א.פתח דבר
1.הנאשמת הורשעה לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, איומים והחזקת סכין- עבירות לפי סעיפים 329(א)(1), 192 ו- 186(א) לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").
2.הכרעת הדין הינה מפורטת, אך ב"קליפת אגוז" יצוין כי במהלך השנתיים האחרונות טופלה הנאשמת במרפאות החוץ של ביה"ח איכילוב ע"י המתלוננת שהינה רופאה פסיכיאטרית.
3.עובר ליום 12.12.2013 ביקשה הנאשמת לעבור לטיפולו של רופא אחר, ומשנדחתה בקשתה, גמלה החלטה בליבה לפגוע במתלוננת.
בתאריך 12.12.2013 חבשה הנאשמת פאה וכובע והצטיידה בארבע סכינים בגדלים שונים.
בהגיעה לחדרה של המתלוננת בבית החולים, התפרצה הנאשמת לחדר כשהיא אוחזת בסכין, התנפלה על המתלוננת, משכה בשערותיה והפילה אותה על הרצפה. בעוד המתלוננת שוכבת על הרצפה, רכנה הנאשמת מעליה ודקרה אותה באמצעות הסכין, תוך שהיא צועקת ומאיימת עליה ללא הרף "אני אהרוג אותך בכל מקרה". בהמשך, אף הניפה את הסכין לעבר צווארה ופניה של המתלוננת, בעוד המתלוננת מנסה להתגונן מפניה וזועקת לעזרה.
לשמע זעקותיה של המתלוננת מיהרו וחשו לעזרתה שני רופאים העובדים בחדרים סמוכים לחדרה של המתלוננת ובהמשך גם מאבטח של בית החולים, הרחיקו את הנאשמת מהמקום, והוציאו את הסכין מידה.
4.כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלוננת חתכים בפניה ובידיה, וחבלות על גופה, כמפורט להלן: חתך בכנף השמאלית של האף בגודל 0.5 ס"מ; חתך במחיצת האף בין הנחיריים בכל העובי ; חתך עמוק בבסיס של אצבע בכף- יד שמאל ; חתך באמה הימנית בגודל 3 ס"מ ; חתך בבסיס אצבע בכף יד ימין ; שטף דם באמה השמאלית.
המתלוננת טופלה בבית החולים, נותחה בכף- ידה השמאלית, ונתפרו החתכים בפניה וידיה.
ב.תסקיר שירות המבחן
5.ב"כ הנאשמת עתר לביהמ"ש לשלוח את הנאשמת לשירות המבחן על- מנת שיוכן תסקיר בעניינה, וביהמ"ש נעתר לבקשתו. לנאשמת אין הרשעות קודמות.
6.מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשמת הינה בת 46, רווקה, והיא מוכרת מזה 8 שנים כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי על רקע מצבה הנפשי.
לנאשמת היסטוריה משפחתית מורכבת רוויית אלימות: אמה של הנאשמת התאבדה כשזו היתה בת 12, ואביה אשר סבל מהתמכרות לאלכוהול, נפטר לפני כשלוש שנים. הנאשמת נפלה קורבן להתעללות קשה מצד אביה, ועל רקע זה ביצעה מספר ניסיונות אובדניים בעברה.
7.שירות המבחן העריך כי הנאשמת ביצעה את העבירות נשוא התיק דנן מתוך תסכול וקושי לשלוט בתגובותיה התוקפניות, בהיותה תחת חומרים פסיכאקטיביים שונים. עפ"י התרשמותו, הנאשמת נוטלת אחריות חלקית על מעשיה ומביעה חרטה וצער על הנזק שגרמה למתלוננת. יחד עם זאת, הנאשמת עדיין נוטה להפחית מכוונותיה האלימות ומחזיקה בתפיסה כי המתלוננת כשלה בטיפול בה.
קצינת המבחן ציינה כי עיוותי החשיבה בהם מחזיקה הנאשמת עדיין בולטים, וכי היא מתקשה להתבונן באופן ביקורתי בקשייה שלה לשתף פעולה עם ההליך הטיפולי ובאלמנטים המניפולטיביים והתוקפניים המצויים בה.
שירות המבחן העריך כי מהנאשמת נשקף סיכון בינוני להישנותה של התנהגות אלימה בדרגת חומרה גבוהה.
