אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ליטכבינוב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

ליטכבינוב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

תאריך פרסום : 30/08/2017 | גרסת הדפסה

ת"צ
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
48191-07-14
01/01/2017
בפני השופטת:
דפנה בלטמן קדראי

- נגד -
המבקש:
ולדימיר ליטכבינוב
המשיבה:
כלל חברה לביטוח בע"מ
החלטה

 בבקשה לאישור תובענה כייצוגית

 

מבוא

לפניי בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") שעניינה דמי ביטוח חובה, מקיף וצד ג' ברכב מנועי שגובה המשיבה ממבוטחיה.

 

  1. דמי הביטוח נקבעים על ידי חברות הביטוח, על בסיס משתנים ומאפייני סיכון שונים, המשקפים את רמת הסיכון והסיכוי של נזק פוטנציאלי ביטוחי. מאפייניו האישיים של הנהג המבוטח כגון גילו, ותק נהיגתו ועברו התאונתי משפיעים באופן ישיר על רמת והיקף הסיכון, וכתוצאה מכך על תעריפי הביטוח וגובה הפרמיה שתשולם.

     

  2. עניינה של הבקשה שלפניי בשאלה האם חברת הביטוח רשאית לקבוע את דמי הביטוח ברכב מנועי בהתאם לגיל הנהג ולוותק נהיגתו בשלב עריכת הפוליסה, גם אם ידוע לה כי במהלך תקופת הפוליסה יחולו שינויים במשתני סיכון אלו, באופן המשליך על תמחורה וכן האם מוטלת עליה חובה לעדכן את מבוטחיה בקשר לאמור (להלן: "בקשת האישור").

     

  3. תובענה זו מעוררת שאלות מהותיות משותפות של עובדה ומשפט הדומות בעיקרן לשאלות שנדונו וכבר הוכרעו על ידי ביום 3.11.2016 בתובענה ייצוגית אחרת שהוגשה כנגד חברות הביטוח מנורה מבטחים בע"מ ואיי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (ת"צ 26351-09-13 מיוחס נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 3.11.2016) (להלן: "עניין מיוחס"), שעניינה אופן תמחור דמי ביטוח החובה בהתחשב בגילו של הנהג.

     

  4. הדיון וההכרעה בתיק מיוחס יפים גם לכאן, ומשכך מתבקש הקורא לקרוא החלטתי זו ביחד עם פסק הדין בעניין מיוחס כמקשה אחת. ההכרעה שניתנה שם תיושם להלן, תוך הבאת עיקריה, כאשר הדיון העיקרי בתיק זה יתמקד בטיעונים משפטיים ועובדתיים ייחודים אשר לא נדונו, וממילא לא הוכרעו, בפסק הדין בעניין מיוחס.

     

    רקע להגשת הבקשה

     

  5. המבקש, מר ולדימיר ליטבינוב, ואשתו החזיקו בפוליסות ביטוח רכב אצל המשיבה - חברת כלל חברה לביטוח בע"מ. בחודש פברואר 2012 התקשר המבקש עם המשיבה, באמצעות מתיב סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "סוכנות מתיב"), בפוליסת ביטוח רכב חובה בסך 1,815 ₪ ובפוליסת ביטוח מקיף לרכב בסך כולל של 2,423 ₪, לתקופה שבין 1.3.2012 ועד ליום 28.2.2013 [נספחים 3-2 לבקשת האישור].

     

  6. המבקש, שנולד ביום 31.8.1982, היה הנהג הצעיר ביותר הנוהג ברכב דרך קבע. במועד עריכת הפוליסה היה המבקש בן 29 שנים, ובמהלכה הגיע לגיל 30.

     

    להשלמת התמונה יצוין, כי בספח השאלות והתשובות שצורף לתעודת הביטוח נכללו נתונים שגויים ביחס למאפייניו האישיים של המבוטח – ובכלל זאת נרשם כי שנת הלידה של גיל הנהג הצעיר ביותר הוא 1988 וכי שנת קבלת הרישיון של הנהג הצעיר ביותר הוא 2008 [נספח 8 לתגובה לבקשת האישור].

     

  7. כאמור לעיל, גיל הנהג וותק נהיגתו הם משתני סיכון המשפיעים על תמחור הפוליסה, אשר מחירה נקבע, בין היתר בהתאם למדרגות גיל ו- וותק הנקבעות בהתאם לשיקול דעתה של המשיבה.

     

  8. בסמוך לתום תקופת הפוליסה, חודשו פוליסות ביטוח החובה והמקיף, באמצעות סוכנות מתיב, לתקופת ביטוח נוספת שבין התאריכים 1.3.2013 ועד ליום 28.2.2014 [נספחים 5 ו- 17 לבקשת האישור].

     

  9. ביום 20.1.2013 שלחה המשיבה למבקש דוח תביעות שנתי [נספח 6 לבקשת האישור]. מעיון בדוח התביעות התברר למבקש לראשונה כי הוא כולל נתונים שגויים לגבי מספר הנוהגים ברכב, שנת הלידה של הנהג הצעיר ביותר ושנת קבלת הרישיון. בהמשך לכך, ביום 28.2.2013 פנה המבקש אל סוכנות מתיב בהודעת דואר אלקטרוני, בה טען כי פוליסת הביטוח הנוכחית והקודמת התבססו על נתונים שגויים, אשר גרמו לחיובו בתשלום יתר. משכך, ולבקשת המבקש, תוקנה פוליסות הביטוח. כתוצאה מהתיקון זוכה המבקש בסך 236 ₪ בגין הפוליסה החדשה. יחד עם זאת, המשיבה סירבה לזכות את המבקש רטרואקטיבית בגין דמי הפרמיה שגבתה במהלך תקופת הפוליסה הקודמת.

     

  10. בנסיבות אלו, פנה המבקש בתלונה אל המפקח על הביטוח, והאחרון ראה לנכון להעבירה לתגובת סוכנות מתיב [נספחים 9-8 לבקשת האישור]. בתשובה לפניית המפקח, הבהירה סוכנות מתיב כי אין אפשרות לבצע שינויים רטרואקטיביים בפוליסה שהסתיימה, אך "במידה והיה פונה לסוכנות כמו שנעשה לתיקון גיל הנהגים בזמנו, השינוי היה מתבצע ומעודכן בפוליסה" [נספח 10 לבקשת האישור]. לנוכח האמור, הודיע המפקח על הביטוח כי הוא אינו מוצא מקום להתערב בעניין [נספח 11 לבקשת האישור].

     

  11. לאחר כל אלו, ערך המבקש שיחות טלפון מוקלטות עם מספר סוכנויות ביטוח העובדות עם המשיבה, אשר אישרו קיומו של נוהג על פיו המשיבה נוהגת להשיב את הפרש דמי הפרמיה העודפת, מקום בו המבוטח התקשר לעדכן לאחר יום הולדתו על מעבר מדרגת גיל מזכה [נספח 12 לבקשת האישור].

     

    עיקרי טענות הצדדים

     

  12. בקשת האישור הוגשה בשמן של שתי קבוצות שבעניינן התבקש לאשר ניהול תובענה ייצוגית: הראשונה, מבוטחי המשיבה אשר החזיקו בפוליסות ביטוח חובה, מקיף או צד ג', ובמהלך תקופת הפוליסה חצו את מדרגת הגיל או הוותק המזכה מבלי שהופחתו להם דמי הביטוח; והשנייה, מבוטחי המשיבה להם חודשה פוליסת ביטוח המקיף או צד ג', מבלי שעודכן גילם וותק הנהיגה, ועל כן לא קיבלו את הפחתת דמי הביטוח. כל אחת מקבוצות אלו פוצלה לשתי תתי קבוצות – הראשונה, מבוטחים בפוליסות ביטוח מסוג "נהג נקוב", המגביל את הכיסוי הביטוחי רק לנהגים ששמותיהם נקובים בפוליסה; והשנייה, תת קבוצה הכוללת כל מי שסוג הפוליסה שלו היא "כל נהג".

     

    המבקש מעלה שורה של טענות כנגד המשיבה, ואלו הן המרכזיות שבהן:

     

  13. המשיבה מתמחרת את דמי הביטוח בהתאם לגיל הנהג ולוותק הנהיגה במועד עריכת הפוליסה, גם אם במהלך תקופה הפוליסה יגיע הנהג למדרגת גיל או וותק מזכה, המשקפת לכאורה סיכון ביטוחי מופחת. לטענת המבקש, על המשיבה לחשב את דמי הביטוח באופן יחסי לגיל הנהג או לוותק הנהיגה במהלך תקופת הפוליסה ולא בהתאם למועד עריכתה. זאת, בין היתר, מאחר שבמקרה של מימוש הכיסוי הביטוחי יבחן גיל הנהג וותק הנהיגה בהתאם למועד התאונה ולא לפי מועד רכישת הפוליסה. הדברים נכונים במיוחד כאשר עסקינן בפוליסת ביטוח מסוג "נהג נקוב".

     

  14. לחילופין, נטען כי על המשיבה לחשב את גיל הנהג וותק הנהיגה בהתאם לשנת הלידה ושנת הוצאת הרישיון, ולא על פי תאריך מדויק. לטענת המבקש, חישוב גיל המבוטח וותק הנהיגה לפי שנת לידה או שנת הוצאת רישיון בהכרח מטיבה עם המבוטחים ביחס לשיטה בה נוהגת המשיבה, וזוהי אף השיטה הנהוגה בחלק מחברות הביטוח.

     

  15. המשיבה בוחרת להגדיר את גיל המבוטח בהתאם לאינטרסים שלה, כך שאותו מבוטח עשוי להיחשב כבן גיל שונה לפי הפוליסות השונות. כך למשל, אותו מבוטח עשוי להיחשב כבן 30 לעניין פוליסת ביטוח החיים ובן 29 לעניין פוליסת ביטוח הרכב. מכאן ניתן ללמוד על יחסי הכוחות בין הצדדים ועל היתרון הבלתי ההוגן של המשיבה בניסוח ועיצוב תנאי הפוליסה.

     

  16. לטענת המבקש המשיבה מפרה את חובת הגילוי היזום המוטלת עליה מכח דין. בהקשר זה, נטען כי המשיבה אינה מגלה למבוטחיה את האפשרויות העומדות לפניהם להימנע מתשלום יתר בדמי הביטוח. כך, המשיבה אינה מגלה מיוזמתה את מדרגות הגיל והוותק המהוות פרמטר לקביעת תעריף דמי הביטוח, וכן אינה מגלה למבוטחיה כי במהלך תקופת הפוליסה הם עומדים להגיע למדרגת גיל או וותק, המזכה בתשלום דמי פרמיה מופחתים או כי דמי הפרמיה מחושבים בהתאם לנתוני הנהג במועד עריכת הפוליסה. לטענת המבקש, על המבוטח לדעת את פערי המחיר בין מדרגה למדרגה ועד כמה הם מהותיים.

     

  17. זכותו של המבוטח להפחתת דמי ביטוח נובעת גם מקיומה של פרקטיקה מקובלת בענף הביטוח בכלל ואצל המשיבה בפרט, לפיה מבוטח שמעדכן במהלך תקופת הפוליסה על שינוי גיל או וותק מזכה, יזכה בהשבת דמי הפוליסה העודפים החל ממועד העדכון. לטענת המבקש, נוהג זה הינו נוהג פסול, שנועד לסכל את מימוש זכויות המבוטח, ומהווה הסדר מפלה ומקפח, המיושם רק כלפי מבוטחים שמצליחים ללמוד על זכותם להפחתת התעריף עם הגעתם למדרגה מזכה, ואף זו תוך התניית זכותם בחובת יידוע המשיבה. לטענתו, כתוצאה מנוהג זה מתעשרת המשיבה שלא כדין, בכך שהיא מותירה בידיה את דמי הביטוח של מבוטחיה שלא עמדו על זכויותיהם או עמדו עליהן באיחור, תוך שהיא מסרבת לזכותם רטרואקטיבית. עוד נטען, כי המשיבה אינה מגלה מיוזמתה את דבר הנוהג האמור למבוטחיה, אינה נותנת לו ביטוי במסמכי הפוליסה, ואף אינה שולחת הודעה בסמוך למועד השינוי, כך שמרביתם כלל אינם זוכים ליהנות מהסדר פסול זה, וזאת תוך הפרת חובת הזהירות, האמון והנאמנות המוגברות המוטלות עליה.

