"ש בו נראה התובע מניע את צווארו, מתכופף ללא מגבלה, ונושא דלי צבע כבד, כי הוא מתפקד ועובד לבדו ללא כל מגבלה. בנוסף התובע קיבל אישור רפואי מרופא המשפחה להתעמלות במכון כושר- דבר שמוכיח על כוחו וחילו. כמו כן טענה ההגנה שהעסקת מר ליאור אהרוני יש בה להעיד אך על הגדלת הכנסותיו של התובע ולא על מגבלותיו.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית תשקף נאמנה את הנכות התפקודית, ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה תהא בשיעור של 25%.
הפסדי השתכרות בעבר
התביעה טענה בסיכומיה כי עולה מדו"ח רציפות במל"ל בין השנים 2002-2006 ששכרו הממוצע של התובע עמד על 9,314 ₪ בעוד שהשכר הממוצע במשק עמד באותן השנים על כ- 7,000 ₪ .
התביעה מפנה לעובדה כי בשנת 2008 חלה ירידה בשכר שנבעה מכך שהעדיף לא לפגוע הכנסות העסק על מנת שיוכל לסיים אותה בשנה ללא הפסד.
בנוסף לאחר התאונה התובע הפחית את היקף משרתו ושעות עבודתו ולעניין זה נאלץ להעסיק עובדים זולתו, לדוגמת בניו ומר אהרוני. התביעה הצביעה על מחזורי שכר כדלהלן: בשנת 2010- 117,716 ₪. בשנת 2011- 135,471 ₪. בשנת 2013- 131,816 ₪.
ממוצע שנתי-128,488 ₪ ממוצע חודשי- 10,707 ₪ .
התביעה סבורה כי לולי מגבולותיו של התובע, שכרו החודשי היה מסתכם בסך של 14,651₪. לאור כל האמור סבורה התביעה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין תקופת אי הכושר בסך של 43,953 ₪.
לתקופת העבר שתחילתה סוף תקופת הכושר ועד ליום הגשת סיכומי התביעה, סבורה התביעה כי יש להעמיד פיצוי בסך של 457,111 ₪ תוך שהתביעה לקחה בחשבון נכות תפקודית של 40% בקשר.
ההגנה מנגד סבורה כי אין לקבל את חישובי התביעה מאחר והתובע ניצל את ימי מחלה ולכן לא נגרם לו הפסד השתכרות. בנוסף בסיס השכר שנלקח בחשבון לא רלוונטי שכן דו"ח רציפות ביטוח מעיד על בסיס שכר של 4,345 ₪ ובשנת 2009 היה מחזור 6 חודשים בלבד (208,760 ₪). בנוסף מפנה ההגנה לעובדה כי בשנת 2010 הגיע מחזור המקדמות לסכום של 739,288 ₪, בשנת 2011 הגיע מחזור עסקו של התובע לסך של 611,831 ₪, בשנת 2012-עמד מחזור העסק על 683,032 ₪ ובשנת 2013 מחזור הגיע לסך של 1,080,666 ₪ .
מכל האמור יוצא כי עסקו של התובע משביח, וההוצאות היחידות הינן הוצאות העסק – ובשל כך, אין לפצותו בגין ראש נזק זה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבורני כי יש ממש בטענות על כי עסקו של התובע השביח לאחר התאונה, ולא הוכח קשס"ב בין העסקתו של מר אהרוני ובניו של התובע לבין פגיעתו- וייתכן כי הצורך בהעסקת עובד נוסף נבעה מהגדלת רווחי העסק.
עם זאת, לאור חוו"ד מומחה ביהמ"ש ד"ר אייכנבלט, לאור חומרת הפגיעה, ותקופת אי כושר יש לפצותו על כך. הלכה בידינו כי ימי המחלה הינם משאביו האישיים של התובע ,ועל כן אם לאחר התאונה המשיך התובע לקבל שכר, ושכר זה שולם על חשבון ימי המחלה הצבורים לטובתו, הרי שיש לפצותו בראש נזק זה (ראו: ת"א (חיפה) 211/92 שרון גלט ו-2 אח' נ' ברוך כהן ואח'. תק-מח 2003(2), 11338; ת"א (חיפה) 11293/97 גאנם נעים נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ. תק-מח 2001(3), 4651).
אני סבור שאין לשקלל את בסיס שכרו של התובע בין השנים 2002-2006 אלא יש להתמקד בשנת 2008. לאור הקשיים דלעיל יש לטעמי לפסוק סכום גלובלי וסביר עבור העבר.
לאור כל האמור לעיל, תפצה הנתבעת את התובע בגין תקופת העבר בסך של 50,000 ₪.
הפסדי השתכרות לעתיד
התביעה סבורה כי מאחר והתובע הינו עצמאי, יש לקחת בחשבון את גיל הפרישה לגיל 75. התביעה סבורה כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 1,382,645 ₪ תוך שהיא מסתמכת על בסיס השכר שנטען לעיל ,במכפלת נכות תקפודית בת 40%, ומקדם היוון ל25 שנים.
