ת"פ 30981-09-14 מדינת ישראל נ' פלוני

בפתח הכרעת הדין אציין, כי מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת מכל הנימוקים כפי שיפורטו להלן.

כתב האישום

1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפת בן זוג, הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

    

   הנאשם והגב' פלונית  (להלן: "המתלוננת") הינם בני זוג, המתגוררים יחד, תחת קורת גג אחת ולהם ילד משותף.

    

   על פי כתב האישום, ביום 7.6.14 בשעה 3:50 בקירוב, בדירה, תקף, הנאשם את המתלוננת, בכך שהיכה בה באמצעות ידו בחלק הימני של מצחה, וכתוצאה ממעשיו אלו נגרמה למתלוננת חבלה של ממש – אדמומיות, נפיחות ושפשופים בחלקו הימני של מצחה.

    

2. במענה לכתב האישום, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 2.12.15 (כב' השופט עמית כהן), אישר הנאשם כי למתלוננת היה סימן במצח, אלא שלטענתו, החבלה לא נגרמה למתלוננת כתוצאה מכך שתקף אותה. הנאשם טען, לאחר שיצא לקנות סיגריות, וחזר הביתה, סברה המתלוננת כי שהה עם אישה אחרת, נתקפה בהתקף קנאה, שרטה את הנאשם וגרמה לו חבלות בגופו. לטענת הנאשם, בשלב זה, חיבק את המתלוננת בחוזקה, וזאת על מנת להרגיעה, ולעצור את התקף ההשתוללות שאחז בה, וככל הנראה הסימן במצח נגרם לה כתוצאה מהתפרעותה. הנאשם טען, כי חיבק את המתלוננת כהגנה עצמית, במטרה להרגיע אותה, והכחיש, כי החבלה במצחה נגרמה לה עקב מעשיו.

    

    

   פרשת התביעה

3. מטעם התביעה העידו השוטרים אדיר לוי, אמנון גנאור, והמתלוננת.

    

   אדיר לוי, סייר במשטרת ישראל, אשר הגיע למקום כתוצאה מקריאה שהועברה דרך מוקד 100, העיד כי כאשר הגיע לפתח הבניין, שמע צעקות של גבר ואישה, כאשר בתחילה, לא ידע לזהות מהיכן נשמעות הצעקות, ורק לאחר שפנה לחצר, הסתבר כי מקור הצעקות בקומה הרביעית. עוד העיד, כי נשמעו מספר חבטות של אלימות, ומיד לאחר מכן , נשמעו גם צעקות של אישה. אדיר מסר, כי בעיניו, כאדם סביר, נשמעו החבטות כאקט של אלימות של גבר כלפי אישה, כאשר בכל העת הזו שוהה אדיר מתחת לבניין, מחוץ לדירה.

    

   בהמשך, עלה אדיר לקומה הרביעית, ושמע צעקות מתוך הדירה. לטענתו, נקש בדלת, ואז השתררה דממה, אך הדלת לא נפתחה. אדיר המשיך לדפוק בדלת, ואף צלצל בפעמון, וכן במקביל הזמין שירותי כיבוי אש, במטרה לפרוץ את הדלת, מחשש לחיי האישה. בשלב זה

   נשמע קולו של הנאשם אל מעבר לדלת, כששאל "מה קרה". אדיר העיד, כי חש שמדובר בסכנת חיים, שלף את אקדח הטייזר שהיה ברשותו, והמתין כי הדלת תיפתח, כאשר נשמעים קולות של התעסקות עם מפתחות, מתוך הדירה.

    

   לאחר שנפתחה הדלת, הבחין אדיר בנאשם, כשהוא לבוש בתחתונים. הנאשם נענה לקריאת אדיר, ירד על ברכיו, לא התנגד לכבילתו, לא תקף וציית למרותו. אדיר העיד כי הבחין בדם על פני הנאשם, ובמענה לשאלתו מה קרה, ענה לו הנאשם: "לא קרה כלום" ו - "זה פרטי". דו"ח הפעולה שמילא אדיר בתום האירוע הוגש וסומן ת/1.