     

  18. לחילופין נטען כי זכותו של המבוטח בהפחתת דמי הביטוח נובעת גם מזכותו הקוגנטית לרכוש פוליסת ביטוח קצרה משנה או זכותו לקצר או לבטל את הפוליסה בדיעבד, תוך רכישת פוליסת ביטוח חדשה החל מהתקופה בה מצוי המבוטח במדרגת הגיל המזכה, ובכך ליהנות מפרמיית ביטוח נמוכה יותר.

     

  19. המבקש מפנה גם אל סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), הקובע כי אם דמי הביטוח נקבעו לאור נסיבות שהחמירו את סיכון המבטח, אשר במהלך תקופת הביטוח חדלו מלהתקיים, יהא המבוטח זכאי להפחתת דמי הביטוח בעד התקופה שלאחר שהודיע למבטח על דבר השינוי. לטענתו, גם בכך יש כדי לבסס את זכותו של המבוטח להפחתת דמי ביטוח.

     

  20. אשר לקבוצת המבוטחים השנייה, נטען כי המשיבה נוהגת לחדש באופן אוטומטי ויזום את פוליסות הביטוח לשנה נוספת אך מותירה ללא שינוי את גיל המבוטח וותק הנהיגה. משכך, המשיבה אינה מזכה את המבוטח במסגרת חידוש הפוליסה בהפחתה לה הוא זכאי כתוצאה מהגעתו למדרגת גיל או וותק מזכה. עוד נטען, כי חברת הביטוח מחויבת להציג בפני המבוטח במועד חידוש הפוליסה את הבחירה בין אפשרות קבלת הנחת הגיל והשלכותיה על הכיסוי הביטוחי לבין האפשרות שלא ליהנות מהנחת הגיל תוך הותרת הכיסוי הביטוחי כפי שהוא.

     

  21. לטענת המבקש, התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם הנורמות והחובות מהמשפט הציבורי החלות על חברות הביטוח, וביניהן חובות ההגינות, הגילוי, האמון ותום הלב המוגברות. על חברת הביטוח לפרוש באופן יזום את מגוון האפשרויות הקיימות לשם התאמת הכיסוי הביטוחי לצרכי המבוטח, ולוודא כי האחרון לא יידרש לשלם ביטוח ביתר כתוצאה מפערי המידע הקיימים בין הצדדים. עוד נטען, כי בנסיבות אלו, המשיבה מתעשרת שלא כדין על חשבון מבוטחיה, תוך הפרת הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח),תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפיקוח").

     

  22. התנהגות זו מהווה אף תיאור מטעה של עסקת ביטוח בעניינים מהותיים של העסקה, הן במעשה והן במחדל. עוד נטען כי תניה לפיה גיל הנהג וותק הנהיגה ייקבעו בהתאם למועד עריכת הפוליסה ויוותר קבוע במהלך התקופה הינה תניה מקפחת בחוזה אחיד. התנהגות זו אף מהווה התרשלות בכך שלא יידעה את מבוטחיה בדבר זכויותיהם ולא הביאה להם את מלוא האינפורמציה לה הם זכאים.

     

  23. לטענת המבקש, התובענה דנן עונה על כל התנאים הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית – התובענה מעלה שאלות עובדתיות ומשפטיות באשר לשיטת חישוב הפרמיה, קיומה של פרקטיקה מקובלת וחובת הגילוי היזום המוטלת על המשיבה, המשותפות לכלל חברי הקבוצה, אשר בירורן בדרך זו הינה בדרך היעילה וההוגנת בנסיבות העניין, וקיימת אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת הקבוצה. המבקשת מעריכות שלחברי הקבוצות נגרמו נזקים בגין גביית דמי ביטוח ביתר שהוערכו בכ- 13 מיליוני שקלים לכל אחת מהקבוצות.

     

  24. המשיבה דוחה טענות אלה, ולדעתה דין בקשת האישור להידחות.

     

    המשיבה מבקשת להבחין בין ענף ביטוח החובה לרכב לבין ענף ביטוח הרכוש.

     

    לטענתה, בביטוח חובה הכיסוי אינו מיועד למבוטח ספציפי אלא לכל נהג שינהג ברכב שפרטיו תואמים את הכיסוי הביטוחי שנרכש. המבטח מחויב לגבות את מלוא דמי הביטוח במועד תחילת הביטוח כתנאי לכניסתו לתוקף של הביטוח. למשיבה שיקול דעת מוגבל בקביעת תעריפי ביטוח החובה, המוסדרים בשורת חוזרים שהוציא המפקח על הביטוח, המפרטים משתני סיכון שונים, וביניהם גיל הנהג הצעיר וותק הנהיגה. בהקשר זה, קובעים חוזרי המפקח על הביטוח, כי גיל המבוטח לצורך קביעת תעריף הביטוח הוא גילו ביום הולדתו האחרון שקדם למועד ההתקשרות בפוליסה. כמו כן, דמי הביטוח נקבעים ומשולמים במלואם קודם למועד הביטוח וכתנאי לתוקפו.

     

    מאידך, בביטוח רכוש רכב יש להבחין בין פוליסת נהג נקוב לבין פוליסת כל נהג, שאינו מיועד למבוטח ספציפי ומתאים לכל נהג שינהג ברכב שפרטיו תואמים לכיסוי הביטוחי שנרכש. בביטוח רכב רכוש הוענק למשיבה שיקול דעת נרחב ופררוגטיבה מלאה בכל הנוגע לתמחור דמי הביטוח, כשפרמיית הביטוח נגזרת משורה ארוכה של משתנים, ובעיקר משתני הרכב המבוטח. תעריפי המשיבה ושיטת חישובם מצויים תחת פיקוחו ואישורו של המפקח על הביטוח, ואולם בביטוחי רכב רכוש מתקיימים שיקולים לבר אקטואריים המעניקים הנחות שונות למבוטחים.

     

  25. דמי הביטוח מהווים את המחיר החוזי של פוליסת הביטוח הנקבעים על ידי חברות הביטוח, לפי שיקול דעתן ובמסגרת הפררוגטיבה שלהן, על פי חישוב שנתי שמבוצע במועד ההתקשרות, ומחירם הסופי נתון להסכמת הצדדים. למבטח אין זכות לתמחר מחדש את פוליסת הביטוח במהלך התקופה או לבטלה, בניגוד למבוטח שרשאי לבצע שינויים או לבטל את הפוליסה. משכך, נטען, כי קבלת טענות המבקש תגדיל את אי הסימטריה המובנית שלטובת המבוטח ואת חלוקת הסיכונים המוסכמת שבין הצדדים.

     

  26. שיעור הפרמיה אינו נקבע על פי מאפייניו הפרטניים של המבוטח אלא בהתאם לקבוצות סיכון שנקבעות בהתאם לכלים אקטואריים וסטטיסטיים, המתחשבות בניסיון התביעות של אותן קטגוריות גיל וותק, ומשקללות בתוכן גם נהגים שחצו במהלך תקופת הביטוח את מדרגות הגיל והוותק בהן היו במועד ההתקשרות וכן שינויים אחרים שעתידים להתרחש במהלך תקופת הפוליסה. לטענת המשיבה, ככל שתתקבל עמדת המבקש, יהיה צריך לקבוע מחדש את רמות הסיכון ביחס לכל אחת מקטגוריות הסיכון ולהתאימן למקרי הביטוח שאירעו. כתוצאה מכך, יגדלו דמי הביטוח אותם ייאלץ המבוטח לשלם בהגיעו למדרגת הגיל הבאה. כך, ששכרם של מבוטחים מסוימים יצא בהפסדם של מבוטחים אחרים.

     

  27. באשר לטענת המבקש כי שיטת התמחור הנוכחית היא לעולם לטובת המבטחת, נטען כי מבוטחים שעברו את גיל 75, משלמים תעריפי ביטוח רכוש גבוהים יותר מאשר מבוטחיה המצויים בקטגוריית גילאים "צעירות" יותר, ועל כן מבוטח בן 74 ו- 11 חודשים שמתקשר בפוליסה נהנה מתעריף נמוך יותר. עובדה זו, כך נטען, אף עומדת בניגוד להנחת היסוד של המבקש.

     

  28. אשר לטענות המבקש בדבר חובת הגילוי היזום, הרי שהמידע המהותי ביותר להתקשרות בחוזה ביטוח הוא פרמיית הביטוח. למבוטח יש את הפררוגטיבה לתור אחר מספר הצעות ולבחור את זו שמשתלמת ביותר עבור צרכיו. המבוטח אינו "כבול" לחברת ביטוח ורשאי בכל עת לבקש לבטל את פוליסת הביטוח ולעבור לחברת ביטוח אחרת. הדברים נכונים במיוחד בביטוח רכב חובה, שם מעמיד המפקח על הביטוח מחשבון תעריפים המאפשר לציבור המבוטחים לבחון מהי ההצעה המשתלמת ביותר עבורם. בין היתר, רשאים המבוטחים לעשות שימוש במחשבון זה כדי לבחון כיצד משתנים התעריפים מגיל לגיל. עוד נטען, כי המבקש לא ביסס את קיומה של חובת גילוי החלה על המשיבה לפרט למבוטחיה את אופן תמחור הפוליסה, אשר ממילא נתונים לפיקוחו של המפקח על הביטוח.

     

  29. המשיבה דחתה כל טענה בדבר מדיניות או פרקטיקה מקובלת של החזר כספי הפוליסה בגין מעבר מדרגת גיל או וותק. לטענתה, אמנם למבוטחים ישנה זכות קנויה לבטל בכל עת את חוזה הביטוח, ואין מניעה כי מבוטחים יתקשרו מראש בפוליסה הקצרה משנה או יפעלו לעדכון הפוליסה בדרך של עריכת חוזה חדש, אך אין משמע הדבר שמדובר ביצירת נוהג מחייב או פרקטיקה מקובלת שהוסתרה מציבור המבוטחים. בכל מקרה, הפעלת זכות הביטול כפופה לעקרון תום הלב, והפעלת זכות זו על ידי "מבוטחים מתוחכמים", במטרה לתמרן את המחיר החוזי המוסכם, עקב נסיבות שהיו ידועות למבוטח מראש, מהווה הפעלת זכות שלא בתום לב.

     

  30. אשר לחידושי הפוליסות, המשיבה מעדכנת כעניין של מדיניות את מאפייני הסיכון של המבוטחים במסגרת חידוש הפוליסות והעובדה כי הנהג התבגר בשנה ונוספה לו שנת וותק נלקחת בחשבון בעת קביעת דמי הביטוח.

     

  31. באשר לטענת המבקשות כי השינוי בגיל הנהג מהווה שינוי נסיבות המפחית את דמי הביטוח בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח, הרי שסעיף זה אינו עוסק בנסיבות של שינוי כתוצאה מאירועים הידועים מראש למבוטח ולמבטח, כגון גיל ו- וותק המבוטח, המשוקללים במועד עריכת הפוליסה.

     

  32. לטענת המשיבה, היא פעלה כדין ובהתאם להנחיות המפקח על ביטוח, ועל כן הסיכויים שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה הם אפסיים. המבקש לא הציג חובה בדין לגילוי אופן תמחור דמי הביטוח. טענות המבקש אינן נוגעות לעניינים מהותיים של עסקת הביטוח אלא לסוגיית כדאיות העסקה בשוק תחרותי ועל כן לא מתקיימת הטעיה. כך גם לא הוכחה עילה מכח עשיית עושר, המשיבה גבתה את דמי הביטוח בהתאם להסכם הפוליסה ובתעריף שאושר על ידי המפקח על הביטוח ולכן לא הוכחה כל התעשרות מצדה, כמו גם עילת רשלנות או הפרת חובות הגילוי ותום הלב.

