אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"פ 37518-08-15 מדינת ישראל נ' כ' (עציר)

ת"פ 37518-08-15 מדינת ישראל נ' כ' (עציר)

תאריך פרסום : 15/10/2015 | גרסת הדפסה
ת"פ
בית משפט השלום ירושלים
37518-08-15
11/10/2015
בפני השופטת:
חגית מאק-קלמנוביץ- ס. נשיא

- נגד -
המאשימה:
מדינת ישראל
עו"ד אריה ברנד מלשכת תביעות ירושלים
הנאשם:
ב' כ' (עציר)
עו"ד טליה רם מטעם הסניגוריה הציבורית
החלטה
 

 

 

העובדות וגדר המחלוקת

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, שעניינן התנהגות חריגה של הנאשם בעת שניסה להיכנס לשטח הר הבית. מיד בתחילת הדיון בתיק הועבר הנאשם להסתכלות לשם קבלת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו.

2.בחוות דעת מיום 8.9.15 שהתבקשה עוד במסגרת תיק המעצר, קבעו המומחית ד"ר אנה מדבדייב והמתמחה ד"ר ודים סבלב כי בתקופה בה ביצע הנאשם את המעשים הוא נמצא במצב מאני פסיכוטי, "היה חסר יכולת להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור והיה חסר יכולת להימנע מהביצוע" (של העבירה). לפיכך קבעו כי הנאשם אינו אחראי למעשיו. עוד נקבע בחוות הדעת כי במצבו הנוכחי הנאשם אינו מסוגל להבין את הליכי המשפט העומדים נגדו ולא מסוגל לשתף פעולה עם עורך דינו, על כן הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. הומלץ על המשך אישפוזו הפסיכיאטרי של הנאשם תחת צו של בית משפט. במכתב מיום 17.9.15 הודיע הפסיכיאטר המחוזי ד"ר יעקב צרנס כי הנאשם נבדק בבית החולים כפר שאול "והתרשמות הבודקים היא כי הנבדק לא יכול כעת לעמוד לדין וזקוק להמשך אישפוז תחת צו בית המשפט".

3.ב"כ המאשימה טען כי לנוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה יש להפסיק את ההליכים נגד הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) ולהורות בצו על אשפוז הנאשם. לטענת ב"כ המאשימה, לאחר שנמצא כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, לא ניתן לקיים בירור בשאלת הכשרות המהותית של הנאשם. מאחר ששאלת האחריות הפלילית המהותית היא שאלה משפטית ולא רפואית, ואי הכשירות הדיונית של הנאשם אינה מאפשרת לנהל הליך בירור, הרי שלא ניתן לקבוע כי הנאשם אינו אחראי למעשיו מבחינה מהותית ולזכות את הנאשם. למעשה טענה המאשימה כי כל אימת שנקבעת אי כשירות דיונית של נאשם, לא ניתן יהיה לברר את שאלת הכשרות המהותית, ויש להפסיק את ההליכים המשפטיים נגד הנאשם ולא לזכותו (ראו פרוטוקול עמ' 5 שורות 7-9).

4.ב"כ הנאשם טענה כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין מבחינה מהותית, ויש להורות על זיכויו. היא הפנתה לחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה ואף למסמך רפואי מחדר המיון בסמוך למועד ביצוע העבירה, שבו נקבע כי הנאשם נמצא במצב פסיכוטי מאני. לטענתה במצב של העדר כשירות מהותית יש לזכות את הנאשם, כאשר העדר כשירות דיונית מוסיפה על העדר הכשירות המהותית ואינה שוללת אותה. היא ביקשה לזכות את הנאשם מהמיוחס לו ולאחר מכן ליתן צו אשפוז, כאשר משך האשפוז לא יעלה על תקופת המאסר המירבית הקבועה בחוק.

לצורך הדין הסכימה ב"כ הנאשם לכך שקיימות ראיות לכאורה לכך שהנאשם אכן ניסה להיכנס להר הבית ולמעשה לקיומן של ראיות לכאורה נגד הנאשם (עמ' 7).

רקע משפטי

5.קיימים שני מסלולים עיקריים לסיום המשפט כאשר הנאשם סובל ממחלת נפש המשפיעה על ההליך הפלילי. המסלול האחד חוסה תחת סעיף 34ח לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שכותרתו "אי שפיות הדעת", הקובע העדר אחריות פלילית למעשה שעשה אדם, אשר בשעת המעשה, בשל מחלת נפש או ליקוי בכשרו השכלי, היה חסר יכולת להבין את מעשיו או את הפסול שבמעשה או להימנע מעשיית המעשה. המסלול המקביל הוא במסגרת סעיף 170 לחסד"פ, הקובע כי אם קבע בית המשפט שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו, אולם בית המשפט רשאי לברר את אשמתו של הנאשם לבקשת הסניגור או מיוזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. מסלול זה מביא, איפוא, להפסקת ההליכים המשפטיים בשל מצבו הנפשי של הנאשם, ולא לזיכויו (להוציא המקרים החריגים בהם הוחלט על בירור האשמה והנאשם זוכה לגופו של עניין).