8.נוכח חומרת העבירות ורמת הסיכון, המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשמת עונש מאסר אשר יציב גבול ברור ומסר לאחריותה לחומרת מעשיה. עוד המליץ שירות המבחן כי במסגרת המאסר תמשיך הנאשמת בטיפול גמילה וטיפול רגשי בהם החלה בעת מעצרה.
9.לאחר שהתקבלה אינפורמציה בעניינה מגורמי טיפול בכלא "נווה תרצה", וכן לאחר עיון במכתבים שהגישה הנאשמת לבית המשפט, הוגש תסקיר משלים בתאריך 30.4.15. מתסקיר זה עולה כי מזה שנה וחודשיים היא משולבת במחלקה לטיפול בהתמכרויות בכלא נווה תרצה, ונוטלת חלק פעיל בטיפול פרטני וקבוצתי אינטנסיבי. עוד צוין, כי היא עובדת בכלא כעוזרת הוראה ופעילה בפעילויות מחלקת החינוך.
גורמי הטיפול במעצר גורסים שהנאשמת עוברת תהליך טיפולי משמעותי, מגלה תובנה לדפוסי התנהגותה הבעייתיים ובעלת מוטיבציה להמשך התהליך הטיפולי.
במכתבים שכתבה הנאשמת היא חזרה והביעה חרטה על מעשיה וביקשה את סליחת הקורבן – הפסיכיאטרית שטיפלה בה. יחד עם זאת, היא המשיכה לטעון כי העבירה בוצעה עקב מצבה הנפשי ושימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים.
קצינת המבחן התרשמה כי המסגרת הטיפולית בכלא המאופיינת בתמיכה לצד גבולות ברורים ונוקשים, מהווים עבור הנאשמת מסגרת מיטיבה, והיא מצליחה להיתרם ממנה. משכך, ונוכח חומרת מצבה והנזק שגרמה, שבה קצינת המבחן והמליצה להטיל על הנאשמת עונש מאסר כאשר המשך הטיפולים בצד רגשות החרטה ובקשות הסליחה מהקורבן יילקחו בחשבון בקביעת אורך תקופת המאסר.
ג.תסקיר נפגע עבירה (ת/36)
10.מתסקיר נפגעת העבירה שנערך ע"י שירות המבחן עולה תמונת נזק קשה מאוד שנגרמה למתלוננת כתוצאה מתקיפתה ע"י הנאשמת.
המתלוננת אובחנה כמי שסובלת מהפרעה פוסט טראומתית.
הפגיעה בה הוכרה כתאונת עבודה, ונקבעה לה נכות רפואית בשיעור של 34%. שירות המבחן התרשם כי האירוע הביא את המתלוננת לנקודת שבר של ממש בחייה, ופגע קשות ביכולתה להשתקם. בעקבות הפגיעה שספגה הפסיקה המתלוננת לעבוד, היא בודדה את עצמה מבחינה חברתית והיא מסתגרת בביתה. בנה אשר למד בחו"ל נאלץ לדחות את המשך לימודיו בשנה ולשוב להתגורר עם אמו הזקוקה לו לצדה.
המתלוננת נעזרת בטיפול תרופתי הרגעתי ומטופלת ע"י פסיכולוג קליני אשר דיווח כי לא חל שיפור במצבה הנפשי ותסמיני הטראומה עדיין מופיעים ביתר שאת. המתלוננת שסבלה בעברה מהתקפי אסטמה ויתר לחץ דם- החמירו מאז האירוע, ואליהם מתלוות תופעות של סחרחורות וכאבי ראש.
בנוסף, בסמוך לאירוע המתלוננת סבלה מנשירת שיער מאסיבית ותופעה זו חלפה כעבור זמן, אך חזרה והופיעה בשנית בסמוך למועד מתן עדותה בביהמ"ש. המתלוננת דיווחה על תסמיני עוררות מוגברת, קשיי שינה המלווים במחשבות מטרידות וסיוטי לילה, וזאת לצד עייפות, חוסר חשק, עצב וקהות חושים.