     

  33. מעבר לכך, נטען כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית. המבקש העביר פרטים שגויים על הרכב המבוטח ועל הנוהגים בו, כפי שעולה מספח התשובות והשאלות, שעל בסיסם בין היתר נקבעו דמי הביטוח. פוליסת הביטוח של המבקש ואשתו הייתה מסוג "כל נהג", משמע שכל נהג שנתוניו מתאימים לכיסוי הביטוחי היה רשאי לנהוג ברכב. בעת חידוש הפוליסה התעדכנו הנתונים של הפוליסה הקודמת בהתאם לשנה העוקבת, מגיל 24 לגיל 25. בסמוך לתום תקופת הפוליסה הישנה פנה המבוטח לחברת הביטוח וביקש לעדכן את גילו בפוליסה החדשה, וכתוצאה מכך קיבל פיצוי כספי. בהמשך, ביקש המבקש לבטל כליל את פוליסת הביטוח וקיבל החזר יחסי של דמי הביטוח. באשר לדמי ביטוח הרכוש ברכב, נטען כי המבקש היה תחת מסלול פוליסה קולקטיב מסוג כל נהג, אשר תומחרה בהתאם למאפיינים של נהג בן 40 בעל ותק מקסימלי של 4 שנים. מכאן שהמבקש נהנה מתנאים מטיבים, ולא מתקיימת בעניינו עילת תביעה.

     

  34. המבקש הגיש כתב תשובה, בו חזר על טענותיו העיקריות. לטענתו, המשיבה הודתה בתגובתה כי מבוטח שהגיע לגיל או ותק מזכה זכאי ליהנות מתעריף מופחת אשר אינו נלקח בחשבון בעת קביעת גובה דמי הפרמיה. לגישתו, חברת הביטוח אינה רשאית להסתיר ממבוטחיה את זכות ההפחתה והתנאתה בתנאים אסורים ומקפחים.

     

  35. בכל מקרה, חברת הביטוח אינה מסבירה מדוע שימוש בזכות הקנויה של המבוטח להפחתת דמי הביטוח מהווה שימוש שלא בתום לב. והכיצד יכול הדבר להיות, כך נטען, משהוכח כי זהו הנוהג המקובל אצל המשיבה. לטענת המבקש, העובדה כי מדובר בנוהל מקובל אף עולה במפורש מהמכתב שנשלח למפקח על הביטוח, בו נמסר כי פרטי המבוטח בדבר שינוי הגיל עודכנו והוא זוכה בהתאם.

     

  36. אשר לטענות המשיבה בדבר חידוש הפוליסה, נטען כי המשיבה מודה בחובתה לעדכן את הגיל והוותק במועד חידוש הפוליסה והיא אף טוענת כי כך נעשה. ואולם, כך נטען לראשונה בכתב התשובה, מההקלטות שצורפו לבקשת האישור עולה, כי אצל המשיבה קיים נוהג, לפיו לא נרשם גילו האמיתי של המבוטח אלא גיל המבוטח הצעיר ביותר שזכאי לכיסוי ביטוחי באותה מדרגת גיל. לכן, מתבצע עדכון מלאכותי שאינו מזכה את המבוטח בהפחתה לה הוא זכאי.

     

  37. אשר לטענות בדבר הפרת חובת הגילוי היזום, הבהיר המבקש כי אין מצופה מהמשיבה לפרט את שיטת התמחור או לגלות מידע בדבר הצעות כדאיות יותר וכל אשר היא נדרשת זה לספק מידע בדבר האפשרויות השונות והזולות המצויות אצלה, ובכלל זאת מחויבת היא ליידעו כי בהתאם לנתוניו יהיה זכאי במהלך התקופה להפחתה בתעריף וכי עדכון פרטי הפוליסה צריך להיעשות באמצעות הגשת בקשה פשוטה על ידו. המשיבה נמנעת מלגלות למבוטחיה את מדרגות הגיל ואת פערי המחירים ביניהם ותחת זאת שולחת את הסקרנים שביניהם לבדוק את התעריפים במחשבון המצוי באתר האינטרנט של המפקח על הביטוח. בכך מפרה המשיבה את חובותיה בדין.

     

  38. לטענת המבקש, אין להשוות בין משתנים הידועים מראש כגון ותק או גיל נהיגה לבין כמות התאונות או ההרשעות שיתרחשו במועד הביטוח. כך גם נטען כי אין כל הצדקה כי שכבות הגיל המצויות בחלק העליון של המדרגה יסבסדו את שכבות הגיל המצויות בחלק התחתון של המדרגה, ובוודאי שאין הצדקה שהמבוטח ישלם על פי תעריף קבוצה לה הוא אינו שייך.

     

    תמצית קורות ההליך 

     

  39. כמובהר לעיל, קיים דמיון רב בין הטענות שהועלו בעניין מיוחס לבין ההליך דנן. במהלך הדיון שהתקיים ביום 3.3.2015 לפני המותב הקודם שדן בתיק, הוצע לב"כ המבקשים לעכב את הדיון בתיק עד שתינתן החלטה בעניין מיוחס. בהמשך לכך, הובהר על ידי ב"כ המבקש, שמעבר לכך שהבקשה דנן הוגשה כנגד משיבה אחרת, יש שוני בין שני ההליכים, המתבטא בשתי טענות עיקריות, ומצדיק קיום הליך נפרד - הראשונה, עילת תביעה בגין חידוש הפוליסה; והשנייה, קיומו של נוהג מחייב של המשיבה שעניינו עדכון פוליסה על ידי המבוטח במהלך תקופת הפוליסה והשבת דמי הביטוח העודפים. לנוכח האמור, נקבע כי שתי התובענות יישמעו במקביל אך לא במאוחד, בין היתר "משום [ש]התביעה המאוחרת רחבה יותר בנושאיה, והוגשה כלפי חברת ביטוח נוספת" (סעיף 2 להחלטת כב' השופטת שטמר מיום 27.5.2015). בהמשך לכך אף הועברו שני ההליכים להמשך דיון לפני מותב זה.

     

  40. הדיונים בכל אחד מההליכים (תיק מיוחס והתיק דנן) התקיימו בנפרד, אך ב"כ המבקש בתובענה דנן נכח באולם בית המשפט במהלך הדיונים שהתקיימו במסגרת ההליך בעניין מיוחס ואף ביקש לא אחת להשמיע את דבריו במהלך הדיון שם. בין השאר, הוסכם בין הצדדים בהליך דנן כי ההסכמות וההחלטות שניתנו בעניין מיוחס יחולו גם בהליך זה, פרט להסכמה שניתנה בעניין ויתור על שמיעת ההוכחות [פר' עמ' 8, ש' 11-8].

     

  41. כך למשל, באשר לסוגיית גילוי המסמכים ובפרט גילוי החישובים האקטואריים, הסכימו הצדדים לקבל את ההסכמה שניתנה בעניין מיוחס לפיה "ההתייחסות בכתבי התשובה לחישובים האקטואריים נעשתה על מנת להבהיר שקביעת קבוצת הגיל עולה בקנה אחד עם החישוב האקטוארי" וכי "לא החישובים האקטואריים הם שמבססים את התייחסות לקביעת גיל הנהג הצעיר נכון ליום תחילת הפוליסה" [פר' בעניין מיוחס עמ' 15, ש' 8-5], ולהחיל גם בעניינם את ההחלטה שניתנה כי "אין צורך בגילוי החישוב האקטוארי עצמו" (סעיף א להחלטת כב' השופטת שטמר מיום 18.6.2015 בעניין מיוחס), תוך שהוסכם כי בכך תתייתר הגשת בקשות נוספות.

     

  42. בשלב מאוחר יותר נמלכו בדעתם ב"כ המבקש והגישו בקשה לגילוי מסמכי האקטואריה, בטענה כי המשיבה חזרה בה מהצהרותיה. ואולם, מאחר שבמהלך הדיון הבהיר ב"כ המשיבה כי הוא אינו חוזר בו מהצהרות שניתנו והוסכמו בדיון שהתנהל בעניין מיוחס ומאחר שלא הוגשה בקשה מנומקת בעניין זה בהתאם להוראות הדין, לא נעתרה הבקשה [וראו, פר' עמ' 16-15].

     

  43. ביום 31.3.2016 נשמעו הראיות בתיק זה, במהלכן העידו - המבקש, מר ולדימיר ליטבינוב; מר יעקב מאוזנר הממונה על הביטוח הכללי ועל האקטואריה מטעם המשיבה; ומר שלומי נחום מנהל תחום הביטוח הכללי אצל המשיבה. בתום ישיבת ההוכחות ביקשו הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, ובהמשך לכך ניתן צו לסיכומים.

     

  44. ביום 10.8.2016, ולאחר שהוגשו סיכומי המבקש וסיכומי המשיבה, הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיות, בה ביקש לצרף מסמכי פוליסה ותוספות מאוחרות לה שנתקבלו מחברת הביטוח שירביט, אשר לפי הטענה ביטחה בעבר את רכבו והשיבה לו את עודפי דמי הפרמיה הנותרים לאחר שחצה את מדרגת הגיל המזכה. ביום 30.8.2016 דחיתי בקשה זו מהטעם שככלל אין להתיר הגשת ראיות שהיה ניתן לצרף בשקידה ראויה במסגרת בקשת האישור, קל וחומר כאשר צירופן בשלב זה בהכרח יכביד על ניהול ההליך; וכן מהטעם שהמבקש לא הבהיר מדוע הוא סבור כי הראיות, הנוגעות לחברת ביטוח אחרת, נחוצות והכרחיות לשם בירור ההליך דנן.

     

    עיקרי פסק הדין בעניין מיוחס ודחיית מקצת מטענות המבקש

     

  45. ביום 3.11.2016 ניתן פסק הדין בעניין מיוחס, במסגרתו נדונה השאלה האם יש לחשב את דמי הפוליסה באופן יחסי לגילו של הנהג הצעיר ביותר הנוהג דרך קבע ברכב במהלך תקופת הפוליסה; והאם חלה על המשיבות חובת גילוי יזום על האפשרות להביא להוזלת דמי הביטוח באמצעות פיצול הביטוח לשתי תקופות.

     

  46. בפסק הדין ניתחתי את המצב העובדתי והמשפטי שהוביל למסקנה כי דין בקשת האישור בגין טענות אלו להידחות. אומר כבר עתה כי לא מצאתי מקום לאבחן את עניינו וטענותיו של המבקש בהקשר זה ממסקנותיי בעניין מיוחס, ולדידי אלו נכונות בעיקרן גם לענייננו, ועל כן יש לפסוק על פיהן במחלוקות המשותפות לשני ההליכים ואף ליישמן בעניינים דומים נוספים, כפי שיפורט להלן.

     

  47. באשר לשאלת אופן תמחור דמי הביטוח בהתחשב במשתנה גיל הנהג, הרי שנקודת המוצא לבחינת טענות הצדדים הם חוזרי המפקח על הביטוח בדבר משתנים בענף ביטוח רכב חובה משנת 2005 ו- 2013, אשר הגדירו את משתנה הגיל כ"גיל יום ההולדת האחרון". כפי שנקבע בעניין מיוחס, הגם שמחוזרי הפיקוח עולה כי משתנה ה"גיל" מהווה גורם סיכון רלבנטי לקביעת שיעור הפרמיה שתשולם על ידי המבוטחים, הותר לחברת הביטוח שיקול דעת נרחב בתמחור גורם סיכון זה בפוליסת הביטוח.

     

  48. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי יש להעדיף את פרשנות חברות הביטוח לפיה משתנה "גיל" הנהג ייבחן בהתאם לגילו במועד כריתת הפוליסה. קביעה זו מבוססת בין היתר על הטעם שהערכת הסיכונים הפוטנציאליים הקיימים ותמחורם על ידי חברת הביטוח נעשית במועד הוצאת הפוליסה, ואלו מגולמים בתעריפי הפוליסה. פוליסת ביטוח הרכב משקפת את תמונת מצב הדברים הקיים ערב עריכתה, גם אם במהלכה יחולו שינויים במשתני הסיכון השונים שהוגדרו בחוזרי הפיקוח המשפיעים על גובה הפרמיה, בין אם לזכותו של המבוטח ובין אם לחובתו. כן נקבע, כי פרשנות זו עדיפה גם לאור היתרונות הגלומים בה, ובהם הגברת הוודאות של הצדדים לחוזה הביטוח ויצירת מתווה אחיד לבחינת משתני הסיכון שהוגדרו בחוזרי הפיקוח.