לאור העובדה כי התובע לא נעדר מעבודתו לאחר תום תקופת אי הכושר הציעה ההגנה בסיכומיה פיצוי גלובלי בסך של 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
בנוסף ללא ראיות לכך שהתובע יעבוד עד גיל 75 אין לחשב תקופת פרישה עד לגיל זה. בסיכומי התשובה טענה התביעה כי הנתבעים מתעלמים בכוונה מקבלת הגישה בפסיקה לפיה ייתכן כי בעל עסק ייפרוש בגיל מאוחר יותר משכיר. בנוסף לאור כניסתו של צו הרחבה לתוקף בדבר הפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 תעלה ההפרשה עד ליום 1.1.17 עד לאחוז וחצי. לאור האמור סבורה התביעה כי יש להעמיד פיצוי נוסף בסך של 254,301 ₪ בגין ראש נזק זה, הנתבעת מנגד סבורה כי כל טענה מעין זו יש להוכיחה.
כפי שנקבע לעיל לתובע "נשללו" יכולות תפקודיות מסוימות. כאשר עסקינן בתובע שכיר, ניתן לשקלל את בסיס שכרו- אך מתי שעסקינן בתובע שמתפרנס מעסקיו, מלאכת החישוב הינה סבוכה יותר. על אף שכעת עסקו של התובע הינו רווחי, אין לשלול מציאות אחרת בה התובע עלול לאבד את הכנסתו השפירה- ולצאת לעבוד.
מרבית הנתונים לביצוע חישוב מסוג זה לוטים בערפל ומסתמכים על השערות וניחושים. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י (פ"ד מז (ח) 802, 822 01/03/93).
"אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה – ואנו לא נביאים ".
לאור האמור לעיל, ובהתחשב בקושי לאמוד ולנבא הפסדי השתכרות בעסק מסוג זה (ראו ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג (3), 845), סבורני כי גישת הנתבעת על כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, בסכום גלובאלי, נכונה. עם זאת הסכום שהוצע אינו הגיוני ואינו משקף נכונה את הפגיעה בכושר ההשתכרות.
משכך הנני סבור שיש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד בסכום של 250,000 ₪ תוך שסכום זה מתחשב גם בהפסדים פנסיוניים צפויים.
עזרת הזולת
התביעה סבורה כי לאור פגיעתו של התובע יש להעמיד פיצוי בסך של 150,000 ₪ לרבות עזרה בעסק ופעילות יום-יומית. לאור העובדה כי התובע חזר למסגרת עבודה מלאה מציעה הנתבעת סכום של 8,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לאור הפגיעה, ובהתחשב בתקופת אי הכושר, יש לפסוק לתקופת העבר סך של 5,000 ₪ (הפסד של כ 1670 ₪ לחודש בגין תקופת אי הכושר).
באשר לעתיד, ייתכן כי לנכות שנגרמה לתובע תהיה השפעה יתירה מהשפעת גיל וכלות כוח, ועל כן סבורני כי בגין העתיד יש לפצות את התובע בגין עזרה צפויה בסך של 15,000 ₪.
ובסך הכל 20,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
הוצאות רפואיות נסיעה וניידות
לאור מהות הפגיעה, התביעה סבורה כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 70,000 ₪, ,תוך שצירף התובע קבלות חלקיות בגין השאלת ציוד, תרופות, ותשלומי חניה במאות שקלים. הנתבעת הגיעה לחישובה בסך של 671 ₪ ומציעה פיצוי גלובאלי בסך של 2,000 ₪
לאור הנכויות מושא התאונה, ולאחר שעיינתי בקבלות שרובן בתקופת אי הכושר- סבורני כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 2,000 ₪ בתקופת אי הכושר, וסך של 8,000 ₪ לתקופת העתיד. ובסך הכל 10,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
כאב וסבל
התביעה חישבה את נזקו של התובע לפי הנכות הרפואית שקבע ביהמ"ש ולפי תקנות כאב וסבל והגיעה לסך של 40,656 ₪. הנתבעת מנגד חישבה לפי נכות 10% והגיע לסך של 15,000₪ לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבורני כי יש לקבל את חישוב התביעה ופיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על סך של 40,656 ₪
התייקרות פרמיית ביטוח
התביעה טענה בסעיף 68 לסיכומיה כי לאור מגבלותיו של התובע תתייקר פרמיית הביטוח ועל כן על הנתבעת יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה. הנתבעת טענה בסעיף 50 לסיכומיה כי מדובר בהרחבת חזית וממילא אין לפצות בגין ראש נזק זה. טענות ההגנה בעניין זה מקובלות עלי. יתירה מזו, סבורני כי עסקינן בראש נזק מיוחד שיש להוכיחו באסמכתאות של ממש, משלא עשתה זאת התביעה אין לפסוק דבר בגין ראש נזק זה.
סיכום
הנתבעת תשלמנה לתובע את הסכומים שלעיל בצירוף ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל. בנוסף תשלמנה את הוצאות המשפט של התובע לרבות שכר טרחת המומחים וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של %15.4 מהסכומים דלעיל.
המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.
ניתן היום, ל' תשרי תשע"ז, 01 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.
