ת"ת 4954-11-13 עיריית רמת גן נ' מזר עסיס

התנגדות לתביעה בסכום קצוב.

1.המשיבה (להלן: העירייה) הגישה נגד המבקשת תובענה בסכום קצוב, לתשלום חובות שעיקרם בארנונה בהיקף של 7,662 ₪ (קרן). יצוין מיד כי אף שבתביעה צוין במפורש רק הנכס ברח'

אבא הלל 37 ברמת גן (להלן: הדירה ברח' אבא הלל), הרי שלמעשה כוונת העירייה הייתה לחיוב המבקשת בגין שני נכסים שונים – הדירה באבא הלל (חוב של 5,600 ₪, ארנונה לתקופה יולי 2012 – יוני 2013), וכן דירה ברח' בן צבי 2 ברמת גן (להלן: הדירה ברח' בן צבי; חוב של 2,063 ₪, ארנונה לתקופה ינואר-ספטמבר 2012); זאת, כנלמד בדוחק מן הנספחים לתביעה.

2.המבקשת הגישה התנגדות, בלא ייצוג, וזאת באיחור בן שלושה חודשים. המבקשת התקשתה לפענח שהתביעה מתייחסת גם לדירה ברח' בן צבי, והתמקדה בדירה ברח' אבא הלל בלבד. טענתה, בהתנגדותה הכתובה בכתב יד ונעדרת פרטים: כי בעלה שלמה (כנראה הפרוד ממנה כיום; להלן: שלמה) התגורר בדירה ברח' אבא הלל, ובשלב מסוים הודיעה שדווקא המבקשת גרה שם, והעירייה עברה לחייב את המבקשת בארנונה. לפיכך דרשה המבקשת (דרישה שפשרה לא התחוור עד לדיון) לחייב את שלמה במחצית החוב. היא אף הגישה הודעה לצד שלישי, שעליה באה החלטתי כי תביעה נגד צד שלישי לא תבוא אלא לאחר דיון במעמד הצדדים.

3.דיון בהתנגדות התקיים, כאשר המבקשת בשלב זה הייתה מיוצגת. בדיון התחוורה זיקתה לדירות: הדירה ברח' בן צבי היא בבעלותה, אך הושכרה לאחר. הדירה ברח' אבא הלל היא כזו שהיא ושלמה גם יחד שכרו אותה משך שנים ארוכות, והמבקשת גרה בה עד היום. שלמה גר בדירה לסירוגין בשנים 2012 – 2013. פורמלית היה שלמה לבדו רשום בעירייה כמחזיק הנכס; ביום 1.7.12 הודיע לעירייה על כי המבקשת – לבדה – היא המחזיקה. המבקשת אינה מכחישה שהיא מחזיקה בנכס, אלא מתמקדת באי התקינות של העברת הרישום כפי שתוארה.

4.ניסיון להביא את הצדדים להסכמה, ודאי נוכח סכום המחלוקת שאינו גבוה – לא צלח, וכך גם מגעים בין הצדדים בעקבות הדיון. הצדדים סיכמו אפוא בבקשת הרשות להתגונן.

5.דין ההתנגדות להתקבל, אך זאת ביחס לדירה ברח' בן צבי לבדה, ולא ביחס לדירה ברח' אבא הלל. אבאר.

6.לדירה ברח' אבא הלל: אני מוכן להניח כמובן בשלב הנוכחי כי כל טענותיה של המבקשת אמת הן, ולבחון אם הן מקימות הגנה אפשרית מפני התביעה. המבקשת מתמקדת בכך שעד ליום 1.7.12 לא הייתה רשומה כלל כמחזיקה, ורק באותו מועד גרם שלמה לכך שהיא תירשם כמחזיקה, ועוד יחידה, אף שלא חדל לחלוטין מלהתגורר בנכס. טענה זו, אף אם תתברר כנכונה, אינה יכולה לסייע לה כהוא זה. אין חולק שהיא עצמה החזיקה בנכס בכל התקופה הרלבנטית (עמ' 3, ש' 32-31), כפי שהחזיקה בו גם בעשור הקודם, כמי ששכרה את הדירה יחד עם שלמה. מדוע לא נרשמה כמחזיקה בכל העשור הקודם – לא נדע, אף שהדבר אינו שולל מכך שכמחזיקה הייתה אמורה לחוב עם שלמה יחד ולחוד בדמי הארנונה. במחצית שנת 2012 התהפכו היוצרות, ללא טעם משכנע אמנם (קרי, נוכח הודעת שלמה לעירייה), והמבקשת הפכה להיות הרשומה כמחזיקה. אולם בפועל, רישום זה היה כמובן נכון, עד כמה שהוא נוגע למבקשת: היא אכן המחזיקה בנכס. השאלה האם נכון היה שגם שלמה ייוותר רשום כמחזיק, אינה רלבנטית לצרכי התביעה דנן. במישור היחסים שבין העירייה למחזיקים, אין חולק שכל המחזיקים במשותף אמורים לחוב בחובות הארנונה יחד ולחוד. כמובן שבמערך היחסים הפנימי שבין המחזיקים ייתכן שהאחד אמור לשפות את האחר, או שבמקרה של המבקשת ובעלה (בנפרד?), אמור האחרון להשיב לה מחצית הארנונה. הדבר אינו גורע עם זאת מחבותה הפשוטה של המבקשת לשאת במלוא חוב הארנונה, בתקופה הרלבנטית. את ההתחשבנות עם בעלה תבצע בנפרד, לא בגדרי ההתדיינות עם העירייה, וזכויותיה שמורות לה. אעיר שטענותיה של המבקשת באשר לקשיים כלכליים הן מכמירות לב, אך אין בהן כדי לבסס התנגדות, אלא טענות שמקומן הוא לכל היותר בהליכי הוצל"פ, שם יוכלו הדברים להיבחן.

7.לדירה ברח' בן צבי: אכן, כפי שהטעימה העירייה, טענות ההגנה שהחלה המבקשת להעלותן מרגע שהבינה בדיון לפליאתה כי התביעה מתייחסת גם לנכס זה, הן טענות מוקשות, ואף לא נתמכו בתצהיר. ברם הקושי הבסיסי הוא בהגשת תביעה בסכום קצוב שרק יודעי ח"ן יכולים לפענח אותה. פרט לכך שהתביעה, המכוונת כלפי יחיד, מנוסחת בלשון רבים, הרי שהיא מדברת במבוא לה ב"נכסים" (ברבים אמנם), אולם מזכירה כתובת יחידה, ברח' אבא הלל 37 ברמת גן. מי שאינו בקיא ברזי קריאת חיובי הארנונה לא יצליח לגלות שלמעשה שני נכסים לפנינו. אם העירייה לא ראתה לטרוח לנסח תביעתה באופן שיאפשר לאזרח לדעת מפני מה הוא אמור להתגונן, הרי שמעת שגילה האזרח מה פשר הטענה נגדו, והוא מבקש להתגונן, יש לאפשר לו לעשות כן, ללא תנאי. אעיר כי האיחור המסוים בהגשת ההתנגדות אינו צריך לעמוד למבקשת לרועץ.

8.סוף דבר: ההתנגדות הנסבה על הדירה ברח' אבא הלל 37 ברמת גן נדחית אפוא, שכן המבקשת לא הציגה כל טענה שתוכל להקים הגנה מפני תביעת הארנונה, גם אם יתברר שכל טענותיה העובדתיות נכונות. המבקשת תשלם אפוא למשיבה את הסכום של 5,699.40 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.