התנגדות לצוואה שנערכה לפני נוטריון

1. על המדוכה שאלת תוקפה של צוואה, היא צוואת המנוחה א' י' ז"ל (להלן: "המנוחה") שנערכה ביום 13.7.08 בפני נוטריון (להלן: "הצוואה").

תמצית הרקע העובדתי והדיוני:

2. המנוחה הלכה לעולמה ביום 10.9.13, כבת 80 שנים, נשואה, אם לשני ילדים.

3. בעלה של המנוחה מר ב' י' ז"ל (להלן: "המנוח") הלך לעולמו כשנה וחצי לאחר פטירת המנוחה, ביום 11.3.14. יצוין, כי המנוח לא הותיר אחריו צוואה.

4. התובע והנתבע (להלן: "הצדדים") הינם שני ילדיהם של המנוחים. יצוין, כי הנתבע הינו הבן הבכור ואילו התובע הבן הצעיר.

5. במהלך השנים התגוררו המנוחים בבית ברחוב ... ב... לימים הופקעו הזכויות בבית עקב עבודות פיתוח ותשתית בנתיבי ... והמנוחים קיבלו פיצוי כספי ניכר בגין ההפקעה.

6. בשלב מסוים, רכשו המנוחים דירה ברח' ... ב... הדירה נרשמה על שם המנוחים בחלקים שווים.

7. מספר שנים לאחר מכן, נרכשה דירה נוספת ברח' ... ב... בה התגוררו המנוחים במהלך השנים. הדירה נרשמה על שם המנוחה בלבד.

8. מיד לאחר נישואיו עבר הנתבע להתגורר בעיר ..., ואילו התובע נשאר להתגורר בסמוך לבית המנוחים ב...

9. לטענת התובע, בין הנתבע למנוחים שרר נתק של 40 שנים. מנגד, טוען הנתבע כי מדובר בתקופה של 30 שנים במהלכה לא היה נתק מוחלט אלא עליות ומורדות ביחסים ביניהם אשר נבעו בעיקר מהמרחק הגיאוגרפי. מכל מקום, לדברי הנתבע, במהלך שמונה השנים האחרונות לחיי המנוחים היה ביניהם קשר רגיל ושוטף.

10. כחמש שנים לפני פטירת המנוחה, ביום 13.7.08, ערכה המנוחה צוואה על פי סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") בפני הנוטריון עו"ד ר' (להלן: "עו"ד ר'"; "עורך הצוואה").

11. בצוואתה ציוותה המנוחה את כל עיזבונה ללא יוצא מן הכלל לתובע (סעיף 4 לצוואה). עוד ציוותה המנוחה כי ככל שהתובע לא יהיה בין החיים, יעבור חלקו לילדיו ואם לא יהיו לתובע ילדים, אזי יעבור חלקו לבית יתומים לפי בחירת הרשם לענייני ירושה (סעיף 6 לצוואה). כן מינתה המנוחה את התובע כמנהל עזבונה על פי הצוואה.

12. ביום 3.5.09 הפקידה המנוחה את הצוואה במשרדי הרשם לענייני ירושה.

13. ביום 24.10.11 חתמה המנוחה על יפוי כוח כללי נוטריוני, אף הוא בפני עו"ד ר', במסגרתו ייפתה את כוחו של התובע לפעול בשמה ובמקומה בחשבון הבנק שלה בבנק הפועלים וכן למשוך בכל חודש סכום כספי שלא יעלה על 10,000 ₪ (להלן: "יפוי הכוח").

14. כאמור, ביום 10.9.13 הלכה המנוחה לעולמה.

15. לאחר פטירת המנוחה, ביום 24.11.13, הגיש התובע, באמצעות עו"ד ר', בקשה לקיום הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה.

16. ביום 9.12.13 הגיש הנתבע באמצעות ב"כ דאז, עו"ד מ.ש.י, כתב התנגדות לקיום הצוואה.

17. יצוין, כי לאחר פטירת המנוחה התנהל בין הצדדים הליך אפוטרופסות בעניינו של האב המנוח בפני כב' השופטת תמר סנונית פורר (א"פ 11388-10-12). תחילתם של ההליכים עת הגיש התובע (כאן) בקשה להתמנות כאפוטרופוס על גופו של המנוח לצורך פעולה רפואית דחופה. ביום 11.10.12 מונה התובע, בהסכמת המנוחה והנתבע (כאן), כאפוטרופוס על גופו של החסוי לתקופה של שלושה חודשים. בהמשך עלה צורך במינוי אפוטרופוס קבוע הן על גופו והן על רכושו של המנוח. מאחר שהאב שהה באותה העת במוסד סיעודי ב... הוזמן תסקיר סעד מהמחלקה לשירותים חברתיים בעיריית ... אשר יגיש המלצותיו בנוגע לזהות האפוטרופוס המתאים להתמנות על המנוח. בתסקיר שהוגש ביום 9.12.13 (צורף כנספח ג' לכתב ההתנגדות) התרשמה פקידת הסעד ממערכת יחסים סבוכה ומורכבת בין התובע לבין הנתבע והמליצה על מינוי אפוטרופוס חיצוני וניטרלי על גופו ורכושו של המנוח.

18. ביום 26.2.14 התקיים דיון במעמד הצדדים בתיק האפוטרופסות וניתן פסק דין על ידי כב' השופטת תמר סנונית פורר בו מונה התובע כאפוטרופוס קבוע על גופו של חסוי כנגד דעתו החולקת של הנתבע, ואילו חברת "שי" לאפוטרופסות מונתה כאפוטרופא קבועה על רכושו של החסוי.

19. כאמור, ביום 11.3.14 הלך המנוח לעולמו.

20. ביום 27.10.14 הגיש הנתבע תובענה בשם עזבון המנוח למתן פסק דין הצהרתי לפיו המנוח זכאי מכוח הלכת השיתוף למחצית מכלל הזכויות והרכוש אשר נצברו על ידי המנוחים במהלך החיים המשותפים לרבות בנוגע לנכסים שנרשמו על שם המנוחה בלבד (תמ"ש 42040-10-14) (להלן: "התביעה הרכושית").

21. ביום 29.10.14 התקיימה ישיבת קדם המשפט בתובענה למתן צו קיום הצוואה. בהסכמת הצדדים, ניתן צו נרחב לגילוי מסמכים רפואיים וסוציאליים עבור התקופה הרלוונטית למועד עריכת הצוואה, קרי מיום 1.1.07 ועד ליום 31.12.08.

22. ביום 30.10.14 ניתנה החלטתי בנוגע לתביעה הרכושית בה קבעתי כי בטרם ניתן צו ירושה אחר המנוח לא ניתן לדון בתובענה. לפיכך, מכוח סמכותי בסעיף 153 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 הוריתי על דחיית התובענה ללא מועד תוך שקבעתי כי ככל שלא תוגש בקשה מתאימה בתוך 6 חודשים להשבת הדיון לרשימת הדיונים התלויים ועומדים תימחק התובענה.

23. ביום 5.2.15 הגיש הנתבע בקשה להחזרת התובענה הרכושית לרשימת הדיונים התלויים ועומדים וצירף לבקשתו צו ירושה שניתן ביום 12.1.15 אחר המנוח. בהתאם לצו הירושה, הוכרזו התובע והנתבע כיורשים על פי דין של המנוח בחלקים שווים.

24. ביום 26.4.15 הגישה ב"כ הנתבע, עו"ד מנע-שני, הודעה על הפסקת ייצוג והודיעה כי הנתבע יהיה מיוצג מעתה על ידי ב"כ דהיום.

25. ביום 14.6.15 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית ותיק מוצגים מטעמו בתובענה לקיום הצוואה, ואילו ביום 2.8.15 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית ותיק מוצגים מטעמו.

26. ביום 18.6.15 הגיש הנתבע בקשה פורמלית לצירוף דיסק של שיחה שנערכה בין הנתבע לבין עורך הצוואה ממנו, כך לטענת הנתבע, נלמדת השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה. יצוין, כי תמליל השיחה צורף לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע.

27. ביום 29.6.15 הוריתי, בהסכמת הצדדים, כי התביעה הרכושית תידון במאוחד עם התובענה לקיום הצוואה וההתנגדות לה.

28. ביום 2.8.15 עתר הנתבע לזימון עו"ד ר' עורך הצוואה להחקר.

29. בימים 7.9.15 ו – 6.10.15 התקיימו דיוני הוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 7.9.15 נעשה ניסיון להגיע לפשרה. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסכמות בנוגע לתביעה הרכושית בלבד. בנסיבות אלו, המשיך ההליך בנוגע לתוקפה של הצוואה ובמועד זה נחקר הנתבע. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 6.10.15 נחקרה שכנתה של המנוחה, גב' נ' ה' (להלן: "שכנתה של המנוחה") שהובאה לעדות מטעם התובע, עורך הצוואה והתובע. בתום הדיון, הוריתי על הגשת סיכומים בכתב.

30. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק דיני.

עילות המתנגד לפסלות הצוואה:

31. יצוין, כי בכתב התנגדותו העלה הנתבע שלל טענות לפסילת הצוואה, ואלו הן: היעדר כשרות ויכולת של המנוחה להבין בטיבה של צוואה לפי סעיף 26 לחוק הירושה (סעיף 28 לכתב ההתנגדות); השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית של התובע על המנוחה לפי סעיף 30 (א) לחוק הירושה (סעיף 29 לכתב ההתנגדות); טעות של המנוחה בהבנת המציאות ובפרט בנוגע למצבם הכלכלי של הצדדים (סעיף 30 לכתב ההתנגדות); מעורבות של התובע בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה (סעיף 31 לכתב ההתנגדות).

בנוסף, טען הנתבע כי בצוואה נפלו מספר פגמים נוספים שיש בהם כדי לאיין את תוקפה של הצוואה, כדלקמן: באישור עשיית הצוואה צויין על ידי עורך הצוואה כי המנוחה התייצבה במשרדו בעוד שבפועל החתימה על הצוואה נערכה בדירתה של המנוחה; המנוחה לא יכלה למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה בצוואה כאמור בסעיף 29 לחוק הירושה; החתימה על גבי הצוואה אינה זהה לחתימות האחרות של המנוחה על גבי מסמכים שונים לרבות על גבי יפוי הכוח שמסרה לתובע ביום 24.10.11 ואישור הפקדת הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה.

32. דא-עקא, בתום דיון ההוכחות מיום 7.9.15 הודיע ב"כ הנתבע כי הוא חוזר בו מהטענות בדבר העדר כשרות המנוחה וזיוף חתימת המנוחה על הצוואה (ראו בעמ' 12 לפרוט' הדיון, ש' 19-20) וכי מעמיד את טענותיו לפסילת הצוואה על שלוש עילות בלבד: השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית של התובע על המנוחה; מעורבות של התובע בעריכת הצוואה; וטעות של המנוחה בהבנת המציאות.

33. עם זאת, חרף הצהרת ב"כ הנתבע בדיון ביום 7.9.15, בסיכומיו צמצם הנתבע עוד יותר את עילות פסלות הצוואה והתמקד בשתי עילות בלבד: השפעה בלתי הוגנת לרבות תחבולה ותרמית שהפעיל התובע על המנוחה וכן עילה אשר הגדירה כ"נסיבות עריכת הצוואה" תוך שהוא מכוון למעורבות פסולה של התובע בעריכת הצוואה על פי סעיף 35 לחוק הירושה (ראו בסעיף 9 לסיכומים וכן בפרק הסיכום).