המתלוננת חיה כיום בחשש תמידי שהנאשמת תשוב לפגוע בה או תשלח שליחים לעשות כן. ביטחונה האישי והמקצועי התערערו, והיא אינה סומכת על עצמה שהיא מסוגלת להעריך נכונה מצבי סיכון וחרדה מהמפגש עם מטופליה. החרדה הפכה לשגרת יומה, והיא דיווחה כי אירוע התקיפה נחווה על ידה בצורות שונות בעת שהיא צופה בדיווחים על מעשי אלימות, פיגועים באמצעות סכין ובעת שהיא נתקלת ברחוב באנשים המכורים לסמים, ואלו מזכירים לה את הנאשמת. עוד ניכר, כי המתלוננת חווה תחושת כישלון ובושה, לצד תחושת אשמה הן כלפי עצמה והן כלפי הנאשמת. היא הביעה צער עמוק על כך שתכניתה להמשיך ולעבוד עוד שנים ארוכות ירדה לטמיון.
זאת ועוד, כתוצאה מפציעתה סובלת המתלוננת מקושי פיזי בכף ידה השמאלית אשר מגביל אותה באופן משמעותי מאחר וזו ידה הדומיננטית.
11.בתארה את שאירע במהלך תקיפתה, התרשמה המפקחת המחוזית לנפגעי עבירה מחוסר האונים והאימה שאחזו במתלוננת בעת שהותקפה. היא העריכה כי יכולתה להשתקם הן פיסית והן נפשית- נמוכה, וזאת נוכח היעדר גורמי תמיכה משמעותיים. משכך, עם חלוף הזמן יעמיקו הנזקים וקיים סיכון להתדרדרות נוספת במצבה. נוכח המפורט לעיל המליץ שירות המבחן להטיל על הנאשמת גם קנס כספי משמעותי אשר יאפשר למתלוננת להיטיב את מצבה בכל דרך שתבחר.
ד.ראיות לעונש מטעם ההגנה
12.במסגרת הראיות לעונש מטעם ההגנה הוגשו שני מכתבים של הנאשמת שנכתבו לבית המשפט:
במכתביה (נ/12+נ/13) הביעה הנאשמת צער רב וחרטה עמוקה על מעשיה, היא ייחסה את התנהגותה להתמכרותה לסמים, ולכך שבעת האירוע הייתה תחת השפעתם.
עוד כתבה הנאשמת, כי למצבה הנפשי היה חלק משמעותי בהחלטה לבצע את העבירות המיוחסות לה, וכי מזה למעלה משנה היא מטופלת במסגרת מעצרה. עוד ציינה, כי התנהגותה משביעת רצון, ואף עלה בידה להשלים את תעודת הבגרות, היא מונתה לעוזרת בכיתת השכלה ומזכירת מחלקה.
הנאשמת עתרה לביהמ"ש להתחשב ולהקל בעונשה תוך התחשבות במצבה הנפשי ובהליך הטיפולי המשמעותי שעברה.
ה.טיעוני ב"כ המאשימה
13.ב"כ המאשימה עתרה לבית המשפט להטיל על הנאשמת 7 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למתלוננת, בהדגישה את התכנון המוקדם, השימוש בנשק הקר, והעונש המירבי הקבוע בחוק בצד העבירה בה הורשעה הנאשמת.
עוד ציינה ב"כ המאשימה, כי תוצאות האירוע עלולות היו להיות חמורות יותר- המתלוננת עלולה הייתה לקפח את חייה אלמלא היה נזעק ד"ר הראל לעזרתה.
14.ב"כ המאשימה הוסיפה וציינה, כי מתחם העונש הראוי נע בין 5 ל-9 שנות מאסר.
בהתייחסה לתסקיר נפגע העבירה שהוגש בעניינה של המתלוננת, ממנו עולה כי לאירוע השלכות קשות על חייה הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי. שבה הפרקליטה והפנתה לנזקים הגופניים כפי שתועדו בתעודות רפואיות שהוגשו לביהמ"ש ונידונו בהכרעת הדין (ת/21+ת/22), וכן הדגישה כי הגורמים המקצועיים שפגשו בה אינם צופים הטבה במצבה הרגשי בעתיד.
בנוסף עמדה על הערכים החברתיים שנפגעו, מדיניות הענישה הנוהגת, ועוצמת הפגיעה כתוצאה מביצוע העבירות.
ב"כ המאשימה ציינה כי מעשיה של הנאשמת פוגעים בשורה של ערכים מוגנים, בין היתר, בזכותו של אדם לשלמות גופו, תחושת ביטחון של אדם במקום עבודתו. כמו-כן ציינה את החשיבות שבהגנה על מוסדות ציבור ותפקודם התקין של עובדי ציבור ובפרט שמירה על שלומו של רופא האמון על בריאותם של חולים כאשר פגיעה בו עולה כדי סיכון שלומם וביטחונם של כלל מטופליו [בהקשר זה הפנתה לע"פ 6123/05 ו- 6043/05 חתוקה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים,20.6.2005) (להלן: "פס"ד חתוקה")].
