ת"צ 52342-07-11 גלבוע נ' עירית נתניה

ביום 27.3.13 אושרו על ידי חמש תובענות ייצוגיות מאוחדות שעניינן היה השבת כספים שנגבו ביתר עקב גביית ריבית על תשלומי חובה מעבר לגביה המותרת על פי דין (להלן: "החלטת האישור"). התובענה נושא הדיון כאן היא אחת מן התובענות האמורות שאושרו בהתייחס לכל המבקשים והמשיבות שם.

רקע

בבקשות האישור נגעה המחלוקת לפרשנותו של חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980 (להלן: "חוק הריבית"). חוק הריבית קובע בסעיף 2(א) כי "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים". "תשלומי פיגורים" הוגדרו בחוק הריבית כך: "ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (סעיף 1 בחוק הריבית).

הצדדים נחלקו באשר למשמעות הריבית הצמודה, בהגדרה של "תשלומי פיגורים", המצטרפת לתשלום חובה שאינו משולם תוך 30 ימים מהמועד הקבוע לשילומו - האם הריבית האמורה מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה בלבד, כטענת המבקשים, או האם היא מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית שנצברה עד תחילת החודש, בשיטת הריבית דריבית, כטענת המשיבות.

מסקנתי בהחלטת האישור הייתה כי הפרשנות הראויה של חוק הריבית היא לכאורה הפרשנות הנטענת על ידי המבקשים, מכל הנימוקים שמניתי בהחלטה.

בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבות לבית המשפט העליון על החלטת האישור נדחתה ביום 17.11.14 בהמלצת בית המשפט העליון ובהסכמת הצדדים נוכח היותה של החלטת האישור החלטה "לכאורית" בשלב מקדמי (בר"מ 3021/13).

ביום 10.2.15 התקבלה בקשתם המוסכמת של הצדדים שלפניי להרחבת הקבוצה אשר הוגדרה בהחלטת האישור, כך שבקבוצה נכללו כל מי שעילתו נוצרה או תיווצר עד למועד מתן פסק דין בתובענה הייצוגית (להלן: "ההחלטה בדבר הרחבת הקבוצה"). בהתאם לסעיף 10(ב) בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), הוריתי על פרסום הודעה אודות הרחבת הקבוצה וכן משלוח עותק מההודעה ליועץ המשפטי לממשלה ולמנהל בתי המשפט (ר' החלטה מיום 16.3.15).

לאחר החלטת האישור הגישו הצדדים (ביום 1.7.14) הודעה על הסדר פשרה, אולם עקב הערות בית המשפט ולאחר שהצדדים לא הגיעו להסדר שונה – הודיעו הצדדים ביום 14.1.16 כי הגיעו להסדר דיוני בנוגע לסכום גביית היתר, באופן שהוא עומד על 300,000 ש"ח בשנה, ושכך יהיה גם עד מועד פסק הדין. על כן סך גביית היתר מיום 31.7.09 (24 חודשים לפני הגשת התובענה) ועד 31.12.15 הוא 2,100,000 ש"ח. עוד הסכימו הצדדים כי ככל שתיפסק השבה לחברי הקבוצה יתווספו לסכום הגביה לשנה ריבית והפרשי הצמדה על פי דין החל מיום 1.1.16 בלבד. אין בהסכמה כדי להכריע באופן השבת הסכומים שגבתה המשיבה ביתר ואופן חלוקתם בין חברי הקבוצה (להלן: "ההסכמה הדיונית").

נוכח ההסכמות העובדתיות הסכימו הצדדים לסכם טענותיהם המשפטיות בכתב.

תמצית טענות התובע הייצוגי

יש לאמץ את הקביעות המשפטיות של בית המשפט שבהחלטת האישור, נוכח לשון החוק ותכליתו. בכתב ההגנה לא נטענו כל טענות חדשות על ידי הנתבעת. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש") לא מצא להתייצב לדיון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי הנתבעת ביחד עם הנתבעות האחרות בדיון שאוחד.

ביום 2.6.14 פורסם צו הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (קביעת שיעור ריבית צמודה), התשע"ד-2014. בצו זה הופחת שיעור הריבית ל-0.5% ובכך הושווה שוב לשיעור ריבית הזכות שנזקפת לטובת נישומים שהרשות גבתה מהם תשלומי חובה ביתר. תיקון זה שומט את הקרקע מתחת לטענת הנתבעת. הוא מעיד שכוונת המחוקק לא הייתה להטיל קנס אלא לשמור על ערכו הריאלי של החוב. כמו כן גם בצו נוקט המחוקק לשון "ריבית צמודה" זאת חרף העובדה שהמחלוקת הפרשנית נושא התובענה הובאה לפתחו של היועמ"ש.

ביום 7.10.15 אישר השופט מודריק תובענה ייצוגית באותו נושא (ת"צ 17522-09-12).

אין ליישם בענייננו את הלכת הבטלות היחסית. הנתבעת יכלה לחדול מהגביה לפי סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות. לרשות גם עומדת הפריבילגיה של חיוב בגין 24 חודשים אחורה בלבד.

על פי סעיף 20(ג)(ד) בחוק תובענות ייצוגיות לבית המשפט סמכות להתחשב בנזק לציבור בעת פסיקת הפיצוי. בענייננו לא הביאה הנתבעת כל ראיה כי פסיקת הסכומים המוסכמים תביא לפגיעה בתקציבה או לנזק לתושביה.

התנהלות הנתבעת לא הייתה תמת לב ולא הייתה פרקטיקה רווחת ברשויות אחרות. כך עירית תל אביב הודיעה על חדילה בתביעה דומה. הנתבעת עצמה ביקשה לחדול והודתה כי פרשנות התובע סבירה אלא שההודעה הוגשה באיחור ונדחתה. הנתבעת בחרה לא לשנות את שיטת החיוב גם לאחר התובענה ולאחר דחיית הודעת החדילה וגם לאחר מחיקת הבר"ם בבית המשפט העליון. זאת לאחר שרוב הרשויות כבר חדלו מן הגביה בדרך של ריבית דריבית. בכך המשיכה הנתבעת להעשיר את קופתה.

תמצית טענות הנתבעת 

לא נפל פגם של אי חוקיות בהתנהלותה. לעניין פרשנות חוק הריבית חזרה הנתבעת בתמצית על טענותיה כפי שבאו לידי ביטוי בתשובה לבקשת האישור, ואשר נדונו בהחלטת האישור.

אפילו יקבע כי גביית מרכיב הריבית דריבית לא היה כדין, אין בסיס לסעד ההשבה או לכל סעד אחר.

הגבייה נושא הדיון נעשתה בתום לב ובסבירות. זו הייתה פרקטיקה רווחת ברוב הרשויות המקומיות בארץ, ותאמה את דעתם של מלומדים רבים. מותר היה לנתבעת להניח שמדובר בגביה חוקית שעל כן יש לעשות שימוש בעקרון הבטלות היחסית ולהורות כי השינוי יחל מעתה ואילך.

מסקנה זו מתבקשת מרע"א 2453/13 עמר נ' עיריית חדרה (14.4.15) (להלן: "עניין עמר") שם נפסק בנושא של עיגול שטחים כי הרשויות פעלו בתום לב על בסיס פרשנות משפטית מקובלת ולכן לא ראוי לקבוע שקיימת עילת השבה וכי יש להחיל את הקביעה בדבר הצורך לעבור לשיטה המדויקת רק מכאן ולהבא. גם בענייננו אותם טעמים.

יש ללמוד על כך גם מעע"מ 867/11 עיריית תל אביב יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.14) (להלן: "עניין אי. בי. סי.") שעניינו תקיפת צווי ארנונה מלפני שנים שם נדחו עתירות מנהליות עקב שיהוי, וגם מעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ (15.4.15) שם נקבע כי שומה על רשות להחיל התיישנות ביחס להליכי גבייה פסיביים כשם שהם חלים על הליכי גבייה אקטיביים.

משהחליטה הנתבעת לעמוד על עמדתה המשפטית לא עמדה לפניה האפשרות לחדול מגביית מרכיב הריבית דריבית, שהן היה בכך כדי להחליש את עמדתה המשפטית. הנתבעת ניסתה לערער על החלטת האישור אך שם נקבע כי הערעור מוקדם. גם היום סבורה הנתבעת כי הגבייה הייתה כדין.