טענות הצדדים:

34. לטענת הנתבע בסיכומיו, יש להורות על בטלות הצוואה, ואלו טעמיו:

• התובע אשר מציג עצמו כהילר וכמדיום הינו אדם בעייתי, לא אמין, מנותק מהמציאות, מסוכן, מניפולטיבי ונוטה להסתבך חדשות לבקרים במעשים פליליים.

• התובע השתמש בהשפעתו על המנוחה אשר האמינה בו ובכוחותיו המאגיים לערוך צוואה בה היא מנשלת לחלוטין את בן זוגה לחיים במשך 68 שנות נישואין וכן את הנתבע וזאת מתוך חששו של התובע להתחלק בירושתה עם הנתבע.

• התובע ניסה להחתים את המנוח על צוואה לטובתו בשנת 2008 עת האב היה כשיר לערוך צוואה וכן בשנת 2012 עת האב היה כבר במצב קוגניטיבי אשר לא אפשר לו לחתום על צוואה. התנהלות זו מלמדת על ניסיונו של התובע לערוך צוואה לטובתו ועל כך שאין לתת אמון בתובע אשר פועל בדרכים לא כשרות.

• בניגוד לטענת התובע כי בין הנתבע לבין המנוחים שרר נתק של 40 שנים, בפועל מדובר בתקופה של 30 שנים במהלכה לא היה נתק מוחלט אלא עליות ומורדות ביחסים בין הנתבע להוריו אשר נבעו בעיקר מהמרחק הגאוגרפי מהם. מכל מקום, במהלך שמונה השנים האחרונות של המנוחה לרבות בתקופת עריכת הצוואה היה קשר רגיל ושוטף בין הנתבע להוריו כפי שמוכיחות התמונות שצורפו.

• על יחסו של התובע למנוחים ניתן ללמוד מכך שעל פי התסקיר שהוגש בתיק האפוטרופסות איים התובע כי במידה והנתבע ימונה אף הוא כאפוטרופוס על המנוח הוא יוציאו מהמוסד בו הוא מטופל. כלומר, התובע היה מוכן כי אביו לא יקבל את הטיפול הנדרש לו ובלבד שלנתבע לא תהיה גישה למנוח.

• מעדות עורך הצוואה ומהתמליל עולות תמיהות רבות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה: לא ברור היכן נחתמה הצוואה האם בדירתה של המנוחה או במשרדו של עורך הצוואה; אין הסבר מדוע המנוח לא ערך צוואה בשנת 2008 למרות שלא היתה הגבלה על כשרותו לערוך צוואה עד לשנת 2011; מהתמליל עולה כי עורך הצוואה הסתייג מהתובע, דבר שיש ללמד כי התחרט באשרו את צוואת המנוחה; עורך הצוואה אישר כי המנוח מעולם לא ביקש לערוך צוואה אלא הפנייה לכך היתה מטעם התובע; עורך הצוואה אישר כי בפגישות ההכנה לקראת עריכת הצוואה השתתף גם התובע ואף התרשם כי התובע בעיקר דיבר בעוד שהמנוחה ישבה והנהנה עם הראש; כמו כן, לא ברור מעדותו של עורך הצוואה מתי נערכה טיוטת הצוואה ומי נכח בשלוש הפגישות הנטענות והקשורות לצוואה ומדוע בכלל נדרשו שלוש פגישות; מעבר לכך, עורך הצוואה לא הביא לבית המשפט את כל תיק הצוואה לרבות את טיוטת הצוואה שהודה שהייתה; בנוסף, אין הסבר מפי עורך הצוואה מדוע ביקשה המנוחה לנשל את המנוח מצוואתה וניסיונו לתרץ זאת בכך שהמנוח רצה להבטיח את עתידה הכלכלי של המנוחה אינו סביר.

• נסיבות עריכת הצוואה מלמדות על מעורבות התובע בעריכת הצוואה ועל כך שהיה לו תפקיד מרכזי בעריכתה. הסתירות בעדותו של עורך הצוואה נועדו לטשטש מעורבות זו.

35. מנגד, טוען התובע כי יש לדחות את טענות הנתבע מכל וכל, ואלו נימוקיו:

• הנטל להוכחת טענת ההשפעה הבלתי הוגנת רובץ על הנתבע אשר לא הביא כל ראיה להוכחת טענותיו ולמעשה לא הביא אף עד מטעמו להוכחת גרסתו. כמו כן, בסיכומי הנתבע אין ניתוח של עילת ההשפעה הבלתי הוגנת על פי אבני הבוחן שנקבעו בפסיקה.

• לגופו של עניין, במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה אישה כשירה ועצמאית לחלוטין. לתיק בית המשפט צורפו שתי תעודות רפואיות שנערכו ביום עריכת הצוואה על ידי ד"ר שווץ, מומחה בפסיכיאטריה, מהן עולה כי המנוחה היתה כשירה לחלוטין, מנהלת חיים תקינים ונורמטיביים, עצמאית ולא תלויה באיש. מעבר לכך, שכנתה של המנוחה הצהירה כי המנוחה היתה עצמאית לחלוטין וכן צלולה וחדה ועדותה לא נסתרה.

• בין הנתבע לבין המנוחים שרר נתק במשך 40 שנים. הנתבע אף הודה כי הוריו לא השתתפו באף אירוע שחגג עם משפחתו לפחות משנת 1984. בנסיבות אלו, אין תימה כי המנוחה ביקשה לנשל את הנתבע מצוואתה.

• הוכח כי לאורך כל שנות חייה המנוחה לא היתה מבודדת מאחרים. אף הנתבע הודה כי שוחח עם המנוחה ואף הגיע לבקרה כל אימת שחפץ וכי התובע לא היה נוכח במפגשים אלו.

• עורך הצוואה העיד בצורה ברורה ומפורשת כי לצורך עריכת הצוואה פגש את המנוחים פעמיים ביחד ופעם הנוספת את המנוחה לבדה לצורך חתימת הצוואה. הנתבע ניסה ליצור אנדרלמוסיה מתוך כוונת מכוון לערבב בין כל הפגישות ולטעון טענות מטעות בניגוד לעדותו הברורה של עורך הצוואה. מעבר לכך, הוכח כי עורך הצוואה הכיר את המנוחים משנת 1991 וכי ייצג את המנוחים בעניינים שונים וכי טיפולו עבור התובע היה בעניינים שוליים כגון: אימות חתימה על תצהיר והגשת הבקשה לקיום הצוואה. עוד העיד עורך הצוואה כי במעמד החתימה על הצוואה אף אחד לא נכח במשרדו מלבד המנוחה, עורך הצוואה ועורך דין נוסף ממשרדו.

• הנתבע בסיכומיו מנסה ללעוג לעיסוקו של התובע כמטפל. לטענות אלו אין רלוונטיות וזכותו של כל אדם לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. מכל מקום, המדובר בילד מסור, שכיבד את הוריו עד יום מותם, החליף להם טיטולים, עמד לצדם באשפוזים והיה עם הוריו עד השנייה האחרונה.

• הנתבע הודה כי ידע גם ידע על קיומה של הצוואה אולם בחר שלא לעיין בה. בנסיבות אלו, קיימת תחולה לסעיף 31 לחוק הירושה לפיו גם אם היתה מוכחת השפעה בלתי הוגנת ו/או טעות ו/או תחבולה ו/או תרמית במועד עריכת הצוואה, אזי בחלוף 5 שנים ממועד עריכת הצוואה כבענייננו, אין עוד כל יסוד עובדתי ומשפטי לייחס לתובע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לערוך צוואה לטובתו.

• טענת הנתבע בנוגע למעורבות התובע בעריכת הצוואה נטענה בקול ענות חלושה וממילא לא הוכחה.

נטל ההוכחה:

36. בצוואה נשוא המחלוקת לא נפל כל פגם שהוא מבחינת הצורה. כיוון שכך חזקה עליה שצוואת אמת היא והטוען שאין לה תוקף, עליו נטל השכנוע. בענייננו, נטל השכנוע מוטל על שכמו של הנתבע והוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט בדבר התקיימותם של אחד או יותר מהפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותו.

כללי:

37. בטרם אפנה לגופם של דברים, אציין כי בהיבט הדיוני התנהלותו של הנתבע בהליך דנן היתה חסרה ביותר. כמי שמוטל עליו נטל השכנוע להוכחת אמיתות הצוואה, התשתית הראייתית שהניח הנתבע היתה דלילה ביותר. חרף העובדה כי ניתן צו נרחב לגילוי מסמכים רפואיים וסוציאליים בנוגע למצבה של המנוחה לעת עריכת הצוואה, בפועל לא עשה הנתבע שימוש בצו זה. הנתבע לא זימן עדים מטעמו אשר היו יכולים לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה ו/או על מצבה הרפואי של המנוחה לעת עריכת הצוואה והסתפק בתמליל השיחה שנערכה עם עורך הצוואה ובעדותו בלבד. מעבר לכך, הנתבע אשר הגיש כתב התנגדות מפורט המכיל מספר עילות לפסלות הצוואה נותר בסופו של הליך עם טענת ההשפעה הבלתי הוגנת בלבד ואף טענת המעורבות בעריכת הצוואה נטענה בקול ענות חלושה. לא זו אף זו, כתב הסיכומים של הנתבע הוגש באופן לקוני מבלי שניתנה כל התייחסות פרטנית למבחני הפסיקה בסוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת ואף נערך באופן דליל ולא ממצה. כמו כן, טענת התרמית ו/או התחבולה נותרה כסיסמא בלבד וממילא לא הוכחו יסודותיה בראיות פוזיטיביות כמתחייב מאופייה של הטענה אשר לה גוון מעין פלילי.

38. הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתהא לטובתו ואם נמנע הנתבע מהבאת ראיה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היתה תורמת לגילוי האמת, יש להניח כי ראיה זו היתה פועלת לרעתו (יעויין, למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון נ' סלימה, פ"ד מה (4) 655). בנסיבות אלו, משנטל השכנוע מוטל על הנתבע ומשהנתבע נמנע מלהביא ראיות אשר היו תורמות בהכרח לגילוי האמת, יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.

39. על רקע האמור לעיל, נדרש כעת לבחינת עילות ההתנגדות לצוואה.

השפעה בלתי הוגנת:

40. כידוע, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך המנוח, משום שפגימתו הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונו של המשפיע.

41. בע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441 מבחין בית המשפט העליון בין השפעה כשאלה עובדתית לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית נורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. הלכה זו מכוונת לכך שמעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. ודוק, חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות כאמור על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו (1) 48, 51).

42. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342).

43. בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, 344 קובעת השופטת בייניש כי על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים: מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים. כל אלה יש בהם, לדבריה, כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה של המצווה או על חשש מפני קיומו של מצב שכזה. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 (להלן: "פרשת מרום") מסכם את אבני בוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואלו הם:

• תלות ועצמאות – זהו מבחן של מידה המבוסס על שני מושגים הפוכים כאשר השאלה שבית המשפט צריך לתת עליה תשובה במסגרתו היא, האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות/התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו;

• תלות וסיוע – מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו: אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש לבחון, אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת;

• קשרי המצווה עם אחרים – מבחן משנה זה מסייע לבית המשפט לאמוד את מידת התלות של המצווה בנהנה. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה;

• נסיבות עריכת הצוואה – היה הנהנה מעורב בעשיית הצוואה, בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי זו הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק הירושה יהיה במעורבות זו כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלבנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

אשר לשימוש במבחנים הללו, כמו גם במבחנים נוספים שנגזרים או מתחייבים מנסיבותיו של המקרה הנדון, קובע השופט מצא כי הוא ייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. הוא הדין בכל המבחנים האחרים. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

44. בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים. ודוק, נטל השכנוע, בסופו של דבר, מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד. הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו לא מתוך רצון חופשי אלא על ידי השפעה בלתי הוגנת והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (פרשת מרום, שם).

45. בעמ"ש (ת"א) 45610-09-12 צ' ג' א' נ' נ' ג' א' (פורסם בנבו, 19.5.14) נקבע כי בבוא בית המשפט לבחון את קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת יש להידרש לסוגיה זו מתוך בחינה כוללת ורחבה ולא מתוך מבט צר. כפועל יוצא, נקבע כי גם אם עסקינן במצווה שלא ניתן לקבוע לגביו כי הוא "לא יודע להבחין בטיבה של צוואה" מבחינה פיזית ו/או שכלית-הכרתית ולבטל בשל כך את צוואתו מכוח סעיף 26 לחוק הירושה, הרי שמצבו הירוד מבחינה זו מהווה נסיבה חשובה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת בהיותו מצווה נוח להשפעה העשוי להיות תלוי במידה כזו או אחרת בנהנה.

46. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.5.15) אישר כב' השופט הנדל את פסק דינו של כב' השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 45610-09-12 לעיל תוך שהוא קובע את הדברים הבאים:

"הוא (בית המשפט המחוזי – ו.ש.פ.) בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב קשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה".

47. בנסיבות אלו, לאחר שהנחנו את השיקולים המנחים בסוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, נפנה לבחינה טענה זו בנסיבותיו של תיק זה.

מן הכלל אל הפרט - לענייננו: 

48. במקרה דנן, לאחר בחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול ובשים לב לנסיבות הספציפיות של המקרה דנן ובפרט לנוכח התשתית הראייתית הדלילה שהונחה בפני בית המשפט - לא מצאתי כי הנתבע הצליח להרים את הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה, ואלו טעמיי; 

מבחן התלות והעצמאות:

49. כאמור לעיל, הדגש במבחן זה הוא על עצמאות המצווה מבחינה שכלית הכרתית. הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי המנוחה לא היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה או שמצבה הרפואי היא ירוד באופן שהיווה כר נוח להשפעת התובע עליה. ההיפך הוא הנכון. מתוך המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובע נכון למועד עריכת הצוואה ממש עולה כי המנוחה היתה כשירה לחלוטין, עצמאית ולא תלויה באיש. למותר לציין כי ממצאים רפואיים אלו לא נסתרו על ידי הנתבע, כמפורט להלן.

50. לתיק בית המשפט הוגשו מסמכים רפואיים שנערכו על ידי ד"ר ** (להלן: "ד"ר **"), מומחה בפסיכיאטריה אשר בדק את המנוחה במועד עריכת הצוואה, יום 13.7.08, וערך שתי תעודות רפואיות כדלקמן:

*           תעודה רפואית אחת נערכה בהתאם לנוסח הקבוע בתקנה 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז – 1977 (צורפה כנספח א' לכתב ההתנגדות). בתעודת זו כתב ד"ר **כך:

"אני הח"מ ד"ר ** מעיד ומאשר בזה כי בתאריך היום 13.7.08 בדקתי את החולה מר/ת א' י' הנמצא ב... ומצאתי שהנ"ל אינה סובלת ממחלה נפשית. אני מצהיר כמו כן כי החולה מר/ת א' י' היא בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת על מעשיו/ה וכשיר/ה לעשיית פעולה בפני נוטריון" (נספח א' לתשובה להתנגדות).              

*           תעודה רפואית שנייה הכילה ביתר פירוט את ממצאי בדיקתו של ד"ר ש** את המנוחה ביום חתימת הצוואה (צורפה כנספח ב' לכתב ההתנגדות). אביא להלן מתוך האמור במסמך רפואי זה:

"מדובר באישה בת 74 נ +2. לא מוכרת למערכת הפסיכאטרית, פנסיונרית, מנהלת חיים תקינים ונורמטיבים. היום נבדקה לקראת כתיבת צוואה. בבדיקה מסודרת, משתפת פעולה באופן תקין, התמצאות תקינה בכל המובנים, מודע צלול, זכרון שלה תקין לכל הטווחים, האפקט אנליטי ללא הפרעות בתוכן או במהלך החשיבה, אין עדות להפרעות קוגניטיביות, אין עדות להפרעות פסיכיאטריות כלשהן, בת רצון ויוזמה בינוניים, שיפוט מציאות תקין. הנ"ל מגלה רצון לכתוב צוואה מכירה היטב את מהות והיקף רכושה, לא נמצאת תחת לחץ נפשי כל שהוא. הנ"ל מסוגלת לכתוב צוואה ולחתום על מסמכים משפטיים".

51. ודוק, הנתבע לא הציג ולו מסמך אחד שיש בו כדי להפריך את הממצאים בדבר כשרותה המשפטית והנפשית של המנוחה לעת עריכת הצוואה בהתאם לתעודות הרפואיות דלעיל. יתר על כן, הגם שבהחלטתי מיום 29.10.14 ניתן צו נרחב לגילוי מסמכים רפואיים וסוציאליים לתקופה הרלוונטית למועד עריכת הצוואה לא עשה הנתבע כל שימוש בצו זה. כמו כן, הנתבע לא עתר לזימונו של ד"ר ** שבדק את המנוחה על מנת להפריך את מובהקות קביעותיו בנוגע למצבה הקוגניטיבי ועצמאותה של המנוחה ואף לא זימן עדים אחרים אשר היו יכולים לשפוך אור על מצבה של המנוחה לעת עריכת הצוואה, וברי כי מחדל זה נזקף לחובתו.

52. יתר על כן, הנתבע עצמו הודה כי כאשר שוחח עם המנוחה בתקופה שלאחר עריכת הצוואה וכי המנוחה היתה צלולה ובקיאה בכל רכושה. כך מתוך עדותו:

"ת.       שנה לפני שנפטרה. היתה לנו שיחה די ארוכה על המרפסת בדירה שלה, היא פתחה את לבה. היא תמיד פתחה את לבה. אבל היא אמרה דברים. אף פעם לא חקרתי על כספיה.

ש.        האם היא דיברה איתך?

ת.          היא הזכירה את עו"ד ר', מול הדירה שלה מעבר לכביש, אמרה שעשתה איתו הסכם ייפוי כח כי קשה לה לצאת ללכת לבנק והיא נתנה הגבלת סכום לאחי שיוכל למשוך כספים לקנות לה דברים, זה מה שהיא אמרה לי. ובנוסף, היא ממש פירטה לי את כל ההכנסות שיש להם, וזה כבר היה אחרי שישבתי איתה המון זמן, אני חושב ששעות.

ש. ביהמ"ש: ב- 2011?

ת.          לא, כשנה לפני שנפטרה.

ש.         כמה זמן דיברת איתה - שעות?

ת.          לא, יצא שדיברנו על זה כשעה, אבל הגעתי אליה בצהרים, אחר הצהרים, קרוב בצהרים והשיחה היתה בדמדומים. יצאתי אחרי הדמדומים. היא פירטה את כל ההכנסות שלה – מאין הכספים שנכנסים אליה, מהצד של אבי, מהצד של משרד הביטחון, מה ההוצאות שיש לה. שאלתי אותה אם עשית צוואה אצל עו"ד ר' אז היא אמרה שלא. הגעתי הביתה ומיד סיכמתי את כל מה שאמרה לי, שיהיו לי כל המספרים בצורה מסודרת כי היא אמרה לי אותם באי סדר מסוים. ושמנו לב שלא היה לה כל כך הרבה כסף בשוטף החודשי" (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 1-16).

ודוק, עדותו זו של הנתבע עומדת בסתירה לטענותיו בכתב ההתנגדות ובתצהיר עדות ראשית בנוגע לאי יכולתה של המנוחה להבין בטיבה של צוואה (ראו למשל סעיפים 23, 24, 41, 43 א', 43 ד' לתצהיר עדות ראשית). מעבר לכך, עדות זו מפריכה לחלוטין את החשש כי היתה בעיה קוגניטיבית כלשהיא למנוחה גם בתקופה מאוחרת לצוואה ועד כשנה לפני פטירתה. 

53. בהקשר זה יש להדגיש כי גם שכנתה של המנוחה הצהירה בסעיף 4 כי: "למיטב זיכרוני עד שנת 2011 המנוחה הלכה על רגליה, הייתה עצמאית לחלוטין, כמובן שהיא הייתה צלולה וחדה. תמיד הייתה משלמת ועד בית בזמן ומראש, וכאשר הייתי מבקרת אותה בדירתה היא הייתה מראה לי מה היא בישלה והיינו מדברות על הא ועד דא". יצוין, כי הנתבע לא חקר את העדה על דברים אלו, כך שעדותה לא נסתרה בעניין זה (ראו חקירתה בעמ' 5-6 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15).

54. כמו כן, גם עורך הצוואה העיד כי בעת עריכת הצוואה המנוחה היתה חדה וצלולה ואף הגדיר אותה כאשה דעתנית שיודעת מה היא רוצה (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 29-30). עדות זו משתלבת עם המסמכים הרפואיים והעדות שהובאה מטעם שכנת המנוחה ותומכת אף היא בכשירותה של המנוחה לעת עריכת הצוואה.

55. סיכומו של דבר, על יסוד המסמכים והעדויות שהובאו מטעם התובע ובהעדר כל ראיה לסתור נחה דעתי כי המנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה וכן היתה עצמאית לחלוטין. משכך, אין במבחן זה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה. יתר על כן, העובדה כי המנוחה היתה בעלת עצמאות קוגניטיבית ולא היתה תלויה באיש מבחינה פיזית היא בעלת משקל מהותי בבואנו לבחון את שאר מבחני המשנה בפרשת מרום באופן שעל הנתבע להוכיח מבחנים אלו בראיות מוצקות וממשיות.

מבחן התלות והסיוע:

56. בפסיקה קיימת חשיבות מיוחדת לשאלה האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו או שהמצווה הסתייע גם באחרים. בענייננו, אין כל אינדיקציה על תלות של המנוחה במאן דהוא. בפועל, גם הנתבע הודה כי רק שנתיים לפני פטירת המנוחה, בשנת 2011, מצבה הבריאותי של המנוחה לא היה טוב והיא התהלכה באמצעות בהליכון (עמ' 7 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 26-27 ועמ' 8, ש' 2). עדות זו תואמת את עדות עורך הצוואה אשר העיד כי ביום החתימה על הצוואה המנוחה הגיעה למשרדו בכוחות עצמה (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 15) ולמעשה רק כשנתיים לאחר מכן, במועד החתימה על יפוי הכוח מיום 24.10.11 נאלץ להגיע לדירתה של המנוחה בשל קשיים בהליכתה (שם, בעמ' 9, ש' 20).

57. יתר על כן, במסגרת התסקיר שהוגש בתיק האפוטרופסות ביום 9.12.13 הודה הנתבע כי המנוחה נהגה לנהל את כל העניינים שלה ושל המנוח בעצמה ואף לא סמכה על התובע ולדבריו "אימו תמיד נהלה את כל העניינים שלה ושל בעלה בכוחות עצמה ונעזרה בשירותיו של ש' רק לביצוע החלטות שהיא קיבלה לבד. היא לא סמכה על ש' ועל היכולת שלו לנהל את העניינים והראתה לו מסמכים כנראה כדי שיעזור ל-ש' לטפל בעניינים המשפחתיים" (עמ' 5 לתסקיר), ואף בדברים אלו יש לתמוך בעובדה כי המנוחה לא היתה תלויה באיש במועד עריכת הצוואה.

58. אשר על כן, לאור האמור ובפרט לאור עדותו של הנתבע עצמו, אין במבחן זה על מנת להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה.

מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

59. כעולה מעדות הנתבע, גם בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה, המנוחה לא היתה מנותקת מהנתבע ומבני משפחתו והנתבע ובני משפחתו נהגו להגיע לבית המנוחה. כך מתוך עדותו של הנתבע:

"ש.       בשמונה השנים האחרונות התקשרת באופן שוטף לאמך?

ת.         כן.

ש.        היתה ולו פעם אחת שלא ענתה לך או לא דיברה איתך?

ת.         היא לא היתה נגישה לטלפון. אמרתי לה שתיקח את הטלפון האלחוטי. אמרתי לה שאם הוא לא טוב אקנה לה, ואפילו שתשים אותו בסינר. מתי יצא לה לענות כשהיתה עוזרת אצלה.

ש.        כשהעוזרת היתה היא תמיד מסרה את הטלפון?

ת.         כן, וגם אבי לעתים רחוקות ענה לטלפון.

ש.        וכאשר היית מגיע לבקר את אמך בשמונה השנים האחרונות תמיד יכולת להיכנס הביתה?

ת.         איזו שאלה?

ש.        אף אחד לא ממך להיכנס הביתה?

ת.         אף פעם.

ש.        ויכולת לשוחח עם אמך?

ת.         גם עם אבי, בוודאי.

ש.        אף פעם.

ת.         אני התקבלתי בחום ואהבה ונשיקות, משני הצדדים – מאבי ואמי.

ש.        ואף פעם לא מנעו ממך לדבר עם אביך ו/או אמך?

ת.         לא, גם כשאשתי היתה מבקרת או הילדים מבקרים אף אחד לא מנע. ברוב המקרים זה אני לבד ביקרתי" (עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 3-20).

ודוק, מדברים אלו עולה בבירור כי אף לשיטת הנתבע המנוחה לא היתה מבודדת וכי הגישה למנוחה היתה חופשית. 

60. כמו כן, בניגוד לטענת הנתבע בכתב ההתנגדות לפיה התובע הוא שגרם לבידודה של המנוחה (סעיף 10 לכתב ההתנגדות), הודה הנתבע בחקירתו כי בשיחות שקיים עם המנוחה התובע כלל לא היה נוכח:

"ש.       האם אתה בשמונה השנים האחרונות לחייה באחד מהמפגשים בינך לבין מי מהוריך נכח גם אחיך?

ת.         נדיר.

ש.        כן או לא?

ת.         בשמונה השנים – כן. יש לנו תמונה אחת עם הכלב. אבל נדיר. תמיד כשהגעתי הוא לא היה שם, גם בבית הקודם ב... זאת אומרת, הוא חי מחוץ לבית.

ש.        זאת אומרת, ברוב המוחלט של הפגישות שלך עם הוריך הוא לא נכח?

ת.         ברוב המקרים הוא לא היה נוכח, ממש כך. וזה עצוב, ממש עצוב.

ש.        האם אתה יכול לספר על שיחה של אחיך עם מי מהוריך שאתה נכחת בה ואתה יכול לספר את התוכן?

ת.         לא. לא, לא כי אני יודע על שיחה כזאת, זו התשובה.

ש.        האם יש לך אדם כלשהו שאתה יכול לומר את שמו שהוא נכח בשיחה כלשהי שבין אחיך לבין הוריך?

ת.         לא. האם אני יודע על אדם כזה שהיה בשיחה כזאת?

ש.        כן.

ת.         לא. רק שניה, רק שניה, אני רוצה להבין לאן אתה לוקח אותי. הבן שלי והבת שלי כמעט היו דיירי בית בבית של הוריי אחרי שהשתחררו מהצבא.

ש.        באיזה שנים?

ת.         הבת שלי השתחררה ב- 97' והבן שלי ב...

ש.        אני אקל עליך, בשמונה השנים האחרונות?

ת.         הם היו שם. אם הם שמעו שיחה שלו איתם אני לא יודע, אבל הם הסתובבו שם, הם היו בני בית.

ש.        האם הם שמעו שיחה כזאת?

ת.         לא זכור לי. סליחה, תרענן את זכרוני, אני לא זוכר אולי משהו ספציפי מסוים" (עמ' 10 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 10- עמ' 11, ש' 4).

61. זאת ועוד, מעדות הנתבע התברר כי לא רק הגישה אל המנוחה היתה פתוחה אלא גם הגישה לצוואת המנוחה היתה פתוחה והמנוחה אף הציעה לנתבע מיוזמתה לעיין במסמכים המצויים במגירה מתחת לטלוויזיה שם נמצאה הצוואה נשוא המחלוקת. כך מתוך התמליל:

"י':                   והיא אמרה לי תשמע, אם תצטרך או משהו כזה, אני לא ארגיש טוב או אני לא יודע. היא לא אמרה אני אלך או משהו כזה. כל המסמכים נמצאים במגירה שמתחת לטלוויזיה. כל מה שאתה צריך, הכל שם. תדע לך. אתה רוצה תבוא, וזה לאחר ששיחקנו, שוחחנו איזה שעה בנעימות, באופן נדיר יחסית.

עו"ד ר':            כן.

י':                    אבל לא היה לי כוח. אמר היא אמרה לי בוא, בוא תסתכל. אמרתי לא, עזבי, אני יש לי נסיעה ל...עכשיו ואני עייף. ואני חושב על הזמן נסיעה. וזאת השגיאה שלי. באותו רגע הייתי צריך להסתכל" (עמ' 37 לתמליל, ש' 8-18).

יצוין, כי הנתבע חזר על כך בעדותו בבית המשפט:

"ש.       השיחה הזאת שאתה מתאר שהיתה כשנה לפני פטירתה שדיברה איתך במשך שעות.

ת.         בגילוי לב. היא אמרה תפתח את המגירה, תראה מתחת לטלויזיה ואמרתי שאני מת מעייפות.

ש.        איך התרשמת מהשיחה?

ת.         שיחה כנה.

ש.        האם היה בשיחה משהו שונה מהשיחה שניהלת איתה עשר שנים לפני כן?

ת.         לא, תמיד דיברנו בגדול. פשוט אף פעם לא חקרתי אותה על הכספים בגלל האינטימיות שבעניין, אני לא חפרן.

ש.        יש לך הסבר מדוע, כאשר שאלתי אותך אם דיברת איתה על צוואה השבת לא, וכעת בעדותך אתה אומר ששאלת אותה על צוואה?

ת.         אתה שאלת אותי ומיד קטעת אותי, אמרת שזה לא מעניין, אתה רואה שזה מעניין. עניתי לך על השאלה – עד השיחה הזאת לא שאלתי אותה על הצוואה. היא נקטה בשם עו"ד ר' ומכיוון שהזכירה את הפרטים שלו, טלפון, שהוא גר ממול ושאפילו הוא אדם דתי, ולכן כשהיא נפטרה, זה היה בחג סוכות, לא התקשרתי אליו כי חשבתי אדם דתי, מה אני אתקשר אליו בקשר לצוואה, לירושה. היא אמרה שהוא אדם דתי.

ש.        לא השבת – מדוע כששאלתי אותך אם דיברת עם אמך בחייה על צוואה והשבת באופן נחרץ שלא?

ת.         נכון, עד כאשר שנה לפני הפטירה בשיחה האינטימית" (עמ' 9 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 17- עמ' 10,ש' 5).

62. מן המקובץ עולה כי בניגוד לנטען בכתב ההתנגדות ועל פי עדות הנתבע עצמו, המנוחה לא היתה מבודדת מבני המשפחה בתקופה שלפני, בעת ולאחר עריכת הצוואה. ההיפך הוא הנכון. הגישה אל המנוחה היתה חופשית והנתבע יכל לשוחח עם המנוחה ואף לבקרה בכל עת באין מפריע. יתר על כן, הגישה אל צוואת המנוחה היתה חופשית והמנוחה אף הציעה לנתבע לעיין במסמכים אשר מצויים במגירה מתחת לטלוויזיה שם היתה מצויה הצוואה, אך הנתבע לא עשה כן, כך שאין לו אלא להלין על עצמו.

שאלת הגיונה של הצוואה:

63. בפרשת מרום מפנה כב' השופט מצא למבחן הגיונה של הצוואה. על פי מבחן זה, בכדי לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו:

"מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." (שם, בעמ' 844).

64. בענייננו, אין ספק כי בין הנתבע למנוחים היתה מערכת יחסים קשה ובעייתית ואף תקופות ארוכות של נתק. בתמליל השיחה שנערכה בין הנתבע לעורך הצוואה, אישר הנתבע כי היה בנתק עם המנוחים ולדבריו "לא דיברנו 30 שנה" (עמ' 10 לתמליל, ש' 23). לעומת זאת, בחקירתו טען הנתבע כי לא דייק בשיחה זו (עמ' 6 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 19) וכי לדבריו לא היה נתק מלא אלא רק לסירוגין (עמ' 6 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 28- עמ' 7, ש' 1). כבר עתה ייאמר כי טענה זו של הנתבע עומדת בסתירה לדבריו כי הוריו לא השתתפו באף אירוע שחגג עם משפחתו במהלך השנים למעט פעם אחת שהביא את אמו לבית החולים בלידת בתו הקטנה בשנת 1984 (עמ' 7 לפרוט' הדיון מיום 7.9.15, ש' 2-13). בנוסף, טען הנתבע כי בתקופה של שמונה השנים האחרונות לפני פטירת המנוחים היה קשר רגיל ושוטף בינו לבין המנוחים. ייאמר כי גם טענה זו עומדת בסתירה לאמור בדיון שנערך ביום 26.2.14 בתיק האפוטרופסות בו טען הנתבע כי מבקר את אביו בבית האבות פעם בחודש (עמ' 2, ש' 13). כמו כן, בתמליל השיחה סיפר כי: "... לפני איזה שנה, אני ביקרתי את אמי. מדי פעם אני השתדלתי לבקר אותה. לפחות ביקור אחד פעם בחודש, חודשיים. לפעמים, במקרה הכי גרוע, זה היה יוצא פעם בשלושה חודשים" (עמ' 33 לתמליל, ש' 6-9).

65. אשר לטיב היחסים בין הנתבע למנוחה, התרשמתי כי בין הנתבע לבין המנוחה היתה מערכת יחסים קשה, בעייתית ומורכבת והנתבע לא היסס מלומר דברים קשים בגנות המנוחה. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי צוואת המנוחה אשר מדירה את הנתבע מעיזבונה, אינה בלתי סבירה על פי נקודת מבטה של המנוחה, ואפרט;

66. מערכת היחסים הבעייתית בין הנתבע למנוחים ובכלל זה המנוחה באה לידי ביטוי בתסקיר פקידת הסעד שנערך במסגרת תיק האפוטרופסות בענייננו של המנוח. במסגרת תסקיר זה נכתבו דברים מפיו של הנתבע עצמו כדלקמן:

"בשיחות עם י', בנו הנוסף של החסוי, המסר שקיבלתי ממנו על משפחה בה הוא גדל, היה שונה לגמרי ממה שמסר אחיו ש'.

לדבריו, ההורים שלו היו אנשים פרימיטיביים, מאמינים לדעות קדומות, תמיד רבים "עם כול העולם". אביו שתה הרבה והיה אלים כלפיו. מכתה א', י' התחיל לקבל מכות מאביו. אימו גם דחתה אותו. הוא לא זוכר חיבוקים או נשיקות שקיבל מההורים, הם בקושי דיברו עמו. לא חגגו לו ימי הולדת, לא קיבל מתנות. כאשר נולד אחיו הקטן, הוא הרגיש שאימו דוחה אותו והעדיפה את האח הקטן על פניו. לדבריו הוא היה הרבה שעות ביום מחוץ לבית כיוון שהרגיש שלא מתייחסים אליו, ביוזמת אימו למד בתיכון "חיל האויר" מסגרת פנימיתית. לדבריו ההורים לא ביקרו אותו שם ואף לא הגיעו לטקס סיום הלימודים. כאשר הוא התחתן, ההורים לא קיבלו את אשתו וכתוצאה מכך, התנתק הקשר ביניהם לשנים רבות. לטענתו של י', הוא נסה מס' פעמים לחדש את הקשרים עם ההורים, אך פניותיו לא נענו על ידם. לפני כ-8 שנים התחדש הקשר ביוזמת קרוב משפחה שהזמין את כולם לביתו. י' מגיע לבקר את הוריו פעם אחת במספר חודשים ונמצא בקשר טלפוני במיוחד עם אימו. אביו לא רצה לדבר... י' הוסיף, שלאחרונה, כאשר אימו נשארה בבית לבד, היחסים עם אימו התחזקו. הוא ביקר בתדירות גבוהה יותר, אימו הראתה לו איפה נמצאים כל המסמכים בעניין הרכוש של ההורים, שאם הוא יצטרך אותם יוכל להשתמש.." (עמ' 4-5 לתסקיר).

יצוין, כי הגם שהנתבע הכחיש את הדברים שנכתבו, הוא לא זימן את פקידת הסעד אשר כתבה את התסקיר על מנת להפריך את האמור בו. בנסיבות אלו, לאור החזקה כי פקידת הסעד מהווה גורם אובייקטיבי וניטראלי, בהעדר ראיה לסתור, אין מקום לפקפק במהימנות הדברים שנכתבו בו. 

67. מעבר לכך, האמור בתסקיר תואם את דבריו של הנתבע עצמו בשיחה עם עורך הצוואה כמפורט בתמליל השיחה. דברים אלו מלמדים על מערכת יחסים קשה בינו לבין הוריו ועל הנתק עמם במשך שנים רבות. כך, סיפר הנתבע כי הוריו אף פעם לא חגגו לו יום הולדת ולדבריו "אין דבר כזה, לא היה כזה דבר" (עמ' 13 לתמליל, ש' 10-11); כי הוריו ובעיקר המנוחה לא קיבלו את אשתו (עמ' 10 לתמליל, ש' 18-20) ואיחלו להם להתגרש עוד לפני שהם התחתנו (עמ' 15 לתמליל, ש' 9-11); כי הוריו כעסו על אשתו שסירבה לקרוא לילדיהם בשמות הוריו ועל רקע זה התפתח עימות ביניהם והנתבע אף קרא להוריו "פרימיטיביים" והתבטא בצורה חריפה כלפי אביו ולדברי הנתבע: "זה כנראה מאד, מאד פגע בהם. והם זכרו את זה, זכרו לי את זה לדורות. מה אני אגיד לך? כנראה, אם הייתי אשם במשהו, זה רק בצורת הדיבור הזאת. אני אמרתי לאבא שלי, מה אתה שיכור? איך אתה מדבר? שני הדברים האלה" (עמ' 20 לתמליל, ש' 1-8). יצוין, כי הנתבע תיאר התנהלות זו מבחינת המנוחים כ"ייהרג ובל יעבור" (עמ' 20 לתמליל, ש' 10); כן סיפר הנתבע כי הוריו לא עזרו לו בשום דבר שקשור לחתונה (עמ' 15 לתמליל, ש' 25-26) וכי נאלץ לנסוע לחתונה במונית (עמ' 16 לתמליל, ש' 1) ואף מיד לאחר החתונה החליט ביחד עם אשתו לעזוב את ... ולהתגורר בצפון (עמ' 16 לתמליל, ש' 9-11); כן סיפר הנתבע כי כשנולדה בתו הבכורה לאחר לידה מאד קשה הוריו מצאו לנכון לצחוק על משקלה של התינוקת (עמ' 17 לתמליל, ש' 1-5) ובעקבות אירוע זה החליט שלא להזמין את הוריו להולדת בנו שהיתה כעבור ארבע שנים (עמ' 17 לתמליל, ש' 15-16); כי המנוחה מעולם לא התקשרה אליו, לא הרימה טלפון, ולדבריו היתה "אמא ממש קרה" (עמ' 17 לתמליל, ש' 24-25); כי מאז היותו ילד יש לו סיפורים על אמו שאם יספר אותם "יעמדו לך השערות" (עמ' 17 לתמליל, ש' 28); הנתבע הודה כי הוא שניתק את הקשר עם הוריו (עמ' 18 לתמליל, ש' 1-4); כן תיאר הנתבע אירוע שהתרחש בהיותו ילד קטן שאביו זרק אותו מהבית בחושך בשעה 24:00 בלילה מאחר שאמו סיפרה לאביו כי הנתבע הכעיס אותה. לדבריו אביו הוציא אותו מהמיטה "עם התחתונים" בקור אימים וזרק לעברו אבנים בעודו בורח. הנתבע אישר כי הוא מצטער עד היום שלא הלך למשטרה באותו ערב כדי שיוציאו אותו מהבית וישימו אותו בבית יתומים וכי לדבריו זה היה עדיף מאשר להישאר בבית (עמ' 22 לתמליל, ש' 23-עמ' 23, ש' 25); כן סיפר הנתבע כי אביו נהג להכות אותו כל השנים עם כפכף ואמו לא היתה עוזרת לו בשום שלב (עמ' 24 לתמליל, ש' 27-6) וכי המנוח נהג לתת לו עונשים קשים כמו לכתוב 400 פעם את האותיות בצורה נכונה ואם לא היה עושה את זה בזמן אז "אוי ואבוי" (עמ' 25 לתמליל, ש' 22- עמ' 26, ש' 3); כן סיפר הנתבע כי שמע את הוריו מדברים בזמן שאמו היתה בהיריון עם אחיו על כך שהם מעדיפים את האח שטרם נולד על פניו (עמ' 27 לתמליל, ש' 4-5); כי הוריו לא באו לבקר אותו אף פעם בפנימייה בה למד מכיתה י' ואף לא הגיעו לטקס הסיום גם שהיה בין המצטיינים (עמ' 27 לתמליל, ש' 13-16); כי כשהיה מתקשר למנוחה היא היתה מתעצבנת ומתחמקת ממנו (עמ' 33 לתמליל, ש' 13-17); בנוסף, התייחס הנתבע לשיחות שנערכו בינו לבין המנוחה בתקופה שלפני אשפוז המנוח בבית האבות. לדבריו על מנת לקבל סיוע במימון האשפוז ביקשה ממנו המנוחה למלא טפסים תוך שהמנוחה הבטיחה לו כי תישא בכל העלויות. בפועל, כך לדברי הנתבע, התכחשה המנוחה לסיכום ביניהם והוא נאלץ לשאת בעלויות הכספיות והמנוחה אף האשימה אותו בכך שעיכב את הגשת הטפסים. לדברי הנתבע, הוא הקליט את השיחה עם המנוחה שכן לא בטח בה ועל מנת להוכיח שהמנוחה "שיקרה לו בפרצוף" (עמ' 34 לתמליל, ש' 20- עמ' 36, ש' 11); לדברי הנתבע בעקבות התנהגות המנוחה הוא ניתק עם המנוחה את השיחה ורק כעבור רבע שעה התרצה והתקשר אליה שוב (עמ' 36 לתמליל, ש' 11-12); לדברי הנתבע היה "מקבל עצבים מצורת הדיבור" של המנוחה (עמ' 36 לתמליל, ש' 16). יצוין, כי אירועים אלו ממחישים כי בניגוד לטענת הנתבע כי בשמונה השנים האחרונות היה קשר רגיל ותקין עם המנוחה, לא כך הוא. על פי דברי הנתבע עצמו היו מתחים רבים בין היתר סביב נושא מימון עלות האב בבית האבות ואף הוטחו האשמות הדדיות בין הצדדים (ראו למשל, בעמ' 35 לתמליל, ש' 23-26).

68. בנוסף, לא נסתר מעיני כי הנתבע צירף תמונות לתיק, אלא שעיון בתמונות אלו מלמד כי מדובר במקבץ קטן של תמונות מהשנים 1985, 1986, 1987, 1988, 1989, 1998, 2000 וכן מספר תמונות מאירוע חג הפסח בשנת 2005, תמונה אחת משנת 2006-2007 בדירה של המנוחים וכן מספר תמונות מאירוע חג הפסח בשנת 2006. ברי כי מתמונות אלו עולה כי היה קשר רופף בין הנתבע למנוחים לאורך השנים.

69. יצוין, כי הנתבע התייחס ארוכות לנוסחו של סעיף 6 לצוואה במסגרתו קבעה המנוחה כי ככל שלא יהיו לתובע ילדים "יועבר חלקו בעיזבון לבית יתומים לפי בחירת הרשם לענייני ירושות ועזבונות". לטענת הנתבע, מדובר בהוראה אשר מבטאת אי סבירות קיצונית שיש בה כדי להעיד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת. עם זאת, בענייננו, הגם שמדובר בהוראה חריגה וקיצונית, לא ניתן לומר כי לאור מערכת היחסים הקשה והמנוכרת בין הנתבע למנוחה מדובר בהוראה בלתי סבירה על פי נקודת מבטה של המנוחה. יצוין, כי גם בשיחה עם עורך הצוואה הסביר הנתבע את הוראה זו על רקע הנתק שהיה בינו לבין המנוחים במהלך השנים.

70. כשנשאל עורך הצוואה בחקירתו על הוראה זו, השיב כך:

"ש.       בסעיף 6 לצוואה יש משהו חריג. אם ל-ש' י' לא יהיו ילדים זה יעבור לבית יתומים.

ת.         הציווי הזה לא היה רעיון שלי, מבחינתי זו אישה מאוד קיצונית אם לנסח את זה ככה, אבל הגב' י' א' עמדה על זה שזה יהיה הניסוח. היא לא רצתה שהבן השני יירש ולו שקל אחד או ילדיו ולכן היא אמרה שהיא רוצה שהכל ילך לבית יתומים. שאלתי מה הסיבה, למה דווקא לבית יתומים ולא למשל לקרן קיימת לישראל, היא אמרה שילדים זה דבר שקודם לכל והיא רוצה שילדים יירשו את הכסף הזה ולא אף אחד אחר. זה היה רצונה. אני באי הסכמה נאלצתי לכתוב את מה שהיא רוצה כי זה רצונה"(עמ' 11 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 11-17).

71. יתר על כן, אני סבורה כי התנהלות המנוחה אשר במהלך שיחה עם הנתבע הציעה לנתבע לעיין במסמכים המצויים במגירה מתחת לטלוויזיה ביניהם היתה מצויה הצוואה אשר מנשלת את הנתבע מכל רכושה יש בה כדי להעיד על אופייה הקיצוני של המנוחה ועל הניכור שלה כלפי הנתבע ועל כך שהמנוחה לא נרתעה מלעמת את הנתבע עוד בחייה עם צוואה אשר מדירה אותו כליל מעיזבונה ומעדיפה להוריש את עיזבונה לבית יתומים על פני הנתבע. בשיחה עם עורך הצוואה כינה הנתבע התנהלות זו כ"צביעות". כך מתוך התמליל:

"י':                   מה שהכי מרגיז אותי בכל הסיפור, זה הצביעות שלה. והיא כתבה את זה ב-2008. ואנחנו כביכול השלמנו שנתיים, כשנתיים לפני כן או שלוש.

עו"ד ר':            100 אחוז. כן.

י':                    הצביעות שלה. .... (עמ' 32 לתמליל, ש' 12-16).

...

י':                    והיא אמרה לי תשמע, אם תצטרך או משהו כזה, אני לא ארגיש טוב או אני לא יודע. היא לא אמרה אני אלך או משהו כזה. כל המסמכים נמצאים במגירה שמתחת לטלוויזיה. כל מה שאתה צריך, הכל שם. תדע לך. אתה רוצה תבוא, וזה לאחר ששיחקנו, שוחחנו איזה שעה בנעימות, באופן נדיר יחסית.

עו"ד ר':            כן.

י':                    אבל לא היה לי כוח. אמר היא אמרה לי בוא, בוא תסתכל. אמרתי לא, עזבי, אני יש לי נסיעה ל... עכשיו ואני עייף. ואני חושב על הזמן נסיעה. וזאת השגיאה שלי. באותו רגע הייתי צריך להסתכל.

עו"ד ר':            כן.

י':                    מה, מה הפואנטה שלי בכל הסיפור? אנחנו אם ב-2008, שנתיים, מ-2005, 2006, כל הזמן אני מתקשר אליה, באים לבקר אני ואשתי ואפילו הילדים. חיבוקים ונשיקות.

עו"ד ר':            כן.

י':                    ממש עד לעכשיו. הלא עד עכשיו הביקורים שלי אצלה, היא אמרה, היא הייתה שואלת, נו מה עם הנכדים?

עו"ד ר':            כן.

י':                    ממה עם אשתי? כאילו אני שמחתי. היא לא כל פעם שאלה. אבל גם כשהיא שאלה, שמחתי על ההתעניינות שלה, סוף כל סוף בנכדים. אבל מה מסתבר? מסתבר שזה צביעות. לאחר שהיא כתבה כזאת צוואה שזורקת אותי לכלבים, אפילו את הפירורים הכספיים במקרה חלילה וחס ו-ש' יפטר, זה ילך לרשם העזבונות והירושות?

עו"ד ר':            כן.

י':                    איזה צביעות. זה מקומם אותי. איך אני הייתי עיוור לצביעות הזאת? ולא ראיתי אותה. זה מה שמקומם אותי. תאמין לי. לא כסף ולא כלום. זאת הפואנטה. זה הפאנץ' ליין בכל הסיפור סעיף שש.

עו"ד ר':            תשמע אין לי, אין לי, אני לא איש בשורות אני בשבילך. אני לא יכול,

י':                    לא, לא אני לא התקשרתי אליך כדי לקבל,

עו"ד ר':            לא, זה, זה, זה היה רצונה. ככה היא כתבה.

י':                    בסדר. אני מכבד את רצונה. הכל בסדר" (עמ' 37 לתמליל, ש' 8-עמ' 38, ש' 14).  

72. בנוסף, טוען הנתבע כי בעצם העובדה שהמנוחה בחרה לנשל את המנוח מצוואתה ולהוריש את כל רכושה לתובע יש כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת של התובע על המנוחה. בעניין זה ניתן הסבר על ידי עורך הצוואה כי כוונת המנוחים בשנת 2008 היתה לערוך צוואה הדדית אשר מעבירה את כל רכושם לתובע וכי העובדה כי על שם המנוחה נרשמה דירה אחת במלואה היתה מכוונת על מנת להבטיח את עתידה הכלכלי של המנוחה מתוך מחשבה כי היא תחייה יותר שנים מהמנוח. מעבר לכך, אין חולק כי על שם שני המנוחים היו רשומות זכויות בדירה וכי שני המנוחים ראו את רכושם כרכוש משותף (ראו גם טענות הנתבע במסגרת התביעה הרכושית שהגיש). בנסיבות אלו, לנוכח כשירותה של המנוחה לערוך צוואה ומשהנתבע אף אישר כי המנוחה היתה הדומיננטית בכל הנוגע לעניינים הכלכליים של הצדדים והיא זו שניהלה בפועל את העניינים הכספיים שלהם, לא מצאתי כי יש בכך כדי להעיד כי הצוואה בלתי הגיונית ו/או בלתי סבירה או לבסס ממצא בנוגע להשפעתו הפסולה של התובע על המנוחה.

73. לסיכום – למרבה הצער, התרשמתי כי בין הנתבע לבין המנוחה היתה מערכת יחסים קשה ועגומה ביותר. התיאורים שתיאר הנתבע מסמרי שיער ומלמדים על מערכת יחסים בעייתית, מנוכרת וטעונה אשר יסודותיה נעוצים עוד בילדותו של הנתבע. כידוע, אין בית המשפט דן את המצווה לכף חובה על פי אמות המוסר והצדק הטובות בעיניו, אלא עליו לבחון את סבירות הצוואה מנקודת מבטו המשוערת של המצווה. בנסיבות אלו, לאחר בחינת מכלול הנתונים ובשים לב לדבריו של הנתבע עצמו בנוגע למערכת היחסים הקשה עם אמו המנוחה אשר באה לידי ביטוי בין היתר בסיפורים שסיפר הנתבע ומדברים קשים שאמר הנתבע על המנוחה בשיחה עם עורך הצוואה, כגון: "קרה", "פרימיטיבית", "צבועה", "שקרנית" ואף הודה כי אינו בוטח במנוחה ולכן הקליט שיחות עמה (עמ' 35 לתמליל, ש' 1-2) ולאור דברי הנתבע כי המנוחה נהגה עמו בעניין הצוואה ב"צביעות" לא מצאתי כי תוכנה של הצוואה אינו סביר על פי אומד דעתה של המנוחה לרבות הוראת סעיף 6 בה אשר מהווה הוראה חריגה וקיצונית כשלעצמה. גם בעובדה כי המנוחה לא ציינה את המנוח כזוכה על פי צוואתה, אין בה כדי להעיד על אי סבירות ובפרט משהוברר כי על שם שני המנוחים היו רשומות זכויות בדירה וכי המנוחים ראו את רכושם כרכוש משותף ובכוונת המנוחים מלכתחילה היה לערוך צוואה הדדית לטובת התובע.

שאלת נסיבות עריכת הצוואה ומעורבות התובע בעריכתה:

74. בענייננו, יש מקום לבחון את נסיבות עריכת הצוואה ושאלת מעורבות התובע בעריכתה אם במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואם כעילה העומדת בפני עצמה.

75. ביסוד הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 2500/93 בעניין שטיינר לעיל; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה (3) 837). הסעיף קובע שלושה מצבים חלופיים בהם תיפסל הצוואה בגין מעורבות הזוכה בעריכתה, ואלו הם: הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה; הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה; הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

76. בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות אשר ניתנה לחלופות השונות בסעיף 35 לחוק הירושה. בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתה תוך שנקבע כי פעולות הזוכה, ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכת הצוואה, לא יפלו בגדרו (ראו ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד (1) 19, 30 (להלן: "פרשת בוטו"), הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש באופן רחב ובפרשת בוטו הגדיר אותו בית המשפט כ"עילת עוללות". במסגרת זו הרחיב בית המשפט את הביטוי והחילו גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כך, נקבע, כי גם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה (ש' שוחט, פגמים בצוואות, בעמ' 354-355).

77. יצוין, כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב תק-על 2004 (4) 154).

78. לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שהשפעה, אלא הליכי עריכתה. השפעה אפשרית נלמדת מהשתתפות בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502).

מן הכלל אל הפרט - לענייננו:

79. ייאמר מעתה, במקרה דנן, הגם שמצאתי תמיהות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה לא מצאתי שהנתבע הצליח להרים את הנטל במאזן הסתברויות כי היתה מעורבות של התובע בעריכת הצוואה בהתאם למבחני הפסיקה. להלן יפורטו הנימוקים שעמדו ביסוד מסקנתי זו.

עדות עורך הצוואה:

80. אין ספק כי כשמדובר בצוואה בפני נוטריון עדותו של עורך הצוואה הינה עדות מהותית ביותר. בשל חשיבות עדות הנוטריון עורך הצוואה והתפקיד המרכזי שיש לו בעריכת הצוואה, בהיותו היחיד למעשה שיכול לשפוך אור על אירוע עריכת הצוואה וחתימתה, מצופה היה שעדותו תהיה ללא רבב. בענייננו, עדותו של עו"ד ר' לא היתה חד משמעית בעניינים מסוימים ואף נתגלו בה סתירות בנושאים מסוימים אל מול האמור בתמליל השיחה עם הנתבע וכן אל מול עדות התובע. בנסיבות אלו, שומה עלינו לבחון את עדותו של עורך הצוואה בזהירות.

81. כבר בראשית הדברים אציין, כי עורך הצוואה לא הגיש תצהיר לתיק ועדותו הובאה לראשונה בפני בית המשפט. אני סבורה כי התנהלות זו נזקפת לזכותו של עורך הצוואה שכן יש בה כדי להעיד על האוטנטיות של עדותו וגם אם קיים בלבול מסוים בסדר הדברים, אין בכך כדי לאיין את מהימנות עדותו. עם זאת, מצופה מנוטריון עורך צוואה לערוך תרשומת מסודרת של נסיבות עריכת הצוואה ולתייק תרשומת זו במשרדו במסגרת תיק הצוואה ולא להסתפק בזכרונו בלבד. בענייננו, אין ספק כי עורך הצוואה לא זכר חלק מהפרטים ואף במהלך עדותו שינה את גרסתו. כל זאת ניתן היה למנוע אם עורך הצוואה היה עורך תרשומת מסודרת של נסיבות עריכת צוואת המנוחה בזמן אמת ומביאה לבית המשפט במועד חקירתו.

82. לגופו של עניין, עורך הצוואה העיד כי משרדו מצוי בסמוך לדירת המנוחים וכי הכיר את המנוחים משנת 1991, השנה בה פתח את משרדו, וכי המנוחים היו בין לקוחותיו הראשונים (עמ' 7 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 22-23). כן העיד עורך הצוואה כי במהלך השנים טיפל בשתי עסקאות עבור המנוחים של רכישת דירות ב... וייתכן כי גם בעסקת מכירת דירה (שם, בש' 25-26). בנסיבות אלו, עולה, כי עורך הצוואה הכיר את המנוחים במשך שנים רבות עובר לעריכת הצוואה וכי הקשר ביניהם נוצר ללא תלות בנתבע ובעיקר על רקע העובדה כי משרדו היה סמוך למקום מגורי המנוחים.

83. בנוגע לנסיבות עריכת צוואת המנוחה, העיד עורך הצוואה כי בשנת 2008 הגיע לבקשת המנוחים לדירתם של המנוחים על מנת להבין מהו רצונם בצוואתם. במפגש זה שהתקיים בדירת המנוחים שמע מפי המנוחה כי ברצון המנוחים לערוך צוואה הדדית אשר מעבירה את כל רכושם לתובע. במעמד זה הסביר להם עורך הצוואה כי עליהם להצטייד בתעודות רפואית כנדרש על פי תקנות הנוטריונים. לאחר מכן, לדברי עורך הצוואה, נערכה פגישה נוספת במשרדו לצורך עריכת הצוואה בה נכחו שני המנוחים אשר גם במסגרת פגישה זו ביקש מהם אישורים רפואיים בהתאם לטופס 4 (ה) לתקנות הנוטריונים ואף נתן להם טיוטה של הצוואה. בשלב מסוים לאחר אותו מועד, התקשרה אליו המנוחה ואמרה לו שרק לה יש אישור רפואי ולכן הודיע לה עורך הצוואה כי במועד בו יינתן לה האישור הרפואי תגיע למשרדו על מנת לחתום על הצוואה. ואכן, לדברי עורך הצוואה, ביום עריכת הצוואה הגיעה המנוחה למשרדו וחתמה על הצוואה. לדבריו, המנוחה הגיעה למשרדו בכוחות עצמה ובמהלך עריכת הצוואה היתה במשרדו לבדה. כן לדברי עורך הצוואה לפני החתימה על הצוואה שאל את המנוחה שאלות על מנת להתרשם מיכולתה המנטלית וממצבה הקוגניטיבי לרבות בנוגע להדרתו של הנתבע מהצוואה וכי המנוחה היתה זו ששילמה עבור הצוואה. כך מתוך עדותו של עורך הצוואה בחקירתו הראשית:

"ת.       ... מאחר והמשרד שלי נמצא ברח' ... והמנוחים היו גרים ממול, בצד השני של הכביש מרחק הליכה של שתי דקות, אז לבקשתם הייתי אצלם בדירה על מנת שנוכל להבין מהם מה הם רוצים בצוואות שלהם. באותה שיחה, כפי שאמרתי שוב פעם, האב היה יותר פסיבי והאימא דיברה יותר, הסברתי להם שמאחר והם עברו את גיל 70, אני כדבר שבשגרה מבקש כנוטריון אישור רפואי על גבי טופס 4 ה' וזאת מאחר וגם אם יש לך ניסיון בחיים אתה יכול לשגות שאדם מסוים הוא אדם שפוי ונורמלי ובדיעבד מתברר שהוא לא כזה. קודם כל אמרתי להם לפני עריכת הצוואה והתנאים של הצוואה, נכין ונקבל טופס 4 ה' שהוא יהיה מיועד ליום חתימת הצוואה לגבי הצוואה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הייתה עוד ישיבה אצלי במשרד בנוכחות המנוחים ששם דיברנו על התנאים של הצוואה ושם הגב' י' העלתה את העניין הזה שהיא לא רוצה שהבן השני, הבכור, יהיה לו חלק בצוואה, ואז שאלתי אותה מדוע ומה הסיבה שהיא מנשלת אותו, אמרתי לה את הדברים בצורה בוטה, אז היא אמרה לי בצורה חד משמעית שאין לה שום קשר עם הבן הזה, הבן הזה הזניח אותם, והבן הזה לא שומר אפילו על קשר טלפוני. שאלתי אותה בכל זאת... היא אמרה שהיא בכלל לא מוכנה שאפילו הילדים שלו ירשו מעיזבונה. זו הייתה העמדה שלה, ניסיתי להניא אותה מהעמדה שלה ולא בגלל שרציתי להתערב אלא חשבתי שהעמדה הזו קיצונית והיא עלולה לעורר בעיות בעתיד בין האחים ולכן ניסיתי להניא אותה. זה לא הלך כי היא עמדה על עמדתה שהיא לא רוצה שהבן או הצאצאים שלו ירשו אותה.

ש.        זה לגבי מפגש קודם, לגבי צוואה שאני מבין שלא נערכה שגם היא וגם בעלה היו מעורבים בה ?

ת.         זה היה חלק, עוד ישיבה לקראת עריכת הצוואה. שניהם היו שם. בישיבה הזו שניהם נכחו אבל רק היא דיברה, והאבא הנהן לאות הסכמה. זו הייתה ישיבה שקדמה לעריכת הצוואה. ההתפתחות הייתה ש-א' י' התקשרה ואמרה שרק לה יש אישור רפואי ואז סיכמנו, קבענו תאריך שביום הוצאת אישור הרפואי, בערך ב – 13/7 היא תגיע אלי למשרד על מנת שהיא תחתום על הצוואה לפי התנאים שסוכמו בישיבה קודמת במשרדי.  אכן כך היה, היא הגיעה עם אישור רפואי על גבי טופס 4 ה' שנכתב על ידי ד"ר ** עוד הבין לעשות אותו ד"ר למרות שלא ביקשתי ממנו, הוסיף מעבר לטופס 4 ה' חוות דעת לגבי מצבה המנטלי והקוגנטיבי של המנוחה.

ש.        כאשר המנוחה הגיעה אליך לחתום על הצוואה, האם נכח במקום עוד מישהו מלבדה ?

ת.         לא. היחיד שנכח במקום, אם אני זוכר, זה עו"ד ש' ש' שהיה בחדר השני. חוץ משנינו לא נכח אף אחד במשרדי. היא הגיעה בכוחות עצמה כי המשרד היה קרוב לביתה. לאחר שקראתי את הצוואה, ונחה דעתי שהיא מבינה, ואחרי ששוב שאלתי אותה לגבי הדרתו של הבן השני – היא חתמה" (עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 14- עמ'9, ש' 17).

84. עם זאת, בחקירתו של עורך הצוואה על ידי ב"כ הנתבע נתגלו נתונים נוספים שיש בהם כדי לעורר תמיהות בעניינים מסוימים ואף נתגלו סתירות בנושאים מסוימים אל מול האמור בתמליל השיחה עם הנתבע וכן אל מול עדותו של התובע, כמפורט להלן:

• נתגלתה אי בהירות בנוגע ליוזמה הראשונית לעריכת צוואות המנוחים שכן עורך הצוואה העיד כי התובע הוא שפנה אליו ואמר לו שהוריו רוצים לערוך צוואה, אך כשנשאל על כך באופן מפורש על ידי בית המשפט העיד כי "אינו זוכר" (עמ' 14 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 29). לאחר מכן, העיד עורך הצוואה כי התובע הוא שביקש לערוך צוואה עבור האב המנוח במאובחן מהמנוחה וכי בשלב מאוחר יותר כשהאב היה בבית אבות חידש התובע את בקשתו לערוך צוואה למנוח (ראו בעמ' 14 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 22-עמ' 15, ש' 4). מנגד, טען התובע העיד כי היוזמה לעריכת הצוואה היתה של המנוחים וכי הם אלו שהתקשרו לעורך הצוואה וזימנו אותו לביתם וכי התובע היה נוכח במעמד זה (ראו עדותו בעמ' 21 לפרוט' הדיון מיום 21, ש' 13-14 וש' 19-21). בכל הנוגע לעריכת צוואת האב בעת שהאב היה בבית האבות טען התובע כי פנה לעו"ד ר' לבקשת אמו בשל הלחצים שהפעיל הנתבע על המנוחה באותה העת בכל הנוגע לאשפוז המנוחים בבית האבות (עמ' 23 לפרוט', ש' 13-14 וש' 20-22).

• נתגלתה סתירה בנוגע לשאלה מתי התקיים המפגש בו נכח הנתבע. מחד, לדברי עורך הצוואה המפגש בו נכח התובע היה בעת החתימה על יפוי הכוח ביום 24.10.11, קרי כשנתיים לאחר עריכת צוואה ולא לפני עריכת הצוואה (ראו למשל, בעמ' 9 לפרוט', ש' 19-24). מנגד, אישר התובע כי נכח באותו מפגש מקדים בדירתם של המנוחים עובר לעריכת צוואת המנוחה ולדבריו במועד שבו הזמינו המנוחים את עורך הצוואה לביתם הוא היה נוכח והכין תה (עמ' 21 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 13-14). יצוין, כי העובדה שהתובע היה נוכח במפגש המקדים מסתברת יותר שכן אחרת לא מצאתי הסבר מניח את הדעת מדוע במפגש שנערך לצורך החתמת המנוחה על יפוי הכוח כשנתיים לאחר מכן עלה שוב נושא הדרת הנתבע מצוואת המנוחה (ראו בעמ' 15 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 16-28). אמנם, עורך הצוואה הסביר זאת בכך שבמועד זה חידש התובע את בקשתו לערוך צוואה למנוח ששהה באותו זמן בבית אבות, אולם לנוכח נחרצות עדותו של התובע בעניין זה והגם שעניין זה נזקף לכאורה לחובתו מצאתי לקבל גרסת התובע כגרסה המסתברת. יוצא, איפוא, כי בעניין זה עדותו של עורך הצוואה לא היתה מדויקת.

• נתגלתה אי בהירות בנוגע לשאלת הקשר בין עו"ד ר' לבין התובע. בתמליל השיחה טען עורך הצוואה כי התובע היה גם לקוח שלו (עמ' 5 לתמליל, ש' 16-17 ועמ' 28, ש' 9), אולם בחקירה הכחיש את זה וטען כי טיפל עבורו בעניינים שוליים בלבד כגון: אימות חתימות על תצהיר והגשת הבקשה לקיום הצוואה נשוא המחלוקת (עמ' 8 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 5-8). מכל מקום, לאור העובדה כי עורך הצוואה הכיר את המנוחים במשך שנים רבות ואף עובר לעריכת הצוואה וזאת ללא תלות בתובע, לא מצאתי כי יש בתמיהה זו כדי לפגום במהימנות עורך הצוואה.

85. יצוין, כי הנתבע בסיכומיו העלה מספק נקודות נוספות אשר לטענתו מעוררות תמיהות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה. לאחר שבחנתי טענות אלו, לא מצאתי בהן ממש, ואנמק: הטענה כי מקום עריכת הצוואה היה בדירתה של המנוחה ולא במשרדו של עורך הצוואה (סעיף 10 לסיכומים) נסתרה בבירור מדבריו של עורך הצוואה עוד בשיחה שנערכה עם הנתבע (ראו דבריו בעמ' 3 לתמליל, ש' 1). כמו כן, טענה זו נסתרה מהמסמכים שצורפו: באישור הנוטריוני של עריכת הצוואה נכתב כי "ביום 13.7.08 ניצבה לפני במשרדי גב' י' א'...". בנוסף, גובה שכר הטרחה שנגבה בסך 379 ₪ שונה משכר הטרחה שנגבה בגין עריכת יפוי הכוח בסך 586 ₪ שנערך בדירתה של המנוחה והסברו של עורך הצוואה בעניין זה היה אמין עלי (ראו עדותו בעמ' 12 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 11-19); הטענה כי לא ניתן הסבר סביר על ידי עורך הצוואה מדוע המנוח לא ערך צוואה בשנת 2008 למרות שלא היתה הגבלה על כשרותו עד 2011 (סעיף 11 לסיכומים) אינה נכונה. נושא זה הוסבר באריכות רבה על ידי עורך הצוואה אשר חזר והסביר כי בשל ספקות שהתעוררו לגבי מצבו הקוגניטיבי של המנוח דרש כי המנוח ימציא אישור רפואי בהתאם לטופס 4 (ה) לתקנות הנוטריונים, אולם מאחר שהמנוח לא המציא אישור זה לא נערכה צוואה עבורו אלא רק עבור המנוחה אשר סיפקה אישור כאמור. כמו כן, בתסקיר שהוגש בתיק האפוטרופסות שהתנהל על שם המנוח צוין כי ההתדרדרות הרפואית בעניינו של המנוח החלה בשנת 2006 בשל נפילות חוזרות ונשנות. יצוין, כי הנתבע לא הציג כל מסמך רפואי בנוגע למצבו הרפואי התקין כביכול של המנוח בשנת 2008 ובהעדר ראיה אחרת, אין לפקפק באמור בתסקיר ו/או בעדות עורך הצוואה בעניין זה; הטענה כי עורך הצוואה לא רצה את התובע כלקוח שלו מאחר שהבין שטעה באשרו את צוואת המנוחה (סעיף 12 לסיכומים), אינה נכונה. עורך הצוואה הסביר כי הסיבה לכך היתה בשל עיסוקו של התובע כהילר והעובדה שהוא כאדם דתי אינו מאמין בעניינים אלו וכי לא חשב כי שניהם "משדרים על אותו גל". כן הוסיף עורך הצוואה כי הוא מפחד מהדברים האלה (ראו בעדותו בעמ' 13 לפרוט' הדיון מיום 6.10.15, ש' 28- עמ' 14, ש' 8) ודבריו בנושא זה היו אוטנטיים ומהימנים; הטענה כי לא ניתן כל הסבר מדוע היו נחוצות שלוש פגישות לצורך עריכת צוואת המנוחה, אינה יכולה להתקבל כטענה תמוהה. מעבר לכך, עורך הצוואה הסביר כי שתי הפגישות הראשונות היו פגישות הכנה הראשונה ואילו בפגישה השלישית חתמה המנוחה על הצוואה במשרדו, כך שלא מצאתי כל תמיהה בהתנהלותו.

86. עם זאת, חרף התמיהות ואי הבהירות בעדותו של עורך הצוואה, נחה דעתי כי בשלבים המכריעים לעריכת צוואת המנוחה לא הוכחה כל מעורבות של התובע. מששוכנעתי כי המנוחה חתמה על הצוואה במשרדו של עורך הצוואה, כי הגיעה בכוחות עצמה, כי במועד זה לא נכח התובע וכי במעמד עריכת הצוואה ווידא עורך הצוואה פעם נוספת את רצונה של המנוחה, די בכך כדי להקים קשר ישיר ובלתי תלוי בין המנוחה לבין עורך הצוואה. מעבר לכך, בעובדה שעורך הצוואה נקט משנה זהירות בכל הנוגע להמצאת המסמכים הרפואיים הנדרשים על פי הדין נזקפת לזכותו ומעידה על מידה רבה של אחריות וזהירות בעריכת הצוואה. גם אם התובע נטל חלק בשלבים המוקדמים של עריכת הצוואה, כגון: פנייה לעו"ד ר', השתתפות בפגישה המקדימה לעריכת הצוואה ואף נטל חלק מרכזי יותר בכל הנוגע לצוואת המנוח, אין בכך כדי לפגום בהליך עריכת צוואת המנוחה. משהוכח כי המנוחה היתה בעלת עצמאות שכלית הכרתית לערוך צוואה ומשעולה כי בעת החתימה על הצוואה הגיעה המנוחה בכוחות עצמה למשרדו של עורך הצוואה ואף נכחה לבד במשרדו של עורך הצוואה במועד החתימה על הצוואה יש בכל אלו כדי לבסס ממצא כי בשלב המהותי והמכריע של עריכת הצוואה לא היתה מעורבות של התובע וכי המנוחה חתמה על המנוחה כשהיא בעלת גמירות דעת מלאה, עצמאית וכשירה. בע"א 851/76, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, נפסק כי אם המצווה נפגש עם עורך הדין ומוסר לו את הוראותיו, ניתן לרוב לגרוס, כי הפעלתנות הקודמת של הנהנה אצל המצווה אין בה משום נטילת חלק בעריכתה, שכן שיקול דעתו העצמאי של עורך הדין והקשר הישיר שנוצר בינו לבין המצווה, יש בהם כדי לנתק את הקשר בין אירוע העבר לבין פעולתו של עורך הדין ויש בהם כדי ליצור התחלה חדשה בכל הנוגע לעריכת הצוואה. כמו כן, בע"א 2098/97 בעניין בוסקילה לעיל אשר נסיבותיו היו חמורות יותר מאשר בענייננו, לא ראה בית המשפט בעובדות שהזוכה ליווה את המנוחה למשרדו אל עורך הדין, ציין בפניו כי המנוחה מעוניינת להעביר אליו את כל רכושה, וזאת כאשר המנוחה עצמה מתקשה לבטא בפני עורך הדין את רצונה ובכך שהזוכה אף נכח עת הגיעו העדים לחתום על הצוואה משום מעורבות יתר פעילה כדי "נטילת חלק". בית המשפט הדגיש כי העובדה שעורך הדין שוחח עם המנוחה ביחידות וניסה להבין ממנה מה רצונה והזוכה יצא מן החדר בעת שנחתמה הצוואה בפני שני העדים מלמדת כי בשלבים המכריעים של עשיית הצוואה לא היה הנהנה מעורב, וכך גם בענייננו.

עדויות התובע והנתבע:

87. במקרה דנן, יש לציין כי גם התנהלות התובע וגם התנהלות הנתבע לא היו נקיות מספקות בעניינים שונים נשוא תיק זה, ואפרט:

88. אין ספק כי התנהלות התובע בכל הנוגע לצוואת המנוח תמוהה. העובדה כי התובע ביקש לערוך צוואה למנוח בעת שהמנוח שהה בבית אבות ובמצב קוגניטיבי בעייתי מהווה ללא ספק התנהלות לא תקינה שיש בה להעלות ספקות באמינותו. בהקשר זה יצוין, כי טענת התובע לפיה המנוחה היא שביקשה ממנו לפנות לעו"ד ר' לערוך צוואה למנוח, לא הוכחה. עם זאת, הגם שמדובר בהתנהלות בעייתית אין בכך כדי להשליך על תוקפה של צוואת המנוחה ובפרט משהוכח כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה היה תקין ומשסופקו ראיות לכך. יש גם לזכור כי בסופו של יום לא נערכה צוואה למנוח וזאת בשל התנהלות זהירה של עורך הצוואה אשר התנה את עריכת צוואה בהמצאת חוות דעת רפואית מתאימה. אני סבורה כי דווקא בעובדה שלמנוחה כן ניתן אישור רפואי ולפיכך הושלם הליך עריכת הצוואה על ידי עורך הצוואה ואילו למנוח לא ניתן אישור רפואי ועל כן לא הושלם הליך עריכת הצוואה בענייננו מחזקת את המסקנה כי צוואת המנוחה נערכה בהליך תקין ובהתאם לדין ואין בהתנהלות התובע ככל שהיא תמוהה כדי לפגוע בכך.

89. יצוין, כי גם עדות הנתבע לא היתה נקייה מספקות. הנתבע לא טרח לציין בכתבי טענותיו כי ידע על צוואת המנוחה וכי המנוחה הציעה לו לעיין במסמכים ביניהם היתה מצויה גם הצוואה והדבר נתגלה רק במהלך עדותו; כמו כן, בגרסת הנתבע נתגלו סתירות בנוגע למערכת היחסים הקשה עם המנוחים וכן בנוגע לתקופת הנתק עמם; כמו כן, הנתבע ליקט באופן סלקטיבי מתוך האמור בתמליל את הדברים שכביכול מחזקים את טענותיו תוך הסתרת אימרות שנזקפות לחובתו בנוגע למצבה הקוגניטיבי של המנוחה לעת עריכת הצוואה, היחס הקשה בינו לבין המנוחים והיחס הבעייתי בינו לבין המנוחה גם לאחר שחידש עמה את הקשר לרבות ביטויים ודברים קשים שאמר בגנות המנוחה. כמו כן, הנתבע לא דייק בטענותיו בנוגע לסתירות כביכול בעדות עורך הצוואה בנוגע למקום בו נערכה הצוואה ובנוגע להסתייגות עורך הצוואה מהתובע ובנושאים אלו העלה טענות מוטעות.

90. לסיכום - הלכה פסוקה היא כי אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או בחשד למעורבות בצוואה. יש צורך להניח תשתית ראייתית מוצקה לקיומה של השפעה ו/או מעורבות שכזו. הגם שמצאתי כי התובע היה מעורב בעריכת הצוואה לא הוכח כי פעולותיו מגיעות לכדי מעורבות פסולה בעריכת הצוואה כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לחוק הירושה. בנסיבות דנן, העובדה שהמנוחה היתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לערוך צוואה ומשלא הובאה ולו ראשית ראיה לסתור טענה זו מהווה שיקול מרכזי בהחלטתי להכשיר את צוואת המנוחה חרף התמיהות העולות מנסיבות עריכת הצוואה כמפורט לעיל. לפיכך, הגם שמדובר בצוואה חריגה, בחינת מכלול הנתונים ובפרט דבריו של הנתבע עצמו בנוגע למערכת יחסים קשה ומנוכרת בינו לבין המנוחה לא מצאתי כי תוכנה של הצוואה אינו סביר על פי אומד דעתה של המנוחה לרבות הוראת סעיף 6 לצוואה.

סוף דבר:

91. בנסיבות אלו, מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל – אני מורה כדלקמן:

• ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוחה – נדחית.

• ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 13.7.08. תוגש פסיקתא לחתימתי.

• הנתבע ישלם לתובע את הוצאות ההליך בסך 30,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום ואם לא כן – יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

• ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

92. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

93. ת"ע 5428-06-14 ות"ע 5448-06-14 – ייסגרו.

ניתן היום,  י"ג אדר א' תשע"ו, 22 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.