    

   בחקירתו הנגדית העיד אדיר כי למעשה, משנפתחה הדלת, הסתבר לו, כי הייתה בין הנאשם למתלוננת, אלימות הדדית (עמ' 10 שורות 16-17), ובעת פתיחת הדלת הייתה המתלוננת רגועה, אוחזת בידיה ילד קטן. אדיר העיד במפורש, כי לאחר שנפתחה הדלת, השתנתה תפיסתו ביחס לאירוע (עמ' 10 שורות 21-25), וכי נוכח סימני האלימות שהופיעו על גופו של הנאשם, עיכב גם את המתלוננת (עמ' 10 שורות 8-10).

    

   אדיר אישר בחקירה הנגדית את העובדה, כי על גופו של הנאשם היו סימני אלימות, כפי שהדברים אף עולים מת/1. כמו כן, בהתאם למפורט בת/1, לחייה של המתלוננת היו אדומות, וכן היה שפשוף על ידה הימנית.

    

   כשנשאל על כך, העיד אדיר, כי יתכן שהחבטה אותה שמע יכולה להיות גם חבטה כלפי גבר, וכי התרשמותו מן האירוע הייתה בעודו מצוי מחוץ לדירה, אינו רואה דבר, ונסמך על הקולות ששמע בלבד. לטענתו, מאחר וקולות הצעקה נשמעו מפי המתלוננת, לא סביר בעיניו כי זו היא שתקפה.

4. בנוסף, העיד מטעם המאשימה השוטר אמנון גנאור, אשר גבה את אמרות של הנאשם והמתלוננת, ביום 7.6.14.

    

   אמנון העיד, כי בחקירתו, טען הנאשם, שניסה להרגיע את המתלוננת שהשתוללה, ולצורך כך, חיבק אותה (עמ' 12, שורות 5-6).

    

   בעדותו, אישר אמנון, כי המתלוננת מסרה בחקירתה, שיתכן ושרטה את הנאשם, או שאולי נשרט הנאשם מענף של עץ (עמוד 13, שורות 23-27). עוד אישר, כי המתלוננת מסרה בעדותה, שבעלה מעולם לא הרביץ לה ולא איים עליה.

    

   מעדותו של אמנון עולה, כי הנאשם והמתלוננת, שניהם, נחקרו כחשודים, ולשניהם היו חבלות על הגוף. אמנון העיד, כי ההחלטה לעצור את הנאשם נבעה, בין היתר, מהצעקות ששמעו השכנים, אשר הזמינו את המשטרה. עוד ציין אמנון, כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום כנגד הנאשם בלבד, לא התקבלה על ידו.

    

   אמנון העיד עוד, כי נעשה ניסיון לאתר את השכנה אשר דיווחה על האירוע למוקד 100, אולם היא סירבה לשתף פעולה (עמ' 13 שורות 3-5), ובעניין זה הוצג ת/3.

    

5. בנוסף, העיד מטעם המאשימה מר קונסטנטין לוין, אשר חקר את המתלוננת תחת אזהרה בשנית, ביום 8.6.14, חקירה שהתקיימה בשפה הרוסית, כיממה לאחר האירוע וחקירתה הראשונה. יצוין, כי בפרק הזמן הזה, שבין מסירת שתי הודעות המתלוננת, היה הנאשם עצור.

   עדות המתלוננת וחקירתה במשטרה

6. המתלוננת העידה בפני, כי היא והנאשם הינם בני זוג, היחסים בתא המשפחתי טובים, והם מגדלים יחד את בנם במשותף. לטענתה, מאז האירוע חלפו כשנתיים, ועל כן אינה זוכרת את פרטיו.

    

   בעדותה אישרה, כי הייתה מריבה בינה לבין הנאשם, לאחר שהנאשם יצא לקנות סיגריות, וחזר כעבור זמן רב. נוכח פרק הזמן הממושך, סברה המתלוננת, כי הנאשם שהה במחיצת אישה אחרת, והדבר עורר את חמתה.

    

   עוד אישרה המתלוננת בעדותה, כי ביום האירוע הגיעה לביתם משטרה, ולאחר שפתחו את הדלת, נלקחו היא והנאשם, יחד עם בנם הקטן, לתחנת המשטרה, שם נחקרו.

