לפניי בקשה לאישורה של תובענה ייצוגית נגד המשיבה, דרך ארץ הייוייז 1997 בע"מ (להלן: "המשיבה") הפועלת מכח חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק כביש האגרה") וחוזה זיכיון, בהפעלת כביש אגרה – כביש 6 (להלן גם: "הכביש"), בגין מה שנטען להיות נזקי המשתמשים בכביש, הנגרמים בגין הימנעות המשיבה מלהודיע לחברי הקבוצה על ביצוע עבודות בכביש וחסימת נתיבים בגינן. נזקים נטענים אלה הם תשלומי האגרה ועוגמת הנפש בגין אובדן זמן והנאה, ועילת התביעה היא עוולות הגזל, המרמה, עשיית עושר, הטעייה צרכנית והעדר תום לב. הבקשה הוגשה על ידי המבקש, שהינו לקוח של המשיבה, בהיותו משתמש בכביש ובעל מנוי לשימוש בו.
עיקרי טענות הצדדים:
1.המבקש טוען, כי במהלך שלושת החודשים אשר קדמו להגשת הבקשה, נקלע למספר אירועים שונים בהם נוצרו עומסי תנועה כבדים עקב חסימת נתיבים לשם ביצוע עבודות בכביש. המבקש לא קיבל הודעה על כך, וכי אף בכניסות המובילות לכביש לא ניתנה הודעה על כך, וכי הפקקים גרמו לו לעיכובים של שעות, לבזבוז זמן ועוגמת נפש. המבקש בחר לעשות שימוש בכביש אף על פי שהוא כביש אגרה, עבור נסיעה שהייתה אמורה להיות קצרה ונוחה יותר מנסיעה בכביש אחר, אך הנסיעה הייתה ארוכה ומסורבלת, ולמעשה, שילם המבקש כסף עבור שירות שלא קיבל. דבר העבודות לא פורסם בכל דרך, אף לא באתר האינטרנט של המשיבה. המבקש פנה למשיבה, לרבות באמצעות ב"כ מטעמו, ובקשותיהם לקבל את נהלי המשיבה לא נענו.
2.לטענת המבקש, על המשיבה להודיע מבעוד מועד על ביצוע עבודות הגורמות לעומס תנועה בכביש, באמצעות הצבת שילוט בכניסות לכביש או לחילופין לעדכן את הלקוחות באופן ישיר, באמצעות הודעת סמס, דוא"ל, עיתון או כל אמצעי אחר באשר לביצוען של עבודות וחסימת נתיבים, כדי שחברי הקבוצה יוכלו לקבל החלטה מושכלת בדבר שימוש בכביש האגרה.
3.המבקש טוען כי המשיבה גזלה את כספי האגרה כאמור בסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), רימתה את לקוחותיה בהימנעות ממסירת מידע כאמור בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, התעשרה שלא כדין על חשבון המבקש וחברי הקבוצה בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979, הטעתה את המבקש כאמור בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), ניצלה את חוסר ידיעתו כאמור בסעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן והתנהלה בחוסר תום לב לפי סע' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973.
4.המבקש טוען כי על המשיבה לפצות אותו בתשלום סך 1000 ₪ בגין גביית כספים שלא כדין ובסך 1,000 ₪ בגין עגמת נפש ונזק ללא ממוני. הנזק הקבוצתי הוערך על ידו בסך 20 מיליון ₪.
5.לטענת המבקש התובענה ראויה להיות נדונה כתביעה ייצוגית, בהיותה תביעה נגד עוסק כמשמעותו בסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק"), בהיות המבקש בעל עילה המעוררת שאלה מהותית של עובדה או משפט המשותפת לכל החברים בקבוצה, על פי הוראת סעיף 4 לחוק, וכי התמלאו התנאים לאישור התובענה לפי סעיף 8 לחוק.
6.המשיבה הגיבה לבקשה ואף הגישה בקשה למחיקתה על הסף, תוך הפנייה להליכים דומים קודמים אשר הוגשו בהן בקשות הסתלקות מההליך ודחיית התביעה האישית (ת"צ 25258-08-11 חצרוני נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ (פורסם בנבו, 29.4.2012); ות"צ 51436-02-12 אורן נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ (פורסם בנבו, 7.4.2013)). בכתבי טענותיה טענה המשיבה כי הבקשה משוללת עילה וכי אין למבקש עילת תביעה אישית. בין היתר, נטען, כי המבקש כלל לא עשה שימוש בכביש בשלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה וכי נמצאו ברישומי המשיבה רק 11 נסיעות שעשה המבקש בשנה שקדמה להגשתה, ואף אחת מהן לא נעשתה בימים בהם היו עבודות בכביש. עוד נטען כי מהירות הנסיעה הממוצעת של המבקש, כפי שחושבה על פי נתוני המשיבה עמדה על 110 קמ"ש, וכי רק בשתי נסיעות היו עיכובים, זאת בשל אירועים נקודתיים, שלא נגרמו בשל עבודות בכביש, כאשר באחת מהן נסע במהירות ממוצעת של 87.5 קמ"ש ובשניה נסע במהירות ממוצעת של 84.4 קמ"ש, כפי שעולה מהנספחים שצורפו לתצהירו של מר אילן פרנקו, מנהל ההפעלה הראשי אצל חברת ההפעלה של המשיבה. לטענתה, מהירויות אלה אינן עונות להגדרת "פקק כבד". לפיכך, טענה המשיבה, כי עילת התביעה נסמכת על קיום לכאורה של פקקים ועומסים בכביש, בעוד שהמבקש אינו מציג ולו בדל של ראייה, המוכיחה את טענותיו.