תמצית תשובת התובע

בענייננו בניגוד לעניין עמר מדובר בגביית יתר של מס שלא כדין מן האזרח ולא בהפרת חובה חקוקה שאין בצידה גביית יתר. לשם שינוי שיטת החישוב בענייננו לא נדרשת השקעה כפי שנדרשה בעניין עמר, שם נדרשו מדידות חדשות של הנכסים. בהודעת החדילה של הנתבעת בעניין הנדון הצהירה זו כי ניתן לבצע את השינוי בתוך שלושה חודשים. בעניין עמר התייצב היועמ"ש ואילו בענייננו לא התייצב ולא טען לנכונות פרשנות הנתבעת.

עניין אי.בי.סי כלל אינו רלבנטי ובעניין סלומון הנימוק לתחולתו של פסק הדין מכאן ולהבא הייתה מניעת סיכולן של הנחות תקציביות לגיטימיות של כלל הרשויות שסמכו על סעיף 324(א) בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 לפי פרשנותו עד אז. בענייננו לא מתקיים נימוק זה.

הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי יגרם נזק לתושביה עקב ההשבה או כי תיפגע יציבותה הכלכלית באופן שיש בו לשלול את ההשבה.

טענת הנתבעת כי סברה שהיא נוהגת כדין אינה מתיישבת עם העובדה שהגישה הודעת חדילה בתובענה (אשר נדחתה מחמת איחור בהגשתה). טענתה כי לא חדלה משום שמעשה כזה היה מחליש את עמדתה אינה מתיישבת עם הודעת החדילה האמורה.

החלטת האישור 

בהחלטת האישור קבעתי כדלקמן:

המשיבות הינן רשויות מקומיות הפועלות בתחומי המשפט המינהלי. סמכויותיהן נגזרות מעקרון חוקיות המינהל לפיו המשיבות רשאיות לעשות כל פעולה שהדין מתיר להן ואין הן רשאיות לפעול מחוץ לתחומי סמכויותיהן.

וכך נקבע בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, מר צבי גוב-ארי (27.6.11):

"עקרון חוקיות המינהל מהווה נורמה בסיסית במשפט הציבורי. עקרון זה מורה, כי כוחה של הרשות הציבורית נובע מהסמכויות שהוקנו לה בדין, ואין בלתן. הדין הוא שמוליד את כוחה של הרשות לפעול, וגבולות כוחה מתוחמים לגבולות ההסמכה שהוענקה לה בדין. זהו 'האל"ף-בי"ת של המשפט המינהלי'(ברוך ברכה משפט מינהלי כרך א 35 (1987);...

עקרון חוקיות המינהל מחייב הקפדה מיוחדת בכל הנוגע לפעולות העלולות לפגוע בזכות יסוד של הפרט. פעולה של רשות הפוגעת בזכות יסוד טעונה הסמכה חוקית מפורשת. כך היה הדין מקדמת דנא...(ההדגשה בקו הוספה – מ' נ') (שם, בפסקה 33).

ובהתייחס לעקרון חוקיות המינהל במקרים בהם מדובר בהפעלת סמכויות הטלת מיסים וחיוב בתשלומי חובה נקבע שם כך:

"חובתה של הרשות הציבורית שלא לסטות מגדרי סמכותה על פי דין בולטת במיוחד בתחום המיסים ותשלומי החובה...".(שם, בפסקה 34).

ואכן חוק יסוד: משק המדינה מחיל את עקרון חוקיות המינהל בהתייחס לגביית מיסים וקובע:

"מסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות".

(סעיף 1(א) בחוק יסוד: משק המדינה).

גביית ריבית פיגורים על ידי המשיבות, בגין איחור בתשלום של תשלומי חובה, חייבת אף היא אם כן להיות מכוח הסמכה מפורשת בחוק.

הצדדים חלוקים כאמור, לגבי הפרשנות הראויה של חוק הריבית, לעניין תשלום חובה שאינו משולם תוך 30 ימים מהמועד הקבוע לשילומו, המחויב בתוספת ריבית חודשית צמודה של 0.75%. האם הריבית מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה בלבד– כטענת המבקשים, או האם היא מתווספת לקרן החוב בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית שנצברה עד תחילת החודש, בשיטת הריבית דריבית – כטענת המשיבות.

פרופ' אהרן ברק בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (כרך שני, 1993) בהתייחסו למלאכת פרשנות החקיקה כותב:

"המרכיבים העיקריים של כל תורת פרשנות במשפט הם שלושה: הטקסט המתפרש, התכלית שהטקסט נועד להגשימה, ושיקול הדעת הפרשני במקום שהפעלת התכלית על הטקסט מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת. מרכיבים אלה חלים גם בפירוש דבר חקיקה. אכן פרשנות דבר חקיקה היא הביטוי המובהק לתחולתם של מרכיבים אלה: בה בא לביטוי מזוכך המרכיב הלשוני; בה יש תחולה לקשת נרחבת של שיקולים המהווים את מרכיב המטרה; ובה מגיע שיקול הדעת השיפוטי לשכלולו המלא". (שם, בעמ' 79).

לעניין לשון החוק כנקודת מוצא בפרשנותו כבר נפסק:

"לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, אפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול (ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פסקה 26 (טרם פורסם, 28.5.2008); ע"א 10846/06 בזק החברה הלאומית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פסקה 19 (23.12.2010))" (ראו רע"א 6340/07 7419/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.11) וכן ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70 בעמ' 77-76 (1985)).

אשר לתכלית החקיקה כותב פרופ' ברק בספרו:

"זוהי קונסטרוקציה משפטית המשמשת לשופט בפרשנות דבר החקיקה. עליו ליתן ללשון החקיקה אותה משמעות המקדמת באופן הטוב ביותר את תכלית החקיקה. תכלית החקיקה זו המדיניות ואלה המטרות אשר דבר החקיקה נועד להגשים" (ראו ברק בספרו הנ"ל, בעמ' 201).

תכלית החקיקה כוללת תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית הן המטרות הערכים והמדיניות אשר חברי הגוף המחוקק ביקשו להגשים באמצעות דבר החקיקה. התכלית האובייקטיבית הן המטרות והמדיניות שדבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית (ראו ברק בספרו הנ"ל בעמ' 202-201).

לשון החוק

סעיף 2(א) בחוק הריבית קובע כך:

"(א)תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים".

המונח "תשלומי פיגורים" הוגדר בסעיף 1 בחוק הריבית:

"ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה".

מפשט לשונו של חוק הריבית עולה כי לכאורה מדובר בריבית המחושבת מדֵי חודש על הסכום של תשלום החובה כשהוא צמוד, להבדיל מריבית על הקרן בלבד ולהבדיל מריבית המצטברת לסכום תשלום החובה לאחר שנוספו לו חיובי ריבית קודמים.

כפי שטענו באי כח המבקשים, המונח "ריבית דריבית" אינו זר למחוקק והוא עושה בו שימוש בדברי חקיקה שונים. סעיף 7 בחוק פסיקת ריבית שכותרתו "ריבית דריבית" קובע: "ריבית וכן הפרשי הצמדה וריבית שנפסקו לפי חוק זה, יצורפו לקרן אחת לשנה; לעניין זה "קרן" – סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית וכן הפרשי ההצמדה והריבית לפי חוק זה" (הדגשות שלי –מ'נ'). וכך גם סעיף 1 בתקנות הדואר שמגדיר "ריבית דריבית" כ"ריבית פיגורים שנצברה בכל שלושים ימים על סכום החוב בצירוף ריבית פיגורים". בחוק הריבית לא נעשה שימוש במונח "ריבית דריבית" ואף לא נקבע למצער, כי הפרשי ההצמדה והריבית יצורפו לקרן מדי חודש.

זאת ועוד, בחוק פסיקת ריבית ובתקנות הדואר מופיע גם המונח "ריבית צמודה" בנפרד ובמובחן מריבית דריבית. בחוק פסיקת ריבית מוגדרת בסעיף 1 "ריבית צמודה" כ"ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו עליו הפרשי הצמדה" ובתקנות הדואר מוגדרת "ריבית צמודה" גם כן כ- "ריבית על סכום החוב לאחר שנוספו עליו הפרשי הצמדה".

מדברי החקיקה הנ"ל עולה כי מדובר במונחים שונים המגדירים חיובים שונים. עובדה זו עולה גם מכך ששני המונחים מופיעים באותו דבר חקיקה. לא סביר שאם המונח ריבית צמודה משמעותו היא ריבית דריבית, היה עושה המחוקק שימוש בשני מונחים שונים, ועוד באותו דבר חקיקה.

