לפניי תביעה לפיצוי בסך של 32,000 ש"ח שעילתה נזק שנגרם לתובע מהפרת התחייבותה של הנתבעת – מתווכת מקרקעין בעיסוקה – ליטול אחריות אישית על עסקת שכירות שתיווכה בה.
1.התובע בעלים של דירה במגדלי גינדי שברחוב הגלעד, רמת גן, והוא נוהג להשכירה לפרקי זמן קצרים. ביום 2.12.2014 טלפנה הנתבעת לתובע והציעה לו לפתוח במשא ומתן להשכרת הדירה לאיש עסקים מצליח, וויליאם שמו. לבקשתה שלח לה התובע תצלומים של הדירה, וזו השיבה כי וויליאם הביע בה עניין רב. התובע השיב כי יש לו מתעניינים רציניים בדירה ועסקה כמעט סגורה, וכשעה קלה לאחר מכן נענה כי וויליאם מוכן להציע עסקה כדאית ביותר: התובע מסר שקיבל הצעה להשכיר את הדירה לארבעה חודשים תמורת 31,000 ש"ח, והנתבעת השיבה כי וויליאם מוכן לשלם סכום זהה בעד מחצית הזמן, מראש ובמזומן. הנתבעת הודיעה כי היא נמצאת בבניין סמוך עם שותף של וויליאם, רודי שמו, והציעה שיעלו לראות את הדירה. כעבור זמן קצר הגיעו הנתבעת ורודי, שהציג את עצמו כמיופה כוח של וויליאם. הלה התרשם מהדירה לחיוב, ואמר שהוא מעוניין בה עבור וויליאם. התובע ביקש לשוחח עם וויליאם ולוודא כי רודי אכן מיופה כוחו, ושוויליאם באמת מעוניין בדירה. בעקבות זאת התקיימה שיחה עם וויליאם, שבאותה עת לא היה בארץ ונתכוון להגיע אליה בעוד שלושה ימים. השניים סיכמו את תנאי העסקה על פה. בתום השיחה התקשר התובע לשוכרים הפוטנציאליים ומסר להם שקיבל הצעה שלא יוכל לסרב לה ועל כן העסקה לא תתגבש. רודי לחץ לתובע את היד ואמר שהוא מאוד ממהר. התובע ביקש מהנתבעת שתשאל את רודי אם הוא יכול לתת שיק ביטחון כעת, והלה השיב כי הוא ממהר וימסור אותו מחר בבוקר. התובע, שהחל לחשוש, שאל את הנתבעת אם היא נוטלת אחריות על העסקה, וזו השיבה לו שכן. למחרת היום התקשר התובע לנתבעת וביקש את שיק הביטחון. הנתבעת השיבה לו שאינה חשה בטוב ושאין צורך לדאוג מאחר שהיא אחראית.
2.הואיל והעסקה הייתה סגורה מבחינתו של התובע וויליאם היה אמור להיכנס לדירה שלושה ימים לאחר מכן, התובע שכר דירה אחרת, העביר את חפציו והתכונן להגעתו של וויליאם ביום 7.12.2014. בשעה היעודה הגיעה הנתבעת לדירה ולאחר כשעה ורבע הגיע גם וויליאם. הוא התאכזב מהדירה ואמר שאשתו לא תאהב אותה. התובע אמר לו ולנתבעת שהעסקה נסגרה, וויליאם השיב כי שייסע להביא את אשתו כדי שתתרשם; אם היא תסכים הם יישארו, ואם לא – הוא ישלם "קנס" והשניים "יסתדרו". התובע חשש שאין בכוונתו של וויליאם לשוב, אך וויליאם אמר שישוב תוך שעה.
3.וויליאם לא שב לראות את הדירה. התובע פנה לנתבעת בבקשה שתיתן לו את פרטיהם של רודי וויליאם, והיא לא הסכימה למסור פרטים. בסופו של דבר היא מסרה מספר טלפון של רודי, שלא היה בו מענה. התובע ניסה לערב משטרה, ללא הועיל. סכום התביעה הועמד על סך של 32,000 ש"ח לפי הפירוט הבא: אובדן ארבעה חודשי שכירות, הוצאות להכנת הדירה ונזק לא ממוני.
