הנאשם הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון שכלל תיקון כתבי אישום באישומים כמפורט:
ת.פ. 21898-05-13 : ב- 7.5.13 בשעה 12:00 לערך, איים על בת זוגו, ק' ט' שאם לא תתנהג על פי רצונו, הוא אינו פוחד מהמשטרה, ואם ילך לעולם הבא, יקח אותה איתו. בהמשך היא עזבה את הבית וחזרה כעבור שעה ונעלה עצמה בדירה. כעבור מספר דקות, שב הנאשם נקש על הדלת וביקש שתכניס אותו, אך היא סירבה ודרשה שילך לבית אחיו ,עד שיתפכח. בתגובה גידף אותה ובעט בדלת.
במועד קודם, ב- 19.4.13, בחצות, בעת שהיה נתון בהשפעת משקה משכר, תקף אותה בכך שבעט ברגלה השמאלית וגרם לה חבלה של ממש, המטומה. בהמשך נטל פטיש והתקדם לעברה תוך שאיים בהתנהגות ובמילים, בכך שאחז בפטיש ונפנף בו, ואמר כי יראה לה מה זה , אולם היא הצליחה לאחוז בפטיש והשליכה אותו מעבר לספה - עבירה של איום ותקיפה הגורמת חבלה של ממש.
הנאשם צירף את ת.פ. 1530/07 והורשע על פי הודאתו בכך שב- 17.4.07 לאחר חצות, איים על אשתו דאז תמרה ו' בכך שנטל סכין, הצמידה לצווארה ואמר לה, שימות ויקח אותה יחד איתו – עבירה של איום.
נתקבלו מספר תסקירים: בתסקיר שהוגש ב- 26.3.14 ,צוין כי הוא בן 45, גרוש, אב ל- 6, 3 בנות מנישואיו הראשונים, שכיום הן בגירות ,וממערכת היחסים הנוכחית 3 בנים, בני 4.5 עד 9. הוא עובד כשכיר ברכבת ישראל כ- 23 שנה. התרשמו כי יש לו יכולת תפקוד תקינה בבסיסה, מאופיינת ביציבות תעסוקתית, אך נוטה לדחוס רגשות, דבר שהביא להתנהגות פורצת גבולות, בעלת מאפיינים אלימים. במעבר ממערכת יחסים זוגית ראשונה לנוכחית לא אפשר לעצמו לעבד ולהפיק לקחים. הם התרשמו מנזקקות טיפולית והמליצו על דחיה לצורך שילובו במערך טיפולי.
במהלך תקופת הדחיה הגיע ל- 5 שיחות באופן רציף, כשמטרתם הייתה לבחון את יכולתו להתחייב לטפול לאורך זמן. הוא שיתף באופן כן אודות קורותיו, תוך תיאור קשיים רגשיים שחש בשנות ילדותו. הם התרשמו שהטיפול יהיה מורכב.
הנאשם הודה במיוחס לו באישום הראשון ולקח אחריות, תיאר כי באותה תקופה התמודד עם קשיים על רקע הגירושין, חשבונות הבנק שלו ומשכורתו עוקלו על ידי גרושתו ונפגעה יכולתו לפרנס, מצבו הכלכלי היה קשה והחל לשתות אלכוהול בתכיפות, יותר מבעבר. הרקע צריכת אלכוהול ותחושות כאב ותסכול והוא התפרץ בצורה אלימה. הוא הביע חרטה ובושה על כך ורצון לפצות את אשתו וילדיו. הם התרשמו שמדובר בהתנהגות אימפולסיבית במצבי דחק על רקע דחיסת רגשות במשך שנים. המתלוננת ביקשה שישוב לביתם. מדובר במערכת יחסים זוגית שערכה כ- 9 שנים, במהלכם, לדבריה, לא חוותה אלימות מצידו, ולא הייתה לה כוונה להתלונן, אלא רק להרחיקו מהבית משום שעבר את הגבול. תיארה אותו כאדם שאיננו אלים וכי לא חוששת מפניו.