     

  49. כפי שנקבע במיוחס, פרשנות זו גם מתיישבת עם עקרונות דיני הביטוח הכלליים והמנגנון הביטוחי בדבר סיווג והערכת הסיכונים המתקיימים במועד כריתת הפוליסה ולא במועדים אחרים במהלך תקופת הפוליסה (לרבות לא במועד קרות מאורע ביטוחי, אז לא רלבנטית הערכת הסיכון שכן מתממש הסיכון עצמו; וראו גם, פס' 52-47 לפסק הדין בעניין מיוחס). בנסיבות אלו, נקבע, כי המשיבה לא הפרה את חובותיה כלפי המבוטחים, ובכלל זאת את חובות הגילוי וההגינות המוגברות המוטלות עליה, או כי מתקיים בענייננו הוראת סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח שעניינה בשינויים בלתי צפויים אשר איש מהצדדים לא ידע או לא היה יכול לדעת על התרחשותם בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח.

     

  50. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים והראיות שהובאו בהליך זה, לא מצאתי שיש בהם כדי לשנות ממסקנתי לפיה חישוב הפרמיה לפי גיל הנהג ביום עריכת הפוליסה משקף נכונה את הדין הראוי והרצוי, והגם שקביעות אלו התייחסו לסוגיית תמחור דמי ביטוח חובה, דומה כי ניתן להחילן, ואף בבחינת קל וחומר, גם על דמי ביטוח המקיף וצד ג' שאינם בגדר ביטוחי חובה (וראו, סעיף 15 לתצהיר מאוזנר, אשר סומן כנספח ב'; פר' עמ' 43-42 ש' 32-31, 2-1 ו-27-22, שם טען מר מאוזנר כי מבחינה אקטוארית טהורה אין הבדל בין הביטוחים מושא התביעה ביחס למשתנה הגיל; וכן לאור טענות המבקש עצמו בסעיף 74 לבקשת האישור, שם נטען כי הטענות בעניין חוזרי המפקח על הביטוח "יפים גם בנוגע לביטוח צד שלישי ובנוגע לביטוח מקיף לרכב, למרות שהחוזרים הנ"ל של המפקח על הביטוח חלים על ביטוח חובה").

     

  51. קביעות אלו אף מתיישבות עם עדותו של מר מאוזנר בתצהירו, לפיה דמי הביטוח משקללים בתוכם את השינויים שיחולו בסיכון המבוטח במהלך תקופת הביטוח לרבות שינויים בגיל המבוטח, וכי במסגרת התחשיבים האקטואריים, המשמשים בסיס לקביעת גובה דמי הפרמיה של הקבוצה, נלקחים בחשבון גם נתוני המבוטחים שחצו את מדרגות הגיל במהלך תקופת הפוליסה (ראו למשל, סעיפים 24, 28, 34 ו- 40-36 לתצהיר מאוזנר). מר מאוזנר נחקר על תצהירו ועדותו לא נתערערה במהלך החקירה הנגדית. התרשמתי מעדותו של מר מאוזנר, אשר הייתה מקצועית, קוהרנטית וברורה, והיא מהימנה עלי.

     

  52. כמו כן, סבורני, כי קביעות אלו יפות גם ביחס לטענות הצדדים בדבר משתנה הסיכון שעניינו וותק הנהיגה של הנהג, אשר הוגדר בחוזר משנת 2013 כ"מספר השנים בהם היה הנהג הצעיר ביותר הצפוי לנהוג ברכב, מורשה לנהוג ברכב מאותו הסוג בישראל", וכי גם במקרה זה יש לבחון את ותק הנהג במועד הוצאת הפוליסה ולא במהלכה. שכן, בדומה למשתנה הגיל, גם השינויים שיחולו בוותק הנהיגה הם צפויים או ניתנים לצפייה במועד ההתקשרות בחוזה הביטוח, ומשוקללים במסגרת התחשיב האקטוארי שעורכת המשיבה, כפי שעולה מעדותו של מר מאוזנר. אף המבקש בעצמו טוען בגדר סיכומיו כי "הגיון הטיעון בנוגע לגיל ו- וותק הנהיגה הינו זהה" (ה"ש 1 לסיכומי המבקש), כך שגם מטעם זה יש להחיל את קביעותי בעניין גיל הנהג גם על חישוב הפרמיה בהתחשב בותק הנהיגה

     

  53. לנוכח האמור, הריני לקבוע כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש בשלב זה של ההליך ולא הוכיח אף לכאורה כי דמי הפרמיה שגובה המשיבה משקפים סיכון המתומחר ביתר וכי התחשיב האקטוארי בו משתמשת המשיבה, אינו לוקח בחשבון את אותם נהגים שחצו את מדרגת הגיל או הוותק המזכה במהלך תקופת הפוליסה.

     

  54. הואיל ודמי הפרמיה משקפים סיכון משוקלל מראש הכולל את האפשרות כי חלק מהמבוטחים יחצה את מדרגת הגיל או הוותק המזכה, הרי שאין בעובדה שיש מבין המבוטחים כאלה אשר יחצו את מדרגות אלו בתקופת הפוליסה, כדי להצדיק השבת דמי פרמיה מופחתים. כפועל יוצא מכך לא הוכח כי, ככלל, על המשיבה מוטלת חובה לגלות למבוטחיה כי במהלך תקופת הפוליסה הם עומדים להגיע למדרגה מזכה, וזאת בכפוף לכך שלא הוכחה קיומה של פרקטיקה נוהגת אחרת.

     

  55. לחילופין, נטען, כי על המשיבה לחשב את גיל הנהג וותק הנהיגה בהתאם לשנת הלידה ושנת הוצאת הרישיון, ולא על פי תאריך מדויק. לשיטת המבקש, חישוב גיל המבוטח וותק הנהיגה לפי שנת לידה או שנת הוצאת רישיון בהכרח מטיבה עם המבוטחים ביחס לשיטה בה נוהגת המשיבה, וזוהי אף השיטה הנהוגה בחלק מחברות הביטוח. ברם, המבקש לא הוכיח, ואף לו לכאורה, כי קמה חובה בדין לחשב את משתני הסיכון האמורים בדרך זו. המבקש מפנה בסיכומיו לכך שמר מאוזנר הודה בחקירתו כי הנתונים המועברים למאגר המידע הסטטיסטי לגבי מאפייניו של הנהג הם שנת הלידה של המבוטח [פר' עמ' 52, ש' 2-1; נספח ג'], אך לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית לכך שנתונים אלו משמשים את המשיבה לצורך תחשיב דמי הפרמיה ומר מאוזנר אף עמד על כך שהמשיבה עושה שימוש בתחשיביה בתאריך הלידה ולא בשנת הלידה של המבוטח [פר' עמ' 54-53]. כאמור לעיל, מצאתי כי עדותו של מר מאוזנר היתה מהימנה וראיתי לנכון לקבלה, ועל כן דין טענה זו להידחות.

     

  56. ודוק - גם אם חישוב דמי הפרמיה בהתאם לשנת לידה או הוצאת רישיון עשוי מבחינה סטטיסטית, וגם זה לא תמיד, להטיב עם המבוטחים, הרי ששיטת תמחור הסיכונים הפוטנציאליים בה נוקטת המשיבה, אף אם היא לא לרוחם של המבקש ובאי כוחו, היא בגדר הפררוגטיבה של חברת הביטוח לתמחר את סיכוניה ולקבוע את דמי הפרמיה על פי שיקול דעתה; כאשר, מאידך גיסא, למבוטח יש את הפררוגטיבה לבחור בחברת הביטוח המתמחרת את סיכוניה בהתאם לשנת הלידה או הוצאת הרישיון, כפי שהמבקש טוען שנעשה בחלק מהחברות. כנקבע בעניין מיוחס, חוזה הביטוח משקף את שיקול דעת ואת הסכמות הצדדים בתמחור הסיכונים הקיימים במועד הוצאת הפוליסה הבא לידי ביטוי בגובה הפרמיה. כך שגם מטעם זה דין הטענה להידחות.

     

  57. לטענת המבקש בפוליסות אחרות שמשווקת המשיבה מוגדר גיל המבוטח באופן שונה, והכל בהתאם לאינטרסים של המשיבה, המכתיבה את נוסח החוזה. בשל כך, נטען, כי אותו מבוטח עשוי להיחשב כבן גיל מסוים לצורך פוליסה אחת וכבן גיל אחר לצורך פוליסה שונה. אף אם נכונה הטענה, לא ראיתי בכך חשיבות לעניין שלפניי, שעניינו בדרך חישוב דמי הפוליסה בביטוח כלי רכב. כפי שנקבע בעניין מיוחס, וכמפורט לעיל, משתנה הסיכון שעניינו גיל המבוטח מחושב לפי "יום הולדתו האחרון" במועד כריתת הפוליסה, וזאת לאור ההיגיון העסקי, הכלכלי והביטוחי. לא מצאתי בטיעוני המבקש בעניין זה כדי לשנות מקביעתי. בכך אין כמובן כדי להביע דעה או עמדה ביחס לאופן הגדרת גיל המבוטח בפוליסות אחרות שאינן עומדות לדיון בתיק זה, וכפי שעולה מכתבי הטענות שהוגשו, אף מתבררות לפני מותב אחר בבית משפט זה.

     

  58. באשר לשאלה השנייה שנדונה בעניין מיוחס, לפיה המשיבה אינה מגלה למבוטחיה מהן האפשרויות העומדות לפניהם להימנע מתשלום יתר בדמי הביטוח, נקבע כי אין מקום לחייב את חברת הביטוח ליתן "ייעוץ ביטוחי", הכולל מתן המלצות לחסכון אפשרי בתשלום הפוליסה, מקום בו חברת הביטוח אינה יכולה להתחייב לתנאיה המקוריים של הפוליסה ולחידושה האוטומטי, דבר שעלול ליצור לפני המבוטחים מצג שווא ואף להרע את מצבם תוך חשיפתם לסיכון כלכלי של הגדלת דמי הביטוח. מסקנה זו יפה גם לענייננו.

     

  59. בהקשר זה, אף נטען בבקשה כאן כי המשיבה אינה מגלה מיוזמתה את מדרגות הגיל והוותק המהוות פרמטר לקביעת תעריף דמי הביטוח. לטענת המבקש, על המבוטח לדעת מהם פערי המחיר בין מדרגה למדרגה ועד כמה הם מהותיים. בייחוד, מקום בו מדובר בפערים משמעותיים, כפי שאף עלה במהלך חקירות עדי המשיבה.

     

  60. לטענת המשיבה, ניתן לה שיקול דעת בקביעת מדרגות הגיל או הוותק המזכות, ולשיטתה, היא אינה מחויבת לגלות מדרגות אלו, המהוות חלק משיטת תמחורה הפנימי, וכי כל אשר עליה לגלות זה את דמי הפרמיה המוצעים למבוטח.

     

  61. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי המבקש לא הצביע על חובה בדין המורה למשיבה לגלות ולפרט בעת ההתקשרות בפוליסה את שיטת התמחור הפנימית שלה, ובכלל זאת את הנתונים והמשתנים המשוקללים במסגרת דמי הפרמיה המוצעים על ידה, כגון קטגוריות מדרגות הגיל או הוותק, נפח מנוע ומשקל הרכב, מספר פסילות רישיון וכיו"ב.

     

  62. מקובל עלי כי על המשיבה, כחברת ביטוח חלה חובת גילוי מוגברת, החורגת מחובת הגילוי הרגילה המוטלת על צדדים לחוזה רגיל. ואולם, לטעמי, היקף החובה ומהותה פורשו לא נכון על ידי המבקש. חובת הגילוי אינה כוללת גילוי של שיטות תמחור, שיקולים אקטוארים וכיו"ב שיקולים המשפיעים על המחיר. כפי שיפורט בהמשך, חובת הגילוי של המבטח מתפרשת על גילוי אקטיבי, ברור וחד משמעי של עניינים מהותיים בפוליסה כגון - תנאיה, היקפה, ובכלל זאת כיסוי הסיכונים הכלולים בה, סייגיה וחריגיה; המחיר שניתן בגינה והתשלומים הכלולים בה; וכיו"ב, והכל בהתאם למצב הדברים והנתונים העדכניים שהוצגו לפני המבטח על ידי המבוטח. בכך בא לידי ביטוי האיזון הראוי בין חובת הגילוי המוטלת על המבוטח לבין חובת הגילוי המוטלת על המבטח.