4.הנתבעת טוענת שהכירה את וויליאם כאיש עסקים מצליח מצרפת, וכך הציגה אותו לתובע. לטענתה, היה לה ניסיון טוב עם לקוח בשם ניקולאס, ידיד של רודי, ועל כן סמכה על האחרון. ביום 2.12.2014 היא אכן שוחחה עם התובע והתעניינה בדירה עבור וויליאם, אשר הביע בה עניין רב לאחר שראה את התצלומים שהתובע שלח. הנתבעת הציעה שרודי יראה את הדירה וויליאם הסכים. יומיים לאחר מכן רודי ראה אותה, יצר קשר עם וויליאם, והאחרון ביקש שהתובע ישמור לו את הדירה עד שיגיע לארץ בעוד שלושה ימים. התובע שוחח עם וויליאם והשניים סגרו את העסקה. התובע ביקש מרודי שיק על סך של 500 ש"ח, ורודי השיב שאין ברשותו שיקים כרגע ושיעביר מחר. הנתבעת הציעה שהיא תעביר את השיק לתובע. התובע לא דרש מרודי כל בטוחה, פרטים או כל דבר דומה. למחרת (יום שישי) הנתבעת לא חשה בטוב, ולכן עדכנה את התובע שאין באפשרותה לאסוף את השיק מרודי. לאחר מכן התקשר אליה התובע וביקש ממנה כי יעביר לה את תנאי העסקה שסוכמו במסרון, ושהיא תאשר שאלו הם אכן התנאים. הנתבעת הסכימה וכך היה. לדבריה, התובע הבהיר לה שהאישור הוא רק בשבילו ושאין לה מה לדאוג. ביום א', 7.12.2014, נקבעה פגישה עם וויליאם והתובע בדירה. וויליאם התאכזב והודיע כי מבחינתו הדירה בסדר, אך אשתו לא תסכים לגור בה. הוא ביקש שאשתו תראה את הדירה ותחליט. התובע הסכים. אלא שוויליאם עזב את הדירה ולא שב. הנתבעת טלפנה לוויליאם פעמים מספר, אך זה דחה אותה בלך ושוב. הנתבעת טוענת כי האמינה בעסקה וקיוותה שירוויחו ממנה כל הצדדים, אך בדומה לתובע גם היא נפלה קורבן למעשה עוולה. לאחר מכן החל התובע לפנות אליה בדרישה שתפצה אותו על הנזק שנגרם לו. הנתבעת השיבה שאף שהיא מצטערת, היא אינה חבה לפצותו. לטענתה, התובע מנסה להתעשר על חשבונה בשעה שלא דאג להבטיח את ההתקשרות בבטוחה מתאימה, ואין לו אלא להלין על עצמו.
5.אין חולק כי שני הצדדים נפלו קורבן לניהול משא ומתן בחוסר תום לב ולהפרת חוזה מצד וויליאם. אלא שהמעוול העיקרי נעלם ואיננו, והוא הותיר את התובע ואת הנתבעת להתגושש בזירה המשפטית. המחלוקת נוגעת אפוא לשאלה אם הנתבעת אחראית לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו. בהקשר זה טענה הנתבעת כי היא פעלה אך ורק כמתווכת במקרקעין, ובשום שלב לא התכוונה ליטול על עצמה אחריות לניהול משא ומתן מטעם וויליאם או להפרת ההסכם מצדו. לשיטתה, לא הגיוני שתיטול על עצמה סיכון כה גדול בשעה שידוע כי משאים ומתנים רבים אינם מתגבשים לכדי עסקאות. לדבריה, היה על התובע לדאוג לקבל בטוחה מתאימה מרודי או מוויליאם, ואם לא קיבל בטוחה שהניחה את דעתו היה עליו להימנע מלהתקשר בעסקה. מנגד טוען התובע כי מלכתחילה קינן בו חשד שלא יוכל להבטיח את עצמו מפני נזק שייגרם לו מניהול משא ומתן בחוסר תום לב הואיל ומדובר בתושב חוץ דובר צרפתית ואנגלית, ועל כן ביקש מהנתבעת להיות אחראית לעסקה ולהבטיח אותה. אם הנתבעת לא הייתה נענית לבקשתו, הוא לא היה נכנס למשא ומתן מלכתחילה והנזק היה נמנע.