סעיף 2 בתקנות הדואר קובע כי:

"על החוב יווספו –

(1) אם חלפו עד שנים-עשר חדשים מן המועד לתשלום החוב עד מועד פרעונו בפועל - הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של 4% לשנה על סכום החוב או ריבית פיגורים בחישוב של ריבית דריבית, יחסית למספר הימים שבפיגור, לפי הגבוה שביניהם" (הדגשות שלי – מ'נ').

הוראה זו מלמדת באופן ברור כי ריבית צמודה לתקופה נתונה אינה מלמדת על חיוב בשיטה של ריבית דריבית. על כן נראה לכאורה כי משבחר המחוקק שלא להשתמש במונח "ריבית דריבית" בחוק הריבית, הרי שלא כיוון לחיוב בדרך של ריבית דריבית.

המשיבות טענו כי המונח "ריבית צמודה" הוגדר בחוק פסיקת ריבית כ"ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו עליהם הפרשי הצמדה". על כן לשיטתם כאשר קובע חוק הריבית ריבית שהיא צמודה חודשית, משמעות הדבר היא שהקרן משתנה מידי חודש, ויוצא חיוב של ריבית דריבית שכן הקרן עצמה הופכת בכל חודש לתשלום חובה חדש בו מחויב הנישום. נראה שאמנם הקרן משתנה מדֵי חודש עקב תוספת הפרשי ההצמדה ואולם אינני סבורה שיש להקיש מכך שההוראה עניינה גם שינוי הקרן מדֵי חודש גם עקב תוספת ריבית.

בחוק הריבית הוגדרו כאמור תשלומי פיגורים כ"ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש". ריבית היא לעולם לתקופה נקובה, היא יכולה להיות בשיעור מסוים לחודש, לרבעון לשנה (כמו בתקנות הדואר שהובאו לעיל) וכו'. טענת המשיבות היא כי נקיבת התקופה אינה למעשה רק נקיבה בתקופת הריבית אלא שהיא נוקבת למעשה בתקופת החיוב, שלאחריה מצטברת לקרן הריבית, כחלק בלתי נפרד מן הקרן. פרשנות זו אינה מתיישבת עם דברי חקיקה שונים, כמו חוק פסיקת ריבית שמצאו לקבוע מפורשות, ברחל ביתך הקטנה כי "ריבית והפרשי הצמדה וריבית שנפסקו לפי חוק זה, יצורפו לקרן אחת לשנה". לשיטת המשיבות די היה לקבוע ריבית צמודה בשיעור נתון לשנה, וכך לא נעשה.

ב"כ עיריית פתח תקווה טען כי "ריבית חודשית" הוא מונח שמשמעותו, ריבית המצטרפת לקרן מדֵי חודש בחודשו. עוד טען כי אילו היה המחוקק מעתיק מדברי ההסבר שבאותה הצעת חוק את המונח "ריבית חודשית" (במקום "ריבית... לחודש), שמופיע בדברי הסבר להצעת החוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (תיקון), התשמ"ד-1984 (ה"ח 1684 בעמ' 264) (להלן: "הצעת חוק לתיקון מס' 1 לחוק הריבית"), לא היינו נדרשים לשאלה הפרשנית שבמחלוקת והיה ברור כי פרשנות המשיבות היא הנכונה. לטעמי כלל לא ברור כי אילו היה נכתב בחוק הריבית "ריבית חודשית" היה בכך לשנות לעניין הפרשנות שבמחלוקת. ואולם, לשיטת המשיבות, ככל שבחר המחוקק שלא לנקוב במונח של ריבית חודשית אלא בשיעור ריבית לחודש, נראה לכאורה כי דווקא בחירה זו, מלמדת כי במפגיע בחר המחוקק במונח אחר.

לא מצאתי ממש בטענת המשיבות כי כפל ההתייחסות לעניין ההצמדה, בהגדרה של "תשלומי פיגורים" נושא המחלוקת, מלמד כי הכוונה הייתה לקבוע שיטה של ריבית דריבית. "תשלומי פיגורים" הוגדרו כאמור: "ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (ההדגשות שלי – מ' נ'). הסיפא בהגדרה עניינה בהצמדה המתווספת או המופחתת מהקרן (בהתאם לשינויי המדד). הרישא בהגדרה עניינה בשיעור הריבית ובקביעה שהיא מתווספת לקרן כשהיא צמודה.

תכלית החוק

חוק הריבית נחקק לראשונה בשנת 1980. הוא פורסם ברשומות ביום 17.1.1980 ונכנס לתוקפו ביום 1.4.1980 (חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, ס"ח 956)(להלן: "חוק הריבית המקורי").

בהצעת חוק הרשויות המקומיות ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התשל"ט-1979 (ה"ח 1415 מיום 3.9.1979) (להלן: "הצעת חוק הריבית המקורי") פורטו הטעמים לחקיקתו של החוק. מפאת חשיבות הדברים אביא את הדברים שבמבוא להצעת החוק במלואם:

"בידי הרשויות המקומיות לא מצויים כיום אמצעים כלכליים יעילים להמרצת תושביהן לתשלום חובותיהם לרשויות המקומיות במועד. בעידן של אינפלציה משמעות הדבר היא מתן עידוד לחייבים שלא לסלק את חובם במועד, שהרי הם יוצאים נשכרים מכך. מלבד ההשלכות שיש לכך על מוסר התשלומים, גורם הדבר לקשיים ניכרים במערכת הכספית של הרשויות המקומיות. ובעקבות זאת – לשיבושים קשים בתיפקודן היום-יומי.

העובדה שהרשויות המקומיות אינן מקבלות במועד את הכספים שהציבור חייב להן, וכאשר הן מצליחות לגבות חלק מכספים אלה חל פיחות רב בערכם, מגבירה את היזקקות הרשויות המקומיות לקבלת מילוות בתנאים קשים ממקורות המימון שבשוק החופשי.

כדי לתקן מצב דברים זה מוצע, בדומה לעקרון שנקבע בפקודת מס הכנסה לגבי אי-תשלום מס הכנסה במועד, כי כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין אשר לא ישולם תוך ששה חודשים מהמועד שנקבע לשילומו, תיווסף עליו ריבית או ריבית והפרשי הצמדה.

החוק המוצע נועד, מצד אחד, ליצור תמריץ לסילוק החובות לרשויות המקומיות במועדם, ומצד אחר, במקרה של אי תשלום חובות במועד, מספק החוק אמצעי לפיצוי הרשויות מקומיות על הנזקים הנגרמים להן בשל כך.

באותה מתכונת מוצע כי רשות מקומית שמשום מה גבתה תשלום יתר תחזיר אף היא את תשלום היתר בתוספת ריבית או ריבית והפרשי הצמדה" (שם, בעמ' 275) (הדגשה שלי – מ'נ').

מדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל עולה כי המניע העיקרי לחקיקת חוק הריבית היה המציאות הכלכלית "בעידן שלאינפלציה". האינפלציה שהייתה קיימת באותם ימים הביאה לפיחות רב בערכם של התשלומים ששולמו באיחור וכתוצאה מכך המריצה חייבים שלא לשלם חובותיהם במועד "שהרי הם יוצאים נשכרים מכך".

ברוח מטרות החוק האמורות נחקק בין היתר, סעיף 2 בחוק הריבית המקורי, שהוא זהה לסעיף 2(א) בחוק הריבית, למעט לעניין אורך התקופה שלאחריה ישולמו תשלומי הפיגורים, וזה היה נוסחו:

"תשלום חובה שלא שולם תוך חדשיים מהמועד שנקבע לשילומו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים".

ההגדרה של "תשלומי פיגורים" בחוק הריבית המקורי הייתה:

"ריבית בשיעור של 72% לשנה ממועד החיוב בתשלום החובה ועד ליום שילומו או ריבית בשיעור של 4% לשנה לאותה תקופה בתוספת הפרשי הצמדה, לפי הסכום הגבוה יותר".

ביום 11.7.1984 פורסם תיקון מספר 1 לחוק הריבית המקורי (חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (תיקון), התשמ"ד-1984, ס"ח 1121) (להלן: "תיקון מס' 1"). תיקון מס' 1 נכנס לתוקפו ביום 1.8.1984.

סעיף 2 תוקן, בין היתר, באופן שהתקופה של חודשיים שנקבעה בחוק הריבית המקורי שונתה ל-30 ימים, וכך נותר סעיף 2 עד היום.