בנוסף עמדה על החשיבות שבהרתעת הנאשם והציבור ככלל מביצוע עבירות אלימות באמצעות ענישה מרתיעה.
15.בטיעוניה הצביעה ב"כ המאשימה על המנעד הרחב ברמת הענישה הנוהגת נוכח ההבדלים התהומיים שבין האירועים ונסיבות ביצועם. לשיטתה, נסיבות ביצוע העבירה ממקמות את הנאשמת ברף הגבוה של רף הענישה, נוכח התכנון שקדם לביצוע העבירה, הנזק שעלול היה להיגרם למתלוננת לצד הנזק החמור שנגרם בפועל הן במישור הפיסי והן במישור הנפשי.
16.עוד התייחסה לנסיבות שאינן קשורות לביצוע המעשה, והפנתה לתסקיר שערך שירות המבחן בעניינה של הנאשמת ממנו עולה כי גם כיום היא נוטלת אחריות באופן חלקי בלבד ותולה חלק מהאשמה בעובדה שהטיפול שקיבלה לא השביע רצונה.
בנוסף ציינה, כי הנאשמת אינה זכאית להקלה לה זוכים נאשמים שהודו וחסכו את העדת המתלוננים בעניינם. היא הדגישה כי מהתסקיר עולה כי הטיפול הפסיכיאטרי לו זוכה הנאשמת כיום מפחית רק את אחד מגורמי הסיכון, ואין בו כדי לתת מענה לדפוסי האישיות המניפולטיביים והתוקפניים של הנאשמת.
ב"כ המאשימה הפנתה לע.פ. 21712/09 שמילוב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 18.11.2009) (להלן: "פס"ד שמילוב") שם נגזרו על המערער 6 שנות מאסר, לאחר שתקף רופא שטיפל בו באמצעות מברג וגרם לו למספר פצעי דקירה בפלג גופו העליון, נזק לחוט השדרה הצווארי ונזק נפשי. ביהמ"ש העליון דחה ערעור שהגיש המערער חרף גילו המתקדם של הנאשם והיותו אדם חולה.
ת"פ 27766-0-11 מדינת ישראל נ' עידן אנורי (פורסם במאגרים, 13.5.2013) שם נידון הנאשם ל- 18 שנות מאסר לאחר שתקף בבעיטות ובאגרופים את המתלוננת וגרם לה לחתכים בידיים, בפנים ובדופן הבטן באמצעות סכין. ב"כ המאשימה הדגישה כי הפנתה לפסה"ד האמור נוכח הדמיון בין תסקיר נפגעת העבירה שהוגש שם ובין התסקיר שהוגש בעניינה של הנאשמת במקרה דנן.
כמו כן, הגישה ב"כ המאשימה לביהמ"ש אסופת פסיקה שלשיטתה יש בהם כדי ללמד על מתחם העונש ההולם.
עיון בפסקי הדין מעלה כי הם נסובים אודות מגוון רחב של מעשי תקיפה ונזקים שנגרמו בעקבות אותם המעשים. בפועל, האלמנט המשותף היחיד לפסקי הדין האמורים היא העבירה בה הורשעו הנאשמים שם, ואין זה מפליא כי גם הענישה שנגזרה באותם מקרים מגוונת. משכך, קשה לגזור את הענישה ממרבית פסקי הדין שהוגשו, ויש לבוחנם לגופו של עניין.
ו.טיעוני ב"כ הנאשמת
17.ב"כ הנאשמת עתר להקל בעונשה של מרשתו ולחרוג ממתחם הענישה נוכח הליך השיקום בו החלה בין כתלי הכלא. לדבריו, מדובר בנאשמת אומללה שנפלה קורבן להתעללות בתוך המשפחה, ונקלעה לחיים של בדידות מוחלטת. עוד הדגיש בהקשר זה כי למרות הקשיים הרבים בהם נתקלה במהלך חייה, מרשתו לא הסתבכה בפלילים, וזו לה הסתבכותה הראשונה עם החוק.