   מעבר לכך, לא זכרה המתלוננת את גרסתה, לפיה בכתה, לאחר שהנאשם הכה אותה, לא זכרה לומר מדוע סיפרה שהנאשם נתן לה מכה בפנים, במצח, עם כף ידו והיא הגנה על עצמה, תוך שהדפה אותו.

    

   בעת שהוצג למתלוננת סרטון המתעד את חקירתה, אשר הוגש וסומן ת/8, סירבה לצפות בו, העידה כי לא זוכרת מה נשאלה ומה ענתה, ואף על-פי שסרטון החקירה הוצג לה, טענה "עכשיו ראיתי, אבל לזכור לא זוכרת" (עמוד 19, שורה1).

    

   לכל אורך חקירתה, חזרה המתלוננת וטענה, כי אינה זוכרת את האירוע נשוא כתב האישום.

    

   כשעומתה מפעם לפעם עם הקלטת חקירתה במשטרה, אישרה כי הדברים המופיעים בסרט נכונים, אולם לא יכלה לאשרם כיום (עמ' 19, שורה 1, עמ' 19 שורות 7-8, עמ' 20 שורות 25-26).

    

   עוד טענה בחקירתה הראשית, כי היא לא תקפה את הנאשם, והנאשם לא תקף אותה (עמ' 19, שורות 31-32).

    

   בחקירתה הנגדית העידה המתלוננת, ואישרה, כי כעסה על הנאשם, שהלך לקנות סיגריות וחזר רק כעבור שעתיים - שלוש. עוד אישרה המתלוננת, כי בעת חקירתה במשטרה, משהובאה לתחנת המשטרה יחד עם בנה הקטין, הייתה שרויה במצב של לחץ, מה גם שחששה שמא תיעצר (עמ' 24, שורות 23-29). ניתן להתרשם ולקבוע, כי תשובותיה לחוקר נבעו, בין היתר, מחשש זה. יחד עם זאת, למרות שהמתלוננת אישרה, כאמור, כי חששה להיעצר, עדיין הכחישה, כי מסרה לחוקר, שבעלה הרביץ לה, וטענה כי העידה שהכל קרה במקרה, מאחר והייתה בלחץ (עמ' 25 שורה 5).

    

   בחקירתה הנגדית, אישרה המתלוננת את גרסת הנאשם, לפיה חיבק אותה, במטרה להרגיע אותה, ושבה ואישרה כי הנאשם מעולם לא הכה אותה, לא איים ולא גרם נזק (עמ' 25 שורות 6-9). המתלוננת ציינה בחקירתה, כי יתכן והמכה המופיעה על מצחה, הינה כתוצאה מניסיונה להשתחרר מחיבוקו של הנאשם.

    

   בנוסף, אישרה המתלוננת, כי שרטה את הנאשם פעם אחת בפנים, ולמרות זאת, וחרף כעסו של הנאשם עקב כך, לא הכה אותה הנאשם, וכל מעשיו במועד האירוע, הסתכמו בניסיון להרגיע אותה (עמ' 25 שורות 28-32).

    

7. בהתאם להחלטה מיום 2.3.16, בעמ' 23 לפרוטוקול, הוגשו אמרות המתלוננת במסגרת חקירתה תחת אזהרה, במשטרה, על יסוד סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 (להלן: "הפקודה").

    

   החקירה מיום 7.6.14 בשעה 8:21 הוגשה וסומנה ת/6.

   החקירה מיום 8.6.14 בשעה 19:04 הוגשה וסומנה ת/7.

    

   בנוסף, בהמשך הדיון, לאור עדותה של המתלוננת בפני ביהמ"ש, במסגרתה הרבתה לטעון כי אינה זוכרת את פרטי האירוע, ולאור גרסה סותרת שמסרה לעומת עדותה במשטרה, הוכרזה המתלוננת כעדה עוינת, ונחקרה בחקירה נגדית.

