אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> זכויות אשה בדירת מגורים מוגנות מפני עיקול מצד נושים כספיים של בן זוגה

זכויות אשה בדירת מגורים מוגנות מפני עיקול מצד נושים כספיים של בן זוגה

תאריך פרסום : 12/12/2006 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
8791-00
12/12/2006
בפני השופט:
1. כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק
2. כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
3. מ' נאור


- נגד -
התובע:
אניטה שלם
עו"ד ערן פלס
עו"ד יהונתן שמש
הנתבע:
1. טווינקו בע"מ
2. טווינקו סחר בע"מ
3. מנשה שלם

עו"ד דן מאיר שלוש
פסק-דין

הנשיא (בדימ') א' ברק:

           לאה וראובן הם בני זוג נשואים. ראובן מנהל עסק. במסגרת עסקו משך ראובן מספר שיקים. הם חוללו על ידו. נושיו פתחו בהליכי הוצאה לפועל נגדו. במסגרתם הוטל עיקול על דירת המגורים של בני הזוג, הרשומה על שמו של ראובן. הלכת השיתוף חלה על כלל נכסיהם של ראובן ולאה. מכוחה נתונות ללאה מחצית הזכויות בדירת המגורים. האם חבה לאה גם במחצית מחובו של ראובן ישירות כלפי הנושים?

א. העובדות וההליכים

1.        המערערת ובעלה (להלן - המשיב 3) נישאו בשנת 1970. לבני הזוג דירת מגורים, אותה רכשו בשנת 1990 (להלן - הדירה). הדירה רשומה על שם המשיב 3 בלבד. המשיב 3 עבד כסוכן להפצת מוצרים המיובאים על ידי המשיבות 1 ו-2 (להלן -המשיבים). במסגרת עסקיו, משך המשיב 3 לפקודת המשיבים שיקים אשר חוללו על ידו בחוסר פרעון. שיקים אלו הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל בשנת 1994. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נרשם (ביום 27.4.1995) עיקול בפנקס רישום המקרקעין על זכויותיו של המשיב 3 בדירה בגין חוב המסתכם כיום בלמעלה מ-900,000 ש"ח. המערערת לא הייתה צד להליכים שהתקיימו בפני ההוצאה לפועל.

2.        על רקע הליכי ההוצאה לפועל למכירת הדירה הגישה המערערת (ביום 27.7.1996) תובענה בדרך של המרצת פתיחה, להצהרה כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף (תמ"ש 19570/97). המשיבים התגוננו והגישו תביעה שכנגד, שהופנתה כנגד שני בני הזוג. הם טענו, כי במידה וזכאית המערערת לסעד המבוקש על ידה, הרי מכוח הלכת השיתוף היא חייבת גם בחובות הבעל. לפיכך, זכאים הם לממש את זכויות המערערת בדירת המגורים מכוח העיקול שנרשם על הדירה או מכוח חזקת השיתוף בחובות. על פי החלטת בית משפט השלום הועבר ההליך לבית המשפט לענייני משפחה. בראשית הדיון (ביום 3.12.1998) הוסכם, כי יוצהר על זכות האישה להירשם כבעלת מחצית מן הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף וכי הדיון המשפטי יצטמצם לשאלה האם קיימת חזקת השיתוף בכל הנוגע לחובותיו של הבעל והאם ניתן להיפרע מתוך חלקה של המערערת בדירה.