עוד לטענת ב"כ הנאשמת, יש לתת את הדעת לנסיבות שקדמו לביצוע העבירה, בהקשר זה הפנה לעדותה של המתלוננת ממנה ניתן ללמוד כי הנאשמת ביקשה להתאשפז בבית חולים גהה נוכח מצבה הנפשי הקשה. עוד ציין, כי היא חשה שמצוקותיה הנפשיות לא זכו למענה, וכך גם בקשתה להחליף את הגורם המטפל. במצב דברים זה, טען בא כוחה, יש כדי ללמד שהנאשמת פעלה מתוך תחושת ייאוש קשה, והוסיף שביצעה את העבירות כשהיא נתונה תחת השפעת אלכוהול וסמים. נוכח האמור, טען כי אין להשוות בין המקרה דנן ובין מקרים בהם בני משפחה שהגיעו לבקר את יקירם, ותקפו באמצעות סכין את הרופא המטפל.
18.ב"כ הנאשמת הצביע על הליך השיקום בו החלה הנאשמת, בהתייחסו להירתמותה להליך הגמילה שהוצע לה במסגרת מעצרה, השלמת מבחני הבגרות והשתלבותה בתפקיד של מזכירה ועוזרת הוראה בין כתלי הכלא. הוא עתר לביהמ"ש לחרוג בעניינה של מרשתו ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום בהפנותו לסעיף 40ד לחוק העונשין.
עוד טען ב"כ הנאשמת, מבלי שהוצג כל מסמך רשמי בעניין זה, כי לאחרונה נמצאה הנאשמת זכאית ל"דירת חלמיש" אך זכאות זו הותנתה בכך שתקופת מאסרה לא תעלה על 3 שנים.
19.ב"כ הנאשמת הציג לביהמ"ש פסיקה שניתנה על ידי ערכאות שיפוטיות שונות העוסקת בתקיפת רופאים, ויש בה לטענתו, כדי לתמוך בעתירתו לעונש נמוך משמעותית מזה שאליו עתרה ב"כ המאשימה.
לדבריו, בפס"ד חתוקה הורשעו שני אחים בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות מכוח סעיפים 335+333(א)(2), לשני הרופאים, במהלך ויכוח שהתגלע ביניהם באשר לדרך הטיפול באמם החולה. בית המשפט העליון הקל בעונשם והעמידו על 18 חודשי מאסר בפועל, בהדגישו את "הנסיבות האישיות החריגות ויוצאות הדופן במיוחד", היותם אנשים נורמטיביים הלומדים ועובדים לפרנסתם, ואת העובדה כי בסמוך לאירוע פנו למשטרה והתוודו, פנו בכתב למתלונן, הביעו צער על הפגיעה וחרטה כנה.
ב"כ הנאשמת הפנה אף הוא לפס"ד שמילוב, שעובדותיו פורטו לעיל, בהדגישו כי החבלות שנגרמו למתלונן שם חמורות משמעותית מאלה שנגרמו למתלוננת במקרה דנן.
בע"פ 8274/13 מדינת ישראל נ' אכרם אבו ראס (פורסם במאגרים, 12.5.2014) החמיר בית המשפט העליון עונשו של מערער חרש- אילם שהורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והעמידו של שנתיים. המערער הורשע בדקירת מכר שלו באמצעות סכין בגבו התחתון וגרם לו ל-5 פצעי דקירה. בית המשפט העליון ציין כי:
"לא מצאנו כי מידת ההחמרה שביקשה המדינה בשלב זה של הערעור היא מתאימה, על פי הגישה המקובלת להגבלה על מידת ההחמרה בענישה בערכאת הערעור...".
בע"פ 8724/12 חיים מתתיהו נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 30.12.2013) דחה בית המשפט העליון ערעורו של מערער שנידון ל-4 שנות מאסר בפועל, בציינו כי:
"בית משפט קמא לא החמיר יתר על המידה עם המערער, וזקף לזכותו את נסיבותיו האישיות הקשות ואת הודאתו באשמה".
המערער הורשע בעבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה, איומים, החזקת סכין וחבלה בכוונה מחמירה. מעובדות כתב האישום עולה כי המערער גנב מדירת המתלונן רכוש בשווי רב וכאשר ניסה המתלונן לעכבו, נטל המערער סכין, ודקר אותו בבטנו.