    

   ב"כ המאשימה טענה, כי יש להעדיף את גרסתה הראשונה, ת/6, של המתלוננת במשטרה, הסמוכה למועד האירוע, בה זכרה המתלוננת את פרטי האירוע טוב יותר.

    

   ב"כ הנאשם התנגד להגשת האמרות, שעה שמדובר בעדה המעידה על דוכן העדים, בביהמ"ש, וניתן להתרשם מעדותה.

    

8. בת/6, אשר נגבתה מהמתלוננת ביום 7.6.14 בשעה 8:21, טענה המתלוננת שהנאשם הרביץ לה (שורות 12-15, שורות 45-46, שורה 54). עוד ציינה המתלוננת, כי יתכן ושרטה את הנאשם, בניסיון להדוף אותו ממנה (שורות 15-16, שורה 50).

    

   באותה נשימה, מאשרת המתלוננת כבר בת/6, כי היחסים בינה לבין הנאשם טובים ותקינים, הנאשם לא הרביץ לה בעבר, והיא אינה חוששת מפניו (שורות 22-28, שורות 59-60).

    

9. למחרת, ביום 8.6.14, בשעה 19:04, נגבתה מהמתלוננת עדות נוספת, ת/7, שם טוענת, כי לא שרטה את הנאשם (שורה 13), טוענת כי הנאשם לא פגע בה, ושבה ומאשרת כי אינה חוששת מפניו (שורה 30). עוד מאשרת המתלוננת בת/7, כי הנאשם חיבק אותה, לאחר שהיא כעסה, כשחשבה שהנאשם, שנעדר זמן רב מן הבית, הלך עם אישה אחרת.

   פרשת ההגנה

10. מטעם ההגנה העיד הנאשם.

    הנאשם אישר, כי ביום האירוע יצא מביתו לקנות סיגריות, וכשחזר הביתה, החלה המתלוננת לצעוק ולהשתולל, מאחר שסברה כי הנאשם שהה במחיצת אישה אחרת.

     

    הנאשם דבק בגרסתו, כפי שפרס אותה במסגרת המענה לכתב האישום, ובחקירתו במשטרה, ת/2, לפיה חיבק את המתלוננת בחוזקה, על מנת להרגיע אותה. הנאשם מסר לחוקר המשטרה שחקר אותו, כי לא הותקף על ידי המתלוננת (שורות 27-28 לת/2). הנאשם העיד, כי מעולם לא הכה את המתלוננת, ויתרה מכך מעולם לא הכה נשים (עמ' 30, שורות 29-30 לפרוטוקול הדיון).

     

    אשר לעדותו של השוטר אדיר, לפיה דפק בדלת מספר פעמים, ולא נענה, טען הנאשם כי מבחינתו, מהרגע ששמע את הנקישות, ניגש לפתוח את הדלת, ואף ציין, כי בניגוד לעדותו של אדיר, לפיה צלצל בפעמון הדלת, הרי שפעמון הדירה אינו תקין. הנאשם אישר בעדותו, כמו גם בהודעתו במשטרה, כי באותו היום שתה מעט אלכוהול, במסיבת יום הולדת בה לקח חלק, יחד עם המתלוננת.

    דיון והכרעה

11. לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק, ולאחר שמיעת העדים, באתי לכלל מסקנה חד משמעית, כי יש להעדיף את גרסת הנאשם, באשר לנסיבות קרות האירוע שהתחרש ביום 7.6.14, בדירת הנאשם והמתלוננת. למעשה, יש לקבוע, כי לא רק שגרסת הנאשם, הפשוטה, העקבית והנהירה, עדיפה על פני התרחיש שהוצג מטעם המאשימה, אלא שבסופו של יום, מבחינת גרסאות המתלוננת, הן עדותה בביהמ"ש, עדותה במשטרה, ת/7, וחלקים מעדותה בת/6 עולה, כי אף הן מהוות תמיכה לגרסת הנאשם, כפי שיפורט להלן.