ב. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

3.        בפסק דינו (מיום 5.12.1999) קבע בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת צ' צפת) כי התיק שלפניו, אשר משטר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) אינו חל עליו, דורש הכרעה בשלוש שאלות. הראשונה, היקף השיתוף בזכויות בנכסים. בהשיבו על שאלה זו קבע בית המשפט, כי יש להחיל על המשטר הרכושי של בני הזוג את הלכת השיתוף הכללית, המבוססת על איחוד מלא של משאביהם ואשר חלה על כל מה שיש ושייך להם. נדחה ניסיונה של המערערת לצמצם את הלכת השיתוף לדירת המגורים בלבד. נפסק כי מתקיימים כל היסודות הנדרשים לצורך החלת חזקת שיתוף כללי ומלא בנכסים, ללא כל הבדל בין דירתה מגורים לרכוש עסקי. השאלה השנייה שנדונה היא האם חל שיתוף בחובות ומהו היקפו. נפסק, כי כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת גם חזקה בדבר שותפות מקבילה בחובות שנעשו בדרך הרגילה בתקופת השותפות, למעט חריגים שונים כדוגמת הוצאה שהוצאה בהפרת נאמנות. בית המשפט הוסיף, כי כאשר חיי הנישואין תקינים, ניתן לראות בכל הוצאה שעשה בן זוג, בניהול נכסי המשפחה או לצרכי הבית והמשפחה, הוצאה משותפת. נטל ההוכחה מוטל על הטוען להוצאת החוב ממסגרת החובות המשותפים. במקרה שלפניו, החובות נעשו במהלך העסקים הרגיל של המשיב 3, בעסק שהיה מקור פרנסת המשפחה כולה. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח הוצאת החוב העסקי מכלל החובות המשותפים. השאלה השלישית בה הכריע בית המשפט הייתה זכויות צד ג' להיפרע מנכסים משותפים. נפסק, כי אין בהחלת חזקת השיתוף כדי למנוע מהנושים לגבות את החוב על-ידי מימוש הנכס שעליו הטילו עיקול. זכותם נובעת משני מקורות. האחד - שיתוף המערערת בחובות; השני - העיקול שהוטל על הנכס ונרשם בלשכת רישום המקרקעין. בית המשפט קבע כי השיתוף בחובות חל גם ביחסים "החיצוניים" שבין בני הזוג השותפים לבין צד שלישי. לדעתו ניתן לגבות משני בני זוג, עליהם חל משטר של שיתוף, חוב שנוצר על ידי אחד מהם בלבד כלפי צד שלישי. מכאן מסקנתו של בית המשפט כי הנושים זכאים להיפרע מחלקה של המערערת בדירה. לבסוף, נדחו טענות דיוניות של המערערת, שכוונו כנגד אי שיתופה בהליך על פיו נרשם העיקול על דירת המגורים. בית המשפט קבע, כי ההליך לא נפתח כתביעה רגילה אלא החל בהליכי הוצאה לפועל לגביית שיקים שנחתמו וחוללו על ידי הבעל בלבד. לא היה מקום באותו שלב לפתוח בהליך כנגד האישה. כמו כן, הייתה רשאית המערערת להעלות במסגרת התביעה שכנגד כל טענת הגנה ראויה כנגד החוב והעיקול.

ג. פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפסק דינו (מיום 31.10.2000) דחה בית המשפט (כבוד סגן הנשיא ח' פורת) את הערעור. בית המשפט  סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ועל הנימוקים המובאים בו. נקבע, כי אין עוד ספק שהלכת השיתוף יכולה לחול גם לגבי נכסים עסקיים וגם לגבי חובות. עם זאת, לגבי החובות ניתן להוכיח כי החוב המסוים שבו מדובר לא נוצר בעסק המשותף אלא הוא חוב בעל אופי אישי מובהק. נטל ההוכחה לכך רובץ על כתפי הטוען לאי שותפותו בחוב. במקרה שלפניו נפסק כי החוב כלפי המשיבים נובע במישרין מן העסק והוא אינו חוב אישי-פרטי-חיצוני של המשיב 3. בית המשפט הוסיף, כי חוב שבו שותפה בת הזוג מכוח הלכת השיתוף ניתן לגבייה לא רק מן הרכוש ממנו נוצר החוב, אלא גם מרכוש אחר השייך למסת הנכסים המשותפים. לעניין זה, לא ראה בית המשפט הבדל אם הרכוש האחר הוא דירה או רכוש מסחרי אחר. לפיכך, כשם שחלקו של המשיב 3 בדירה לא חסין בפני נושיו לגבי חובות מסחריים, כך גם חלקה של המערערת. בית המשפט הבחין בין מצב בו זכות בת הזוג בדירה נובעת מהלכת השיתוף, לבין מצב בו היא רשומה כבעלת מחצית הזכויות בדירה בספרי האחוזה. ייתכן שבמקרה האחרון, לא ניתן לחייבה בחוב מבלי לשתפה בהליך שבו גובש החוב, אך אין זה המקרה הנדון. בית המשפט הוסיף, כי אף שהמערערת לא הייתה צד להליכים המשפטים שבהם נפסק חובו של המשיב 3, ניתנה לה מלוא האפשרות לכפור באותו חוב בהליך שהתנהל. בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה השיתוף בנכס אינו נובע מהנישואין אלא מהשקעתה במימון רכישת הנכס. נקבע כי אין לכך חשיבות במסגרת משטר השיתוף בנכסים.