הנאשם מודע לצורך בטיפול כדי להביא לשיפור ושיקום מערכת היחסים הזוגית , לכן סברו יש מקום להשיבו לביתו ובתנאי שישתלב בטפול , בשלב הראשון בשירות המבחן, ובהמשך ,בהתאם להתקדמותו ,במרכז למניעת אלימות. כמו כן, המליצו על צו מבחן למשך שנה כדי להבטיח המשך פגישות טיפוליות עמו על בסיס שבועי. הם סברו שקיימת חשיבות לרציפות העסקתו בעבודתו ברכבת ולכן המליצו להוסיף צו של"צ בהיקף של 200 שעות, עונש חינוכי שיקומי.
למרות זאת, הדיון נדחה ובתסקיר שהומצא בדיון ביוני 2014 צוין כי במהלך הדחיה קיימו עמו שתי שיחות וליתר השיחות לא הגיע. לטענתו, החל לסבול מבעיות בריאות. הם בחנו השתלבותו בטפול קבוצתי בתחום האלימות, במרכז למניעת אלימות, ונמסר להם כי לא מתוכננת להיפתח קבוצה שבה יוכל להשתלב, לכן בדקו מסגרת מתאימה בשירות המבחן אך נמסר כי אף שתפתח קבוצה טיפולית, אחד התנאים להשתלבות בה היא שלילת צריכת אלכוהול. לאור חוסר העקביות בקשר איתו התרשמו כי משהוחזר לביתו, חלה רגרסיה בתפיסה ביחס לטפול.
הוא היה אמור לפגוש המתאמת על עבודות השל"צ, אך לא התייצב למפגש, ולכן גם לא גובשה תוכנית והם סברו כי יש לחדד משמעות שיתוף הפעולה עמם, ולכן שוב נדחה.
בספטמבר נתקבלה בקשה לדחות המצאת התסקיר על רקע המצב הביטחוני , ובשל נסיבות אישיות של קצינת המבחן המטפלת בו ,שנאלצה לצאת לחל"ת.
בתסקיר שהוגש בנובמבר 2014 צוין כי הגיע למפגש אבחון ראשוני במרכז ב- 13.4.14 והיה ברשימת המתנה. ב- 15.9.14 החל השתתפותו בקבוצה, ומאז מגיע באופן קבוע ומשתף פעולה עם התכנים המועלים בה. מדובר בקבוצה המתקיימת לאורך 12 מפגשים עד לדצמבר ולאחר מכן נשקלות אפשרויות בדבר המשך טיפול על פי הצורך.
במהלך תקופת הדחיה הזמינו אותו לשיחה, אך לא התייצב וגם לא יצר עמם קשר טלפוני. בסמוך לדיון ביקשו לשוחח עמו והשאירו לו הודעות אך לא חזר אליהם. באשר לתוכנית השל"צ, התרשמו כי מתקשה לגייס עצמו לבנית התוכנית ולכן זה התעכב, ולאור התנהלותו, הם ספקנים בדבר יכולתו לבצע עונש של"צ.
בתסקיר שהומצא לדיון ב- 14.1.15 צוין כי הזמינו אותו לשיחה ב- 24.12.14 אך לא הגיע. אשתו התקשרה ואמרה שלא יכול להגיע בשל שינויים במקום עבודתו ולכן קבעו פגישה נוספת ב- 28.12.14, אך גם לפגישה זו לא הגיע ולא יצר עמם כל קשר , לכן לא יכלו לבחון העבירות נשוא התיק הנוסף, משנת 2007 ,או את השפעת הרישום הפלילי על פיטוריו .
ממידע שנתקבל מהמרכז למניעת אלימות עלה כי הוא השלים את המפגשים בקבוצה הטיפולית וביקש להשתלב בטפול פרטני. דווח כי הגיע למפגשים על בסיס קבוע ושיתף פעולה באופן משביע רצון. הם שקלו לשוב ולהמליץ על צו מבחן וצו של"צ, אולם הואיל ולא קיבלו התייחסותו לעבירות שבאישום הנוסף, לא היה באפשרותם לגבש המלצה סופית והדיון שוב נדחה.
