אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"פ 60319-06-14 מדינת ישראל נ' נאצר אלדין

ת"פ 60319-06-14 מדינת ישראל נ' נאצר אלדין

תאריך פרסום : 24/06/2015 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית המשפט המחוזי ירושלים
60319-06-14
15/06/2015
בפני השופטת:
שירלי רנר

- נגד -
מאשימה:
מדינת ישראל
עו"ד אביעד דויק מפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)
נאשם:
עמאד נאצר אלדי
עו"ד מוחמד ח'לאילה
החלטה
 

 

1. בקשה לפסיקת הוצאות הגנה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק).

 

כנגד הנאשם הוגש ביום 7.2.13 כתב אישום בגין החזקת נשק ותחמושת לפי סעיף 144(א) לחוק.

 

ביום 18.8.14 זוכה הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

 

2. לטענת ב"כ הנאשם מתקיימות בעניינו שתי החלופות שנקבעו בסעיף 80 לחוק – הן שלא היה מלכתחילה יסוד לאשמה והן קיומן של "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי. ראשית, ביום הגשת הסיכומים לא השתנתה התמונה הראייתית והעובדתית שעמדה בפני המאשימה ביום הגשת כתב האישום וכפי שציינה המאשימה המחלוקת לא היתה עובדתית אלא משפטית. המאשימה הפעילה שקול דעת לקוי, התעקשה שלא לחזור בה מכתב האישום על אף שטענות הנאשם שבהסתמך עליהן זוכה הושמעו לאורך הדרך בפני המאשימה כאשר מידת הפגיעה בנאשם הלכה והתעצמה לנוכח שהותו במעצר בית. שנית, גם אם מלכתחילה היתה הצדקה להגשת כתב האישום, הזכוי המוחלט כך לטענת ב"כ המאשימה, מהווה שיקול בעל משקל רב בשאלה האם לפסוק פצוי. נתון זה בצירוף לעובדה כי הנאשם שהה במשך כמעט שנתיים במעצר בית מלא אשר גרם לו נזק כלכלי מהווים נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת פצוי.

 

לטענת המאשימה המבחן לחלופת "לא היה יסוד סביר לאשמה" הוא מבחן "התובע הסביר" ומבחן "הסכוי הסביר להרשעה" ונקבע כי על מנת להיכנס לעילה זו יש להוכיח חוסר סבירות קיצונית מה שאין כן בענייננו שהנאשם נתפס כאשר אקדח טעון ודרוך מונח מתחת למושבו כאשר גירסתו ולפיה פעל כדי לשכנע את מי שהיה מצוי ברכבו להסגיר את הנשק איננה מהימנה. אמנם נקבע אחרת, אך אין לאמר שהדבר מלמד כי לא היה סכוי סביר כי יקבע אחרת. עוד טוען ב"כ המאשימה ככל הנוגע לעילת ה"נסיבות האחרות" כי ההלכה היא כי לא די בזכוי מוחלט כדי להוביל לפצוי, וכי בפסיקה נקבע כי אין בנזקים שאינם חריגים או יוצאי דופו כדי להצדיק פסיקת פצויים לפי סעיף 80 וכי הטענה לנזק כלכלי כבד מוטלת בספק לאחר שכבר ביום 25.8.13 הסכימה המאשימה כי הנאשם יכול לצאת לעבודה בפיקוח. כן מציין ב"כ המאשימה כי עם הגשת כתב האישום והבקשה להמשך שחרורו בתנאים, הסכים הנאשם לבקשה ובהמשך אף חזר בו מבקשה לעיון חוזר להקלה בתנאי השחרור. לטענת המאשימה יש להעדיף את האינטרס הציבורי שלא להביא לרפיון ידיהם של המופקדים על אכיפת החוק מהגשת כתבי אישום במקרים הראויים.

 

3. בדיון ביקש ב"כ המאשימה להביא לעיונו של בית המשפט הן דוחות מודיעיניים מהעת הרלוונטית שהיה בהם לטענתו כדי לחזק את עמדת המאשימה בהגשת כתב האישום והן את ה-ר.פ. של הנאשם.

ב"כ הנאשם התנגד לכך כשהוא טוען כי אין מקום להגשת דוחות מודיעיניים עימם אין הוא יכול להתמודד וכי אין המדובר בראיה קבילה. אשר לר.פ. נטען כי הגשתו בשלב זה נועדה להשחרת הנאשם ואין לכך מקום. לאור התוצאה אליה הגעתי כמפורט להלן, אין לי צורך להכריע במחלוקת זו.

 

4. הוראת סעיף 80(א) לחוק קובעת כי "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

 

הוראה זו משקפת איזון בין שני אינטרסים נוגדים: האחד – האינטרס הפרטי והציבורי כי במקרים מסויימים כאשר מזוכה נאשם, הוא יהא זכאי לפיצוי בגין הפגיעה בזכויותיו עקב הגשת כתב האישום. השני – האינטרס הציבורי שלא לרפות ידי רשויות התביעה המופקדות על העמדתם של עבריינים לדין באמצעות פסיקת פצוי כאמור (ר' ע"פ 1767/94 יוסף נ. מדינת ישראל פ"ד נג(1) 505, בעמ' 518-517; ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ. מדינת ישראל, פיסקאות 10-9). על כן זיכויו של נאשם אינו מוביל באופן אוטומאטי לפסיקת פיצויים בעניינו אלא נדרש כי יתקיימו תנאי אחת משתי החלופות המנויות בסעיף. הנטל להוכחתם מוטל על המבקש (ר' ע"פ 5097/10 גל בוגנים נ. מדינת ישראל, סעיף 16).

 

5. על פי החלופה הראשונה שבסעיף 80 נדרש כי "לא היה יסוד להאשמה". המבחן לפסיקת פצוי על פי חלופה זו הוא מבחן אובייקטיבי. "השאלה הינה אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה" (ר' פסק הדין בע"פ 1767/94 לעיל, בעמ' 519). המבחן הוא מבחן "'התובע הסביר' ו'הסכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגיש כתב אישום" (ר' ע"פ 5097/10 לעיל, עמ' 12, פיסקה 18). "כך, למשל, ניתן לאמר כי לא היה יסוד לאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום – והוא השכיח – שאין תשתית ראיות ראויה" (ר' ע"פ 4466/98 דבש נ. מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, עמ' 89-88, פיסקה 16).

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