ד. הטענות בערעור

5.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור. הוחלט (ביום 23.12.2001) ליתן רשות ערעור ולדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. המערערת טוענת כי היא אינה שותפה בחובו של המשיב מס' 3 (הבעל) למשיבים (הנושים). לדבריה, אין מקום לקבוע הלכת שיתוף כללית בחובות. אף אם תיקבע הלכת שיתוף כללית בחובות, ייתכן שחוב ספציפי אינו נכלל בשיתוף. כך הוא המצב בענייננו. אין מקום לקביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה מדובר בחוב עסקי רגיל, שכן היא טענה לאורך כל ההליכים כי המדובר בעסקה פרטית של בעלה. עמדת המערערת היא, אם כן, שהיא איננה צד לחוב של בעלה. לנוכח זאת, עמדתה היא כי זכותה בדירה, הנובעת מהלכת השיתוף בנכסים, עדיפה על זכות העיקול של הנושים המאוחרת לה בזמן. המערערת מעלה גם טענות דיוניות כנגד אי צרופה כצד להליכי ההוצאה לפועל כנגד הבעל. טענתה היא שבכך נפגעה זכות הטיעון שלה. זאת שכן לא ניתנה לה הזדמנות להוכיח כי מדובר בעסקה חריגה, אשר לא נוצרה במהלך עסקיו הרגיל של המשיב 3, ובשל כך אינה שותפה בחוב שנוצר בגינה.

6.        המשיבים סומכים ידיהם על פסיקת בית המשפט לעניני משפחה ובית המשפט המחוזי. לטענתם, טענת המערערת כי לא הוכח שהחוב נוצר במהלך עסקיו הרגיל של המשיב 3, מועלית על ידה בפעם הראשונה בהליך זה. היא עומדת בסתירה לטענות שהועלו על ידה עד כה. אין מחלוקת, כי החוב נובע במישרין מעסקו של הבעל אשר שימש לפרנסת המשפחה. כמו כן, הלכת השיתוף בחובות קורלטיבית להלכת השיתוף בזכויות, והמערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי החוב הנדון איננו משותף. ביחס לאי צירופה של המערערת להליך שמכוחו הוטל העיקול, טוענים המשיבים כי ניתנה למערערת מלוא האפשרות לכפור בחוב והיא לא עשתה כן. המשיבים מציינים, כי טיעוני המערערת בדבר חוסר תום לבם מועלים אף הם לראשונה. יתר על כן, השאלה שבמחלוקת אינה האם זכותה של המערערת מכוח הלכת השיתוף גוברת על זכות של המשיבים אשר הטילו עיקול. זאת שכן גדר המחלוקת בתיק זה, על פי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה, הייתה האם מול זכותה של המערערת בדירה עומדת גם חובתה מכוח הלכת השיתוף והאם ניתן לקזז ביניהן. בשל כך לא העלו המשיבים בבית המשפט למשפחה טענות המעידות על תום ליבם.

ה. הלכת השיתוף בין בני זוג

7.        הלכת השיתוף שפותחה במשפט הישראלי משמיעה שיתוף בין בני הזוג בזכויות ובחובות שבידיהם. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו הינה האם הלכת השיתוף בין בני זוג מטילה על בן זוג אחד אחריות כלפי צדדים שלישיים בגין חוב של בן הזוג האחר. המענה לשאלה זו מצוי במסגרת דיני השיתוף בין בני זוג, כפי שאלה עוצבו במשפט הישראלי. הלכת השיתוף בישראל היא פרי ההלכה הפסוקה. היא ביטוי מובהק ל"משפט מקובל" נוסח ישראל (ראו, בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221; להלן - פרשת בבלי). הלכת השיתוף יוצרת מערכת דינים מיוחדת של יחסים רכושיים בין בני הזוג. תכניה יונקים מתחומים משפטיים שונים ומגוונים. היא פרי יצירה של בית המשפט, תוך הכלאה של דיני המשפחה בדינים האזרחיים הקיימים ויצירת דינים חדשים. הלכת השיתוף לוקחת בחשבון את העקרונות המיוחדים המונחים ביסודם של דיני המשפחה ואת היסודות המייחדים את מערכת היחסים שבין בני זוג. היא יוצרת הסדר כולל, ייחודי, שבעניינים מסוימים זהה ליחסים הרכושיים שבין זרים ובעניינים אחרים שונה מהם בשל אופיו המשפחתי. מטבע הדברים, השתלבותו של הסדר זה במסגרת דיני הקניין והדינים האזרחיים הכלליים מעוררת קשיים. קשיים אלה ניכרים במיוחד לעניין השפעתה של הלכת השיתוף על צדדים שלישיים (ראו, ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, מט(3) 529 (להלן - פרשת יעקובי); ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 16 (להלן - פרשת סיטין)). קשיים אלה טבעיים הם. קיומה של הלכה שיפוטית היוצרת הסדר ייחודי גורר חיכוך טבעי. עם חלק מן הקשיים עלינו להתמודד במסגרת ערעור זה. הפעלתה של הלכת השיתוף מצויה בצומת הדרכים שבין המשפט הפרטי לבין דיני המשפחה. בהפעלתה של הלכת השיתוף יש לתת את הדעת, לבד מתכליות כלליות של המשפט הפרטי, גם לתכליות מיוחדות מתחום דיני המשפחה. נעמוד עליהן בקצרה.