ז.דברי הנאשמת
20.בבית המשפט במסגרת הטיעונים לעונש נטלה הנאשמת אחריות על מעשיה והביעה צער וחרטה. יחד עם זאת טענה, כי במועד האירוע הייתה נתונה תחת השפעת סמים ואלכוהול.
עוד טענה, כי התמכרויותיה ומצבה הנפשי הם שהביאו אותה לבצע את העבירות בהן הורשעה, וכי עם מעצרה החליטה להירתם להליך טיפולי בכלא. במסגרת הליך השיקום ניגשה לבחינות הבגרות, אותם לדבריה סיימה בהצטיינות, וכיום היא עצמה עוזרת הוראה בכיתת השכלה, ואף עובדת כמזכירת המחלקה. עוד סיפרה כי היא חשה נתרמת מהליך הגמילה בו נוטלת חלק מזה שנה, וכן מהמפגשים הטיפוליים הן הקבוצתיים והן הפרטניים.
ח.דיון
21.עסקינן בנאשמת אשר ביצעה עבירות חמורות, כאשר החמורה שבהן- עבירה אשר העובר אותה הגיע לבצעה כשהוא עם כוונה מיוחדת לגרום לקורבנו למום של ממש, ולא בכדי קבע המחוקק לצידה של עבירה זו עונש של 20 שנות מאסר.
22.בהתאם למנגנון הבניית שיקול הדעת בענישה תבחנה ראשית הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וייקבע מתחם העונש ההולם, ולאחר מכן תבחנה הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה לצורך קביעת העונש הראוי.
החשובה מבין נסיבות ביצוע העבירה היא העובדה כי עסקינן בתקיפת רופא.
רופאים אינם אמורים להיחשף לאלימות מצד מטופליהם, בעת שהם מבקשים למלא תפקידם כרופאים בשירות הציבורי. משכך, בבוא בית המשפט לערוך את האיזון הראוי שבין אינטרס הציבור בהגנה על שלומם של צוותי הרפואה המשרתים אותו לבין הקושי המובן שבהטלת ענישה מחמירה, לא בנקל יעדיף בית המשפט את עניינו של הנאשם. יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בפס"ד שמילוב:
"אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קלה, במיוחד נוכח גילו המתקדם ומצב בריאותו. אנו גם מוכנים להניח כי המערער פעל כפי שפעל מחמת תסכול ותחושה כי לא נעשה די כדי ליתן מזור למחלותיו. אולם מכאן ועד להתנהגות המופקרת בה חטא, הדרך ארוכה. רופאים בכלל, ושל בית חולים בפרט, נתונים בלחץ מתמיד של חולים הפוקדים אותם כמעשה של יום- יום. עקב כך הם נדרשים לקבל החלטות, לעתים גורליות, תוך העדפת עניינו של חולה אחד על עניינו של חולה אחר, עקב חומרת המחלה ודחיפות הטיפול. מערכת אכיפת החוק צריכה להבטיח כי רופאים אלה יוכלו לגבש את החלטותיהם ללא מורא, ועל כן יש להגיב בעניינם של אלה המבקשים לאכוף על הרופאים את רצונם בכוח הזרוע, ביד קשה"
23.אשר למדיניות הענישה, תופעת "תת תרבות הסכין" שקנתה לה אחיזה במחזותינו, ראויה להוקעה ועליה לגרור תגובה עונשית הולמת. על מנת לבער את הנגע, נדרשים בתי המשפט לנקוט יד קשה כנגד עבריינים בתחום זה. כפי שציין בית המשפט העליון (כב' השופט: עמית) בע"פ 5828/14 מ"י נ' מחמוד כילאני (פורסם במאגרים 4.3.2013)(להלן: "פס"ד כילאני"):
"איני מוצא טעם לחזור ולמנות אין ספור פעמים בהם התריעו בתי המשפט בכל הערכאות מפני תת-תרבות הסכין. שהרי אין צריך להכביר מילים על הידוע שהמציאות העכשווית מתאפיינת לא אחת ולא שתיים ביד קלה על קת או הדק הנשק".
הדברים נאמרים ביתר שאת כשמדובר באלימות המופנית כלפי סגל רפואי, כפי שארע במקרה דנן. נוכח התגברותה של התופעה, ונוכח העובדה שפגיעה שכזו אין לראותה רק ככזו הפוגעת ברופא המותקף אלא ככזו העתידה לפגוע בשלומם של החולים והנפגעים, בפרט משעסקינן ברופאה פסיכיאטרית אשר לא בנקל יימצאו מטופליה חלופה הולמת לטיפול שנתנה להם, כמו גם פרק הזמן שלוקח לבנות קשר וליתן אמון ברופאה מסוג זה. אין אלא לקבוע כי מדובר בנסיבה מחמירה (ע"פ 3036/92 חמודה נ' מדינת ישראל, פסקה 6, ניתן ב-24.11.92).
24.לכך, יש להוסיף כי מעשי הנאשמת התאפיינו בתכנון מדוקדק משך ימים, ואינו מעשה תקיפה ספונטני.
אשר לכוונה המחמירה של הנאשמת, אין ספק כי לולא רוסנה הנאשמת בכוח בידי אנשי הצוות הרפואי, אזי הנזקים לגופה של המתלוננת היו קשים וחמורים יותר, ובמקרה דנן גם אין להקל ראש בפגיעה הנפשית שנגרמה למתלוננת.
הנאשמת נמצאת אמנם היום במעצר מאחורי סורג ובריח, אך המתלוננת–קורבן העבירה נמצאת אף היא אסירה בביתה עקב מצבה הנפשי.
25.באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה - הנאשמת נטולת עבר פלילי נכון למועד זה, כעולה מתסקיר שירות המבחן, והיא מצויה מזה שנה בהליך שיקומי ממנו היא נתרמת.
ב"כ הנאשמת עתר לבית המשפט לחרוג ממתחם הענישה מכוח סעיף 40ד לחוק העונשין, אך בקשתו אינה מתיישבת עם עמדת שירות המבחן הסבור שאין מדובר במקרה חריג המצדיק הימנעות ממאסר בפועל.
משכך, אף שיש לקוות כי הנאשמת תשלים בהצלחה את הליך השיקום ולא תשוב לבצע עבירות, אזי בהתחשב בחומרת נסיבות ביצוע העבירה כמפורט לעיל ועמדת שירות המבחן, אינני סבורה כי במקרה זה יש לחרוג ממתחם העונש הראוי.
בפס"ד כילאני שאוזכר לעיל ציין בית המשפט העליון בעניינו של המערער שהיה ללא עבר פלילי, והסתכסך עם המתלונן על רקע ביטול אירוסין ביוזמת המתלונן, כי האחרון נדקר קשות על ידי המערער בלהט ויכוח עד שהפך להיות שבר כלי התלוי באופן מוחלט בזולת. שירות המבחן לא בא עם שם בהמלצה טיפולית, אם כי ציין כי בעת שהותו במעצר בכלא, הוא השתלב הוא בהליך טיפולי ועל כן נאמר: "מנגד כבדה כף החובה עד מאד. בהתחשב ברף הענישה הנוהג והראוי בעבירות כגון דא, בהתחשב בתוצאות הקשות מנשוא של המעשה, אך גם בהתחשב בכך שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין, הגענו למסקנה, כי יש להחמיר בעונשו של המשיב, ואנו מעמידים את המאסר בפועל על חמש שנים במקום שלוש שנים כפי שנקבע ע"י בית משפט קמא". לעונש זה נוסף מאסר ע"ת ופיצוי למתלונן בסך 70,000 ₪.
לאחר ששקלתי טיעוני ב"כ הצדדים מחד גיסא, חומרת העבירות והנזק שנגרם למתלוננת ומאידך גיסא רגשות החרטה של הנאשמת והמשך הטיפולים במסגרת הכלא, אני מטילה על הנאשמת את העונשים הבאים:
א)5 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרה מתאריך 12.12.2013.
ב)12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא תעבור תוך 3 שנים מיום שחרורה ממאסר עבירה של אלימות מסוג פשע.
ג)לאור מצבה הכלכלי הקשה של הנאשמת, אינני מטילה עליה קנס כספי, אך היא תשלם פיצוי למתלוננת בסך של 30,000 ₪.
סכום הפיצוי ישולם ב- 30 תשלומים חודשיים שווים החל מתאריך 1.8.2015.
הודע לנאשמת על זכותה לערער לביהמ"ש העליון תוך 45 יום מהיום.
ניתן היום, כ"א אייר תשע"ה, 10 מאי 2015, בנוכחות הצדדים.
|
|
|
יהודית אמסטרדם, שופטת
|