     

  63. חובת הגילוי מתייחסת למסירת מידע חיוני וחשוב הקשור למהות עסקת הביטוח והכיסוי הביטוחי שניתן במסגרתה. גילוי זה מתחייב על רקע פערי הכוחות בין המבוטח למבטחת ואף מכח נורמות של עידוד התנהגויות מסחר ראויות מוסריות והוגנות, וזאת מבלי לגרוע מזכותו של המבטח לשמור לעצמו נתונים פנימיים המהווים חלק משיקוליו העסקיים הלגיטימיים.

     

  64. המבקש מבקש להסתמך על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת פלפל) בת"א (מחוזי ת"א) 2668/99 בורובסקי נ' מנורה בע"מ – חברה לביטוח (פורסם בנבו, 16.6.2002) (להלן: "עניין בורובסקי"), שם נדונה השאלה האם אי גילוי ויידוע המבוטח על כל הפוליסות הרלבנטיות והמתאימות לנתוניו האישיים מהווה הפרה של חובת הגילוי המוגברות המוטלות על המבטח. ברם, עיון בפסק הדין מלמד כי אין הוא משליך לענייננו. ויוסבר:

     

    כמבואר לעיל, על המבטח מוטלת חובת גילוי רחבה כלפי המבוטח. בגדר חובה זו נכללת בין היתר החובה לגלות ולהסביר את היקף הכיסויים והתניות הקיימים בחוזה הפוליסה ואפשרויות מימושם (ע"א 846/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780 (1977); ת"א (מחוזי ת"א) 2396/04 גינדי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 15.1.2009)). בעניין בורובסקי הוסיף בית המשפט וקבע, אגב אורחא, שכן דבריו לא היו נחוצים לשם מתן פסק הדין, לנוכח דחיית הבקשה בשל טעמים של הומוגניות וסכום התביעה האישית, כי קמה חובה על המבטח לגלות וליידע את המבוטח ביחס לכל האפשרויות הקיימות והרלבנטיות המתאימות לצרכיו הביטוחיים.

     

    ואולם, אין ענייננו דומה בנסיבותיו לעניין בורובסקי. במקרה שלפנינו אין מדובר באי גילוי של כל הפוליסות או המוצרים הביטוחיים הקיימים המתאימים למבוטח, אלא במתן ייעוץ לחיסכון אפשרי ולא וודאי (במקרים של ביטול פוליסה ועריכת פוליסה חדשה תחתיה) או בגילוי של שיקולים או נתונים פנימיים של המשיבה ללא כל מקור בדין לעשות כן, העלולים לפגוע הן בחברות הביטוח והן במבוטחים עצמם אשר עשויים להיחשף להגדלת דמי הביטוח כתוצאה מכך.

     

    בהקשר זה אף יצוין, כי בית המשפט בעניין בורובסקי מסייג את דבריו בדבר הטלת חובת גילוי מוגברת ללא כל סייגים ומדגיש כי:

     

    "אסייג את הדברים ואומר כי אין זאת מתפקידה של חברת הביטוח ללמד את הלקוח פרק באקטואריה, משפט או ביטוח. ספק אם הדבר בכלל אפשרי, כאשר המידע אינו חד משמעי, ואין לדעת האם דרך אחת עדיפה על רעותה"

    (עמ' 7, שם)

     

    כך שיש בנכתב בעניין בורובסקי בכדי לחזק את האמור בפסק דין זה, ובכל מקרה אין בו כדי לשנות ממצאי החלטה זו.

     

  65. בעניין מיוחס דחיתי אף את הטענה, שנשמעה גם בהליך זה, כי זכותו הקוגנטית של המבוטח לרכוש פוליסת ביטוח לתקופה קצרה משנה או לבטלה, תוך רכישת פוליסת ביטוח חדשה החל מהתקופה בה מצוי המבוטח במדרגת הגיל המזכה, תביא בהכרח להוזלת דמי הביטוח. שכן, הדבר תלוי בנסיבות העניין ובתנאי השוק (ראו פס' 65-60 לעניין מיוחס). יחד עם זאת, גם אם נניח כי כך הדבר, ממילא לא הוכח לפניי כי זכות זו מקפלת בתוכה זכות כללית של הפחתת דמי הביטוח, כנטען על ידי המבקש, ועל כן גם דין טענה זו להידחות.

     

  66. לבסוף, בדומה לעניין מיוחס, לא מצאתי לנכון להתיר הרחבת ושינוי חזית הטענות ביחס למה שנטען בבקשת האישור ובתגובה לה. הואיל וסוגיה זו חוזרת ומתעוררת לא אחת במסגרת הליכי התובענה הייצוגית, אבקש להתעכב קמעא בנקודה זו.

     

  67. תופעה נפוצה בתחום התובענות הייצוגיות, לה עדים בתי המשפט לא אחת, נוגעת לניסיונות של תובעים ייצוגים לערוך "מקצה שיפורים" בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות, וזאת בדרך של העלאת טענות חדשות, בגדר כתב התשובה לתגובה. התנהלות זו אינה מתיישבת עם ניהול הוגן ונאות של הליכים, וראוי למנעה. התנהלות זו פוגעת הן בהגנת המשיב והן בדרך ניהול ההליך. הוספת טענות חדשות בכתב תשובה פוגעת בזכויות המשיב, אשר לאחר שטרח והגיש תגובה מפורטת, בדרך כלל תוך השקעה לא מבוטלת של זמן ומאמץ, בשים לב לסיכונים הכרוכים בבקשת האישור, נמצא חשוף לסיכונים חדשים ובעמדת נחיתות, שלא כדין. התנהלות זו אף מכבידה על ניהול הדיון וקידומו היעיל, נוכח העלאת טענות דיוניות המחייבות הכרעה. כן עשויה היא לפגוע בתובעים ייצוגים פוטנציאליים אשר הגישו בפרק זמן זה תובענה ייצוגית בגין טענות חדשות אלו ועתה עומדים לפני סיכון כי בית המשפט יורה על מחיקת בקשתם, ועל כן גם מטעם זה אין לעודדה (וראו, סעיף 7 לחוק; וכן השוו, רע"א 4778/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עו"ד נאור (פורסם בנבו, 19.7.2012)).

     

  68. ככלל, אפוא, על המבקש להעלות את כל טענותיו ולהביא את כל ראיותיו כבר בשלב הגשת בקשת האישור, ולשם כך עליו לפעול להנחת תשתית טיעונית וראייתית ראויה (ראו והשוו, בר"מ 582/15 יושע נ' עיריית הוד השרון (פורסם בנבו, 17.08.2015)).

     

    כתב התשובה כשמו כן הוא, נועד להשיב לטענות של המשיב בגדר כתב תגובתו ולא לחדש ולהוסיף טענות עובדתיות שלא הועלו בבקשה. אמנם, לא אחת האבחנה בין "טענה חדשה" לבין "תשובה לטענה בכתב התגובה" אינה קלה, ואולם מקום בו הטענה החדשה נועדה לבסס קו טיעון חדש, שאין לו זכר בבקשת האישור, ואשר היה ניתן להעלותו, בשקידה ראויה, במועד הגשת בקשת האישור, הרי שמדובר בטענה חדשה העולה כדי הרחבת חזית, שברגיל אין להתירה.

     

  69. יחד עם זאת, לעיתים, שיקולים של טובת הקבוצה ואופיו הייחודי של הליך התובענה הייצוגית, יאפשרו לנהוג בגמישות עם מבקש התובענה הייצוגית, אשר רק לאחר שקיבל את תגובת המשיבים ועל מנת לחזק את טענותיו, העלה בכתב התשובה טענה חשובה, שנשמטה מהבקשה. ברם, גם במקרים אלו, דרך המלך תהא הגשת בקשה לתיקון בקשת האישור וכתב התביעה (ראו, בר"ם 4303/12 אינסלר נ' מועצה מקומית עמק חפר (פורסם בנבו, 22.11.2012)), או לחילופין בדרך של השגת הסכמה דיונית בין הצדדים, שתאפשר למשיבים השלמת מענה לטיעונים החדשים שנכללו בתשובה, ואשר תבהיר את חזית המחלוקת שבכתבי הטענות.

     

  70. בחירת הנתיב של הסכמה דיונית בין הצדדים הינה לא פעם הברירה הנכונה מבחינת כל הצדדים, לרבות מבחינת אינטרס המשיב לתובענה, שבדרך זו מצמצם את חשיפתו בפני הסיכון כי תוגש נגדו תובענה ייצוגית נוספת בסך מיליוני שקלים מטעם חברי קבוצה אחרים בגין טענה או עילה חדשה שמקורה באותה מסכת אירועים.

     

  71. ומהכלל לפרט.

     

    אחת הטענות המרכזיות בבקשת האישור הייתה כי המשיבה אינה מעדכנת את גיל הנהג וותק הנהיגה במועד חידוש הפוליסה ותחת זאת גובה פרמיה בהתאם לנתוניו ההיסטוריים של המבקש במועד כריתת הפוליסה הקודמת. בהקשר זה, ניתן להפנות למשל, לנטען בסעיף 103 לבקשת האישור: "פרקטיקה זו של חידוש הפוליסה באופן אוטומטי, ועל בסיס אותם נתונים כפי שהיו בתקופת הפוליסה הקודמת הינה פרקטיקה מקובלת בשוק ההון" [ההדגשה לא במקור – ד.ב.ק]. וראו גם, סעיפים 116-114 לבקשת האישור, שם נטען כדלקמן:

     

    "114. על רקע האמור לעיל, יש לקבוע כי עדכון גיל והוותק, נכנס גם בגדר "שינויים טכניים" כמפורט בסיכום הנ"ל עם המפקח על הביטוח, אותן חייבות [ההדגשה במקור – ד.ב.ק] חברות הביטוח לבצע מיוזמתן בעת חידוש הפוליסה.

    115. באותו אופן, גם כאשר החידוש מתבצע תוך כדי מעורבות אקטיבית של המבוטח (בין אם חברות הביטוח או הסוכן מטעמה יוזמים את הפנייה אל המבוטח לצורך החידוש ובין אם להפך), חובתה של חברת הביטוח לעדכן באופן יזום כי התווספה שנה לגיל המבוטח ולוותק הנהיגה שלו ביחס לפוליסה הקודמת.

    116. אלא שהמשיבה אינה מבצעת את התיקון הנ"ל מיוזמתה, ואינה מביאה לידיעת המבוטח את זכויותיו, תוך שהיא ממשיכה לגבות מן המבוטח את הפרמיה הגבוהה לפי הגיל הצעיר יותר בו התחילה הפוליסה הקודמת שכבר איננו רלבנטי יותר לפוליסות הבאות".

     

  72. המשיבה דחתה בתוקף טענה זו בגדר כתב תגובתה, ובהמשך לכך שינה המבקש את חזית טענותיו וטען לראשונה בכתב התשובה כי מההקלטות שצורפו לבקשת האישור עולה קיומו של נוהג, לפיו לא נרשם גילו האמיתי של המבוטח אלא גיל המבוטח הצעיר ביותר שזכאי לכיסוי ביטוחי באותה מדרגת גיל. ועל כן, מתבצע עדכון מלאכותי שאינו מזכה את המבוטח בהפחתה לה הוא זכאי.

     

  73. המשיבה התנגדה לשינוי חזית הטיעון [פר' עמ' 4, ש' 26-11], ולאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי מדובר בקו טיעון חדש לחלוטין, הנסמך על ראיות שצורפו לבקשת האישור, ואשר לא הייתה כל מניעה להעלותו בגדרה. המבקש לא הגיש בקשה לתיקון טענותיו ולאור התנגדות המשיבה, לא ראיתי לנכון להתיר את שינוי והרחבת החזית האמורה, ועל כן טענה זו אינה טעונה הכרעה בהחלטה זו.