בתיקון מס' 1 גם הוחלפה ההגדרה של "תשלומי פיגורים" לנוסח הבא:

"ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בתוספת הפרשי הצמדה".

בדברי הסבר להצעת החוק לתיקון מס' 1 (הצעת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (תיקון), התשמ"ד-1984, ה"ח 1684 (להלן: "הצעת חוק תיקון מס' 1")) נכתב כך במבוא:

"חלפו כארבע שנים מאז נכנס לתוקפו החוק העיקרי והתיקונים המוצעים בזה הם בחלקם בבחינת הפקת לקחים מהבעיות שנתגלו בהפעלתו ובחלקם הינם תיקונים המתבקשים כתוצאה מהתהליך האינפלציוני המואץ במשק אשר גורם לכך שאין די בהוראות הקיימות של החוק העיקרי להשגת המטרות שלשמן נחקק, דהיינו המרצת התושבים לפרוע את חובותיהם לרשויות המקומיות במועד ומתן פיצוי לרשויות המקומיות על הנזק שנגרם להן במקרה של פיגור בתשלום החובות".

בהתייחס להחלפתה של הגדרת "תשלומי פיגורים" נכתב, בין היתר, כך:

"התברר כי החיוב המוטל על הרשות המקומית לברר בכל נקודת זמן על פי אילו מדרכי החישוב האמורים מתקבלת תוצאה גבוהה יותר, יוצרת בעיות טכניות רבות וגורמת לעימותים מיותרים עם הציבור שעליו מוטלים תשלומי הפיגורים. האלטרנטיבה השניה, המבוססת על תוספת הפרשי עליית המדד לתשלום החובה, מלבד היותה פשוטה ליישום, הינה צודקת יותר שכן עליית המדד משקפת בצורה מדוייקת יותר את העלות האמיתית של הכסף.

מוצע לפיכך לבטל את האלטרנטיבה הראשונה ולקבוע שתשלומי הפיגורים יהיו מורכבים מריבית חדשית צמודה בשיעור של 0.5% ומהפרשי הצמדה. הצורך בהעלאת חלק הקנס בתשלומי הפיגורים מריבית בשיעור של 4% לשנה ל-0.5% לחודש נובע מכך שהניסיון הוכיח שאין די בשיעור הקיים כדי להמריץ חייבים לסלק את חובם לרשות המקומית. כן יש הכרח בקביעה שהריבית החדשית תהא צמודה שאם לא כן הרי ככל שתקופת הפיגור מתארכת כן הולך ונשחק ריאלית אלמנט הקנס שבתשלום הפיגורים". (ההדגשות שלי – מ' נ').

מדברי ההסבר עולה כי לשם המרצת הנישומים לשלם את חובם נקבע כי הריבית החודשית תהא צמודה, דהיינו תתווסף לקרן לאחר שזו הוצמדה למדד. כמו כן הועלה שיעור הריבית מ-4% לשנה ל-0.5% בחודש (שהם 6% לשנה). שני שינויים אלה נועדו למנוע שחיקת יסוד הקנס שבתשלום הפיגורים ולהעלאת שיעור הריבית. נראה לכאורה כי המחוקק עשה שינוי משמעותי, ואולם אני סבורה כי מעבר לכך אין לקרוא לכאורה לתוך הסעיף ששונה גם תוספת של חיוב לפי שיטת הריבית דריבית.

אני מודעת לפרשנותו של המלומד רוסטוביץ לפיה "היסוד החשוב בהגדרת "תשלומי פיגורים" היא הקביעה, כי הריבית היא צמודה. פירושה של קביעה זו היא, כי הריבית אינה מחושבת על סכום הקרן המקורי, אלא על הסכום הכולל של הקרן, ההצמדה והריבית מידי חודש. לקביעה זו יש גם טעם כלכלי וחשבונאי, שכן, הריבית המוטלת על פי חוק ההצמדה עלולה להישחק באינפלציה, באותה מידה שבה נשחק חיוב הקרן..." חרף הטעם החשבונאי והכלכלי הנטען אני סבורה כאמור כי לא ניתן ללמוד מהמונח "ריבית צמודה" בו נקב המחוקק בחוק הריבית, שמדובר בקביעה של ריבית דריבית מדי חודש, וזאת מן הטעמים שכבר פורטו לעיל. אמנם לא נעלם מעיניי שלכאורה לפי הפרשנות שאין מדובר בריבית דריבית, הריבית החודשית אכן תישחק במידה מסוימת, להבדיל מקרן החוב, ואולם בהיעדר הוראה בעניין זה בחוק לא נראה לי לכאורה כי ניתן לקבל את הפרשנות האמורה.

גם נימוקו האחר של המלומד רוסטוביץ כי: "מעבר לטעם הכלכלי והחשבונאי שבהטלת ריבית צמודה על תשלומי הפיגורים, הצמדתה של הריבית מפשטת את חישוב החובות מעת לעת, שכן סכומי הקרן, ההצמדה והריבית שנצברו בכל חודש קלנדרי, מחויבים באותו שיעור של הפרשי הצמדה וריבית מידי חודש בחודשו" – אינו נראה בעיני. ככל שביקש המחוקק לחייב בדרך של ריבית דריבית, מכל טעם שהוא, היה ראוי לכאורה שיעשה כן באופן מפורש וברור.

תיקון נוסף בסעיפי החוק הרלוונטיים לענייננו נכנס לתוקף ביום 1.1.2000 עם חקיקתו של סעיף 10 בחוק ההסדרים במשק מדינת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000), התש"ס-2000, ס"ח 1724 בעמ' 72 (תיקון עקיף של חוק הריבית) (להלן: "תיקון מס' 2").

תיקון מס' 2 הכניס שני תיקונים בהגדרת "תשלומי פיגורים".

האחד – שר הפנים ושר האוצר הוסמכו לשנות את שיעור ריבית הפיגורים. ואכן ביום 2.11.2000 שינו שרי הפנים והאוצר את שיעור הריבית מ-0.5% ל-0.75% (צו הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התשס"א-2000).

השני - במקום הנוסח "בתוספת הפרשי הצמדה" נכתב "בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה".

וזהו נוסח ההגדרה "תשלומי פיגורים" לאחר תיקון מס' 2 (נוסח זה קיים גם בנוסח הנוכחי של חוק הריבית למעט שינוי שיעור הריבית כאמור לעיל):

"'תשלומי פיגורים'– ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה".

בדברי הסבר להצעת החוק לתיקון מס' 2 נכתב בהתייחס לתיקון זה כך (הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000), התש"ס-1999, ה"ח 2824, בעמ' 82 (תיקון עקיף של חוק הריבית)):

"מוצע לתקן את שיטת ההצמדה ביחס לתשלומי חובה לרשות המקומית, באופן שיובהר כי החיוב ישתנה בהתאם לכל שינוי במדד, ולא רק במקרה של עליית המדד".

שינוי זה מלמד כי המחוקק מצא לכאורה כי מטעמי הגינות ראוי, שככל שחלה ירידה במדד זו תובא בחשבון בתשלומי הפיגורים וכי לא מצא להכביד על הנישומים בכל סנקציה אפשרית, בניגוד לנטען על ידי המשיבות. זאת ועוד, המחוקק לא מצא גם בהזדמנות זו להבהיר כי ריבית צמודה משמעו ריבית דריבית.

שיקולים נוספים להעדפה לכאורית של פרשנות המבקשים.

המשיבות טענו כי הריבית המוטלת במסגרת החיוב בתשלומי הפיגורים מהווה אף היא "תשלומי חובה" המגיעים לרשות על פי דין. על כן איחור בתשלום הריבית, שהוטלה כתשלום פיגורים, מזכה את הרשויות בגביית תשלומי פיגורים בגין אותו איחור. מכך מנסות המשיבות להוכיח כי שיטתם לחייב בריבית דריבית בגין איחור בתשלום תשלומי החובה היא כדין.

תשלום חובה מוגדר בחוק הריבית כך:

"כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין, לרבות מכסות תשלום שהטיל איגוד ערים על הרשויות המקומיות שבתחומו ולרבות מסים ומכסות תשלום שהטילה מועצה אזורית על ועד מקומי" (הדגשה שלי – מ'נ').

בנוסח של הגדרת המונח "תשלום חובה" לא נזכר תשלום ריבית בהגדרה במסגרת הריבוי המפורט בה. לשיטת המשיבות הריבית נכללת במסגרת האמור ברישה היינו "כל תשלום המגיע לרשות על פי דין" וזאת מכיוון שהחיוב בריבית הוא מכוח סעיף 2 בחוק הריבית, דהיינו מכוח הדין.