     

12. ראשית, לאחר שהוכרזה המתלוננת כעדה עוינת ונחקרה בחקירה נגדית, העידה במפורש, כי שיקרה בעת מסירת הודעתה הראשונה במשטרה, ת/6, וכי מסרה עדות זו בהיותה עצבנית ומבוהלת. המתלוננת חששה באותו מועד, כי יעצרו אותה ואת הנאשם, ויש לזכור כי יחד עמם, הגיע למשטרה בנם הקטין (עמ' 26 שורות 33-34, עמ' 27, שורות 1-6).

     

    בחלוף יממה, לאחר שנרגעה, מסרה את הודעתה ת/7, שם טענה, כי הנאשם לא גרם לה שום חבלה, אלא "פשוט חיבק אותי כי אני כעסתי עליו שהוא לא היה הרבה זמן כי הלך לקנות סיגריות ואני חשבתי שהוא היה עם אישה אחרת" (שורות 32-33). גרסה זו עולה בקנה אחד באופן מוחלט עם טענות הנאשם, תוך שיצוין, כי בפרק הזמן שבין מסירת ת/6 למסירת ת/7 על ידי המתלוננת, הנאשם שהה במעצר.

     

13. ועוד. חקירתה הראשונה של המתלוננת, תועדה, תומללה, הוגשה לבית המשפט וסומנה ת/8. מצפייה בת/8 עולה, כי עם תחילת חקירתה שאלה המתלוננת את החוקר (באמצעות מתורגמן) "אם אני יספר מה קרה ישחררו אותי?" (ת/8,דקה 8:4:16). באופן תמוהה, שאלתה זו אינה מופיעה בהודעתה, ת/6, כפי שזו הוגשה לתיק ביהמ"ש.

    בסיום חקירתה, שבה המתלוננת על בקשתה להשתחרר (שורה 77 לת/6). דברים אלו של המתלוננת בפתח החקירה ובסיומה, מחזקים את הטענה, כי העדות מונעת מחששה של המתלוננת להיעצר, ומכך שכל רצונה בעת מסירת העדות, היה להסיר מעליה חשש זה.

    סעיף 10א לפקודה – העדפת ת/6 על פני עדות המתלוננת במשפט – האם?

14. לכאורה, עומדת הודעת המתלוננת ב - ת/6 בתנאים המנויים בסעיף 10א לפקודה, לשם קבלתה כראיה במשפט, שכן, מדובר בהודעה מטעם המתלוננת, אשר נגבתה ונרשמה על ידי חוקר משטרה, המתלוננת העידה בפני בית המשפט ונחקרה על ידי הצדדים, ועדותה בפני בית המשפט שונה באופן מהותי מגרסתה הראשונה במשטרה, ת/6.

     

    אלא שלאחר בחינת מסכת העדויות שנפרסה בפני, כלל לא מצאתי שיש להעדיף את אמרת המתלוננת במסגרת ת/6, על פני יתר גרסאותיה.

     

15. בניגוד לגרסתה הראשונה (ת/6 שורה 14-15), אז טענה המתלוננת כי יתכן והנאשם נשרט ממנה, במהלך ניסיונותיה להדוף אותו מעליה, מוסרת המתלוננת בגרסתה השניה, כי אינה יודעת מה מקור השריטות בפניו של הנאשם (ת/7 שורות 7-13).

     

    ועוד. בת/6 (שורות 12-14), העידה המתלוננת כי הנאשם הרביץ לה, ונתן לה מכה במצח, בצד ימין, עם כף ידו. לעומת זאת, בת/7 מסרה המתלוננת, כי הנאשם פשוט חיבק אותה בחוזקה, בזמן שחשבה ששהה עם אישה אחרת (ת/7, שורות 31-32), וכן, כי הנאשם לא גרם לה שום חבלה (ת/7, שורה 30).

     

16. עינינו הרואות, כי אמנם קיימת סתירה בין עדות המתלוננת בביהמ"ש לבין עדותה במסגרת ת/6, אולם עדותה בביהמ"ש עולה בקנה אחד עם עדותה בת/7, אשר כזכור, נגבתה כיממה בלבד לאחר שמסרה את ת/6, כאשר בכל העת הזו, הנאשם שוהה מאחורי סורג ובריח. יתרה מכך, עדותה בביהמ"ש, והאמור בת/7, עולים בקנה אחד עם גרסתו העקבית של הנאשם.