בתסקיר שהוגש ביום 11.3.15 צוין כי ביקשו לשוחח איתו על מנת לבחון התייחסותו לעבירות בתיק שצורף ויצרו איתו קשר ב- 26.2.15 במטרה לזמנו לשיחה, אשתו טענה שהוא ישן ויצור קשר בהקדם, אך לא יצר עמם כל קשר. בעבר טען שנפצע בתאונה, אך מאשתו למדו כי למרות פציעתו חזר לעבוד ברכבת ישראל בשל הצורך לפרנס את משפחתו, ובפועל לא פגשו בו כשנה בשל קשייו להתייצב לשיחות עמם ולהמשיך בקשר, לכן התקשו להעריך את מידת יכולתו לבצע צו של"צ ולעמוד בצו מבחן. שובהביעו סקפטיות ולא באו בהמלצה.
למרות זאת ניתנה לו על ידי הזדמנות נוספת, ובתסקיר שהומצא לדיון ב- 31.5.15 צוין כי הנאשם חושש כי יפוטר אם יורשע בדין וכי לא עמד בעבר בקשר עם שירות המבחן בשל העומס הרב בו נתון על רקע קשיים כלכלים.
לגבי האירוע משנת 2007 , מדובר בתקופה שבה אשתו גילתה על הרומן שניהל עם בת זוגו הנוכחית ועל לידת ילד משותף. התקיימה שיחה סוערת, במהלכה איים לפגוע בה ובעצמו. לא הודה בכל עבירות האלימות שיוחסו לו והם התרשמו שמתקשה להתגייס ולשתף פעולה באופן מלא, שכן פנה אליהם רק 10 ימים לפני מועד הדיון, לכן שוב ציינו שלא באים בהמלצה כלשהי.
למרות כל האמור, ניתנה לנאשם הזדמנות נוספת ואחרונה לשתף עמם פעולה ובתסקיר שהוגש לדיון ב- 20.7.15 צוין כי ערכו עמו שיחה נוספת, הוא שב והסביר המשמעות של ההרשעה, לאחר שקיבל תפקיד חדשה ברכבת ישראל, והתמנה למנהל תחנה במשמרת, כשהמינוי מותנה בקבלת אישור בטחוני. ציין כי הפסיק לשתות אלכוהול לחלוטין ומתמקד בעבודתו ובפרנסת בני משפחתו, כולל ילדיו מנישואיו הראשונים. הוא הציג הקושי שלו להיפתח ולשתף. טען שהיה בקורס ובשל בעיות רפואיות ניתק הקשר הטיפולי. התחזקה ההתרשמות כי הוא לא פנוי להירתם מטפול סדיר ורצוף, וכי הוא מתקשה לעמוד בתנאים בסיסים של קשר טיפולי. הם מעריכים שמיצה את יכולתו להפיק תועלת מהקשר איתם ולכן חזרו בהם מההמלצה להעמידו בצו מבחן. אולם, ממליצים לבטל ההרשעה, שכן סבורים כי הפגיעה אפשרית בתעסוקתו גבוהה מהתועלת שתושג מההרשעה עצמה והמליצו לבטל ההרשעה, ולבקשת ביהמ"ש המציאו תכנית של"צ.
התביעה עותרת להותרת ההרשעה על כנה ולמאסר אותו יכול לשאת בעבודות שירות.
נתקבלה חוות דעת ממונה שמצאו כשיר לשאת מאסר בעבודות שירות מיום 16.8.15.
הנאשם הודה בת.פ. 218989-05-13 במסגרת הסדר טיעון על פיו התביעה מגבילה עתירתה ל- 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, אולם ישובו וידברו לאחר קבלת תסקיר סופי.
לאור המלצת שירות המבחן לבטל ההרשעה, והחשש שיפוטר אם יורשע, הצעתי לצדדים לשוב ולהידבר, אך לא הגיעו להסכמה עונשית.
למרות שכאמור צירף אישום נוסף של איום , טענה התובעת ב- 27.7.15 כי עדיין עותרים ל- 6 חודשי מאסר בלבד שיכול וישא בעבודות שירות עם רכיבים נלווים.
הסניגור עומד על כך כי שבמקרה זה מן הראוי לבטל ההרשעה.
באשר למתחם הראוי בעבירות אלימות במשפחה:
בע"פ 2037/92 יצחק בן דוד נ' מדינת ישראל, מיום 22.6.92 (לא פורסם) נקבע:
"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת המדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך והינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו ויראו, הן מי שהורשע במעשה אלימות והן עבריינים בכח".