בהצעת החוק לחוק הריבית המקורי הוגדר "תשלום חובה" כך: "כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין לרבות ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה". בסופו של דבר, נחקק החוק המקורי ו"תשלום חובה" הוגדר בו כך: "כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין". משמעות הדבר היא לכאורה, כי בחוק המקורי בחר המחוקק במודע, לאחר שבהצעה נרשם הריבוי של ריבית והפרשי הצמדה, לחוקק את ההגדרה ללא הסיפה המרבה. משמע – המחוקק לאחר ששקל את העניין סבר כי "תשלום חובה" אינו כולל בתוכו את הריבית וההצמדה. בהשמטה זו ובאי הכללתה של ריבית מכוח חוק הריבית בהגדרת "תשלום חובה", הביע לכאורה המחוקק את דעתו כי ריבית המוטלת מכוח חוק הריבית אינה מהווה "תשלום חובה" שעל כן לא מתווספים עליה תשלומי פיגורים.

המשיבות טענו כי האמור בסעיף 3 ובסעיף 7 בחוק הריבית מלמד כי המחוקק העניק מעמד שווה לתשלומי פיגורים ולתשלומי חובה ועל כן יש לראות בריבית, תשלום חובה, המהווה מדי חודש בסיס לחיוב חדש בהפרשי הצמדה וריבית.

סעיף 3 קובע: "סכום ששולם לסילוק חובות שונים שאדם חייב לרשות מקומית, ייזקף תחילה כנגד תשלום החובה שמועד החיוב שלו הוא המוקדם ביותר מבין חובותיו בתוספת תשלומי הפיגורים החלים עליו; לא היה בסכום שניתן כדי סילוקו של תשלום החובה האמור ותשלומי הפיגורים החלים עליו, ינוכה מתשלום החובה חלק השווה ליחס שבין הסכום המשולם לבין סכום תשלום החובה ותשלומי הפיגורים החלים עליו, וכאשר תשולם יתרת תשלום החובה יחושבו עליה תשלומי פיגורים ממועד החיוב המקורי".

סעיף 7 קובע: "לעניין הגביה, דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם נגבים".

מקריאת סעיף 3 נראה לכאורה, כי הוא נועד להבהיר את הדרך בה ייזקפו תשלומים ששולמו וכי אין ללמוד ממנו כי הוא משווה את תשלום הפיגורים לתשלום החובה. אשר לסעיף 7 בחוק הריבית, סעיף זה עניינו בהשוואת ריבית והפרשי הצמדה לתשלום החובה, לצרכי גבייה. הוא עוסק בדרך הגבייה, שכן סעיף 2 בחוק הוא שעוסק בעצם הטלת הריבית ובאופן בו תחויב הריבית. בדברי הסבר להצעת החוק המקורי נאמר בהתייחס לסעיף 7 כך: "לפי המוצע ייגבו גם ריבית בתוספת הצמדה בדרך שגובים את עצם תשלום החובה, היינו, למשל, בארנונה – בדרך המיוחדת שבה נגבית ארנונה" (בעמ' 277). על כן נראה לכאורה כי סעיף 7 עניינו בדרך גביית הריבית ולא בשיטת חיוב הריבית.

זאת ועוד. יתכן אף לומר כי מסעיף 7 עולה דווקא שהריבית והפרשי ההצמדה אין דינם כדין תשלום החובה, ועל כן מטעם זה דווקא נדרש המחוקק לקבוע מפורשות את השוואת מעמדם לצורכי גבייה בלבד.

בשנת 2001 תוקן חוק פסיקת ריבית ונקבע בסעיף 7 שכותרתו "ריבית דריבית" כי: "ריבית וכן הפרשי הצמדה וריבית שנפסקו לפי חוק זה, יצורפו לקרן אחת לשנה; לעניין זה, "קרן"- סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית וכן הפרשי ההצמדה והריבית לפי חוק זה".

המבקשים טענו כזכור כי סעיף 7 בחוק פסיקת ריבית תוקן ביום 29.3.01 והתיר חיוב בשיטת ריבית דריבית שלא הייתה מותרת קודם לכן, וכי העובדה שהמחוקק לא ביצע תיקון דומה בחוק הריבית. מלמדת כי לא התכוון לחייב בשיטת הריבית דריבית גם בחוק הריבית. המשיבות טענו לעומתם כי בשנת 2001 תוקן סעיף 7 בחוק פסיקת ריבית באופן שהוספה בו הגדרה למונח "קרן" וכי מעיון בדברי ההסבר להצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 8) (ריבית פיגורים ותיקונים שונים), התשנ"ח-1998, עולה כי תכלית תיקון זה הייתה רק להבהיר את עקרון הריבית דריבית שהיה נהוג בטרם נכללה ההבהרה האמורה והוא לא נועד לשנות את המצב הקיים.

אכן כפי שטענו המשיבות, תיקון סעיף 7 בחוק פסיקת ריבית משנת 2011 נועד "להבהיר כי משמעות המונח 'קרן' הינה סכום החוב המקורי בתוספת הפרשי ההצמדה והריבית שנוספו לו במשך שנת החוב" (הצעת חוק פסיקת ריבית והצמדה (תיקון מס' 8) (ריבית פיגורים ותיקונים שונים), התשנ"ח-1998 2719 בעמ' 369 מיום 8.6.1998). אולם עיון בגלגוליו הקודמים של חוק פסיקת ריבית מגלה כי עם חקיקתו קבע סעיף 7: "ריבית שנפסקה לפי חוק זה לא תשא ריבית" (ס"ח 348 מיום 23.10.1961). בתיקון מס' 6 בחוק פסיקת ריבית שונה הסעיף באופן שהוא קבע "ריבית שנפסקה לפי חוק זה, תצורף לקרן אחת לשנה" (חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 8), התשמ"ט-1989 (תיקון עקיף לחוק פסיקת ריבית) ס"ח 1274 מיום 13.4.1989). כותרת הסעיף היא "ריבית דריבית". תיקון חוק פסיקת ריבית משנת 2011 רק הוסיף את ההגדרה של המונח "קרן" שבסעיף 7 על ההגדרה שנקבעה בשנת 1989. נראה כי נעלם מעיני הצדדים התיקון של שנת 1989. מההשתלשלות שתוארה ברור, כי חוק פסיקת ריבית תוקן מפורשות על מנת לאפשר גבייה בדרך של ריבית דריבית וכי תיקון 2011 אכן רק בא להבהיר את התיקון משנת 1989 ולא מראשיתו של החוק.

טענת המבקשים כי החזרים שמבצעות המשיבות לפי סעיף 6 בחוק הריבית, שגם שם נקט המחוקק במונח ריבית צמודה, מבוצעים שלא בשיטה של ריבית דריבית אלא בצירוף ריבית צמודה על פי הפרשנות של המבקשים, לא הוכחשה בתשובות המשיבות. כל שחלק מהמשיבות ציינו הוא כי סעיף 6 מהווה הסדר סימטרי. המשיבות נמנעו מלהשיב לגופה של הטענה בדבר האופן בו הן מזכות בפועל את התושבים, האם בריבית צמודה או בריבית דריבית. אני סבורה כי צודקים המבקשים כי יש לפרש את המונח "ריבית צמודה" באותו אופן בשתי הוראות חוק הריבית, והתנהגות המשיבות בעניין ההחזרים, שלא הוכחשה, יש בה לתמוך לכאורה בפרשנות המבקשים למונח "ריבית צמודה...לחודש".

המשיבות לא הכחישו כי יש מספר רשויות מקומיות שהוגשו נגדן תובענות ייצוגיות באותה עילה כמו זו שלפניי, והן בחרו להגיש הודעת חדילה לפי חוק תובענות ייצוגיות. אני סבורה כי ניתן למצוא בכך תימוכין לפרשנות הנטענת על ידי המבקשים.

"תשלומי פיגורים" בכל הנוגע לתשלום חובה שלא שולם במועד לרשות, כוללים בין הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש. לעומתם תשלומי יתר שנגבו על ידי הרשות ולא הוחזרו תוך 30 יום מוחזרים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה של 0.5% לחודש בלבד. הבדל זה בין שיעור הריבית החל תושב כלפי הרשות לעומת שיעור הריבית החל על הרשות כשחובת ההשבה עליה, מלמד כי שיעור הריבית שהותר לרשות לגבות אכן כולל כבר אלמנט משמעותי של קנס. על כן לא מתבקשת פרשנות המשיבות כי המחוקק סבר שאלמנט הקנס הקיים לא די בו.