     

17. כפי שפורט לעיל, מצבה של המתלוננת במהלך מתן גרסתה הראשונה במשטרה, ת/6, היה קשה. הדברים עולים מחקירת המתלוננת עצמה, בה היא שבה ושואלת האם ניתן לשחררה. המתלוננת שהתה בתחנת המשטרה, אליה הובאה יחד עם הנאשם ובנם הקטין, וחששה מן האפשרות שהיא עצמה תיעצר. חשש זה מהווה הסבר מניח את הדעת, ואף למעלה מכך, לשינוי בגרסאותיה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהשוואת גרסתה ב- ת/6 לעומת גרסתה ב – ת/7. המתלוננת אף אישרה את הדברים בעדותה בביהמ"ש (עמ' 24 שורות 27-28, עמ' 25 שורות 1-3).

18. לכל אורך הדרך, ועוד בת/6, העידה המתלוננת באופן חד משמעי, כי אינה חוששת מן הנאשם, כי לא היו בעבר אירועים אלימים מצדו כלפיה, וכי יחסיהם תקינים, והם מגדלים יחד את בנם.

     

19. יצוין, כי הדבר ניכר אף בהתרשמות בלתי אמצעית, מן האופן שבו מסרה המתלוננת את עדותה בפני ביהמ"ש. המתלוננת והנאשם החליפו ביניהם מבטים חמים, שלא ניכר מהם חשש או אימה. המתלוננת אמנם ניסתה למזער את גרסתה, ולא הרגישה בנוח עם מסירת העדות בביהמ"ש, אולם לא התרשמתי כי הדבר היה נעוץ בנוכחות הנאשם, אלא בתוכן העדות, וחששה של המתלוננת מפני האפשרות שיתברר שמסרה עדות שקר, וההשלכות של הדבר, כפי שחששה סמוך למועד האירוע, כי תיעצר.

     

20. הקשבתי קשב רב לעדות המתלוננת, ובחנתי את התנהלותה היטב. שבתי והזהרתי עצמי טרם כתיבת הדברים, ולאחר כל זאת, איני סבורה כי מדובר בנאשמת כנועה, אשר גרסאותיה המשתנות נעוצות ב"תסמונת האישה המוכה", או בחששה מפני הנאשם. מתקבל יותר על הדעת, כי הגרסה הראשונה שמסרה המתלוננת נבעה מחששה פן תיעצר, בעוד שיתר גרסאותיה, הן המשקפות את השתלשלות העניינים במועד האירוע. משכך, אף אין לקבל את טענת ב"כ המאשימה בסיכומיה, לפיה, ביקשה המתלוננת בעדותה "להשאיר הכל מעבר לדלת".

     

21. המתלוננת מסרה גרסה התומכת בגרסת הנאשם, כבר בסמוך למועד האירוע, מבלי שעמדה בקשר עם הנאשם במהלך פרק הזמן שבין עדותה הראשונה לעדותה השנייה. המתלוננת שבה ואישרה כי אינה חוששת מבעלה, הנאשם, וכי יש ביניהם אהבה, ויחסים תקינים.

     

22. זה המקום להזכיר אף עדותו של אדיר לוי, אשר העיד, כי אמנם טרם פתיחת הדלת סבר כי מדובר באירוע של אלימות מצד גבר כלפי אישה, תוך שבשלב מסוים אף עלה חשש לחיי האישה, אולם מרגע פתיחת הדלת, נוכח מצבם הגופני של המתלוננת והנאשם, וכן לאור העדר כל התנגדות, וציות מלא מצד הנאשם, השתנתה גישתו כלפי האירוע, כך שנראה היה כי מדובר באירוע של אלימות הדדית, ואדיר מצא לנכון לעכב אף את המתלוננת, ולהביאה לתחנת המשטרה לשם חקירתה תחת אזהרה.