6.באשר לקביעה שנאשם אינו אחראי למעשיו, העמדה הרווחת בפסיקה לאורך שנים קבעה כי

"בית המשפט הוא הקובע אם נאשם היה אחראי למעשיו, ולכן, לא סגי בחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו, כמו במקרה שבפנינו. חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה היא אך ראיה אחת, מני מספר ראיות המובאות בפני בית המשפט לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע העבירה. הן ההגנה והן התביעה רשאיות לחקור את נותן חוות הדעת ולנסות לקעקע את ממצאיה, אך חוות הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה. הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות-משפטיות הוא בית המשפט, ועליו לקבוע אם הנאשם עומד בתנאי הפטור של סעיף 34ח לחוק העונשין, באשר הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית.... ההכרעה בשאלה אם הנאשם נושא באחריות פלילית אם לאו מסורה היא לבית המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש..." ע"פ 9078/09, פלוני נגד מדינת ישראל, (להלן פלוני הראשון), פיסקה 13.

בעקבות פסק דין פלוני הראשון ופסיקה נוספת ברוח דומה, נקבע בעניין פלוני השני, ע"פ 3054/10, מדינת ישראל נגד פלוני, פיסקה 11, כי

"במצב הדברים הרגיל, כאשר מופסק ההליך הפלילי בגין חוסר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין אך הוחלט על המשך ההליכים לבירור האשמה, לא ניתן לברר את שאלת שפיותו בעת ביצוע העבירה לפי סעיף 34ח לחוק העונשין..." 

7.לאחרונה נדונה סוגיית העדר השפיות בפסק הדין ברע"פ 2675/13, מדינת ישראל נגד רן רפאל וחנון (להלן: פסק דין וחנון, הלכת וחנון). בפסק הדין המנחה שניתן עמד בית המשפט העליון על ההבדלים המהותיים בין שני המסלולים (שפורטו לעיל) לקביעת העדר הכשירות הנפשית, בנוגע לשלושה נושאים: האחד – סוג חוסר הכשירות, כאשר סעיף 170 לחסד"פ דן בהעדר כשירות דיונית מחמת הגבלת יכולתו של הנאשם להשתתף בהליך הפלילי, ואילו סעיף 34ח לחוק העונשין דן בהעדר כשירות מהותית בשל מצבו הנפשי של הנאשם בזמן ביצוע העבירה. הנושא השני הוא נקודת הזמן שאליה מתייחסת בחינת חוסר הכשירות, כאשר סעיף 10 לחסד"פ מתייחס לזמן בירור האשמה וסעיף 34ח לחוק העונשין עוסק במועד ביצוע העבירה. הנושא השלישי נוגע לזכות לברר את האשמה לגופו של עניין. מאחר שהנושא לא הוכרע בפסק הדין הנ"ל, ואף איננו רלוונטי להכרעה בתיק שבפני, שכן ב"כ הנאשם הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה, לא ארחיב את הדין בנושא האחרון.

בפסק הדין בעניין וחנון נקבע כי כאשר בית המשפט קובע כי נאשם אינו נושא באחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, משמעות הדבר זיכוי מלא מהעבירה שיוחסה לו. להלכה זו נימוקים שונים, ביניהם העדר עילה להבחנה בין ההגנה של אי השפיות לבין הגנות אחרות שתוצאתן זיכוי מלא, העדר הצדקה מוסרית להכתמה של אדם שלא היה בעל המחשבה הפלילית הנדרשת לגיבוש הרשעה, וכן העמימות שבמונח לאו בר עונשין שאין בו הרשעה או זיכוי מלא.

8.בדנ"פ 1237/15, מדינת ישראל נגד רן רפאל וחנון, נדחתה בקשה לקיים דיון נוסף, כך שהלכת וחנון שנקבעה ברע"פ מוסיפה ועומדת בתקפה.

האם חלה הלכת וחנון בענייננו

9.כאמור, הלכת וחנון הקובעת כי יש לזכות זיכוי מלא נאשם שלא היה בעל כשירות נפשית מהותית בעת ביצוע העבירה מבוססת על מספר נימוקים מהותיים. כך נומקה עמדת בית המשפט על ידי כב' השופט הנדל, אליו חברו השופטים מלצר וזילברטל:

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