     

  74. המבקש אף הוא ביקש למנוע הרחבת חזית מטעם המשיבה, וטען כי טענותיה בעניין קבילות ומשקל ההקלטות שצורפו לבקשה, אשר נטענו לראשונה בסיכומיה, מהוות הרחבת חזית. המשיבה לא התנגדה בכל שלב לראיות האמורות, ואף חקרה את המבקש בעניינן. על כן מנועה היא, ולא מטעמי הרחבת חזית, אלא מטעמים שבדיני הראיות, מלטעון נגד קבילותן. עם זאת, אין מניעה כי תטען למשקלן, ובכך נדון עוד להלן.

     

  75. עד כאן – תמצית ממצאיו של פסק הדין בעניין מיוחס ודחיית מקצת מטיעוני המבקש כמפורט לעיל, בין אם מטעמים שבמהות ובין אם מטעמים דיוניים. כעת נותר לבחון את יתר המחלוקות המייחדות את תיק זה וטרם ניתנה הכרעה בעניינם.

     

  76. כמובהר לעיל, לטענת ב"כ המבקש בדיון שהתנהל ביום 27.5.2015, השוני בין ההליכים מתבטא בשתי טענות מרכזיות: הראשונה, עילת תביעה בגין חידוש הפוליסה; והשנייה קיומה של פרקטיקה מקובלת של המשיבה שעניינה עדכון פוליסה על ידי המבוטח במהלך תקופת הפוליסה והשבת דמי הביטוח העודפים. נפנה לבחון טענות אלו כסדרן.

     

    עילת תביעה בגין חידוש הפוליסה

     

  77. לטענת המבקש, נוהגת המשיבה לחדש באופן אוטומטי ויזום את פוליסות הביטוח לשנה נוספת תוך שהיא מותירה ללא שינוי את גיל המבוטח וותק הנהיגה. המשיבה דחתה טענה זו בכתב תגובתה, וטענה כי היא מעדכנת את מאפייני הסיכון של המבוטחים בעת חידושי הפוליסה, ונתונים חדשים אלו נלקחים בחשבון בקביעת דמי הביטוח.

     

  78. בעניינו האישי של המבקש, כללה הפוליסה פרטים שגויים בדבר גיל הנהג הצעיר ביותר וותק נהיגתו. כך, שבמקום שיירשם כי הנהג הצעיר ביותר הוא בן 29 צוין כי הוא בן 24, ועל כן במועד חידוש הפוליסה לא נהנה המבקש מהפחתת דמי הביטוח. לטענת המשיבה, המבוטח או מי מטעמו העבירו ביודעין את הפרטים האמורים למבטח, משיקולים וטעמים שלהם, ומכל מקום, במועד חידוש הפוליסה התעדכן גילו של הנהג הצעיר ביותר מגיל 24 לגיל 25 [ראו, נספחים 10-9 לתגובה לבקשת האישור].

     

  79. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הטענה להידחות. בראיות שהוצגו לפניי לא הוכח כי המשיבה אינה מעדכנת במועד חידוש הפוליסה את מאפייני הסיכון האישיים של המבוטחים, לרבות במקרה של המבקש עצמו. משכך, טענתו של המבקש בבקשת האישור, כי המשיבה מותירה ללא שינוי את גיל וותק הנהג הצעיר, לא הוכחה, ואף לא לכאורה.

     

  80. לא רק שלא הוכח לפניי כי במקרה דנן לא קמה למבקש עילת תביעה אישית בגין אי עדכון גיל וותק הנהיגה אלא שלא הוכח גם כי קיים כשל מערכתי או מדיניות של אי עדכון מאפייני הסיכון במועד חידוש הפוליסה, באופן שיצדיק אישור התובענה כייצוגית (השוו, ע"א 3948/11 חגי נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פס' 4 לפסק דינה של כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) השופטת נאור (פורסם בנבו, 20.11.2012)).

     

  81. המבקש טען להעברת נטל הראיה לפתחה של המשיבה, בהסתמך על פסק הדין של כב' השופט רובינשטיין בע"א 7187/12 צמח נ' אל על נתיבי אוויר לישראל (פורסם בנבו, 18.8.2014). אין בידי לקבל טענה זו, מתוך שאבקש להצטרף לעמדת כב' השופט גרוסקופף בת"צ (מחוזי מר) 9582-05-13 גינר נ' חברת חשמל לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 27.3.2016), שם נקבע כך:

     

    "עם כל הכבוד, סבורני כי באי הכוח המייצגים קוראים בצורה לא נכונה את הדברים שנאמרו בעניין צמח לעניין נטל ההוכחה. באותו עניין אימץ בית המשפט העליון את הצעתו של פרופ' אלון קלמנט להעביר למשיבה את "נטל הבאת הראיות" בלבד (להבדיל מנטל השכנוע) "מקום שהמידע בעניין השנוי במחלוקת מצוי ברשות הנתבע, והגיונית יותר הסברה שלפיה הוא נהג באופן עוולתי כלפי קבוצת אנשים מאשר המסקנה הפוכה" (פסקה פ' לפסק הדין, וראו גם פסקה פ"ג). משמעותם המעשית של הדברים היא שלעיתים די במקרים בודדים (ואולי אף במקרה בודד) כדי לחייב את המשיבה להשיב לתובענה, ולהביא את הסבריה וראיותיה. (...). ואולם, אין לראות בדברים שנאמרו בעניין צמח כהלכה לפיה מרגע שהוצג מקרה בודד, ולא ניתן לו הסבר מספק, קמה חזקה נגד המשיבה כי המדובר בכשל מערכתי. (...)"

     

  82. בענייננו, לא הוצגה בשלב בקשת האישור ראיה ממשית או אינדיקציות המוכיחות את צדקת טענת המבקש, אף במקרה שלו עצמו. המבקש לא הביא ראיות או תלונות של חברי קבוצה כי המשיבה לא מעדכנת את וותק הנהיגה או את גיל הנהג במועד חידוש הפוליסה. המבקש אף לא העלה טענה זו במסגרת פנייתו למפקח על הביטוח וממילא לא הביא כל ראיה או התייחסות המאסדר בנושא זה, אשר אינם תואמים את עמדת המשיבה. כך גם המבקש לא עמד על הליך גילוי מסמכים בעניין זה, ולא ביקש לקבל מידע ונתונים שהיו עשויים לעזור לו להוכיח את טענותיו, ככל שהיו בהן ממש. המבקש אף שינה לא אחת את חזית טיעונו במהלך ההליך, תוך שטען לקיומו של נוהג מצד המשיבה, ובהמשך אף חזר בו לחלוטין מטענתו המקורית בבקשת האישור, וטען כי העובדה שהמשיבה משנה את מאפייני הסיכון במועד חידוש הפוליסה, וכתוצאה מכך את היקף הכיסוי הביטוחי, מבלי להוזיל בעלות הביטוח, גורמת נזק לחברי הקבוצה - גם בכך יש כדי להעיד על חולשת טיעונו המקורי בבקשת האישור. על כן, דין הטענה להידחות.

     

    עילת תביעה בגין קיומה של פרקטיקה מקובלת בדבר עדכון פוליסה על ידי המבוטח במהלך תקופת הפוליסה והשבת דמי הביטוח העודפים

     

  83. השאלה השנייה המרכזית בגדר ההליך דנן היא שאלת קיומה של פרקטיקה מקובלת אצל המשיבה - לפיה מבוטח המעדכן את המשיבה במהלך הפוליסה על שינוי במשתני סיכון "מזכים" יזכה בהשבת דמי הפרמיה העודפת - וככל שקיימת פרקטיקה כזו, האם מוטלת על המשיבה חובה לגלות ולמסור מידע אודותיה והאם הפרת חובה זו גרמה נזק לחברי הקבוצה.

     

  84. לטענת המבקש, בענף הביטוח, ובפרט אצל המשיבה, קיימת פרקטיקה מקובלת לפיה מבוטח שמעדכן במהלך תקופת הפוליסה על שינוי גיל או וותק מזכה, יזכה בהשבת דמי הפוליסה העודפים החל ממועד העדכון. לשיטתו, חברת הביטוח אינה רשאית להסתיר ממבוטחיה את זכותם להפחתה בדמי הביטוח עם הגעתם למדרגת גיל מזכה. לטענתו, כתוצאה מנוהג זה מתעשרת המשיבה שלא כדין, בכך שהיא מותירה בידיה את דמי הביטוח של מבוטחיה שלא עמדו על זכויותיהם או עמדו עליהן באיחור, תוך שהיא מסרבת לזכותם רטרואקטיבית. עוד נטען, כי המשיבה אינה מגלה מיוזמתה אודות הנוהג האמור למבוטחיה, אינה נותנת לו ביטוי במסמכי הפוליסה, ואף אינה שולחת הודעה בסמוך למועד השינוי, כך שרבים מהם אינם זוכים ליהנות מהסדר פסול זה, וזאת תוך הפרת חובת הזהירות, האמון והנאמנות המוגברות המוטלות עליה.

     

  85. המשיבה דחתה טענה זו בדבר מדיניות או פרקטיקה מקובלת של החזר כספי הפוליסה בגין מעבר מדרגת גיל או וותק. לטענתה, אמנם למבוטחים ישנה זכות קנויה לבטל בכל עת את חוזה הביטוח, אך אין משמע הדבר שמדובר ביצירת נוהג מחייב או פרקטיקה מקובלת שהוסתרה מציבור המבוטחים. בכל מקרה, הפעלת זכות הביטול כפופה לעקרון תום הלב, והפעלת זכות זו על ידי "מבוטחים מתוחכמים", במטרה לתמרן את המחיר החוזי המוסכם, מהווה הפעלת זכות שלא בתום לב.

     

     

     

     

    האם הוכחה קיומה של פרקטיקה מקובלת בדבר עדכון פוליסה והשבת דמי הפרמיה העודפים?

     

  86. אומר כבר בפתח הדברים, כי לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שהוצג לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי המבקש הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בשלב זה של ההליך והציג די ראיות על מנת לבסס אפשרות סבירה, ואף מעבר לכך, בדבר קיומה של פרקטיקה מקובלת בדבר עדכון הפוליסה והשבת דמי הפרמיה העודפים.

     

  87. המבקש צירף לבקשת האישור הקלטות של שיחות טלפון שערך עם למעלה מחמש סוכנויות ביטוח העובדות עם המשיבה, אשר אישרו קיומו של נוהג על פיו מקום בו המבוטח מעדכן על מעבר מדרגת גיל מזכה ומעדכן את היקף כיסוי הפוליסה, נוהגת המשיבה להשיב באופן יחסי את הפרש דמי הפרמיה העודפת [הקלטות אלו צורפו כנספח 12 לבקשת האישור]. כך למשל, ולשם הדוגמא בלבד, נפנה לשיחה שבין המבקש לסוכנות הביטוח תורן:

     

    "[...]

    המבקש: ברגע שהוא מגיע לגיל 24, מה קורה?

    סוכנת: אז יש זיכוי. לנהגים מעל גיל 24 ביטוח החובה עולה 1,700 , אז כמובן מההפרש יזוכה, והמקיף... 2,250 .

    המבקש: הבנתי וזה אוטומטי? כלומר אתם לוקחים את תאריך הלידה?

    סוכנת: לא, לא, לא מה פתאום, מודיעים לנו. אין לנו אפשרות לעקוב אחרי זה, מודיע, הלקוח מודיע לנו אם צריך לשנות את הכיסוי ואז עושים את הזיכוי.

    המבקש: ואז אז בעצם אתם מעבירים מאותו יום לפרמיה של נהג מעל גיל 24.

    סוכנת: כן משנים את הכיסוי לגיל 24 "

     

  88. מההקלטות שצורפו אף עולה כי במקרים אלו אין צורך בביטול הפוליסה, אלא די בהוצאת עדכון ותוספת לפוליסה הקיימת [ראו למשל, שיחה מוקלטת עם סוכנות הביטוח אגוז מיום 20.7.2014; שיחה מוקלטת עם סוכנות הביטוח תורן מיום 15.7.2014]. משמעות הדברים היא, שעל פניו, עדכון הפוליסה אינו כרוך בחיתום מחדש ובהסכמה מחודשת של הצדדים בדבר תנאי ההתקשרות. בכך, נבדל עניין זה מהנקבע בעניין מיוחס בדבר ביטול ופיצול הפוליסה לשתי תקופות.