     

23. זאת ועוד. החבלה הנראית על פני המתלוננת, המיוחסת לאירוע נשוא כתב האישום, הינה חבלה מסוג שפשוף אדום בצד ימין של המצח, חבלה אשר לא סביר שיכולה להיגרם בנסיבות המתוארות על ידי שני הצדדים, שבהן מחבק הנאשם את המתלוננת, גם אם בעוצמה, במטרה להרגיעה. לא ברור כלל, הכיצד יכולה להיגרם חבלה שכזו, במיקום שכזה – במצח, מהאחיזה המתוארת על ידי הנאשם והמתלוננת, תוך שבעניין זה – אופן אחיזת הנאשם במתלוננת - אין סתירה בין עדויותיהם.

     

24. משאלה הם פני הדברים, אין כל נימוק המצדיק את אימוץ החריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, המוסדר בסעיף 10 א(א) לפקודה. גרסאות המתלוננת במשטרה, הן כשלעצמן, סותרות זו את זו, והתרשמתי כי גרסתה הראשונית הייתה מונעת מחששה להיעצר, מרצונה להשתחרר ולחבור לבנה הקטין.

     

25. שמיעת מכלול העדויות ועיון במכלול החומר שהוצג בפני ביהמ"ש מובילים למסקנה חד משמעית, לפיה נסיבות האירוע, והתנהגות הנאשם, עולים בקנה אחד עם גרסתו, ומשכך אין מקום לחרוג מן הכלל לפיו "מהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, על-פי נסיבות העניין ועל-פי אותות האמת המתגלים במשך המשפט" (השווה: ע"פ 1258/03 ו-ע"פ 1613/03 פלוני נ' מד"י, מד"י נ' פלוני, פסק דין מיום 1.3.2004).

     

26. גרסת הנאשם הייתה עקבית לכל אורך ניהול ההליך, ולמעשה, מאז מסר אותה במשטרה. הנאשם העיד באופן חופשי, רגוע, פשוט, בהיר ונהיר, וחזר על גרסתו כפי שמסר אותה במספר הזדמנויות, במשטרה (ת/2), במענה לכתב האישום ובעדותו.

     

    הסתירות, ככל שנמצאו כאלה, אינן מהותיות, אינן נוגעות לליבת האירוע, וניתן להסבירן על רקע חלוף הזמן ומגבלותיו של הזיכרון הטבעי. ודוק, הן מהודעתו במשטרה והן מדו"ח הפעולה, ת/1, עולה כי הנאשם היה חבול ושרוט, כאשר שריטות אלה הינן תוצאה של התפרעות המתלוננת כלפי הנאשם. השוטר אדיר לוי כאמור, ראה באירוע אירוע של אלימות הדדית, לאחר שנפתחה הדלת. בניסיון להגן על המתלוננת, משנשאל הנאשם ע"י אדיר מה פשר החבלות, השיב "לא קרה כלום" ו – "זה פרטי". כך גם בחקירתו במשטרה, עשה הנאשם מאמצים שלא ליחס למתלוננת תקיפתה כלפיו, וגימד את מעשיה, כך בשורה 28 לחקירתו, ת/2, השיב "לא תקפה זה לא נקרא תקיפה זה מתוך המריבה, היא הושיטה אלי יד ושרטה".

     

27. אשר לשיחה שהתקבלה במוקד 100 ביחס לאירוע, הגישה המאשימה לתיק ביהמ"ש במסגרת הדיון ת/5 – תימלול השיחה שהתקבלה במוקד 100, וכן ת/10 – תע"צ לגבי קבלת הקריאה במוקד. במסגרת הדיון לא הוגש דיסק ההקלטה, ולאחר שנתבקשה הבהרה מטעם ביהמ"ש בעניין זה, הוגש הדיסק בהסכמה (יסומן ת/14).

     

    מהאזנה ל - ת/14 ומהתמליל מסתבר, כי הקולות אותם שמעה המודיעה, היו קולות מעורבים, וכבר בתחילת השיחה מסרה המודיעה "לא יודעת, משפחה כאן רבה וצועקת וצורחת". לאחר שמצטרף המשגר לשיחה, חוזרת המודיעה ומספרת כי "יש כאן משפחה, הם צועקים, רבים, ילד בוכה".