7.לטענת המשיבה, שעות ביצוען של עבודות יזומות נקבעות בקפידה על פי הנחיות הגורמים המקצועיים הרלבנטיים ובהתאם לסדר עדיפויות אשר נקבע, תוך שימת לב לצורכי הנוסע ולמניעת עומסי התנועה. כמו כן, למעט מקרי חירום חריגים, לא נוצרים בכביש עומסי תנועה עקב חסימת נתיבים בעטיין של עבודות יזומות בו. מדיניות המשיבה היא שעבודות יזומות בכביש יבוצעו בין השעות 5:00-22:00, בהן התנועה דלילה, והן נעשות בהתאם להוראות הסכם הזיכיון והוראות משרד התחבורה לעניין חסימת נתיב ללא הפרעה.
8.המשיבה טוענת, כי היא פועלת לפרסום מידע בדבר עומסי התנועה בכביש באמצעות אמצעים רבים העומדים לפניה לפי החוק, כגון שילוט אלקטרוני בתוך תחומי הכביש, דיווחי תנועה הניתנים ברדיו, אתר האינטרנט של המשיבה, שירות לקוחות טלפוני של המשיבה, תכניות ניווט חינמיות ועוד. לפיכך, אין כל בסיס לטענות המבקש בדבר המרמה, חוסר תום הלב, גזל וניצול מקום בו כולן נסמכות על אי גילוי מידע, אשר כאמור עומד לרשות כל מי שחפץ בכך.
9.עוד נטען כי למשיבה אין סמכות, אחריות או אפשרות לפרסם את ביצוע העבודות על שלטים בכניסה לכביש, במקום שבו עומדת ללקוח הבחירה בכביש, שכן פרט לכניסה אחת, כל הכניסות לכביש נמצאות מחוץ לתחומי הקו הכחול, המגדיר את איזור התמרור של המשיבה, ואילו המשיבה רשאית להציב שלטים והודעות רק בתחומיה. על כן דואגת היא לפרסום בשלטים שבתוך הקו הכחול, ואף במקום היחיד שבו קיימת כניסה לכביש מתוך תחומה – איזור לטרון, ליד מחלף דניאל. יתרה מזאת, הצבת שילוט בכניסה לכביש איננה אפקטיבית, מכיוון שממילא יהיה מחויב הנוסע לבצע את הנסיעה לכל הפחות עד המחלף הבא והמידע שבשילוט לא יסייע לו. יחד עם זאת, טענה לעניין זה כי הינה מקיימת שיתופי פעולה עם נתיבי ישראל בע"מ (מע"צ) לשעבר, לטובת פרסום הודעות על עומסים גם בשילוט שבתחום הצמתים לפני הכניסה לכביש.
10.המשיבה טוענת כי היא מקיימת את חובותיה לפי חוק כביש האגרה והסכם הזיכיון, אשר אינם מטילים חובה עליה לפצות או להשיב את הסכומים שנגבו, מקום בו נתגלה עומס תנועה עקב חסימת נתיבים לשם ביצוע עבודות בכביש. הטלת חובה שכזו הינה בבחינת שינוי תנאי הסכם הזיכיון, אשר מטיל על המדינה חובה לשאת בעלויותיו בהתאם להוראות הסכם הזיכיון. המשיבה תמכה את טענותיה העובדתיות בתצהירים של מנכ"ל המשיבה - מר שלום סביון; ומר פרנקו, מנהל התפעול אצל החברה המפעילה.
לאור האמור לעיל, המשיבה פעלה בהתאם להוראות חוקיות. לפיכך אין להישמע לטענות המבקש כנגדה שעה שעומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 6 לפקודת הנזיקין.
11.כן נטען כי תצהיר המבקש התומך בבקשה הוא תצהיר פגום, לאקוני וסתמי אשר אינו יכול לשמש בסיס לתביעה ייצוגית ואין העובדות המפורטות בו משמשות כתשתית להכרה בעילת התביעה האישית. על כן, אין המשיב עומד בנטל המוטל עליו להוכיח עילת תביעה אישית.
12.המשיבה טוענת כי הסמכות לדון בטענות נשוא הבקשה אינה בסמכות בית המשפט. וזאת מאחר שהמחוקק קבע סמכות לוועדת הערר בסעיף 12ב לחוק כביש האגרה. לפיכך, בית המשפט מנוע מלדון באופן ראשוני בשאלות הנתונות לאותם גופים.