בע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק (30.8.06) (סעיף ט') נדונה השאלה כיצד יפורש צו ארנונה כאשר תכליתו אינה ברורה ונפסק:

"מכל מקום, אף אם נאמר כי כפות המאזניים מעוינות בפרשנות ההגדרה, עדין תיטה הכף לפרשנות המערערת. בדיני מסים, כאשר תכליתו של דבר חקיקה אינה ברורה, יש לפרשה באופן דווקני, המקל עם הנישום" (הדגשה שלי – מ'נ').

[עד כאן נוסח החלטת האישור].

נוכח האמור בהחלטת האישור, קבעתי כי המבקשים עמדו בתנאי הראשון של סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות וכי יש אפשרות סבירה כי שאלת הפרשנות של חוק הריבית נושא הדין תוכרע לטובת הקבוצה. כן קבעתי כי הבקשה עומדת גם בתנאים האחרים של סעיף 8.

אשר לטענת השיהוי שהעלו המשיבות הפניתי לע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, בפסקה 68 (2006) (להלן: "עניין רשות העתיקות") וקבעתי שבענייננו עסקינן בתביעה ייצוגית להשבה כנגד רשות המוגבלת לתקופה של שנתיים בשל התקופה המקוצרת שנקבעה בחוק תובענות ייצוגיות (סעיף 21). על כן ונוכח הפסיקה דין טענת השיהוי להידחות. עוד קבעתי כי בשלב שבו יידון הנזק ואופן פיצוי חברי הקבוצה (ככל שתתקבלנה התובענות הייצוגיות) יידונו טענות הרשויות בדבר הנזקים הנטענים לקופה הציבורית וכיוב'. לבסוף קבעתי כי המשיבות טענו באופן סתמי כי אישור התובענה עלולה לגרום נזק חמור לתושבי העיר וכי לא מצאתי שיש בטענה למנוע את אישור התובענה. עם זאת קבעתי כי שמורה למשיבות הזכות לטעון ולהוכיח עניין זה לפי סעיף 20(ד) בחוק תובענות ייצוגיות, במועד המתאים.

דיון

קבלת התובענה הייצוגית

בטענותיה בסיכומים התרכזה הנתבעת בעניין עילת התובענה וההגנות בלבד אין התייחסות לעילת התביעה האישית אליה התייחס בית המשפט העליון בבר"מ 3021/13 הנ"ל (בס' 5).

במסגרת הסיכומים לא טענו הצדדים טענות חדשות לעניין הפרשנות הראויה של חוק הריבית. על כן ונוכח העובדה שההכרעה בהחלטת האישור הייתה הכרעה במחלוקת משפטית, אני מקבלת את התובענה, מטעמי החלטת האישור.

הקבוצה בשמה מתקבלת התובענה הייצוגית היא: כל הנישומים המחזיקים בנכס בעיר נתניה, ואשר מהם גבתה המשיבה ריבית על תשלומי חובה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור מכוח חוק הריבית ועד למועד פסק דין זה.

הסעד

לאחר החלטת האישור ניתנה החלטת בית המשפט העליון דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.15) (להלן: "עניין שירותי בריאות כללית"). שם נקבע בהרכב מורחב, כי "יש להכיר באופן עקרוני בקיומה של עילת השבה, מכוח דיני עשיית עושר, בגין גביית כספים בחוסר סמכות על ידי רשות ציבורית. עילה זו הינה עילה עצמאית ונפרדת מעילות השבה אחרות שהוכרז זה מכבר בדין הישראלי" (פסקה 58 כב' הנשיא גרוניס כתוארו אז).

נוכח קביעותיי לעניין פרשנות חוק הריבית, כפי שהובאו מהחלטת האישור, הרי שבעניין שלפניי קמה לקבוצה עילת השבה בגין גביית כספים בחוסר סמכות על ידי הנתבעת.

חובת ההשבה

בעניין שירותי כללית נקבע כי קיומה של עילת השבה אינה סוף פסוק שכן יתכן שלרשות פטור מהשבה. ההגנות מפני השבה כוללות הגנות כלליות כמו השתק, שיהוי או התיישנות. יש גם הגנות מיוחדות מתחום דיני עשיית עושר שנקבעו בסעיף 2 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"). סעיף 2 בחוק עשיית עושר קובע אפשרויות לפטור מהשבה:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

המושג "השבה בלתי צודקת" הוא מונח רחב אשר על בית המשפט לצקת בו את התוכן בכל מקרה ומקרה. במסגרת זו יש ליחס משקל לעוצמת הפגיעה בשלטון החוק הכרוכה בגביה ללא סמכות וכן להתנהגות הצדדים ובעיקר הרשות. כמו כן יש לבחון את הנזק שיגרם מן ההשבה לעומת הנזק מהיעדר השבה. לעיתים יש להתחשב בשיקולים רחבים הנוגעים לטובת הציבור, וכן בתום ליבה של הרשות, באינטרס ההסתמכות שלה ובשיהוי בפעולת הפרט (ר' עניין שירותי בריאות כללית, בפסקה 50). מקום שמדובר בגביה בחוסר סמכות יש להביא בחשבון גם את מהות הפגם בפעולת הרשות (שם, בפסקה 51). השיקולים שיכולים להוביל לבטלות יחסית יבואו בגדר של הגנה מפני תביעת השבה במסגרת של תביעת השבה תחת הסיפא של סעיף 2 הנ"ל "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" (שם, בפסקה 53). התקיימותה של הגנה עשויה להשפיע על היקף ההשבה ואין מדובר דווקא בהגנה מוחלטת מהשבה (שם, בפסקה 54).

בעניין רשות העתיקות נקבע כך:

"נוטים אנו להסכים עם הערתו של השופט מצא בפרשת כהן נ' שמש [25], כי שיקולי הצדק לעת בחינת הפטור מהשבה רחבים הם משיקולי הצדק לעת שבוחנים אנו את חובת ההשבה (שם, בעמ' 325):

בקביעת חובת ההשבה מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לנושא התעשרותו של הנתבע בלבד. די בכך שההתעשרות הייתה שלא על-פי זכות שבדין כדי להוביל למסקנה, כי היא בלתי צודקת על-פי מבחן הצדק והיושר, וכדי להעמיד את חובת ההשבה על כנה. שיקולי צדק אחרים – כאיכות העשייה שהצמיחה לנתבע את התעשרותו, אופי יחסי הצדדים, רמת מוסריותם בהתנהגותם זה כלפי זה בפרשה נושא הסכסוך וכל כיוצא באלה – אינם מובאים בחשבון. לא כן הדבר עת נדרשים לשאלה, אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת; כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי-אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה" (פסקה 47).

ועוד נקבע שם:

"לצד הפגיעה בעקרון שלטון החוק חיים ומתקיימים שיקולים ואינטרסים אחרים בעלי משקל, ואלה אפשר יורו אותנו, במקרים אלה ואחרים, אל-עבר סעדים שאינם בהכרח בטלות והשבה. כך למשל: שיקולים הקשורים להסתמכותם של צדדים תמי-לב על מעשים שנעשו; שיקולים של טובת הציבור; שיקולים של צדק חלוקתי; שיקולי שוויון ועוד שיקולים כיוצא באלה. שיקולים אלה יתמכו לעתים בקיום מעשה חרף היעשותו בהיעדר סמכות וחרף הפגיעה בשלטון החוק. לעתים יהיו אותם שיקולים כה כבדי משקל עד שעלול להיווצר עוול של ממש או פגיעה חמורה ביחיד ובציבור אם אכן יבוטל המעשה" (פסקה 57).

הנתבעת לא טענה טענות לעניין הפחתת הפיצוי מהטעמים המנויים בסעיף 20(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגיות. הנתבעת גם לא טענה בענייננו להגנת התקציב וזנחה את טענותיה מהתגובה (ס' 60) לעניין הנזק שייגרם לציבור. ממילא לא הוכיחה המשיבה כל נזק כזה.

לאור ההלכות שלעיל, יש לבחון אם יש מקום בענייננו להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית או בלשונו של השופט זמיר על "התוצאה היחסית" (ר' דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב' (2010) בעמ' 795), באופן שיביא לפטור מהשבה או להשבה חלקית בלבד.