     

    המודיעה סירבה לבקשת המשגר, להצטרף אליו, לצורך איתור הדירה. כמו כן עולה, כי בעת השיחה, נמצאת המודיעה ברחוב **, ומוסרת דיווח על */*/ הדעת נותנת כי קיים מרחק. המודיעה אינה יודעת לציין, מאיזו קומה בוקעות הצעקות ("אתה תבוא תשמע קומה 3,2 ב-38").

     

    שמיעת ת/14 מעלה תהיות רבות באשר לתוכנו, ובראש ובראשונה שאלת המרחק ממנו נשמעו הצעקות ע"י המודיעה. התהיות נותרו בגדר ספק, וזאת בין היתר, על רקע סירובה של המודיעה למסור עדות בביהמ"ש (כפי שפורט לעיל, ומצוי בעניין זה ת/3), עובדה אשר סיכלה את זכותה של ההגנה לחקירה.

    גם מקבל השיחה לא העיד.

    מכל אלה נראה, כי אין מקום לקבל את האמירות בתמליל ובת/14, כראיות לעצם אמיתות תוכנם.

     

28. בסיכומיו, טען ב"כ הנאשם, כי לימין הנאשם עומדת אף טענת ההגנה מן הצדק, שעה שבגין האירוע הוגש כתב אישום כנגד הנאשם בלבד, ולא כנגד המתלוננת, וזאת על רקע מגדרי בלבד.

     

    אכן לא מצאתי בטיעוני המאשימה, הסבר מניח את הדעת, לשאלה, מדוע, חרף העובדה כי גם על גופו של הנאשם נראו חבלות, וחרף עדותו של השוטר אדיר לוי, כי התרשם שמדובר באירוע שננקטה בו אלימות הדדית, תוך שהנאשם והמתלוננת נלקחו שניהם לחקירה במשטרה, בסופו של יום, הוגש כתב אישום כנגד הנאשם בלבד.

     

    אין בחומר הראיות כל ראיה שיש בה כדי להטות את הכף לחובת הנאשם ולזכות המתלוננת, באופן המצדיק הגשת כתב אישום כנגדו בלבד, בשים לב לחקירות שניהם במשטרה.

     

    אין בידי לקבל את עדות גנאור, לפיה שניהם נחקרו, אולם נוכח עדות השכנים והשוטרים שהביאו את הצדדים לתחנת המשטרה, הוחלט על ידי הגורמים המוסמכים, על הגשת כתב אישום כנגד הנאשם בלבד.

     

    בתיק החקירה אין עדות מטעם השכנים, ובנמצא כאמור, ת/3, מזכר המעיד על כך שהשכנה, אשר התקשרה לכאורה למוקד 100, מסרבת לשתף פעולה.

     

    כאמור, עדות השוטר אדיר לוי, שהגיע למקום, טיפל באירוע והביא את השניים לתחנת המשטרה, הייתה, כי מדובר באירוע של אלימות הדדית, והדברים אף עולים מן התיאור שמסר בת/1, דו"ח הפעולה. משכך, אין ממש בטענה, כי היו אינדיקציות נוספות לכך שמדובר דווקא באלימות מצד הנאשם כלפי המתלוננת, באופן המצדיק הגשת כתב אישום כנגדו בלבד.

     

29. סוף דבר, לא עלה בידי המאשימה לעמוד ברף ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי, ולא הוצגה תשתית ראייתית, שיש בה כדי לבסס את אשמתו של הנאשם, מעבר לספק סביר.

     

    אין מקום להעדיף את עדותה הראשונה של המתלוננת במשטרה (ת/6), על פני עדותה השנייה (ת/7) ועדותה בפני ביהמ"ש. אותות האמת וההתרשמות מעדותה, מביאים למסקנה, כי יש לאמץ את עדותה בביהמ"ש, ואין מקום לחרוג מן הכלל הפוסל עדות שמיעה, באמצעות הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות.

     

    מצאתי , כי גרסת הנאשם הגיונית, עקבית, פתוחה, כנה, ועל כן ראיתי לנכון ליתן בה אמון מלא.

     

    משכך, אני מזכה את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

     

    ניתנה היום, י"ז אייר תשע"ו, 25 מאי 2016, במעמד הצדדים