ברע"פ 1923/11, גזאל חטיב נ' מדינת ישראל, מיום 10.3.11. נדון המערער בגין תקיפת אשתו שהיתה כבת 16.5, במהלך תקופה של 5 חודשים, שבהם היו נשואים, וכן נהג כלפיה באלימות מילולית. בית משפט שלום הסתפק ב- 6 חודשי מאסר בעבודות שירות ורכיבים נלווים, בהתחשב בחרטה שגילה, בהודאתו , בנסיבותיו האישיות ובכך שהתגרשו, בעברו הנקי ובתקופת המעצר הקצרה ומעצר הבית הארוך. המדינה הגישה ערעור תוך שציינה כי העונש חורג מהענישה הראויה ובית משפט מחוזי קיבל הערעור וגזר דינו ל- 12 חודשי מאסר בפועל. על כך הוגשה בקשה לבית משפט עליון, כב' השופט רובינשטיין, שדחה הבקשה והוסיף כי גם לגופו של ענין אף שקיים פער בין הערכאות , בסופו של יום "בהתחשב במעשים החמורים בהם הודה שהתפרסו על פני מספר חודשים – אין לומר כי העונש מצדיק התערבות ערעורית."
"עבירות האלימות והאיומים בכלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להאבק בה" (רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופט ג'ובראן)
הערך החברתי המוגן, הראשון במעלה, לכשמדובר בעבירת אלימות הינו הצורך להגן על שלום הציבור ובעיקר החלשים בחברה שאינם יכולים להגן על עצמם.
העונש ההולם מי שמרים יד על חלש ממנו , בעיקר מי שנתון לחסדיו, ומעמידו במצב שחש סכנה לחייו, הינו ללא ספק מאסר. ניתן להימנע ממאסר, ולעיתים אף מהרשעה, רק אם נסיבות התקיפה ברף התחתון והתוקף לוקח אחריות מלאה על מעשיו, מביע חרטה ומשתלב בהליך טיפולי – שיקומי, שיש בו לצמצם במידה רבה המסוכנות הנשקפת ממנו.
אם אין הנאשם מכיר בנזקקות טיפולית ודוחה לכן כל הצעה טיפולית, יש להחמיר עימו ואפילו אם מדובר באדם מבוגר שבעת ביצוע העבירה עברו היה נקי.
כאמור, בנסיבות חמורות, כשנלוות לאלימות ולאיומים, חבלות של ממש, כולל חבלה חמורה, על אחת כמה וכמה שיש להטיל מאסר, לתקופה שבין 10 עד 18 חודשים .
כידוע, ניתן לחרוג לקולא מהמתחם העונשי הראוי משיקולי שיקום. הסניגור טוען כי אלו התקיימו במקרה זה וכי הואיל והשלים הליך טיפולי במרכז למניעת אלימות, לא היה צורך בהמשך שיתוף פעולה עם שירות המבחן, בעיקר מפנה להמלצה הראשונית של שירות המבחן ממרץ 2014 לסיים ההליך בצו מבחן וצו של"צ וטוען כי אילו היה מסתיים ההליך באותו מועד, ממילא חלפה מאז תקופת המבחן ,בכך מוצא הוא חיזוק לטענתו כי אין צורך בשלב זה לסיים ההליך בצו מבחן.
באשר למקרים בהם ניתן להימנע מהרשעה:
כבר בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, (פ"ד נ(3) 682) פסק בית המשפט העליון בעמ' 683 כי:
"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון לפני החוק".
על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, (פ"ד נד(3) 685, 689):
ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ... כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות ... הופך עניין התחליף לענישה המצויה, לנושא קשה עוד יותר ליישום". [בר"ע 432/85, רומנו נ' מד"י, (תק-על 85 (3) 737)].
בבואו לשקול את האפשרות של הימנעות מהרשעה, מצווה בית המשפט לשקול גם את הצורך בהרתעה אפקטיבית של עבריינים אחרים, ואת האינטרס הציבורי (ע"פ 2083/96 הנ"ל בענין כתב (פד"י נ"ב (3) 337, 341); ע"פ 2669/00 הנ"ל בענין פלוני; ע"פ (מחוזי ת"א) 1134/94 הנ"ל, וע"פ 1356/94 מדינת ישראל נ' ג'ורג' (לא פורסם).