ו. התכליות של הלכת השיתוף

8.        הלכת השיתוף היא מכשיר משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית. הוא ניזון מתפיסה חברתית של מוסד הנישואין, כקשר חופשי בין שני יחידים, המושתת על שוויון, שיתוף פעולה, ותמיכה הדדית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הלכת השיתוף נועדה לקדם כמה תכליות חברתיות חשובות. התכלית האחת היא הכרה בחיי הנישואין כחיי שיתוף. חיי הנישואין מושתתים על יחסים מתמשכים של אהבה ונאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. הנישואין אינם רק שותפות במישור האישי, אלא גם שותפות כלכלית של כישורים יחסיים ותרומה יחסית, השייכים לשני בני הזוג. הלכת השיתוף נותנת אפקט מלא לעובדת השיתוף גם ביחסים הרכושיים של בני הזוג. היא מאפשרת הנאה משותפת מיתרונות החיים ביחד, כמו גם נשיאה משותפת בקשייהם. "השיתוף תובע מבני הזוג לחלוק עלויות וזכויות תוך הימנעות מחישוב דקדקני המבוסס על תביעת זכויות אישיות זה כלפי זה" (ח' דגן וק' פרנץ "נכסי הנישואים" ספר מנשה שאוה: מחקרים במשפט לזכרו (בעריכת א' ברק וד' פרידמן) (2006), 249, 256. להלן - דגן ופרנץ; ש' ליפשיץ, "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף", משפטים לד(3) (תשס"ה) 627, 702-720). כדברי הנשיא מ' שמגר:

"חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת. ... ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים - יהא מקורם אשר יהא - הופכים 'לבשר אחד'" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 694-695; להלן - פרשת הדרי).

9.        התכלית השניה היא קידום השוויון בין בני הזוג. המשטר המשפטי של שיתוף וחלוקת הרכוש שווה בשווה בין בני הזוג בתום הנישואין מבוססים ומגשימים שוויון שני בני הזוג. הלכת השיתוף ניזונה מהתפיסה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה (ראו, פרשת בבלי, 229). היא משקפת את ההכרה בכך ששני בני הזוג תורמים, כל אחד בדרכו, לקיומם, שימורם, שגשוגם ופיתוחם של חיי הנישואין המשותפים. זאת, גם אם רק אחד מבני הזוג עובד ומשתכר מחוץ לבית, ואילו בן הזוג האחר מטפח את חיי המשפחה פנימה. הלכת השיתוף מייחסת ערך שווה לתפקידים השונים אותם מבצעים בני הזוג. היא מבטאת הכרה בתרומתה הכלכלית של עקרת הבית לרווחת המשפחה ולצבירת רכושה, הזהה לתרומתו הכלכלית של הבעל באמצעות עבודתו (ראו, ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240, 246 (להלן - פרשת ברגר); ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה (4) 359, 365).

10.      שלישית, הלכת השיתוף מבקשת לשמר את האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג. מוסד הנישואין נתפס כקשר חופשי בין שני יחידים, תוך שמירת זהותם הנפרדת ופיתוח אישיותם העצמאית. הנישואין מבטאים שיתוף פעולה ושיתוף של אינטרסים, תוך שימור האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג. הלכת השיתוף לא באה לבטל את זהותם העצמית של בני הזוג במסגרת חיי הנישואין. היא לא מבקשת להפוך את הזוגיות למעין אישיות משפטיות, המגלמת את מכלול זכויותיהם והתחייבויותיהם של בני הזוג ביחד. אמנם, חיי הנישואין הינם חיי שיתוף. אך הם חיי שיתוף של שני פרטים. אישיותם הנבדלת של בני הזוג אינה מתבטלת מפני מוסד הנישואין, והיא אינה נבלעת בו. לפיכך, גם במסגרת הלכת השיתוף מוכרים תחומי פעילות נפרדים בהם משמרים ומממשים בני הזוג את רצונם העצמאי ואת האוטונומיה האישית שלהם (ראו דגן ופרנץ, 294-5). על כן, הלכת השיתוף אינה שוללת את חופש ההתנאה של בני הזוג בשאלת המשטר הרכושי אשר יחול עליהם. אכן "הכרה בריבונותם של בני -הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת" (השופט א' ריבלין בע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ, פ"ד נז(3) 433, 444 (להלן - פרשת עצמון)).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