הנתבעת טענה כזכור כי יש ליישם בעניינה את דוקטרינת הבטלות היחסית ולהחיל את השינוי מיום פסק הדין. זאת משום שהגבייה נושא הדיון נעשתה בתום לב ובסבירות, שכן זו הייתה פרקטיקה רווחת ברוב הרשויות המקומיות בארץ, ותאמה את דעתם של מלומדים רבים. מותר היה לנתבעת להניח שמדובר בגביה חוקית ועל כן יש להורות כי השינוי יחול מעתה ואילך.

הנתבעת טענה עוד כי יש להקיש מעניין עמר שם נפסק בנושא של עיגול שטחים, כי הרשויות פעלו בתום לב על בסיס פרשנות משפטית מקובלת ולכן לא ראוי לקבוע שקיימת עילת השבה. כמו שם יש להחיל את הפרשנות לעניין הגדרת תשלומי הפיגורים, רק מכאן ולהבא מאותם טעמים.

בעניין שירותי בריאות כללית, נקבע שהעירייה שם ידעה על הבעייתיות בגביית האגרה, שהיו הליכים רבים בעניינה בבתי המשפט השונים לאורך השנים ושלא נקטה אמצעים סבירים כדי להתמודד עם ה"נורות האדומות" שהיו בפניה בשאלת חוקיות גביית האגרה. על כן נקבע שהעירייה שם פעלה בחוסר תום לב והיה עליה להיערך לקראת האפשרות שתיאלץ להחזיר את הסכומים שגבתה כשתהיה הלכה בסוגיה. על כן חויבה העירייה שם בהשבה מלאה.

בעניין עמר בוטלה ההחלטה שאישרה את התובענה הייצוגית, למרות קביעת בית המשפט העליון כי הפרשנות הראויה של תקנה 3(א) בחוק ההסדרים היא שעל כל הרשויות לפעול לגביית ארנונה לפי השיטה המדויקת, וכי השיטה של עיגול שטחים היא גבייה בלתי חוקית. בית המשפט מצא כי יש מקום להחיל את ההלכה לעניין הפרשנות הראויה של התקנה באופן פרוספקטיבי. זאת נוכח הקושי הטכני לעבור לשיטת החיוב על פי מדידה מדויקת, נוכח היעדר נתונים והצורך במדידה מחדש של הנכסים, וכן בשל חשש לחשיפה של רשויות רבות לתביעות אשר יעמיסו על בתי המשפט ויאלצו את הרשויות להשקיע משאבים ניכרים בהליכים אלה.

בענייננו המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלת פרשנותו של חוק הריבית, הכל כפי שפורט לעיל. שלא כמו בעניין שירותי בריאות כללית, אמנם לא הוכח כי עובר להגשת התובענה התעוררה המחלוקת המשפטית נושא הדיון. כמו כן טענת הנתבעת כי מדובר בפרשנות שהייתה פרקטיקה רווחת ברשויות מקומיות רבות, אינה במחלוקת. פרקטיקה זו נתמכה אף על ידי המלומד רוסטוביץ כפי שציינתי בהחלטת האישור. עם זאת ביום 31.7.11 הגישה הנתבעת הודעת חדילה (שנדחתה אמנם בהחלטה מיום 22.12.11), בה טענה כי שקלה את הבעייתיות המשפטית ואת הסיכונים הכרוכים בניהול התביעה והחליטה לחדול. כמו כן כפי שציינתי בהחלטת האישור כאן המקום להוסיף כי המשיבות בבקשת האישור לא הכחישו כי יש מספר רשויות מקומיות שהוגשו נגדן תובענות ייצוגיות באותה עילה כמו זו שלפניי, והן בחרו להגיש הודעת חדילה לפי חוק תובענות ייצוגיות.

בנסיבות העניין ולאור האמור לעיל אני סבורה כי לאחר הודעת החדילה אין הנתבעת יכולה עוד לטעון כי פעלה בתום לב, עת בחרה להמשיך בגביה, לא כל שכן שאיננה יכולה לטעון כך כאשר חרף החלטת האישור לא חדלה מן הגבייה.

למען שלמות התמונה אציין כי ענייננו שונה מעניין עמר בכך שהגבייה העודפת בענייננו נעשתה כלפי כל הנישומים, כך שהתעשרות הנתבעת "לא קוזזה" בחלקה כמו בעניין עמר, עקב העיגול כלפי מטה. עניין זה היה שיקול משמעותי שהביא למסקנה שהמשיבות שם לא נהגו בחוסר תום לב וזאת במובחן מרשויות שנקטו בשיטת עיגול כלפי מעלה תמיד. ענייננו שונה באופן נוסף שכן לא נדרשת תקופת היערכות משמעותית, הנתבעת בהודעת החדילה אף טענה שדרושים לה שלושה חודשים. בנוסף, בעניין עמר לא הוגשה הודעת חדילה.

לאור האמור עד כאן מסקנתי היא שאין להגיע בענייננו לתוצאה יחסית ואני מורה על השבה מלאה של גביית היתר כפי שהוסכמה בין הצדדים בהסכמה הדיונית, ובסך הכל 2,400,000 ש"ח (כולל שנת המס 2016), בצירוף ריבית והפרשי הצמדה על פי דין לסכום הגבייה לשנה, החל מיום 1.1.16 בלבד.

אופן ביצוע ההשבה

סעיף 20 בחוק תובענות ייצוגיות קובע:

"(א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה שבשמה נוהלה התובענה הייצוגית, כולה או חלקה, רשאי הוא במסגרת החלטתו על מתן פיצוי כספי או סעד אחר לחברי הקבוצה להורות, בין השאר, הוראה כמפורט להלן, לפי הענין, ובלבד שלא יהיה בכך כדי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה או על בעלי הדין:

(1) על תשלום פיצוי כספי או על מתן סעד אחר, בשיעור ובאופן שיקבע, לכל אחד מחברי הקבוצה שהוכחה זכאותו לפיצוי או לסעד כאמור;

(2) על כך שכל חבר קבוצה יוכיח את זכאותו לפיצוי כספי או לסעד אחר;

(3) על תשלום פיצוי כספי בסכום כולל ועל אופן חישוב חלקו של כל חבר קבוצה, ובלבד שסכום הפיצוי הכולל ניתן לחישוב מדויק על יסוד הראיות שבפני בית המשפט; הורה בית המשפט על תשלום פיצוי כספי בסכום כולל כאמור, רשאי הוא להורות בדבר חלוקה בין חברי הקבוצה, באופן יחסי לנזקיהם, של יתרת הסכום שתיוותר אם חבר קבוצה, אחד או יותר, לא דרש את חלקו, לא הוכיח את זכאותו לפיצוי או לסעד, לא אותר או שלא ניתן לחלק לו את חלקו מסיבה אחרת, ובלבד שחבר קבוצה לא יקבל פיצוי כספי או סעד אחר מעבר למלוא הפיצוי או הסעד המגיע לו; נותרה יתרת סכום לאחר החלוקה לחברי הקבוצה כאמור, יורה בית המשפט על העברתה לקרן שהוקמה מכוח סעיף 27א; בית המשפט ייעד את הכספים לתחום הקרוב לנושא התובענה הייצוגית שהוגשה; נוכח בית המשפט כי העברת הכספים לתחום קרוב כאמור אינה מתאפשרת בנסיבות העניין, רשאי הוא להורות כי הכספים ייועדו לתחום אחר, הקרוב ככל האפשר לנושא התובענה.

(ב) הורה בית המשפט על כך שכל חבר קבוצה יוכיח את זכאותו לפיצוי כספי או לסעד אחר, רשאי הוא ליתן הוראות בדבר –

(1) הדרך והמועד להוכחת הזכאות לסעד על ידי חברי הקבוצה ודרך חלוקתו, ורשאי הוא למנות לשם כך אדם בעל כישורים מתאימים (בסעיף זה – ממונה); החליט בית המשפט על מינוי ממונה, רשאי כל אדם הרואה את עצמו נפגע ממעשה או מהחלטה של הממונה, לפנות לבית המשפט אשר הורה על המינוי, ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל, או לשנות את המעשה או ההחלטה, וליתן כל צו בענין, הכל כפי שימצא לנכון; שכרו והוצאותיו של הממונה, וכן אופן תשלומם, ייקבעו בידי השר;

(2) תשלום הוצאות, לחבר קבוצה, בסכום שיקבע בית המשפט או הממונה, בעד הטרחה הכרוכה בהוכחת הזכאות לפיצוי או לסעד כאמור.