בעבירות חמורות, חייב בית המשפט "להטביע חותם פליליות" על ידי הרשעת נאשם, שאם לא כן עלול הוא להעביר מסר הפוך מן המתחייב, כאילו מדובר בעבירה שהיא "נסלחת" [ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, (פ"ד מז(3) 821, 835)].
המשנה לנשיא, כבוד השופט ש' לוין, פרט בהלכת כתב (ע"פ 2083/96 הנ"ל), קווים מנחים, שאינם ממצים, להימנעות מהרשעה, ככל שמדובר בהיבט השיקומי של הנאשם, ואלו הם:
א)האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם;
ב)מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה;
ג)מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;
ד)מידת הפגיעה של העבירה באחרים;
ה)הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;
ו)האם ביצוע העבירה על-ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית?
ז)יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה; האם הוא מתחרט עליה;
ח)משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם;
ט)השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם." (שם, בעמ' 334).
ואולם המשיך כי נגד שיקולים שיקומיים אלו יש להביא בחשבון גם שיקולים שבאינטרס הציבור, השמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה, כמו גם על האפקט הציבורי של ההרשעה; וכדבריו:
"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".
בע"פ 2669/00 הנ"ל, בעניינו של פלוני, סיכמה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה את ההלכות בנושא כדלקמן, (בעמ' 690):
"משמתבקש בית-המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השיוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.
מותב זה הביע דעתו בעבר כי לכשמדובר בעבירות אלימות במשפחה ההתייחסות אמורה להיות שונה מבעבירות אחרות, שכן אם בכוונת המתלוננת לשוב ולהתגורר יחדיו ואם ישנם ילדים משותפים, על גזר הדין לקחת בחשבון אפשרות של פגיעה ביתר בני המשפחה, כבמקרה שבפני.
משכך, גם במקרים חמורים סברתי כי ראוי ליתן משקל רב לשיקול זה. דעת בית משפט מחוזי באר שבע הייתה שונה בת.פ. 35588-07-13 בעניינו של ארסן אברהימוב, שהורשע הנאשם בשתי עבירות של תקיפת בת זוג הגורמות חבלה של ממש, ניסיון לתקוף בת זוג, תקיפה רגילה, איום, והיזק לרכוש בזדון. נדחה לקבלת תסקיר על מנת לבחון עתירת הסניגור להימנע מהרשעה, לאור ההמלצה החיובית ולאור העמדה העונשית של התביעה על פיה תסתפק בעונש צופה פני עתיד. ובשל אפשרות פגיעה בעבודתו. כמקרה חריג שבחריגים מצאתי לבטל את הכרעת הדין ולהסתפק בצו של"צ בהיקף של 300 שעות יחד עם צו מבחן. בית משפט מחוזי התייחס לחומרת האירוע, שכן לאחר ויכוח אחז בחוזקה בצוואר אשתו, הצמידה לקיר וסטר בפניה, כתוצאה הופיע אדמומית על צווארה ועל פניה וכשנה לאחר מכן על רקע ויכוח ביניהם, איים עליה כי יחטיף לה, אחז בראשה, הטיח את ראשה במסגרת פנימית של הדלת של הרכב וכתוצאה נגרם לה שטף דם בעין ומשקפיה נשברו ,וכעבור חודש במהלך ויכוח, משך בחוזקה באוזנה וחנק אותה בצווארה.
בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר ברצף אינטנסיבי של עבירות אלימות משמעותיות שביצע כלפי אשתו וכי בצדק רב קבעתי כי אין ספק שמקרי האלימות חמורים ומצדיקים הותרת חותם של פליליות, בעיקר בשל העובדה שמדובר בשני מעשי חניקה. בית משפט מחוזי ציין כי הימנעות מהרשעה הינה נדיר שבנדירים שלא יעשה אלא בהתקיים שורת נסיבות מיוחדות שנקבעו בפסיקה הראשונה, מהות העבירה ואופיה : "עבירת אלימות במשפחה, מטבע הדברים, מחייבת הרשעה בדין, אלא אם מדובר בחריג קיצוני ונדיר, בעל נסיבות אישיות מיוחדות במינן, קל וחומר שכך הדברים, שעה שמדובר בריבוי עבירות ובעוצמת עבירות קשה ואלימה ובוטה כמו במקרה דנן. לדעתינו, די היה בכך כדי לשלול על הסף את עצם ההיתכנות של הימנעות מהרשעה במקרה זה. הוספנו ובחנו גם את הטענה לענין הפגיעה האפשרית שתוודע להרשעה ביחס למקום עבודתו של המשיב... לא מצאנו כי תוכנו של מכתב שהופנה לבית המשפט על ידי מנהל החברה לעבודות חשמל בה עובד, מוביל למסקנה כי עצם ההרשעה בדין תשלול מיניה וביה, את האפשרות להמשך עבודתו באותה חברה... מדובר בחברה העוסקת בפרויקטים שונים בכל רחבי הארץ וברור כי בהיקף נטען זה של עבודות לא יחסרו עבודות קבלניות במקומות שעצם ההרשעה לא תהווה מחסום לשילוב המשיב בהם. מכל מקום, שאלה זו הינה משנית בלבד, ועיקר הנמקתנו מתבססת על הנימוק הראשון – דהיינו עוצמת וחומרת האלימות במשפחה, כנגד בת הזוג, שביצע המשיב".
לכן, קיבלו את הערעור, הרשיעו את המשיב והחזירו התיק למותב זה על מנת שיגזר דינו.
באותו מקרה הנאשם היה בקשר טיפולי ארוך עם שירות המבחן, שיתף פעולה באופן מלא, חל שינוי בעמדותיו ותפיסותיו ושירות המבחן המליצו לא רק על צו של"צ בהיקף גדול, אלא גם על צו מבחן שהוטל למשך 18 חודשים ובכל זאת, כאמור, הערעור נתקבל ובסופו של דבר הוטל עליו עונש מרתיע.
המקרה שבפני אף הוא חמור , מדובר באיומים לא קלים ובבעיטה שגרמה להמטומה , אולם האישום האחד, איום שנסיבותיו חמורות, אך הינו מלפני 8 שנים והשני תקיפה שנסיבותיה אינן חמורות כבמקרה של ארסן איברהימוב.
מאידך, שיתוף הפעולה שלו בטיפול לקוי ואינו עקבי ולא מצאתי כי ניתן לבטל ההרשעה ללא המשך שיתוף פעולה עם שרות המבחן.
התלבטתי רבות, שכן מדובר בשני אירועים לא קלים, המצדיקים הטלת חותם של פליליות, אולם הגעתי למסקנה, כי הואיל ומדובר במי שעברו נקי, ובעובד רכבת ישראל שנים ארוכות, אשר אף קודם בתפקידו, והקידום מותנה באישור בטחוני, לכן ההרשעה תפגע בו פגיעה ממשית ,ואולי אף תביא לפיטוריו – דבר שיפגע קשה מאד דווקא במתלוננת ובילדיו, בעוד ההליך המשפטי היווה גורם מרתיע, מצאתי לאמץ המלצת שרות המבחן ,אולם להוסיף צו מבחן מעקבי ושל"צ בהיקף גדול.
לאור כל האמור אני מבטלת הכרעת הדין המרשיעה .
גמר דין
בהמשך למצויין לעיל אני מטילה על הנאשם עונשים כדלקמן:
1. יחתום על התחייבות בסך 12,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע במשך שנה מהיום.
אם לא יחתום על ההתחייבות, יאסר למשך 90 ימים.
2.ימצא בפיקוח שירות המבחן למשך שנה מהיום.
לצורך זאת עליו לחתום על צו מבחן.
אם לא יעמוד בתנאי הצו, ניתן יהיה להפקיעו , להרשיעו ולגזור דינו לרכיבי ענישה נוספים.
7.יבצע 250 שעות שירות לתועלת הציבור במתנ"ס י' באשדוד , בהיקף שלא יפחת מ -5 ש"ש בפיקוח שירות המבחן.
במידה ויש צורך בשינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יעשה כן וידווח על כך לביהמ"ש.
אם לא יבצע עבודות השל"צ במלואן, ניתן יהיה להפקיע הצו, להרשיעו,ולשוב ולגזור את דינו לרכיבי ענישה נוספים.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