6.אכן, אין היגיון רב בכך שהנתבעת תיטול על עצמה סיכון כגון דא בהיותה מתווכת גרידא ושאינה מכירה או רודי ואת וויליאם היכרות מעמיקה. אני מוכן לצאת מנקודת הנחה שהנתבעת לא התכוונה להתחייב ליטול על עצמה אחריות לתוצאות הפרת החובה מצדם לנהל משא ומתן בתום לב. אלא שכידוע, בית המשפט אינו יודע צפונות לבו של אדם. על כן השאלה אם אדם פלוני נטל על עצמו התחייבות שאלמוני היה רשאי להסתמך עליה ולשנות את מצבו לרעה, אינה נבחנת לפי הבנתו הסובייקטיבית של המסתמך אלא על הגילוי החיצוני של התנהגותו. בית המשפט נדרש לבחון אם אדם סביר המצוי בנעליו של מי שהסתמך על המצג היה רשאי להסתמך עליו. בענייננו יש לבחון אם התובע היה רשאי להבין מהגילוי החיצוני של התנהגות הנתבעת שהיא הסכימה ליטול על עצמה אחריות לסיכון הנובע מניהול משא ומתן עם תושב חוץ שאין לתובע כל דרך אפקטיבית להבטיח את עצמו מפני נזק שעלול להיגרם לו מהפרת חובותיו כלפיו. אקדים אחרית לראשית ואומר שאני סבור שיש להשיב על כך בחיוב.
7.התובע הציג התכתבות שניהל עם הנתבעת במסרונים. תחילה התכתבו השניים לפני שהתובע פגש ברודי, כששקל אם להודיע למתעניינים האחרים על הפסקת המשא ומתן עמם. התובע התלבט אם להיכנס למשא ומתן עם וויליאם, שכזכור הציע סכום גדול יותר על סמך תצלומי הדירה, אך דובר בתושב חוץ שלא היה לתובע קשר ישיר אתו. וכך התכתבו הצדדים [ההדגשות הוספו]:
התובע: את בטוחה במהימנות שלהם?
הנתבעת: כן
התובע:הדירה היא לצורך מגורים בלבד?
התובע:זה עליך?
הנתבעת:כן בשבילו ולחברה
הנתבעת:(:
התובע:את אחראית על ההשכרה?
התובע:אלינור
הנתבעת:כן
8.מדברים אלה עולה כי התובע חשש מניהול משא ומתן עם תושב חוץ, ועל כן ביקש מהנתבעת ליטול אחריות על תוצאותיו. מנגד העידה הנתבעת כי השיבה "כן" לא לשאלה אם היא "אחראית על ההשכרה", אלא כמענה לכך שהתובע קרא לה בשמה. תשובה זו של הנתבעת מעוררת קושי ולו מהטעם שהתובע יכול היה להבין מתשובתה שהיא נוטלת אחריות על ההשכרה. היה על הנתבעת להבין את חששו של התובע, שאין לו כל דרך מעשית להבטיח את עצמו בשלב זה מול לקוחותיה, ועל כן הוא ביקש ש"תרגיע אותו". לו הייתה הנתבעת נוהגת בזהירות הראויה, היא הייתה משיבה לתובע שהיא אינה יכולה להתחייב בשם לקוחותיה, שאינה מכירה אותם היטב, ושהיא אינה מוכנה ליטול אחריות על משא ומתן שאין לה שליטה עליו. תשובה כזו הייתה מאפשרת לתובע לשקול כיצד ברצונו להתקדם: לקחת סיכון או לחלופין ללכת במסלול בטוח יותר ולהמשיך במשא ומתן עם השוכרים שביקשו לסגור עסקה. לחלופין הייתה הנתבעת יכולה – כגורם מתווך – לדרוש מרודי או מוויליאם בטוחה. אלא שבמקום לנהוג כאמור, מסרה הנתבעת לתובע כי היא סומכת על הלקוחות וכי היא אחראית לעסקה. תשובה זו הניחה את דעתו של התובע. הוא היה רשאי להסתמך על כך שהנתבעת מכירה את לקוחותיה, שיש לה ניסיון מספיק עמם, והעובדה שהיא מוכנה לקחת אחריות על התנהלותם היא הנותנת. תשובות הנתבעת והתחייבותה הפחיתו את מידת הסיכון הטמון בעסקה. התובע הסתמך על כך ובחר להתקדם במשא ומתן עם וויליאם.
9.יטען הטוען שבשלב זה התובע לא יכול היה ללמוד מתשובת הנתבעת שהיא מסכימה לקחת אחריות על תוצאותיה של עסקה שטרם באה לעולם, ועל הנזקים שייגרמו מהפרתה. באותה עת היה המשא ומתן עם וויליאם בראשיתו. השניים טרם שוחחו. וויליאם או מי מטעמו לא ראה את הדירה, ועדיין לא סוכמו תנאיה המהותיים של העסקה. על כן, ניתן לטעון, כי לתובע צריך היה להיות ברור שהנתבעת יכולה לכל היותר לערוב לכך שוויליאם ינהל עם התובע משא ומתן בתום לב עד שהצדדים ייפגשו או יגיעו להסכמות. אם בשלב מוקדם זה ייגרמו לתובע נזקים מהפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב – הנתבעת תהיה אחראית לכך. אולם הסכמה זו אינה תקפה לאחר שהתובע פגש ברודי או בוויליאם ויכול היה להבטיח את עצמו ישירות מולם.
10.אין בידי לקבל טענה זו. התובע לא יכול היה בשום שלב להבטיח את עצמו מפני הפרת החובה לנהל משא ומתן בתום לב מול רודי או מול וויליאם. התובע ניסה, כזכור, לדרוש מרודי שיק ביטחון בסך של 5,000 ש"ח (הנתבעת טענה שדובר על שיק בסך של 500 ש"ח, אך גרסה זו אינה הגיונית בעיניי באשר זהו סכום בטל בשישים שאינו משמש בטוחה ולא סביר שזו הייתה ההסכמה. גרסת התובע שלפיה דובר על 5,000 ש"ח יותר הגיונית), אך רודי לא נענה, ומי שהבטיח שידאג להעביר את השיק לתובע הייתה הנתבעת, שנחזתה באותה עת כמי שעדיין תבטיח את ביצוע העסקה. ברי כי רודי לא היה מסכים לחתום על מסמך או לתת בטוחה אחרת. אם באותו שלב היה התובע מבטל את העסקה עקב סירובו של רודי להבטיח אותה, הדבר לא היה מונע את הנזק, שכן אז התובע כבר הפסיק לנהל משא ומתן עם השוכרים הפוטנציאליים. כשם שהתובע סמך על הנתבעת בתחילת המשא ומתן, הוא היה רשאי לסמוך עליה בהמשכו כל עוד לא הייתה לו אפשרות ממשית להבטיח את עצמו, וכל עוד הנתבעת מציגה מצג שהיא סומכת על רודי ועל וויליאם.
11.לאחר הפגישה עם רודי והשיחה הטלפונית עם וויליאם, שבמהלכה סוכמו תנאי העסקה ורודי לחץ את ידו של התובע כאות לגמירת דעתו, התכתבו הצדדים כדלקמן:
התובע:בהמשך לשיחתינו הגיעה
אלינור ונציג של הקליינט
במטרה לשכור את הדירה
בגינדי בניין b קומה 13 דירה
51 ראו את הדירה, דיווחו
לוויליאם השוכר והוא בטלפון
אישר את העסקה מול
המשכיר, תנאי העסקה הם:
*15,500 ש"ח לחודש למשך
חודשיים.
*התשלום יבוצע בעת קבלת
המפתח במזומן.
*השוכר הסכים להגדיל את
סכום מכיוון שהיו שוכרים
מתחרים.
*יום שישי 5.12.14 יועבר
למשכיר תצלום צ'ק מקדמה
על סך 5,000 ש"ח.
*הדירה תימסר לשוכר כאשר
הכל תקין באם יגרם נזק רשאי
המשכיר לגבות את עלות
הנזק.
*השוכרים ישאירו צ'ק ביטחון
עבור נזק שיגרם לתחולת
הדירה או חריגה לא סבירה
של שימוש בחשמל ומים.
אשרי בבקשה את הנ"ל.
הסכום הכולל לחודשיים הוא
31,000 ש"ח והוא כולל
הכל (חשמל, מים, אחזקה,
ארנונה, כבלים, אינטרנט) לאחר
חודשיים אם ירצו להמשיך
תינתן אופציה לעוד חודשיים
באותם תנאים ובאותו סכום.
הנתבעת:מאשרת
12.הצדדים נחלקו באשר למטרת שליחת ההודעה. התובע טען שחשש מכך שלא נחתם כל מסמך בין הצדדים, ועל כן פנה אל הנתבעת בבקשה שתאשר לו את תנאי העסקה בתור מי שהתחייבה לעמוד מאחוריה. הנתבעת מצדה העידה שקדמה לשיחה פנייה טלפונית של התובע שבה ביקש ממנה לאשר את התנאים: "הוא אמר לי רק תאשרי לי זה לא מחייב אותך בשום דבר, אני רוצה רק להיות רגוע שזה נעשה בתנאים האלה. ובעקבות כך רשמתי לו מאשרת". הגיוני שהתובע העלה את התנאים על הכתב כדי לסייע לו להוכיחם בבית המשפט בבוא היום. אולם תהא מטרתה העיקרית של ההודעה כאשר תהא, ואף שנכתב בה שהתנאים סוכמו עם וויליאם ולא הופיע אזכור לכך שהנתבעת אחראית לביצוע העסקה, אין בכך כדי לגרוע מחובתה של הנתבעת כלפי התובע. גם במועד זה לא הייתה לתובע יכולת להבטיח את עצמו מפני הפרת חובותיו של וויליאם כלפיו, והוא המשיך להסתמך על מצגה של הנתבעת.
13.סיכום ביניים: עוד מרגע שפנתה אליו הנתבעת לראשונה והציעה לו להיכנס למשא ומתן עם לקוח שלה שהוא תושב חוץ שאינו דובר עברית, התובע חשש מכך משום שלא הייתה לו דרך מעשית להבטיח את עצמו מפני נזקים שעלולים להיגרם לו, בשעה שהייתה לו עסקה אחרת ביד. מקובלת עליי גרסתו של התובע שלפיה הוא יידע את הנתבעת על חששו, בכתב ובעל פה, וזו הניחה את דעתו. היה על הנתבעת לצפות ולדעת שהתובע, שאין לו מידע בעניינם של הלקוחות, יסתמך על דבריה. התובע היה רשאי להניח שאם הנתבעת סומכת על הלקוחות, משמעות הדבר שיש לה ניסיון מספיק עמם או שדאגה לבטוחות מתאימות. נראה שהיה ברור לנתבעת, ולמצער צריך היה להיות ברור, שהתובע מוותר על עסקה בטוחה עבור עסקה שתניב תשואה גבוהה יותר, אך אם מדובר בעסקה מסוכנת מדי – התובע לא היה פותח במשא ומתן. בכך שנטלה אחריות על העסקה, יצרה הנתבעת כלפי התובע מצג שלפיו הסיכון אינו גבוה. התובע הסתמך על מצג זה. משהתממש הסיכון, יש לקבוע כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובע מכוח המצג הרשלני שהציגה (השוו לע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477 (1984); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב 836-835 (2012)).
14.אשר לנזק – התובע הוכיח שחתם על הסכם רק ביום 18.12.2014 (ת/2) בעד דמי שכירות חודשיים בסך של 12,800 ש"ח. לפי תנאי העסקה שסוכמה עם וויליאם, הוא היה אמור לקבל 15,500 ש"ח לחודש, שהם 516 ש"ח ליום, במשך חודשיים. התובע זכאי אפוא לשכר דירה בגין 11 יום (וויליאם היה אמור להיכנס ביום 7.12.2014), שהם 5,676 ש"ח. מעבר לכך זכאי התובע להפרש בין דמי השכירות החודשיים שקיבל בפועל לבין דמי השכירות שסיכם עם וויליאם – 2,700 ש"ח לחודש, כפול שני חודשים, שהם 5,400 ש"ח. יתר הנזקים הנתבעים לא הוכחו.
15.סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 11,076 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (10.12.2014) ועד ליום פסק הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, ומששוכנעתי בתום ליבה של הנתבעת, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, ה' בחשוון התשע"ו, 18 באוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