     

  89. פרקטיקה רווחת נטענת זו, של יידוע המשיבה בדבר עדכון הפוליסה והשבת דמי הפרמיה העודפים, אף עולה מתוך תשובת סוכנות הביטוח מתיב אל המפקח על הביטוח, בגדרה צוין כדלקמן:

     

    "לאחר שחודשה הפוליסה ולדימיר יצר קשר עם סוכנות הביטוח ודיבר עם נציגת הביטוח מהסוכנות, ועדכן אותה כי הוא כבר הגיע לגיל 30 ויש לתקן זאת בפוליסה. באופן מיידי עודכן שינוי הנהגים בפוליסת החובה והמקיף והלקוח זוכה בהתאם. (...). במידה והיה פונה לסוכנות כמו שנעשה לתיקון גיל הנהגים בזמנו. השינוי היה מתבצע ומעודכן בפוליסה"

     

    [נספח 10 לבקשת האישור]

     

  90. המשיבה, כאמור לעיל, טענה כי הראיות להוכחת הנוהג אינן קבילות, נוכח אי הגשתן בהתאם להוראות הדין, טענה שלא נטענה במהלך הראיות, ועל כן נדחית. עוד נטען, כי אין לתת כל משקל לתיעוד השיחות עם הסוכנים, שכן ניכר שהשיחות כולן לא נועדו לרכישת ביטוח, ועל כן אינן מוכיחות דבר. לא קיבלתי טענה זו. המשיבה לא הביאה ראיות כלשהן לסתור שיחות אלה, ובכלל זאת הצגת מסמכים או הבאת עדויות מטעם סוכני הביטוח התומכים בטענותיה. ודוק, הגם שהשיחות שבוצעו לא נועדו למטרה לרכוש ביטוח, אין בכך כדי להסיק כי מדובר בשיחות פיקטיביות או כי הנאמר על ידי סוכני הביטוח הינם דברים בדויים ושקריים. אין גם בעניין זה כדי להעיד על תום ליבו של המבקש. אדרבא, המבקש פעל כנדרש בנסיבות העניין ותמך את טיעוניו בתשתית ראייתית שאסף מבעוד מועד. בנסיבות אלו הועבר הנטל להבאת ראיות לכתפי המשיבה והיא לא עמדה בו.

     

  91. המשיבה טענה כי ה"מדיניות" המוצגת בבקשת האישור אינה המדיניות בה היא נוקטת, וכי לכל היותר מדובר בפעולות נקודתיות שנעשו על דעת מספר סוכני ביטוח שאינן מחייבת אותה. טענה זו מחייבת הוכחה, והנתבעת לא עמדה בנטל זה. סוכני הביטוח הם שלוחי המבטחת בפעולותיהם בשלב המשא ומתן ובשלב כריתת הפוליסה. פעולות סוכני הביטוח מחייבות את המשיבה כאילו היא פעלה כך בעצמה. סוכני הביטוח פועלים בשם המשיבה, על פי הרשאה ומדיניות מותווית, והמשיבה אף אמורה להפעיל מנגנונים של פיקוח על התנהלותם (ראו סימן ו' לחוק הביטוח, ובפרט סעיף 33 לו; ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים, פ"ד מה(2) 811 (1991)). בנסיבות אלה היה על המשיבה להוכיח כי ענייננו בכשלים נקודתיים שאינם מבטאים את מדיניותה, וזאת לא עשתה. 

     

  92. המשיבה הוסיפה וטענה כי לכל היותר מדובר בתופעה שולית וזניחה שאינה עולה כדי "מדיניות מקובלת". ברם, המשיבה לא הביאה ראיות להוכחת טענה זו. תחת זאת, ניסתה להיבנות מעדותו של המבקש לצורך הפרכת הטענה בדבר קיומה פרקטיקה מקובלת, ובכך אין די. המשיבה הייתה יכולה בנקל להוכיח את טענותיה באמצעות הבאת עדים מטעמה, לרבות הבאת סוכני הביטוח שתועדו בהקלטות, אשר יצהירו ויעידו כי האמור בהקלטות אינו משקף את המציאות נכוחה, זאת לא נעשה והדבר אומר דרשני. כאמור, המשיבה אף נמנעה מלהביא מסמכים רלבנטיים, לרבות נהלים של החברה, אשר היו עשויים ללמד כי מדובר בתופעה שולית וזניחה שאינה עולה כדי פרקטיקה נוהגת. הלכה למעשה, כל שהמשיבה הביאה הן הצהרות מטעם המצהירים מטעמה, הנעדרות כל תמיכה ראייתית. בכך כאמור אין די.

     

  93. המשיבה טוענת לקיומו של מעין אוקסימורון בטענת המבקש. שכן, לטענתה, כיצד ייתכן שמדובר בנוהג רווח ומקובל אשר אינו ידוע לאיש? בכך נתפסת המשיבה לכלל טעות. הפרקטיקה הנוהגת הנטענת היא אינה בקרב ציבור המבוטחים של המשיבה אלא בקרב סוכני הביטוח, כפי שעולה משורת הראיות שהוצגו מטעם המבקש [כך למשל, ראו, שיחת טלפון עם סוכנות הביטוח אגוז מיום 20.7.2014, ממנה עולה כי מדובר בנוהג הידוע לכל הסוכנים]. בכך, בא גם לידי ביטוי הפער ביחסי הכוחות שבין הצדדים, והצורך להגן על המבוטח הסביר שאינו בקיא בפרקטיקה הנהוגה ונעדר כל מומחיות בתחום הביטוח מפני כוחם העדיף וידיעותיהם המקצועיות של סוכני הביטוח.

     

  94. לסיכום, מצאתי כי המבקש הוכיח באופן לכאורי קיומה של מדיניות אצל המשיבה, בדבר השבת דמי פרמיה עודפים מקום בו המבוטח פעל ליידע ולעדכן את המשיבה במהלך תקופת הפוליסה על מעבר מדרגה מזכה. בכך הועבר הנטל לידי המשיבה להביא ראיות המפריכות קיומה של מדיניות זו, אך היא לא עמדה בו.

     

    ויובהר, טיבה ומאפיינה של אותה מדיניות לכאורית לא הובררה עד תום במהלך שלב בקשת האישור, וככל שהדבר יידרש, זו תתברר במהלך הדיון העיקרי בתובענה הייצוגית, ובכלל זאת השפעותיהם של משתני סיכון דינמיים אחרים, אם בכלל, על מדיניות זו.

     

    האם מוטלת על המשיבה חובת גילוי בדבר קיומה של פרקטיקה של השבת דמי הפרמיה העודפים?

     

  95. משהוכחה קיומה לכאורה של פרקטיקה של השבת דמי פרמיה במהלך תקופת הפוליסה אצל המשיבה, נשאלת השאלה האם מוטלת על המשיבה חובת גילוי מיוחדת בדבר קיומה של פרקטיקה זו.

     

  96. כאמור, פוליסת הביטוח מקפלת בתוכה את היקף ותמחור האינטרסים והסיכונים של הצדדים לפוליסה ערב מועד עריכתה, הבאים לידי ביטוי בגובה הפרמיה המוסכמת. משכך, נקבע כי לא מוטלת על המשיבה חובה לגלות למבוטחיה על מעבר מדרגה "מזכה" במהלך תקופת הפוליסה. ואולם, האם קיומה הלכאורי של פרקטיקה בדבר השבת דמי פרמיה מחייבת גילוי? נפנה לבחון שאלה זו.

     

    על חובת הגילויהכלל ונסיבות העניין דנן

     

  97. תחום הביטוח הוא תחום מורכב, המסדיר מערכת יחסים חוזית בעיבוי חקיקתי, תוך החלת נורמות וחובות מתחום המשפטי הציבורי. לנוכח המאפיינים הייחודים של חוזה הביטוח, ובשים לב לכך שמדובר בחוזה אחיד במהותו, המאופיין בפערי כוחות מובהקים, נקבעו נורמות התנהגות מוגברות מצד חברות הביטוח ונציגיהן ביחסים בין הצדדים לחוזה הביטוח. וראו דברי כב' השופט ריבלין בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, 650-649 (2007) (להלן: "עניין קדוש"):

     

    "לחוזי ביטוח מאפיינים שונים המייחדים אותם מחוזים המסדירים עסקאות אחרות. כפועל יוצא, תחום הביטוח מתפתח כענף עצמאי בעל סביבה עיונית ומשטר משפטי משל עצמו, אשר אמנם מושפע מתפיסות היסוד של דיני החוזים, אך גם יונק באופן משמעותי מן הדוקטרינות והעקרונות המתאימים למאפייניו הייחודיים. נדמה כי אין חולק על כך שחוזה הביטוח מסדיר את אספקתו של מוצר חיוני. בשיטת המשפט הישראלית, נודעת השפעה למידת חיוניותו של מוצר על קביעתן של נורמות ההתנהגות בהן מחויבים ספקים של אותו מוצר. על כך יש להוסיף את היותו של חוזה הביטוח חוזה אחיד, המאופיין בפער כוחות בו המבוטחהוא הצד החלש בעסקהמוכפף לתנאים המוכתבים לו על ידי המבטח. מאפיין מייחד נוסף של פוליסת הביטוח הוא שהיא מסדירה את מכירתו של ממכר מופשט, אשר לאדם חסר הכשרה מקצועית ייעודית קשה, לעיתים, לעמוד על טיבו. העובדה שהסייגים לחוזה הביטוח מייצרים תוצאות "בינאריות" לעניין הכיסוי הביטוחי מובילה אף היא לצורך בהחדרת אמות מידה מיוחדות ליחסיהם של המבטח והמבוטח. לא זו אף זו, קיומו של כיסוי ביטוחי מגלם לא רק הסכמה חוזית קונקרטית בין הצדדים, אלא הוא אף מגשים אינטרס ציבורי רחב הרבה יותר, שבמרכזו עומד השיקול בדבר פיזור הנזק. מאפיינים אלו, כמו גם מאפיינים אחרים של חוזה הביטוח יוצרים כשלי שוק מובנים במסגרת התהוותה של עסקת הביטוח (...). הם מובילים לתוצאה הקשה, גם אם הבלתי-נמנעת, של היעדר תחרות מלאה ושל חשיפת המבוטח לאפשרות שהמבטח ינצל לרעה את היתרונות האינהרנטיים שלו בעיצוב העסקה (...)."

     

  98. פערי המידע שבין הצדדים הביאו גם להטלת חובת גילוי בענף הביטוח במטרה להבטיח שההתקשרות תהא הוגנת שוויונית ויעילה לשני הצדדים לחוזה. בעבר, הוטלה חובה זו בעיקר על המבוטח בהנחה כי זה נהנה מיתרון מידע, אך במרוצת השנים, ניכרת מגמת צמצום של חובת הגילוי המוטלת על המבוטח מחד, והרחבת חובת הגילוי והאמון המוטלות על המבטחת, מאידך (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח נ' עיזבון המנוחה פיאמנטה, פ"ד ס(4) 375 (2006)).

     

  99. הוראות חוק חוזה הביטוח אינו כולל הסדר ספציפי לגבי חובת הגילוי של המבטח (ראו והשוו: סעיפים 7-6 לחוק חוזה הביטוח שעניינם חובת הגילוי של המובטח). חובות כאמור הוחלו על המבטח בפסיקת בתי המשפט, מכח הוראות סעיף 12 ו- 39 לחוק החוזים, מהן נלמדו חובת תום הלב וחובת הגינות מוגברת, לאור מאפייניו הייחודים של חוזה ביטוח והצדדים לו (ראו למשל, ע"א 188/84 צור נ' חדד, פ"ד מ(3)1, 18-15 (1986)). יפים לעניין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין קדוש, עמ' 625-624:

    "חוזה ביטוח הוא חוזה מיוחד שבו נדרשים שני הצדדים לנהוג במידה מירבית של הגינות ותום לב. חובות אלה חלות על המבטחים ועל המבוטחים, כאחד. דרישת תום הלב מצד המבוטח מתאפיינת בעיקר בדרישת הגילוי (סעיפים 6 ו-17 לחוק חוזה הביטוח). בצידה, קיימות חובות אמון ותום לב מוגברות על המבטח, שמקורן בעיקר בהוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. חובות אלה נובעות ממקורות שונים, ובהם, מאפייניו המיוחדים של תחום הביטוח, מעמדם המעין-ציבורי של המבטחים, פערי הכוחות בין המבטח למבוטח, והסטנדרטיזציה של חוזה הביטוח"

     

  100. חובת תום הלב המוגברת המוטלת על המבטח, מחייבת לדידי גם גילוי מוגבר של מידע המצוי בידיעתו ואינו נגיש לכלל המבוטחים, ובכלל זאת פרקטיקות ונוהגים מקובלים בענף הביטוח ואצל המשיבה בפרט, הנוגעים לעניינים מהותיים בעסקה ובעלי חשיבות לצורך עריכת חוזה, לרבות פרקטיקות שעניינן במהות העסקה וסייגיה, גובה דמי הביטוח ותשלומים אחרים שעל המבוטח לשלם וכיו"ב (וראו והשוו: סעיף 55 לחוק הפיקוח האוסר על מבטח לתאר תיאור מטעה ביחס לעניינים מהותיים הקשורים לעסקה).

     

  101. החובה לגלות פרקטיקה נהוגה זו בדבר השבת דמי פרמיה עודפים נכונה וצודקת בראש ובראשונה משיקולים של יושר והגינות, לפיהם לא יעלה על הדעת כי רק מבוטחים יודעי ח"ן הבקיאים ברזי עולם הביטוח ובנורמות ומנהגי המסחר של המשיבה, "ייהנו" מהשבת דמי הפרמיה העודפים ואילו מבוטחים מהשורה שהינם חסרי ידיעות בתחומים אלו ואינם מצויים בסוד העניינים לא יזכו ליהנות מהטבה זו.

     

  102. במקרה דנן, מקובלת עלי טענת המבקש כי מן הראוי והצודק להטיל על המבטח חובת גילוי אקטיבית, בגדרה יהיה עליו או על מי מטעמו חובה ליזום מסירת מידע בדבר הפרקטיקה הנוהגת האמורה, גם אם לא נשאל וגם אם לא התבקש לעשות כן. בכך, יש כדי להבטיח קיומו של סטנדרט התנהגות הוגן וצודק בין הצדדים, תוך מתן הגנה ראויה על אותם מבוטחים המצויים בעמדת נחיתות אינפורמטיבית.

     

  103. הסתרת ו"החרשת" מידע זה שיש בו כדי להטיב עם מצבם של המבוטחים, בייחוד נוכח מערכת היחסים המיוחדת שבין הצדדים לחוזה הביטוח, היוצרת, לכאורה לפחות, ציפייה כי מידע זה יהיה גלוי כלפי כולי עלמא, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב וההגינות, ומקימה לחברי הקבוצה, לכאורה, עילת תביעה במישור החוזי, המצדיקה אישור התובענה ובירורה כייצוגית.

     

  104. המשיבה טוענת כי מבוטח המבצע שינויים ועדכונים במהלך תקופת הפוליסה, ובדרך זו מקבל את דמי הפרמיה העודפים, מבלי שיחולו שינויים במשתני הסיכון על בסיסם חושבה הפרמיה מלכתחילה, עושה שימוש לרעה ושלא בתום לב בזכות חוזית. לשיטתה, מדובר בתכסיס בלתי לגיטימי העולה כדי מניפולציה אסורה.

     

  105. אין בידי לקבל טענה זו.

    אכן, שימוש בזכות לבצע שינויים בחוזה הפוליסה, ככל חוזה שהוא, כפוף לעקרונות תום הלב, ובמקרה רגיל בו לא מתקיימת הפרקטיקה האמורה הייתי סבורה כי יש ממש בטענה זו. ברם, משעה שהוכח באופן לכאורי כי המשיבה נוהגת לעדכן את פוליסת הביטוח, לאחר שמבוטחיה מיידעים אותה בדבר שינויים "מזכים", ומשיבה להם את דמי הפרמיה העודפים, וכי מדובר לכאורה במדיניות מקובלת ומוסכמת על ידה, הרי שלא ברור כיצד שימוש בזכות זו, כשלעצמו, מהווה חוסר תום לב או שימוש לרעה בזכות חוזית. כך, שככל שקיים חוסר תום לב בנסיבות העניין, הרי שזה אמור להיות מופנה כלפי המשיבה, שאינה מגלה ומיידעת את כל מבוטחיה על אודות פרקטיקה מקובלת זו, ולא כלפי המבקש.

     

  106. המשיבה הוסיפה וטענה כי אם תופעה זו תהפוך למדיניות המוצהרת שלה, ייפגע החישוב האקטוארי וכפועל יוצא מכך תידרש היא להעלות את דמי הביטוח לכל חברי הקבוצה. דין טענה זו להידחות. ככל שיש ממש בה, והדבר לא הוכח, הרי שהמשיבה רשאית לתמחר מחדש את סיכוניה בהתאם למיטב שיקול דעתה, ולהציע את שירותיה למבוטחיה בתמחור שונה ואף יקר יותר. ככל שמבוטחיה יסכימו לשלם את דמי הפרמיה החדשים שיוצעו, חרף הצעות ביטוח אחרות הקיימות בשוק, הרי שייכרת חוזה פוליסה חדש ביניהם על בסיס מחיר מוסכם חדש. ואולם, אין בכך כדי להצדיק אי גילוי של פרקטיקה נהוגה בדבר עדכון הפוליסה והשבת דמי פרמיה לחלק מהמבוטחים הזכאים לכך, ובוודאי שלא ניתן לראות בה כטענה המצדיקה דחיית בקשת האישור.

     

  107. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל, היא שיש לקבוע כי לחברי הקבוצה קמה עילת תביעה חוזית שעניינה באי גילוי דבר קיומה של פרקטיקה מקובלת בדבר עדכון פוליסה והשבת דמי הפרמיה, כי בקשת האישור מעוררת שאלות משותפות וכי קיימת אפשרות סבירה כי המחלוקת בעניין זה תוכרע בסופו של יום לטובת חברי הקבוצה.

     

  108. האמור לעיל, עשוי אף לבסס לכאורה קיומה של עוולת רשלנות מצד המשיבה בשל אי יידוע מבוטחיה בדבר קיומה של הפרקטיקה הנוהגת. כנקבע בהלכה הפסוקה, לחברת הביטוח או למי מטעמה קמה חובת זהירות מושגית כלפי מבוטחיה בעת ניהול המשא ומתן לשם רכישת ביטוח (רע"א 5695/06 סייף נ' מרעי (פורסם בנבו, 21.9.2009). במקרה זה, הוכח לכאורה כי בנסיבות העניין קמה חובת זהירות קונקרטית, וזאת לאור חובת תום הלב המוטלת על המבטח וציפייתו הסבירה של המבוטח, ולאור מערכת היחסים ביניהם ופערי המידע הקיימים, כי המבטח יגלה ויידע אותו באשר לפרקטיקה הנוהגת אצל המשיבה בדבר השבת דמי פרמיה (פס' 20, שם). מכאן, שעל פניו, הפרת חובת היידוע מהווה התרשלות מצד המשיבה אשר גרמה לנזק לכאורי למי ממבוטחיה, ויש בה כדי לבסס באופן לכאורי קיומה של עוולת הרשלנות.

     

  109. כידוע, שלב בחינת בקשת האישור אינו אלא שלב מקדמי לדיון בתובענה הייצוגית לגופה (ראו, ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ (פורסם בנבו, 4.9.2014)). על פי סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות על בית המשפט לבחון בשלב זה האם קיימת "אפשרות סבירה" בלבד כי השאלות שבבסיס התובענה תוכרענה לטובת הקבוצה. מדובר ברף הוכחה לכאורי בלבד של עילות התביעה, אשר אמור להוות את הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, כדברי השופט (כתוארו אז) ברק ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 787 (1996):

     

    "זהו הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט גופו. אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע. הליך האישור צריך להיות רציני ויעיל. אסור לו, להליך זה, להוות גורם המצנן תובעים ראויים מלהגיש תביעה ייצוגית. עם זאת, ראוי לו להיות גורם השולל מתובעים בלתי ראויים את המשך התביעה הייצוגית"

     

    כמפורט לעיל, מצאתי כי המבקש עמד ברף ההוכחה הלכאורי הדרוש לשם כניסה לטרקלין התובענה הייצוגית עצמה, בה ידונו ויתבררו כל מכלול הסוגיות שעניינן קיומה של פרקטיקה נוהגת וחובת גילויה למבוטחי המשיבה, לרבות טיבה ומאפייניה של הפרקטיקה; האם ובאלו נסיבות לא תתקיים אותה פרקטיקה; מהו מועד ודרך ביצוע הגילוי היזום הדרוש וכיו"ב סוגיות שלא ראוי לקבוע מסמרות בנוגע אליהן בשלב מקדמי זה ואלו יתבררו בשלב התובענה הייצוגית עצמה. לא למותר לציין, כי בשלב התובענה הייצוגית עצמה תהא רשאית המשיבה להביא ראיות ביחס לפרקטיקה האמורה, בין אם ראיות המפריכות את עצם קיומה ובין אם ראיות המגבילות ומסייגות אותה, וממילא אין היא מוגבלת לראיות שהוצגו על ידה בשלב הנוכחי.

     

  110. הסוגיות השונות שצוינו לעיל באשר לפרקטיקה הנוהגת וחובת הגילוי היזום, כמו גם התרשלות המשיבה והנזק שנגרם בגין אי השבת דמי הפרמיה העודפים, משותפות לכל חברי הקבוצה. על כן הדרך המתאימה לניהול ההליך והכרעה במחלוקות המתעוררות בו היא דרך תובענה ייצוגית. לא הובאו לפניי ראיות המוכיחות כי קיימת שונות בין חברי הקבוצה, לרבות שוני בנזקים שנגרמו להם, המונעים את אישור הבקשה לאישור התובענה מטעמים של שונות.

     

  111. על כן מצאתי כי התמלאו תנאי סעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות, שכן התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה כי הן תוכרענה לטובת הקבוצה, התובענה היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות. כך אף מצאתי כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת וכי עניינם ייוצג וינוהל בתום לב.

     

    סוף דבר 

     

  112. נוכח הנאמר לעיל, בקשת האישור מתקבלת ככל שהיא נוגעת לעילת התביעה שעניינה בסוגיית קיומה של פרקטיקה נוהגת בדבר עדכון פוליסה והשבת דמי פרמיה עודפים.

     

    • חברי הקבוצה – מבוטחי המשיבה בביטוח רכב חובה, מקיף וצד ג' בשבע השנים האחרונות, אשר הגיעו במהלך תקופת הביטוח למדרגת הגיל ו/או וותק הנהיגה, המזכה בהפחתת דמי הביטוח, ואשר המשיבה נמנעה מלנהוג כלפיהם על פי הפרקטיקה הנוהגת, ואשר כתוצאה מכך לא קיבלו את ההפחתה.

       

      ב.התובע המייצג – מר ולדימיר ליטבינוב.

       

      ג.באי כוח המייצג – עו"ד מיכאל בך ממשרד מיכאל בך ושות', משרד עו"ד ונוטריון.

       

      ד.עילת התביעה שאושרה: עילת תביעה חוזית והפרת חובת הזהירות בשל הפרת חובת הגילוי המוטלת על המשיבה עקב אי גילוי דבר קיומה של פרקטיקה נוהגת בדבר עדכון הפוליסה והשבת דמי פרמיה עודפים.

       

      ה.הסעדים הנתבעים: פיצויים, צו עשה וסעד הצהרתי.

       

  113. בהתאם לסמכותי מכח סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות הריני לפסוק לבאי כוח המבקש שכר טרחה בסך 20,000 ₪ בגין טיפולם בתובענה עד לשלב זה. בקביעת הסכום האמור התחשבתי בכך שחלק מעילות התביעה של המבקש נדחו בגדר החלטה זו.

     

  114. הצדדים יגישו נוסח הודעה לפרסום לאישור בית המשפט בתוך 14 ימים מיום מתן החלטה זו. בגדר החלטה זו יינתנו הוראות נוספות בדבר הגשת כתבי טענות בתובענה לגופה.

     

  115. התובענה נקבעת לדיון קדם משפט ליום 21.5.2017, בשעה 10:30.

     

    המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.

    ניתנה היום, ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