(ג)(1) מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות הענין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין;

(2) הורה בית המשפט על מתן סעד כספי לטובת הציבור, יורה על העברת הכספים המיועדים לכך לקרן שהוקמה מכוח סעיף 27א; בית המשפט ייעד את הכספים לתחום הקרוב לנושא התובענה הייצוגית שהוגשה; נוכח בית המשפט כי העברת הכספים לתחום קרוב כאמור אינה מתאפשרת בנסיבות העניין, רשאי הוא להורות כי הכספים ייועדו לתחום אחר, הקרוב ככל האפשר לנושא התובענה...".

לעניין פרשנותו של סעיף 20 האמור מביא בית המשפט בע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל (4.12.11) בהסכמה את קביעות השופט עדיאל בעניין ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי ראבי משה שמש ז"ל, (7.6.07):

"השופט עדיאל הוסיף וציין כי המשפט הישראלי בדומה למשפט האמריקאי מתווה שתי דרכים עיקריות לקביעת הנזק בתובענות ייצוגיות. האחת היא דרך החישוב האינדיבידואלי לפיה נקבע הנזק בהתייחס לכל אחד מחברי הקבוצה באופן מובחן. על פי שיטה זו נערכת לאחר קביעת אחריותו של הנתבע כשאלה משותפת לכל חברי הקבוצה, הכרעה נפרדת לגבי הנזק שנגרם לכל אחד מחבריה וסיכום הנזקים אשר מוכיחים חברי הקבוצה במצטבר יהווה את הסכום בו יחוב הנתבע לבסוף. דרך חישוב זו מעוגנת בסעיפים 20(א)(1) ו-20(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות המובא לעיל. יתרונה הוא בכך שהיא תואמת למעשה את דרך הפיצוי המקובלת בדין הכללי ואת עקרונות הצדק המתקן שעליהם היא מושתתת, והיא נעשית ככלל בדרך של קבלת תצהירים מאת חברי הקבוצה או בדרך של חישוב המבוסס על נתונים עובדתיים שאינם שנויים במחלוקת או הניתנים להוכחה פשוטה ...

46.נוכח יתרונותיה של שיטת החישוב האינדיבידואלי נראה כי יש ליתן לה עדיפות לצורך קביעת הסעד בתובענות ייצוגיות ככל שהיא אפשרית וזוהי אכן השיטה בה נהג בית המשפט בעניין רייכרט בציינו כי 'משניתן, במקרה שלפנינו, לחשב את הנזק באופן אינדיבידואלי, אינני רואה מקום לנקוט בשיטת החישוב הכולל' (ראו עניין רייכרט, פסקה 72). אולם לא תמיד ניתן ליישם שיטה זו. הקושי ליישמה מתעורר למשל כאשר חברי הקבוצה אינם ניתנים לזיהוי ולאיתור; כאשר לא ניתן בנסיבות העניין להציג נתונים או מסמכים מספקים להוכחת הנזק האינדיבידואלי; כאשר הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה הוא מזערי ויש להניח כי בשל כך לא תהא נכונות מצד חברי הקבוצה או רובם לשתף פעולה לצורך הוכחתו ברמה האינדיבידואלית; וכן כאשר לצורך בירור הנזק האינדיבידואלי שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה נדרשת השקעת משאבים יקרים וזמן שיפוטי ניכר שאין להם הצדקה בנסיבות העניין (ראו סטיבן גולדשטיין "תביעת ייצוג קבוצתית - על שום מה ולמה" משפטים ט (תשל"ט) 416, 430-431 (להלן: גולדשטיין))" (ההדגשות שלי – מ' נ').

ובהמשך בפסקה 49:

"מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא לפיה נועדו המנגנונים הקבועים בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות ליתן מענה לאותם המקרים אשר בהם לא ניתן לחשב את הפיצוי ולחלקו על פי איזה מן המנגנונים הקבועים בסעיף 20(א) לחוק".

ולענייננו. לאור הוראות חוק תובענות ייצוגיות, וההלכה כי יש לתת עדיפות לחישוב הפרטני אני סבורה כי בענייננו יש לקבוע בהתאמה מנגנון השבה אישי לכל אחד מחברי הקבוצה שמהם נגבתה גביית יתר בניגוד לחוק הריבית, עקב חיוב בשיטת הריבית דריבית.

על כן אני מורה כי ההשבה תתבצע בשני שלבים כדלקמן:

השלב הראשון - הנתבעת תיידע את כל חברי הקבוצה כפי שהוגדרה, או את כל הנישומים המחזיקים בנכס בעיר נתניה, במכתב שיישלח בתוך 45 יום מיום פסק הדין (שלא יצורף אליו כל חומר נוסף), על כך שהתקבלה התובענה הייצוגית, ועל זכותו של כל נישום לפנות בתוך 120 יום מיום משלוח המכתב בבקשה להשבת הסכומים שנגבו ממנו ביתר (להלן: "מועד הפנייה"). המשיבה תציין במכתב כי פנייה אליה לאחר המועד הנקוב של 120 לא תיענה פנייה להשבה.

השלב השני - הנתבעת תרכז בדוח, שיימסר בתום 60 מתום מועד הפנייה, את הסכומים שהושבו לנישומים ואת מספר הנישומים שפנו.

המשיבה תעביר, את ההפרש שיתקבל מהפחתת הסכומים שהושבו, מסכום ההשבה הכולל המוסכם של 2,400,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה על פי דין לסכום הגבייה לשנה החל מיום 1.1.16, לקרן שהוקמה על פי סעיף 27א בחוק תובענות ייצוגיות באמצעות האפוטרופוס הכללי (ר' סעיף 27(ג) בחוק תובענות ייצוגיות).

אני מורה על תשלום גמול לתובע הייצוגי בסכום של 36,000 ש"ח ושכר טרחה לבא כוחו של התובע המייצג בסכום של 420,000 ש"ח כולל מע"מ, בהתחשב בהליכים בתיק (הודעת החדילה, החלטת האישור, והעובדה שלא נפסק שכר טרחה במסגרת החלטת האישור, וניסיון הפשרה). הגמול ישולם לתובע עם מתן פסק הדין, שכר הטרחה ישולם לב"כ התובע באופן הבא: מחצית עם מתן פסק הדין ומחצית עם השלמת העברת הכספים לקרן, ולאחר שימציא ב"כ התובע תצהיר כי הכספים (שינקוב בסכומם) עברו לקרן.

סוף דבר

התובענה הייצוגית מתקבלת.

בנסיבות אלו גם תביעתו האישית של התובע הייצוגי מתקבלת.

המשיבה תשלם לתובע הייצוגי גמול בסכום של 36,000 ש"ח ולבא כוחו שכר טרחה בסכום של 420,000 ש"ח כולל מע"מ. הגמול ישולם לתובע עם מתן פסק הדין, שכר הטרחה יועבר לב"כ התובע באופן הבא: מחצית עם מתן פסק הדין ומחצית עם השלמת העברת הכספים לקרן, ולאחר שימציא ב"כ התובע תצהיר כי הכספים (שינקוב בסכומם) עברו לקרן

הקבוצה בשמה אושרה התובענה הייצוגית - כל הנישומים המחזיקים בנכס בעיר נתניה, ואשר מהם גבתה המשיבה ריבית על תשלומי חובה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור מכוח חוק הריבית ועד למועד פסק דין זה

עילת התביעה שאושרה – גבייה בחוסר סמכות.

הסעד שאושר – השבה אישית לכל אחד מחברי הקבוצה של גביית היתר בסכום כולל של 2,400,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה על פי דין לסכום הגבייה לשנה החל מיום 1.1.16.חבר קבוצה שלא יפנה בתוך 120 יום ממועד משלוח המכתב אליו לא יהיה זכאי להשבה. יתרת הכספים שלא הושבו, יועברו לקרן שהוקמה על פי סעיף 27א בחוק תובענות ייצוגיות באמצעות האפוטרופוס הכללי (ר' סעיף 27(ג) בחוק תובענות ייצוגיות).

הצדדים יפרסמו הודעה בדבר קבלת התובענה הייצוגית, בהתאם לסעיף 25(א)(5) בחוק תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואז ינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום.

הצדדים ישלחו עותק מהחלטתי זו למנהל בית המשפט לשם רישומה בפנקס תובענות ייצוגיות.

משימה למתן החלטה ליום 22.1.17 לקבלת נוסח ההודעה לפרסום.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ז, 21 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים