האם במצב בו אדם לוקה בבעיית זיכרון נפגעת כשירותו לצוות?

פתח דבר

1. מר ר' ז"ל נפטר לבית עולמו ביום 10.4.2014, בהיותו אלמן בן 86 (להלן: "המנוח"). הגב' נ' ז"ל הייתה נשואה למנוח במשך 35 שנים ונפטרה ביום 16.5.2008 (להלן: "המנוחה").
2. המבקשת, הגב' ס' היא בתה של המנוחה (להלן: "המבקשת").
3. מר א' וגב' מ' הינם חברי המנוח ומונו על ידיו במסגרת הצוואה האחרונה כמנהלי עזבונו (להלן: "המשיבים").
4. טרם פטירתו, כתב המנוח שתי צוואות – האחת נחתמה על ידו ביום 23.7.2001 (להלן: "הצוואה הראשונה") בה ציווה להוריש את כל רכושו לרעייתו, הגב' נ' ובאם לא תהיה בין החיים, לבתה, המבקשת.
5. בצוואתו השנייה מיום 24.9.2008 (להלן: "הצוואה המאוחרת") ציווה להוריש שליש מרכושו לבתה של המבקשת, הגב' א.ס., ושני שליש מרכושו להקדיש להנצחת רעייתו המנוחה, נ' ז"ל. כמו כן מינה המנוח בצוואתו זו את המשיבים כמנהלי עזבונו. המשיבים היו העדים בצוואה זו.
6. למען הסדר הטוב יצוין כי המבקשת הגישה לרשם הירושה בקשה לקיום הצוואה הראשונה (ת"ע 31387-08-14) והמשיבים הגישו את התנגדותם לבקשה זו (ת"ע 34448-08-14).
7. המשיבים הגישו לרשם הירושה בקשה לקיום הצוואה האחרונה (ת"ע 31503-08-14) וכן בקשה למינוייהם כמנהלי עזבון המנוח (ת"ע 31630-08-14), והמבקשת הגישה התנגדות לצוואה זו (התיק הנוכחי ת"ע 2843-09-14).
8. כל הבקשות הועברו לדיון בפני ופסק דין זה הינו פסק דין בכל התיקים הנ"ל, כאשר הדיון נסוב סביב תקפותה של הצוואה המאוחרת, תוך שנבחנו שלוש שאלות, אליהן תובא התייחסות ומענה בהמשך:

• האם המנוח היה כשיר מבחינה רפואית בעת כתיבת הצוואה המאוחרת?
• האם המשיבים השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת?
• האם המשיבים הם הנהנים בצוואה המאוחרת, דבר שיוביל לפסילת הצוואה באופן מידי בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

השתלשלות האירועים

9. כאמור לעיל, ביום 23.7.2001 חתם המנוח על צוואתו הראשונה.
10. ביום 6.4.2008, עת נסעו המנוח ורעייתו, הגב' נ' לחופשה ב......, התרחשה תאונת דרכים קשה (להלן: "תאונת הדרכים").
11. המנוח נפגע באופן קשה שהוא סובל משבר בראש ושברים בצלעות, והובהל במסוק לבית חולים.... שם אושפז במחלקת טיפול נמרץ במשך כשבועיים, לאחר מכן הועבר למחלקה אחרת בבית חולים למשך כשבוע.
12. ביום 29.4.2008 הועבר המנוח לבית חולים .... להתאוששות. ביום 25.7.2008 שוחרר המנוח וחזר לביתו ב.... שם התגורר עם מטפלת צמודה.
13. רעיית המנוח המנוחה נפגעה אף היא באופן קשה ואושפזה בבית החולים .... במחלקת טיפול נמרץ עד ליום 7.4.2008.
14. לאחר מכן במשך כשבוע אושפזה במחלקה אחרת בבית חולים וביום 15.4.2008 איבדה את הכרתה והועברה למחלקת טיפול נמרץ. המנוחה הייתה חסרת הכרה עד למועד פטירתה ביום 16.5.2008.
15. ביום 16.5.2008 הסדירה המבקשת את שריפת גופתה של אמה באמצעות חברת "עלי שלכת". המבקשת העבירה לידי החברה ייפוי כוח לבצע את כל הפעולות הנדרשות ו"פיזרה את אפרה בטבע".
16. ביום 24.9.2008 חתם המנוח על הצוואה המאוחרת.
17. ביום 21.3.2010 הוגשה על ידי המשיבים בקשה למינוייהם כאפוטרופוס לגוף ולרכוש של המנוח. בקשה זו אושרה על ידי במסגרת תיק א"פ 33944-03-10.
18. ביום 10.4.2010, לדאבון לב, נפטר המנוח.
19. יצוין כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע להשתלשלות אירועים זאת.

טענות המבקשת

20. המבקשת טוענת כי יש להורות על מתן צו קיום צוואה לצוואה הראשונה ולהורות על פסילת הצוואה המאוחרת.
21. לדבריה הצוואה הראשונה נחתמה על ידי המנוח שבע שנים טרם תאונת הדרכים בה נפגע קשה והיא נערכה בפני שני עדים אשר חתימתם אושרה על ידי עורך דין ושמכך יש להעדיפה על פני הצוואה המאוחרת שנערכה בפני המשיבים כעדים.
22. המבקשת טוענת כי המנוח היה נעדר כשרות במועד חתימת הצוואה המאוחרת כתוצאה מהפגיעות שנפגע בתאונת הדרכים ומשכך יש להורות על פסילתה. להוכחת טענתה זו הגישה המבקשת את חוות דעתו של ד"ר ר', גריאטר מומחה (להלן: "ד"ר ר'") וכן נסמכה על עדותו במהלך ההליך.
23. כן צירפה המבקשת מסמכים רפואיים נוספים אשר יש בהם לטענתה להוכיח כי המנוח במועד כתיבת הצוואה המאוחרת לא היה כשיר לצוות.
24. כמו כן טוענת המבקשת כי המשיבים השפיעו השפעה בלתי הוגנת על המנוח וכי מידת תלותו של המנוח בהם הייתה מוחלטת, דבר הפוסל לשיטתה את הצוואה המאוחרת. לראיה מציינת המבקשת את העובדה כי המשיבים מונו כאפוטרופוסים לגוף ולרכוש המנוח והיו בניהם "יחסי אמון מיוחדים".
25. המבקשת טוענת לעניין זה כי על בסיס הראיות שהציגה בפני בית המשפט יש לקבוע כי המנוח היה תלוי לחלוטין במשיבים – הם מימנו את עלות הצוואה, ערכו את הצוואה והוסיפו לה פרטים ואף לקחו את המנוח, לאחר עשיית הצוואה, לד"ר ר' על מנת שהלה ייקבע כי אינו כשיר (במסגרת הבקשה למינוים כאפוטרופוסים), וכך בהמשך לא יוכל לשנות את צוואתו האחרונה.
26. לעניין זה טוענת המבקשת כי ניתן לראות כי המשיבים היו מעורבים בעריכת הצוואה המאוחרת מכך שסיפקו גרסאות שונות וסותרות לנסיבות כתיבת הצוואה המאוחרת, דבר שיש בו כדי להביא לפסילת צוואה זו.
27. בנוסף טוענת המבקשת כי המשיבים הם הנהנים בפועל מפירות הצוואה המאוחרת, ובנסיבות אלה ולאור העובדה כי המשיבים היו מעורבים בעשיית הצוואה והם העדים לצוואה יש לפסול את הצוואה מכוח סעיף 35 לחוק הירושה.
28. בנוגע לחלקות הקבר מציינת המבקשת כי היא ומר א.א רכשו את החלקות ביוזמתה שלה, מכספי המנוח, וטענה כי יש לדחות את טענותיהם של המשיבים ועדיהם לפיהן המנוח ורעייתו רכשו לעצמם את חלקות הקבר. לעניין זה ציינה המבקשת כי החתימה את המנוח על מסמך לפיו עליה להשיב לו את הכסף שהתקבל מביטול רכישת הקברים כשמצבה הכלכלי יאפשר זאת וכי מדובר היה בהלוואה שהתכוונה להחזיר למנוח.
29. לדבריה שריפתה גופתה של אמה ופיזור אפרה בטבע נעשה על ידה לבקשת של אמה "כשהרגישה שזה הסוף..." (ר' פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015, עמ' 17 ש' 6) וכי לא סביר כי דבר זה היווה את המניע עבור המנוח לשנות את צוואתו שעה שבתרבות ה.... (בה התחנך המנוח) הדבר מקובל ביותר וכן בין מכריהם וקרוביהם של המנוח ואמה היו מספר אנשים שבחרו לסיים את חייהם באופן דומה.
30. המבקשת עותרת כי הצוואה המאוחרת תפסל וכי יינתן תוקף לצוואה הראשונה, תוך חיוב המשיבים בהוצאות ריאליות ושכר טרחת עו"ד.

טענות המשיבים

31. המשיבים טוענים כי המנוח היה כשיר וידע להבחין בטיבה של הצוואה המאוחרת.
32. לעניין זה טוענים המשיבים כי אין בעובדה שמונו כאפוטרופוסים של המנוח לגוף ולרכוש כדי להוות אינדיקציה שהיא בדבר כשירותו של המנוח שעה שהצוואה נכתבה כשנתיים טרם הבקשה למינוי.
33. המשיבים טוענים כי על אף שצוין בחוות הדעת של ד"ר ר' כי המנוח סבל מבעיות זיכרון אין בכך כדי לקבוע כי הוא לא היה מסוגל לערוך צוואה וכי אף לדברי ד"ר ר' שיקול הדעת של המנוח היה תקין והוא הבין וידע על מה הוא חותם במועד כתיבת הצוואה המאוחרת.
34. המשיבים מתנגדים בכל תוקף לטענה כי הם הנהנים בצוואה.
35. לשיטתם, הם אינם יורשים של המנוח וכל חלקם בצוואתו המאוחרת מסתכם בכך שמונו כמנהלי עזבון המנוח ונאמנים להקמה וניהול של מפעל ההנצחה של אשתו המנוחה, תפקיד אותו הם מציינים יבצעו ללא כל שכר. משכך לטענתם, אין לראות בהם כזוכים בצוואת המנוח, דבר השומט את הקרקע תחת טענתה של המבקשת פסלות הצוואה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה.
36. כמו כן טענו המשיבים כי הצוואה המאוחרת לא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מצדם והייתה רצונו החופשי של המנוח.
37. לדבריהם המבקשת הזניחה את המנוח ולא טיפלה בו ומשכך הם, מתוך אחריות לחברם, "נאלצו" לטפל בכל עניינו של המנוח.
38. מכל מקום המשיבים טוענים כי המבקשת לא הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בהתאם לפסיקה בדבר התקיימותה של השפעה בלתי הוגנת מצדם כלפי המנוח.
39. עוד טענו המשיבים כי עדויותיהם בדבר נסיבות כתיבת הצוואה המאוחרת היו מהימנות וכי לא היו כל סתירות בדבריהם, כפי שטוענת המבקשת.
40. לשיטתם, הסיבה כי המנוח שינה את צוואתו הראשונה היא העובדה כי המנוח נפגע מאוד מהאופן בו המבקשת שרפה את גופתה של אמה –דבר שנעשה ללא ידיעתו של המנוח ומבלי שהביע הסכמה לכך.
41. לעניין חלקות הקבר –המשיבים טוענים כי בהתאם לאמור בתצהיר המשלים מטעמה של המבקשת היא ומר א.א רכשו את חלקות הקבר ביום 27.4.2008 מכספי המנוח, שעה שאמה הייתה חסרת הכרה ולא התאוששה עד לפטירתה.
42. דבר זה מוכיח לשיטת המשיבים את אי ההיגיון בטענת המבקשת – לא סביר שהאם המנוחה ביקשה שגופתה תישרף שעה שהיא כבר חסרת הכרה ומשך ברור כי המבקשת פעלה בעניין זה בניגוד לרצון המנוחה, תוך שהיא מעלימה זאת מהמנוח וחברי המנוחה על מנת לפגוע במנוח. לא זו אף זו, לאחר מכן המבקשת אף שלשלה את החזר הכסף בגין חלקות הקבר לכיסה תוך שהיא מחתימה את המנוח כי הוא מוותר לה על חוב זה.
43. המשיבים מבקשים כי יינתן צו קיום צוואה לצוואה המאוחרת.

דיון והכרעה

44. בכתב התנגדותה מעלה המבקשת שלוש עילות לפסלות הצוואה שבמחלוקת:

• א. אי כשרות המנוח לערוך צוואה (סעיף 26 לחוק הירושה).
• ב. השפעה בלתי הוגנת של המשיבים על המנוח (סעיף 30 (א) לחוק הירושה(.
• ג. מעורבות פסולה של המשיבים בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק הירושה).

כשירותו של המנוח במועד כתיבת הצוואה המאוחרת

המתווה הנורמטיבי

45. הכלל הוא כי כל אדם כשיר לזכויות ולחובות מלידתו ועד מותו וכל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית-משפט (סעיפים 1 ו-2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962). משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין (ראה: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3) 101, פמ"מ – 29/4/1981).
46. כלל זה מתיישב עם הוראת סעיף 26 לחוק הירושה הקובעת:

"צוואה שנעשתה ע"י קטין או מי שהוכרז פסול דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

47. מהותה של הטענה בדבר אי כשרות המצווה לפי סעיף 26 היא במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. "שעת עשייתה של הצוואה" זוהי נקודת הזמן המסוימת הרלוונטית לבחינת כושרו של המצווה להבחין בטיבה של צוואה.
48. בעניין בנדל לעיל, מבהיר בית המשפט העליון עניין זה כדלקמן:

"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו...חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר מכן השתנה המצב".

49. מן המצווה "היודע להבחין בטיבה של צוואה" נדרשת מודעות לעובדה שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו, מי הם הזוכים על פי הצוואה, את מי הוא מבקש להדיר מן הירושה וכן מודעות לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. על המצווה להתייחס למציאות הסובבת אותו ולגבש רצון חופשי (ראה דבריו של הנשיא ברק {כתוארו אז} בעניין בנדל, לעיל:

"'לא ידע להבחין בטיבה של צוואה מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

50. בעמ"ש 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ (פורסם בנבו, 28.2.12) קבע כב' השופט ש. שוחט:

"ליכולתו של המנוח להבחין בטיבה של צוואה - הגבלת כושר זו, אליה מכוונת הוראת סעיף 26 לחוק הירושה, עניינה מצבו הנפשי-המנטלי-הקוגנטיבי של המצווה ויכולתו להבין את מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עושה - צוואה - ואת משמעותה והשלכותיה על הזוכים ברכושו ועל המודרים ממנו.

הנטל להוכחת קיומה של ההגבלה מוטל על מי שרוצה להיבנות ממנה ובצוואה תקינה מבחינה צורנית - על המתנגד לה. כמות ההוכחה אינה ענין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל אין די בהעלאת ספקות בלבד...

לאור חוק יסוד כב' האדם וחירותו, שלילת הכושר לצוות, במיוחד בדיעבד, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו לעשות כן, אינה עניין של מה בכך, כך שהנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית הזו, לאחר מותו של אדם, הינו כבד ביותר.

ר' ע"א 5185/93, היועמ"ש נ' מ' פ"ד מט (4) 320 בעמ' 398;

ע"א 1212/91, ק' ל' נ' ב' פ"ד מח (3), 781

להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה עת עשה את הצוואה שקיומה מתבקש (ע"א 7019/96 ל' נ' ע' ד' (פורסם בנבו, תק-על 97 (1) 208). עם זה, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית".

51. בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נגד מ' (פ"ד מט(1) 318) נקבע:

"הכרזה על בטלותה של צוואה הינה מעשה חמור וכבד משקל - לכאורה נוגדת היא את דבריו האחרונים של המנוח - ועד שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, נדרוש ראיות ספציפיות יותר וחד-משמעיות יותר - וליום עריכת הצוואה דווקא".

52. נמצא, איפוא, כי ספק בלבד בעניין חופש רצונו של המצווה אין די בו להביא לפסילת הצוואה. יש להוכיח באופן ברור כי המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה. להוכחת הטענה ניתן להסתייע במסמכים רפואיים אודות המצווה נכון למועד עריכת הצוואה או בסמוך לאותו מועד, בחוות דעת רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה לעת עשיית הצוואה (ראה: ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן (לא פורסם), (פמ"מ – 6/1/1997), בעדויות של מי שערך את הצוואה ו/או מי ששימש כעד לה (וראה לעניין זה: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, נד (2) 215 (פמ"מ – 30/4/2000) וכן בעדויות אחרות. עם זאת, בית המשפט יכול להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית.
53. כידוע, לתיאור בעלי כשרות ונעדרי כשרות לעשיית צוואה, ניתן להיעזר בנוסחאות שונות, כגון: "פגם בכושר השיפוט, היעדר כושר הכרעה, חוסר כוח לפעול בתבונה ועוד - צירופי תיבות האמורים להגדיר פגם בכשרות" (ראה: ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705 {פמ"מ – 28/8/1994}).
54. השופט דנציגר בע"מ 3777/12 פלוני נ' פלונית (פמ"מ - 7.12) קבע:

"סבורני שצדק השופט י' שנלר כאשר ציין כי מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות... בדיקה רפואית מוקדמת כאמור, תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות... עם זאת יודגש כי כפי שציין השופט י' שנלר, המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו".

55. בעניינינו אנו, נטל השכנוע להוכיח כי המנוח "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מוטל על המבקשת, כפי שיפורט להלן.
56. ביחס לשאלה שיש לה היבט רפואי מובהק, יש ליתן משקל רב לדוחות ולמסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית המשפט וכן לחוות דעת שהוגשה מטעם המבקשת. לפיכך, נסקור בתחילה את המסמכים הרפואיים ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח בתקופה הרלוונטית ולאחר מכן אתייחס לחוות דעתו של ד"ר ר' ואת שעלה מחקירתו.

מצבו הרפואי של המנוח בהתאם למסמכים שהוצגו במהלך ההליך

57. ביום 9.2008, חתם המנוח על הצוואה המאוחרת. בפרק זה אבחן את השתלשלות מצבו הרפואי של המנוח עובר לכתיבת הצוואה על מנת לקבוע האם המנוח היה כשיר מבחינה רפואית לצוות על רכושו במועד כתיבת הצוואה המאוחרת.
58. כחמישה וחצי חודשים טרם כתיבת הצוואה המאוחרת, ביום 4.2008, נפגע המנוח בתאונת הדרכים בראשו.
59. בסיכום האשפוז בבית חולים .... מיום 4.2008 צוין בנוגע למצבו הנוירולוגי של המנוח כי "החולה אפטי, מגיב לקריאת שמו, אינו מסוגל לדבר, לא מבצע פקודות, זקוק לעזרה מלאה".
60. לאחר מכן כאמור הועבר המנוח לבית חולים.... שם שהה במשך כשלושה חודשים לשיקום.
61. בסיכום האשפוז מבית חולים זה מיום 7.2008 צוין בנוגע למצבו של המנוח כי "חלה התאוששות קוגניטיבית מצוינת עם שטף דיבור מלא והפרעות מינימליות בקשב ובריכוז" ובהמשך צוין כי המנוח "השתחרר לביתו במצב כללי טוב. זקוק להמשך ליווי ועזרה מלאה בביתו...+השגחה צמודה".
62. מדו"ח הערכה קוגניטיבית תפקודית שנערך על ידי מרפאה בעיסוק של קופ"ח .... מיום 8.2008 צוין:

"מטופל כיום על ידי חברים. הגיע לבדיקה עם חברה א';

המידע שיוסף מוסר לא תמיד מדויק כי קיימת רמת הכחשה גבוהה;

מבחן MOCA הבודק פגיעה קוגניטיבית קלה.. תוצאות: 19/30= לקוי. לקוי משמעותי זוהה בשליפת מילים, בזכרון למילים;

אבחון זכרון תפקודי RBMT – תוצאות: ציון סופי: 5/24 המוגדר כ"ליקוי חריף בזכרון היום יומי". זוהו ליקויים בכל מרכיבי הזכרון;

לסיכום: ...לפי אבחון קוגניטיבי ניתן לזהות ירידה קוגניטיבית משמעותית. במבחן הבודק מרכיבי זכרון ניתן לזהות ליקויים משמעותיים בכל מרכיבי הזכרון. ר' אינו מודע ללקויים ולהשלכות שלהם" (ההדגשה במקור-מ.ה).

63. מרישום הביקור של ד"ר ר' מיום 9.2008, עשרים יום טרם כתיבת הצוואה המאוחרת, צוינו הנתונים הבאים:

"גר עם מטפלת צמודה.. זקוק להשגחה ולעזרה בניהול ביתו;

הופנה על ידי חברים להערכה לאחר חבלת ראש;

עכשיו עצמאי בתפקודי יום אישי... יש בעיה ניכרת של שיכחה. אחרי כמה דקות שוכח דברים ששמע...אינו זוכר אם נטל תרופות...;

ציון בהערכה קוגניטיבית של MOCA, הוא 19/30; תקין לפחות 26.

כושר שיפוט תקין."

64. ביום 9.2008, כחמישה וחצי חודשים לאחר תאונת הדרכים, חתם המנוח על הצוואה המאוחרת.
65. יצוין כי אלה המסמכים אשר הונחו בפני במהלך ניהול ההליך אשר מתייחסים למועד טרם כתיבת הצוואה המאוחרת וברי כי להם משקל משמעותי ביותר על מנת לנסות ולהבין מה היה מצבו הרפואי של המנוח בעת כתיבת הצוואה.
66. עם זאת, עדין ראיתי לנכון להתייחס גם ליתר המסמכים שהוצגו, המובאים להלן, המתייחסים למועדים לאחר כתיבת הצוואה, מהם ניתן להסיק על מצבו של המנוח בתקופת כתיבת הצוואה המאוחרת, תוך שיוענק להם משקל מתאים.
67. במסמך "מידע רפואי לצורך ביצוע הערכת תלות" מיום 11.1.2009 צוין כי המנוח סובל מדמנציה ודיכאון משנת 2007.
68. בתחילת 2010 מבקשים המשיבים להתמנות כאפוטרופוסים לגוף ולרכוש של המנוח. כאמור לעיל הם מגישים לבית המשפט בקשה אליה מצרפים אישור רפואי של ד"ר ר'.
69. מרישום ביקור שערך המנוח ביום 3.2.2010 אצל ד"ר ר' נכתב כי:

"נמצא במעקב ביחידתנו מאז נובמבר 2008 עקב דמנציה כתוצאה מדימום תת עכבישי בחבלת ראש בתאונת דרכים באפריל 2008.

מדבר בהגיון, מודע להגבלות שלו. בעיקר נפגע בזיכרון לטווח קצר. שוכח לגמרי תקריות מלפני רבע שעה...קיימת פגיעה בזיכרון אבל לא בשיקול הדעת" (ההדגשה לא במקור- מ.ה).

70. וכן במסמך נוסף שהוציא ד"ר ר' כסיכום אותו המפגש לצורך הבקשה למינוי האפוטרופוס צוין כי:

"זכרון לטווח זמן קצר, דקות עד ימים, פגוע

כושר חשבון ושיקול דעת שמור".

71. בהתאם להחלטתי מיום 15.12.2014 צרפה המבקשת לתיק בית המשפט את חוות דעתו של ד"ר ר' מיום 26.10.2014 (להלן: "חוות הדעת").
72. בהחלטתי זו ציינתי כי "במקרה שבפני שום צד לא ביקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט, ומשלא מונה מומחה שכזה, ומשמדובר במומחה שהכיר את המנוח, טיפל בו ואף נתן חוות דעת קודמת בעניינו, אני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשה שבפני".
73. יחד עם זאת צוין בהחלטה "כי נעתר לבקשה ומכשיר את הגשת חוות הדעת, כאחת מראיות המתנגדים, מבלי שאראה בה חוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט".
74. בחוות דעתו ציין ד"ר ר' בסיכום הרפואי:

"בסוף יולי 2008 שוחרר לביתו עם מטפלת צמודה לצורך טיפול עשרים וארבע שעות ביממה. בביתו היו סמנים ברורים של שכחה, תוצאה משולבת של נזק ישיר למוח וזעזוע נפשי. אחרי דקות שכח תקריות או פעולות שביצע. לא זכר האם נטל תרופות.

ב-19 באוגוסט, עוד לפני שפגשתי אותו, מר ר' נבדק על ידי מרפאה בעיסוק שמצאה "ליקוי חמור בזיכרון היום יומי". לעומת הפגיעה הקשה בזיכרון, ההתמצאות במרחק, כישרון בציור ומחשבה לפני הגיון הדגימו רק לקוי קל. בדיקתי שבועיים אחר כך גלתה ממציאים דומים.

בדקתי כושר שיפוט של מר ר' דרך סיפור פשוט עם בעיה שמר ר' היה מסוגל לפתור...בבדיקת תפקוד קוגניטיבי חוזרת ביולי 2009 התוצאות היו מאוד דומות לאלו מלפני שנה...והפעם לא הפעיל שיפוט תקין."

בפרק הדיון כתב ד"ר ר':

"...בסתיו 2008 הייתה חסרה למר ר' היכולת הפשוטה לזכור את מעשיו ולכן חסרה לו היכולת להעריך את משמעותם. מצבו הרגשי באותו הזמן היה נסער מאוד, במיוחד עם רגשי אשמה כלפי אשתו שנהרגה בתאונה...יש חשש כבד שבגלל עצב, תסכול או רצון לכפר על התאונה מר ר' היה יכול לבצע פעולה שהיה מתחרט עליה אחר כך. כמתואר אמנם אחר כך לא היה זוכר את מעשיו, על מנת לתקן או לבטל אותם. (ההדגשה במקור – מ.ה.)

בזמן הבדיקות הראשונות של מר ר' ביחידתינו באוגוסט ובספטמבר 2008 הייתה קיימת תקוה שפגיעתו בתפקוד הקוגניטיבי תהיה זמנית...לצערנו העובדות והבדיקות שערכתי בזמן אמת מלמדות שזה לא קרה. לא חלה הקלה של הליקויים בתפקודו ובכל התקופה המתוארת מר ר' סבל מליקויי חמור זכרון חמור ולא הייתה לו יכולת לשפוט את מעשיו או הזדמנות להתחרט ולתקן פעולותיו."

בפרק המסקנות מסכם ד"ר ר' וקובע:

"עקב תאונת הדרכים באפריל 2008 מר ר' נפגע באופן חמור ובלתי הפיך בתפקוד הקוגניטיבי ובעיקר בזכרון. ביצע פעולות שלא זכר כלל אחרי מספר דקות.

הפגיעה בתפקוד קוגניטיבי של מר ר' לא השתפרה לפחות עד ינואר 2010 והמשיכה להשפיע עליו. בכל התקופה הזו היה תלוי במטפלת ובחברים לנהל את כל ענייניו."

עדותו של ד"ר ר'

75. ד"ר ר' הופיע בפני בדיון שנערך ביום 15.7.2015 ואף זומן להשלמת החקירה בדיון שנערך ביום 12.11.2015.
76. הובא על ידי בחשבון השיקולים כי חוות דעת של ד"ר ר' הוגשה על ידי המבקשת ומיוזמתה.
77. עם זאת ראוי לציין כי ד"ר ר' הכיר את המנוח במשך שנים ארוכות טרם מותו וזאת החל מסמוך לאחר התאונה ואף פגש בו במספר הזדמנויות שונות לאורך שנים אלה.
78. במקרה דנן על אף שד"ר ר' לא מונה כמומחה מטעם בית המשפט הוא הגורם הרפואי היחיד אשר הכיר את המנוח באופן אישי ונחקר בפני במהלך הדיון.
79. כמו כן, בעת שפעלו המשיבים להגיש בקשה למינויים כאפוטרופוסים לגוף ולרכוש של המנוח, הסתמכו על חוות דעתו של ד"ר ר', ודומה כי בטחו בו וראו בו רופא מקצועי אשר ניתן לסמוך עליו.
80. עוד יצוין כי המשיבים אשר אומנם התנגדו בזמנו לבקשה לצירוף חוות הדעת לתיק, אולם בחרו שלא להביא חוות דעת נגדית ולא עתרו כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט.
81. בחקירתו הנגדית ניסה ב"כ המשיבים לעמת את ד"ר ר' עם מסמכים רפואיים שונים ואף כאלו שנכתבו על ידו לפיהם כושר השיפוט של המנוח היה תקין, כמובא להלן:

"ש. אני רואה שבבדיקה מה-22/7/2009 שערכה, בעצם חלה עליה, מ19/30 ל- 21/30, זה עליה ב7%.

ת. זה לא שיפור. הבדיקות האלה לא כמותיות, הם גם תלויים במסגרת של הבדיקה. הציון של ה-21 זה היה במסגרת של המרפאה. הבדיקה הראשונית התקשרה (צ"ל "התרחשה" –מ.ה.) רק 5 חודשים אחרי תאונת הדרכים, ומר ר' עדין היה בהלם בגלל תאונת הדרכים. מאוד ציפיתי וקיוויתי שאני כן אראה שיפור, על עלייה מ-19 ל-21 לא משמעותי, אפשר להניח שזה בגלל שהוא היה פחות נסער, בגלל הזמן שעבר מתאונת הדרכים.

ש. אני מבין מחוות דעתך, שכושר השיפוט של המנוח היה תקין, והבעיה הייתה עם הזיכרון לטווח קצר שהוא לא זכר דברי שהוא עשה?

ת. בנסיבות שאין לחץ הוא מסוגל להפעיל שיפוט תקין, גם בבדיקה הראשונה שלי ב-2008 הייתה פגיעה בכושר השיפוט. אני חושב שהעניין של כושר השיפוט לא היה עיקבי והיה תלוי מאוד בנסיבות...

ש. אני מציג את הבדיקה מ-4/9/2008 ועל פי הבדיקה הזאת אתה כותב שכושר השיפוט תקין.

ת. בבדיקה של 22/7/2009 אני כתבתי שכושר השיפוט לקוי. בגלל זה אני אומר שהכושר שיפוט שלו לא היה עיקבי. לפעמים היה יותר רגוע, יציב והפעיל כושר שיפוט תקין, ולפעמים היה נסער ואני לא יודע איזה רגש השפיע עליו והוא הפעיל כושר לקוי.

וכן בהמשך החקירה –

ש. במסמך (סיכום אשפוז מיום 25.7.2008 – תוספת שלי מ.ה.) כתוב "שחלה התאוששות קוגניטיבית מצוינת עם רצף דיבור מלא..." זה מסמך שנערך חודש לפני הבדיקה הראשונה שלך. זה משנה לך משהו?

ת. בכלל לא. יש שיפור ממצב שהוא מאוד מאוד קשה, וגם לא מוזכר פה שיש זיכרון תקין או כושר שיפוט תקין. כתוב שהוא יכול לנהל שיחה, זה נכון."

82. לשאלת ב"כ המשיבים ציין ד"ר ר' כי במסמך שערך לצורך הבקשה למינוי אפוטרופוס למנוח ציין כי כושר השיפוט שלו תקין (מסמך מיום 3.2.2010).
83. ב"כ המשיבים הציג בפני ד"ר ר' את ההנחיות הקליניות של הסתדרות הרפואיות בישראל בעניין שיטיון, שלא הכיר הנחיות אלו והתייחס אליהם בחקירתו:

"ש. אני מפנה אותך לפרק 4 (2) סעיף 5. אני מבין שגם אתה סביר (צ"ל "סבור" – מ.ה.) שכשרות היא דבר שנבחן לגבי כל פעולה ספציפית שמבוצעת.

ת. נכון.

ש. אני מבין שעל פי חוות דעתך התרשמת שהמנוח היה כשיר לבצע כל פעולה, אבל הייתה לו בעיית זיכרון לטווח קצר?

ת. לא. היו לו בעיות נוספות. אבל רק זה שהיה לו בעיה בזיכרון זה אומר שהוא לא כשיר לבצע כל פעולה.

ש. המצב של המנוח בין 2008 ל-2010 לא השתנה אלא רק השתפר?

ת. באופן כללי היה יציב.

ש. בהנחה כזאת שהוא היה יציב, אמרת קודם שהמנוח היה דעתן בעניין הרצון שלו למנות אפוטרופוס, והבנת הוא מעוניין באפוטרופוס בשנת 2010. ב-2008 שהוא הכין צוואה, הוא ידע שהוא מכין צוואה וידע מה הוא עושה בצוואה באותה אנלוגיה לגבי האפוטרופוס?

ת לא. ב-2008 לאחר התאונה שהייתה באפריל, לדעתי הוא לא היה כשיר לערוך צוואה.

ש. למה הוא לא היה כשיר לערוך צוואה?

ת. הוא היה מסוגל לחתום על שני מסמכים אחד סותר את השני בלי לסגור את הראשון. כלומר בתשובה לשאלת בית המשפט, אני סבור שהוא הבין טיבה של צוואה, אבל הבעיה הייתה אחרת, שהוא היה במצב שיכול לחתום על שני צוואות סותרות, בלי לזכור את הראשון כשהוא חותם על השני.

...

ש. למנוח היתה יכולת לדעת שהוא מכין צוואה?

ת. כן.

ש. היתה לו גם יכולת לדעת מה הוא רושם בצוואה, ולמי הוא מוריש?

ת. באותו הזמן כן.

ש. אז הוא הכיר למי הוא רוצה לתת את הרכוש שלו?

ת. באותו זמן כן. אתמול הזכרנו השיפוט של המנוח היה תלוי בנסיבות ויתכן מאוד שבנסיבות מסוימות הוא היה מפעיל שיקול דעת שבנסיבות אחרות הוא היה מתחרט עליהם. פה הסיכוי גדול במיוחד. פה הבעיה היתה רצינית."

84. בחקירתו החוזרת נשאל ד"ר ר' בנוגע למסמך שהוצג בפניו בנוגע ליכולות לקביעת כשירות, כמובא להלן:

ש. "נשאלת בקשר לחמשת הסעיפים הנוגעים ליכולות לקביעת כשירות, נשאלת ספציפית על סעיף 5, אמרת ולא הרחבת שהעניין הוא רחב יותר מחמשת הסעיפים הנ"ל ואני מבקש שתשלים את התשובה שלך.

ת. יש לי עדות ברישום שלי על לפחות שני ליקויים אחרים. אחד שהמנוח לא התמצא בכלל בתאריך וביום, והיה לו בעיה בכושר ביצוע. ביקשתי ממנו לעשות שלוש פעולות מאוד פשוטות ברצף, תוך שלוש שניות הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. אנחנו קוראים לזה ברפואה בעיה של ביצוע.

...

ש. אתה השבת לשאלות חברי בנוגע ליכולת ההבנה של המנוח, זיכרון המנוח, האם צוואה כזאת בתקופה הרלוונטית הוא יכול להבין ולהסכים לה?

ת. הוא לא יכול לכתוב שהוא מבטל צוואה קודמת, כי הוא לא יכול לזכור את זה."

85. לאחר הדיון שהתקיים בעניינם של הצדדים ביום 15.7.2015 צרפה המבקשת השלמה לחוות דעת של ד"ר ר' בה ציין בין היתר את המובא להלן:

"אפשר אולי להגיד על מצבו של מר ר' ז"ל בזמן כתיבת הצוואה שידע את רצונו לרגע הכתיבה אבל לא היה מסוגל לחשוב האם ימשיך לחשוב ככה לא רק אחרי יום או אחרי חודש אלא אפילו לא אחרי דקות ספורות. לא זכר את העבר ולא ציפה לעתיד. היה עלול לשנות את דעתו תוך רגע בלי להתייחס לדעות קודמות שהביע.

בדף 16 של הנחיה קלינית של פרופ' קורצ'ין מומלץ בעניין של כשירות להחלטות רפואיות, "יש לדחות את קבלת ההחלטות למועד בו החולה נמצא במצב צלול". בוודאי אם הייתה תקווה שתפקודו של מר ר' ז"ל ישתפר היה מן הראוי לחכות לפי ההמלצה הזאת...

מר ר' אכן היה מודע לבעיות שלו אבל עם זיכרון לקוי במידה חריפה וכושר שיפוט שלא היה עקבי ואפילו לקוי לעתים קרובות...".

86. לאחר הגשת חוות הדעת המשלימה זומן ד"ר ר' לחקירה נוספת שנערכה ביום 12.11.2015, ור' להלן:

"ש. איך קובע רופא אם אדם צלול או לא?

ת. קודם כל והכי חשוב וזה כתוב במסמך, צריך לשמוע איך האדם מתפקד, אם הוא עושה טעויות, אחר כך יש כל מיני מבחנים חשובים שאנחנו בודקים קוגניציה. למשל חשבון, זיכרון, שיפוט. שיפוט קשה מאוד לבדוק. השוואה, התמצאות במרחב, יש כל מיני מרכיבים לקוגניציה.

ש. איפה בדף ההנחיות המקיף כתובה שקיימת דרישה שאדם יהיה צלול לפני שהוא חותם על צוואה.

ת. זה לא נכון, הבן אדם לא צריך להיות צלול כדי לחתום על צוואה. יש אנשים עם דמנציה, שיטיון, יחסית קלה שהם כשרים לכתוב צוואה. אני מקבל אנשים במרפאה עם דמנציה קלה שמבקשים תעודת רופא שהם כשירים להכתיב צוואה. לפעמים אפשר לתת תעודה כזאת ולפעמים לא.

ש. יכולת תפקוד של אדם כשורה לכשרות לחתום על צוואה?

ת. בהחלט. תיפקוד מוטורי בדרך כלל לא, אבל תיפקוד יסודי, משכולל, תפקוד בחיים בהחלט כן.

ש. מה זה תיפקוד בחיים?

ת. למשל בן אדם שלא זוכר איפה הוא שם את המפתחות לפני רבע שעה, סביר שהוא לא יזכור איפה הוא חתם על המסמך. אם יש בעיות בתיפקוד יום זה משקף מצב שבן אדם לא כשיר להכתיב צוואה.

ש. בספטמבר 2008, ימים ספורים לפני שנחתמה הצוואה, אתה כותב שכושר השיפוט של המנוח היה תקין.

ת. כן.

ש. בחלוף שנה וחצי בפברואר 2010, בחוות דעתך לצורך הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס, אתה קובע, שכושר חשבון ושיקול דעת שמור לגבי המנוח. עוד קבעת בחוות דעתך ב-2010, שהמנוח היה מסוגל להביע את דעתו בעניין אפוטרופוס והוא מסוגל להופיע בבית המשפט. עוד נקבע בחקירתך בבית המשפט שהמצב של המנוח בין 2008 ל-2010 היה יציב. מהעובדות שציינתי כרגע, שנכתבו ונאמרו על ידך, ניתן לומר שמצבו היה יציב גם לעניין כושר השיפוט שלו?

ת. אם אנחנו דנים רק על כושר שיפוט, כן.

ש. אתה אומר שכושר השיפוט של המנוח היה תקין לצורך חתימה על צוואה, אבל בעיה היחידה היא, אילו היה רוצה לשנות את הצוואה שלו הוא לא היה זוכר שהכין צוואה. זו טענתך?

ת. לא, אני ושב שהטענה יותר עמוקה. הוא סבל מליקוי מאוד חמור בזיכרון, לא היה לא אפשרות לזכור מה הוא חשב, מה הוא רצה, וזה פוסל אותו.

ש. בזמן אמת כשהוא הכין צוואה, כושר השיפוט שלו היה תקין והוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, נכון?

ת. באותו רגע כן. ...

ת. יש עוד עניין במצב של המנוח בספטמבר 2008 שהוא הופיע לפני, וזה אחרי תאונת הדרכים בה אישתו נפטרה והוא נהג, היו רגשות אשם מאוד חזקות והוא סיפר לי פעמים חוזרות, שהוא כבר לא מעוניין באף דבר. חיפשנו איזה פעילות שהוא יכול להתעסק, והוא אמר לי שהוא אדיש לכל עניין. הוא היה נסער והיה עדיין ברור לי שהוא לא היה במצב שהוא רצה לנקוט בהחלטות חשובות. זה כתוב ברישום של הפגישה שלנו שהגשתי. העניין של הזיכרון והעניין של ההתרגשות, לדעתי מראים לנו שבספטמבר 2008 מר ר' לא היה כשיר להכתיב צוואה...".

87. כעולה מחוות הדעת ומעדותו של ד"ר ר', ד"ר ר' מסכים כי במועד חתימת הצוואה כושר השיפוט של המנוח היה תקין וכי הבין מה הוא עושה ובאיזה אופן הוא מחלק את ירושתו, אולם סבל מבעיות זיכרון לטווח הקצר.
88. השאלה העולה מכך היא האם בשל העובדה כי למנוח הייתה בעיה בזיכרון הקצר, באופן בו לא זכר את הפעולות שעשה מס' דקות קודם לכן, יש בה כדי לפגום בכשרותו לצוות.
89. ד"ר ר' סובר באופן חד משמעי שהדבר אכן פגם בכשרותו של המנוח לצוות באותה העת.
90. כאמור לעיל, לא הובאו בפני עדים נוספים בתחום הרפואה ו/או חוות דעת רפואיות נוספות.
91. המנוח נפגע באופן קשה ביותר בתאונת הדרכים וחזר הביתה שהוא מסתייע במטפלת צמודה במשך עשרים וארבע שעות ביממה. ברי כי הדבר השפיע עליו בצורה מסוימת.
92. לעניין זה אציין כי עדותו של המשיב בדבר העובדה כי המנוח התנהג באופן "רגיל" לא נראית סבירה בעיני. ור' דבריו בפרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015 עמ' 27 ש' 11-12,22-23:

"אחרי שהוא חזר הביתה לא הרגשת בכלל שהוא נפגע בראשו. הוא שוחח בצורה חופשית על הכל...הוא היה באותו מצב שהכרתי אותו לפני התאונה...".

93. העד מר ד' העיד כי ביקר את המנוח מספר פעמים, לרבות בחודש נובמבר 2008, דהיינו סמוך למועד כתיבת הצוואה המאוחרת, והרגיש כי "השיחה לא זרמה, אלה היו קטעי דברים, למשל קפץ מנושא לנושא...והלופ היה חוזר על עצמו באופן עקרוני..." (ר' פרוטוקול הדיון מיום 12.3.2015 עמ' 6 ש' 1-7).
94. לא התרשמתי מעדויות שני הצדדים בעניין זה. אני סבור כי בעניין שברפואה יש ליתן את הדגש העיקרי על המסמכים הרפואיים.
95. כעולה מהמסמכים כושר השיפוט של המנוח היה תקין במועד כתיבת הצוואה המאוחרת. המנוח היה מודע לשינוי שהוא עורך בצוואה באופן בו ציווה את רוב רכושו להנצחת אשתו המנוחה, תחת העברת חלק זה לידי המבקשת.
96. אין חולק כי המנוח סבל מבעיית זיכרון לטווח הקצר. אולם, אני סבור כי אכן הייתה פגיעה בזיכרון המנוח אולם המנוח הבין את טיבה של הצוואה המאוחרת –דהיינו, לא הייתה פגיעה ברצונו של המנוח.
97. זהו המבחן העיקרי אותו עלינו לבדוק – האם המנוח הבין טיבה של צוואה. ד"ר ר' העיד בהגינותו וביושרו המקצועי כי המנוח אכן הבין על מה הוא חותם (ר' סעיף 83 לעיל: "אני סבור שהוא הבין טיבה של צוואה; ש. למנוח היתה יכולת לדעת שהוא מכין צוואה? ת. כן.; ש. היתה לו גם יכולת לדעת מה הוא רושם בצוואה, ולמי הוא מוריש? ת. באותו הזמן כן. ; ש. אז הוא הכיר למי הוא רוצה לתת את הרכוש שלו? ת. באותו זמן כן....").
98. במועד כתיבת הצוואה המנוח הבין את פעולותיו והיה מודע לתוכן הצוואה. במצב דברים זה, אף אם לאחר רבע שעה שכח המנוח מה עשה אין הדבר אומר כי רצונו השתנה ומשכך כי לצוואתו אין תוקף.
99. משכך אני סבור כי המנוח היה כשיר מבחינה רפואית בעת כתיבת הצוואה המאוחרת, צלול והבין טיבה של צוואה. כעת ניגש לבחון את יתר טענות התובעת.

השפעה בלתי הוגנת

המתווה הנורמטיבי

100. סעיף 30 לחוק הירושה קובע:

"הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."

101. הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה בעקבות השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא רק בשעה שיש חוסר הגינות בהשפעה, ההופכת אותה לפסולה, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו (ראה ספרם של שוחט, פינברג, ופלומין: "דיני ירושה ועיזבון" הוצאת סדן, מהדורה שביעית מורחבת, התשע"ד 2014 עמוד 124 וכן ראה ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום מ"ט(1) 318 (20/2/1995)).
102. עוד נקבע כי נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342). הלכה פסוקה היא, כי אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת, יש צורך בהוכחות של ממש לקיומה של השפעה שכזו.
103. השאלה אם ההשפעה הייתה בלתי הוגנת היא שאלה ערכית, נורמטיבית, ועלינו לקובעה לפי מושגים של מוסר אישי ומוסר חברתי, תוך ניסיון לכוון לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה (תע 42280/07 י.ס. ואח' נ' י.ס. ואח' (נבו)).
104. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ (3) 338, (4/9/1996) קובעת כב' השופטת בייניש:

"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה".

105. אחד המרכיבים של מבחן ההשפעה הבלתי הוגנת הינו ההיגיון הפנימי של הצוואה כפי שנערכה. ככל שתוכן הצוואה ותכנית חלוקת העזבון הגיוניים יותר בהתחשב בנסיבות, כך נחלשת טענת ההשפעה הבלתי הוגנת (ור' לעניין זה תע (י-ם) 40220/05 עזבון המנוחה ר ז"ל נ' י, פורסם בנבו).
106. הפסיקה אף הרחיקה לכת, וקבעה כי גם אם הנהנה דיבר עם המצווה על הצוואה, ואף ביקש ממנו לעשות צוואה לטובתו אין בכך כדי לפסול את הצוואה (וראה לעניין זה ראה ספרם של שוחט, פינברג, ופלומין: "דיני ירושה ועיזבון" הוצאת סדן, מהדורה שביעית מורחבת, התשע"ד 2014 עמוד 125).
107. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב(2) 813, (22/6/1998), מסכם את אבני הבוחן שיש בהן לדעתו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

• א. תלות העצמאות - האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מבחינה פיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית. את התשובה על השאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה. תלות פיזית אינה עדות מספקת לתלות בזולת, שכן ייתכן שעצמאות והשכלית-חברתית של המצווה תחפה על התלות הפיזית שלו.
• ב. תלות וסיוע - במקום שהתברר שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע שניתן לו, את היקפו ואת מידת התלות של המצווה באותו סיוע, וממילא במי שהעניק לו אותו.
• ג. קשרי המצווה עם אחרים - זהו מבחן משנה למבחן התלות והסיוע. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים מגבירים את התלות שלו בנהנה.
• ד. נסיבות עריכת הצוואה- מעורבותו של הנהנה בעשיית הצוואה, גם אם אינה עולה כדי למעורבות לפי סעיף 35 לחוק, יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

108. באותו עניין, קובע כב' השופט מצא כי שימוש במבחנים הללו ראוי שייעשה בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה. תלותו של המצווה בסיועו של האחר, אינה בהכרח שוללת את רצונו החופשי.
109. כך הוא גם ביחס לבחינת קשריו של המצווה עם אחרים ואף בהסקת מסקנות מנסיבות עריכת הצוואה. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. (ראה שוחט, פינברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, לעיל).
110. עוד יצוין כי במצב דברים זה יש לבחון בזהירות טענה לקיומה של תלות דווקא באדם הקרוב ביותר למצווה שהיה לצדו בימיו הקשים ולא נטשו. אם לא כן, עשוי הדבר להוביל למצב אבסורדי בו אדם החפץ בנתח מהעיזבון ייאלץ לנטוש את קרובו לעת זקנה או חולי שמא ייחשב הדבר להשפעה בלתי הוגנת עליהם.

מן הכלל אל הפרט

111. לאחר שעמדנו על השיקולים המנחים לבחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, אבחן את המקרה שבפניי.
112. עצמאותו של המנוח – המנוח חזר לאחר התאונה הביתה עם מטפלת אשר הייתה צמודה אליו במשך עשרים וארבע שעות ביממה. כאמור לעיל, מרישום הביקור של ד"ר ר' מיום 4.9.2008, עשרים יום טרם כתיבת הצוואה המאוחרת, צוינו, בין היתר, הנתונים הבאים:

"גר עם מטפלת צמודה.. זקוק להשגחה ולעזרה בניהול ביתו...עכשיו עצמאי בתפקודי יום אישי... יש בעיה ניכרת של שיכחה...".

113. בחוות הדעת ציין ד"ר ר' כי המנוח "בסוף יולי 2008 שוחרר לביתו עם מטפלת צמודה לצורך טיפול עשרים וארבע שעות ביממה...לא זכר האם נטל תרופות. נתקע באמצע שיחות ולא זכר אפילו עם מי דיבר".
114. מנגד, המשיב בעדותו ציין כי המנוח היה עצמאי לכל דבר – ור' דבריו בדיון מיום 12.11.2015, עמ' 30 ש' 17-20: "כל הפעילות השכלית, הדיבורים, ראיית טלוויזיה, קראית עיתון, פיתרון תשבצים, הוא צעד הליכה עם המטפלת, התקלח לבד, התלבש לבד, לפעמים עזר לה גם להכין ארוחה. לא ראיתי אצלו שום פעילות שלפני התאונה היתה אצלו והוא כרגע הוא לא עושה את זה."
115. דומה כי על פי תיאורו של המשיב, המנוח כלל לא נזקק לעזרה של מטפלת. אולם עובדה היא כי המנוח השתחרר לביתו עם מטפלת צמודה במשך 24 שעות ביממה. אני סבור כי מבחינה פיזית המנוח היה תלוי באחרים, אך לא באופן שפגע בעצמאותו באופן מוחלט.
116. בנוגע למצבו הקוגניטיבי באותה העת, ראה האמור בהרחבה בפרק הקודם אשר התייחס לכשירותו של המנוח לצוות.
117. תלותו של המנוח במשיבים – לאחר התאונה, המנוח כאמור לא היה עצמאי ונזקק לעזרה בתפקוד היומיומי.
118. המשיב תיאר את מצב הדברים שהיה בבית המנוח כאשר הלה חזר לביתו לאחר התאונה, ור' דבריו בדיון מיום 12.11.2015 עמ' 25 ש' 29-32:

"ש. לאחר שהוא השתחרר מבית החולים .... וחזר הבית, הוא היה מטופל על ידי מטפלת 24 שעות?

ת. נכון, אנחנו סידרנו לו את המטפלת.

ש. מלבד המטפלת, שני האנשים שהיו צמודים אליו הייתם אתה ומ'?

ת. נכון."

119. עוד העיד המשיב כי לאחר שהמבקשת פנתה אליו ואל המשיבה בבקשה כי ייקחו את הטיפול בכל ענייניו של המנוח לידיהם הם עשו כך לבקשתה.
120. בהתייחסו לבקשה שהגיש הוא המשיבה בנוגע למינוייהם כאפוטרופוס לגוף ולרכוש של המנוח ציין המשיב (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015 עמ' 33 ש' 12-17) כי:

"ש. אתה גם אומר בסעיף 8 לאותה הבקשה לבית המשפט, שבמהלך 15 חודשים אחרונים מתגוררת בבית החסוי מטפלת אשר מסייעת לו בכל צרכיו 24 שעות ביממה. זה נכון?

ת. כן.

ש. אתה גם אומר בסעיף 15 לבקשה, שלאור מצבו מזה שנה וחצי מטפלים המבקשים בכל ענייניו השוטפים. זה נכון?

ת. בוודאי."

121. כמו כן בעדותה של המשיבה מיום 12.11.2015 (עמ' 37 ש' 26-29) מתארת היא את הקשר ביניהם לבין המנוח:

"ש. את יכולה לאשר, שזולת המטפלת אף אחד לא היה צמוד ולא טיפל בצרכים של המנוח אחרי התאונה, חוץ ממך ומא'?

ת. נכון.

ש.ת. אנחנו גם הלכנו איתו לד"ר ר', טיפלנו בכל צרכיו. לא היה לו אף אחד מלבדנו."

122. מכל האמור לעיל ניתן להסיק כי אכן המנוח היה תלוי במשיבים באופן אבסולוטי. הם דאגו לכל צרכיו עוד טרם למינויים כאפוטרופוסיו בשנת 2010 וכבר עם חזרתו מבית החולים דאגו לכל צרכיו.
123. אולם אין לראות רכיב זה עומד בפני עצמו ויש לבחון נתונים אלו כמכלול עם יתר התנאים הנדרשים להתקיים על מנת שיתקיים רכיב ההשפעה הבלתי הוגנת בשלמותו.
124. קשרי המנוח עם אחרים – המנוח היה בקשר עם המטפלת האישית שלו ועם המשיבים. המבקשת לא טענה כי המנוח בודד וכי המשיבים מנעו ממנו להיות בקשר עם אנשים מלבדם. אף בהתאם לעדויות שהובאו בפני עולה כי לא נמנעה מהמנוח האפשרות להיות בקשר עם אנשים אחרים. כך לדוגמא בתצהיר עדותה הראשית ציינה המשיבה כי המבקשת הגיעה לבקר את המנוח פעמיים בשנה בערב ראש השנה ובערב פסח. גם קרוב משפחתו של המנוח, מר ד', העיד כי הגיע לארץ לביקורים רבים לאחר התאונה ונפגש עמו (ר' פרוטוקול הדיון מיום 12.3.2015 עמ' 6 ש' 11). אף הגב' ר.מ הצהירה בתצהיר מטעמה כי "נהגה לבקר את המנוח מידי שבוע, כמעט עד יום מותו" – תצהיר זה לא נסתר בחקירתה הנגדית.
125. משכך אני סבור כי רכיב זה לא נתקיים וכי המנוח לא בודד מסביבתו הקרובה על ידי המשיבים וכי היה באפשרותו לפגוש באנשים אחרים מלבדם.
126. נסיבות עריכת הצוואה - בענייננו, יש מקום לבחון את נסיבות עריכת הצוואה ושאלת מעורבות המשיבים בעריכתה אם במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואם כעילה העומדת בפני עצמה, כמפורט להלן.

נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת

המתווה הנורמטיבי

127. בנוסף לסעיף 30 לחוק הירושה, שהובא לעיל, הקובע בטלות של צוואה מגורמים שונים ישנו סעיף נוסף המתייחס למקרה בו תתבטל צוואה – סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

 "הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל פה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, הוראות צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה".

128. ביסוד הוראת סעיף 35 לחוק הירושה מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת (ע"א 2500/93 בעניין שטיינר לעיל; ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה (3) 837). הסעיף קובע שלושה מצבים חלופיים בהם תיפסל הצוואה בגין מעורבות הזוכה בעריכתה, ואלו הם: הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה; הוראת צוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה; הוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. בע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד (1) 19, 30 (להלן: "פרשת בוטו"), נקבע:

"החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר", אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת".

129. בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות אשר ניתנה לחלופות השונות בסעיף 35 לחוק הירושה. בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתה תוך שנקבע כי פעולות הזוכה, ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכת הצוואה, לא יפלו בגדרו (פרשת בוטו) הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש באופן רחב באופן בו הרחיב בית המשפט את הביטוי והחילו גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כך, נקבע, כי גם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה (ש' שוחט, פגמים בצוואות, בעמ' 354-355).
130. בתע (ת"א) 47214-07-12 עזבון המנוח ח' ל' ז"ל נ' ש' א' (פורסם בנבו – 19.1.2016) ציינה כב' השופטת שביט פינקלשטיין כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב [פורסם בנבו] תק-על 2004 (4) 154).
131. יצוין כי לא תוכנה של הצוואה הוא שקובע את קיומה של אי ההגינות שהשפעה, אלא הליכי עריכתה. השפעה אפשרית נלמדת מהשתתפות בהליכי עריכת הצוואה. באין השתתפות, אין להסיק השפעה אפשרית ממה שכתוב בצוואה עצמה, אפילו הוגדל בה חלקו של הנהנה (ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, פ"ד מה (1) 498, 502).

מן הכלל אל הפרט

132. צוואתו המאוחרת של המנוח נחתמה על ידו בביתו ביום 24.9.2008, שעה שהמשיבים הם העדים לצוואה והם אף מונו במסגרת צוואה זו כמנהלי עזבון המנוח.
133. נסיבות עריכת הצוואה וחתימתה נלמדת מתצהירי המשיבים וכן מעדותיהם (ר' עדותו של המשיב פרוטוקול מיום 12.11.2015, עמ' 25-28 ועדותה של המשיבה עמ'22-24), כמפורט להלן.
134. לדברי המשיבים, היוזמה להכנת הצוואה המאוחרת הייתה של המנוח והם רק עזרו לו להוציא לפועל יוזמה זאת על ידי שיצרו קשר עם עורך דין לניסוח הצוואה והביאו אותה למנוח לחתימה.
135. המשיב העיד כי לאחר שיחה עם המנוח רשם לעצמו בראשי פרקים את הנקודות העיקריות שהמנוח ביקש שיופיעו בצוואתו ועם מסמך זה הגיע לעו"ד ב' שניסח עבורם את הצוואה, בהתאם לעקרונות אותם ביקש המנוח. המשיב ציין כי מספרי תעודות הזהות וציוני הגוש-חלקה היו ידועים לו מהצוואה הקודמת של המנוח שהייתה ברשותו.
136. יצוין כי המשיבה סיפקה הסבר מעט שונה לנסיבות כתיבת הצוואה עת ציינה כי היא והמשיב סייעו למנוח לנסח את צוואתו, ללא אזכור שיתופו של עו"ד ב' בכך, ואמרה שישבו שלושת יחד, ללא המטפלת, והמשיבים עזרו למנוח לנסח את צוואתו ולאחר מכן הוא חתם עליה בפניהם. דהיינו, עולה מעדותה כי המנוח חתם על מסמך שנכתב בכתב יד וברי כי לא כך היה הדבר.
137. עוד הסבירה המשיבה כי המנוח אכן לא זכר את הפרטים בדבר מספרי תעודת הזהות ופרטי הנכס אולם הם השלימו זאת וכי המנוח לא התקשר לצד שלישי כלשהו.
138. המשיב ציין כי טרם חתימת הצוואה על ידי המנוח נעשתה שיחת טלפון ביוזמת המשיבים לעו"ד ב' והוא שוחח עם המנוח טלפונית ואישר איתו כי הוא יודע על מה הוא חותם.
139. המשיב הודה כי שכר טרחת עו"ד ב' שולם על ידו.
140. אציין כי אין חולק כי עו"ד ב' לא נפגש עם המנוח מעולם ואין חולק שלא היה מודע לעובדה כי המנוח עבר כחודש וחצי טרם כתיבת הצוואה תאונת דרכים קשה בה נפגע בראשו (ור' לעניין זה עדות המשיב פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015, עמ' 27, ש' 1-9).
141. המבקשת ציינה ארוכות בפתח סיכומיה בדבר גרסאות "סותרות" ו"מוכנות" של המשיבים לעניין נסיבות הכנת הצוואה, דבר אשר יש בו כדי לפסול את הצוואה המאוחרת. איני מקבל טענה זאת.
142. אני סבור כי ניתן לראות את עדויות המשיבים כמשלימות בנוגע לאירוע כתיבת הצוואה ואין סתירות מהותיות בתיאורם. המשיבים ישבו תחילה על המנוח שהעלה את הנקודות שברצונו לכלול בצוואה, המשיב נפגש עם עו"ד ב' והלה ניסח עבורו את הצוואה ולאחר מכן המשיבים ישבו עם המנוח עברו איתו על הצוואה. המשיב התקשר לעו"ד ב' והלה דיבר עם המנוח שלאחר מכן חתם על הצוואה והמשיבים היו עדים לחתימתו וחתמו עליה אף הם.
143. ניתן לראות כי המנוח לא היה אקטיבי ועצמאי בעריכת הצוואה – הצוואה נערכה בביתו ולא במשרד עורכי דין; הוא לא נפגש עם עורך הדין שערך את הצוואה אלא רק שוחח איתו שיחה קצרה ביותר בטלפון טרם חתימת הצוואה; הוא לא ניסח באופן עצמאי את הצוואה המאוחרת.
144. אין חולק כי המשיבים לקחו חלק בעשיית הצוואה המאוחרת, אף אם עשו זאת לבקשתו של המנוח, הם אלו שניסחו אותה, יצרו קשר עם עורך הדין, היו הנוכחים היחידים במועד חתימתה ואף היו העדים בצוואה.
145. אולם יש להבחין בין מעורבות זאת לבין קביעה כי הם השפיעו השפעה בלתי הוגנת על המנוח וכי הם הנהנים בצוואה המאוחרת.
146. בנוגע למבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת אני סבור כי אין בנסיבות עריכת הצוואה בכדי להוות השפעה בלתי הוגנת, מה גם שכפי שהוטעם לעיל, לא כל מבחני המשנה מתקיימים בעניין זה.
147. אין ספק כי ראוי היה שכתיבת הצוואה תעשה באופן מסודר יותר וכי עורך הדין ב' שניסח את הצוואה יהיה מודע למצבו הרפואי של המנוח על מנת להסיר כל ספק עתידי בדבר כשרותו, ואף ראוי היה שאלו המוזכרים בצוואה, אפילו ש"רק" מונו כמנהלי העזבון, לא יהיו גם העדים לצוואה.
148. אציין כי דעתי אינה נוחה מאופן התנהלותם של המשיבים בכל הנוגע לעריכת הצוואה אך אני סבור כי המבקשת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה בדבר השפעה בלתי הוגנת בעניין זה.
149. ולבחינת הרכיב השני בנסיבות עריכת הצוואה מלבד השפעה בלתי הוגנת – האם בעובדה כי המשיבים מונו כמנהלי העזבון הופכת אותם לנהנים בצוואה? אני סבור כי יש לענות על שאלה זאת בשלילה.
150. בע"א 576/78 לשצינסקי נ' סולוביצ'יק, פ"ד לה(1) 686 נקבע על אף קבלת שכר טרחה מנהל עזבון לא בא בגדר זוכה, ור' דברי בית המשפט העליון שם:

"...צדק השופט המלומד באמרו, שאין זו זכייה מן הצוואה במובן סעיף 35, כי המדובר בשכר-טרחה, שמבצע הצוואה יהיה זכאי לקבל כתמורה עבור שירותים שיספק, ושכר זה וגובהו כפופים לביקורת בית המשפט, כמו כל פעולות המבצע במילוי תפקידו. וגם אם ניתן היה לראות בשכר-טרחה זה זכייה, ואינני אומר זאת, אין זו זכייה ישירה הנופלת במסגרת האיסור על-פי סעיף 35. לכן דין הטענה המבוססת על סעיף 35 לחוק להידחות" (ההדגשה לא במקור – מ.ה).

151. לא שוכנעתי על ידי המבקשת כי בהתאם להוראות הצוואה המאוחרת כספו של המנוח יהא הפקר בידי המשיבים וכי הם הנהנים בפועל מפירותיה של הצוואה המאוחרת.
152. על מנהל העיזבון קיים פיקוח אשר במסגרתו חובה עליו להגיש פרטה ודו"חות לאפוטרופוס הכללי, בקשות שונות לבית המשפט, והליכים נוספים מטעם היורשים. מנהל העזבון נושא בחובת נאמנות כלפי בית-המשפט, ועליו לפעול בשקידה, במיומנות ובאמונה והפיקוח של בית-המשפט על פעולות מנהל עזבון הוא פיקוח קבוע ומתמשך.
153. בנסיבות אלה ברי כי המשיבים לא יכלו לעשות כרצונם בכספי המנוח שיועדו להנצחה וכי קיימים מנגנוני פיקוח אשר יחייבו אותם לפעול כדין והכספים לא יעברו "ישירות לשליטתם של א' ומ", כפי שטענה המבקשת.
154. משכך אני קובע כי לא הוכח על ידי התובעת טענת השפעה בלתי הוגנת שהשפיעו המשיבים על המנוח טרם כתיבת הצוואה המאוחרת.

היחסים בין המבקשת לבין המשיבים

155. למעלה מן הצורך ולהשלמת התמונה ראיתי לנכון להתייחס בקצרה ליחסים בין הצדדים בתקופת פטירת המנוח והמנוחה ובמועד עריכת הצוואה המאוחרת.
156. טענת המרכזית של המשיבים הייתה כי המנוח נפגע מכך שהמבקשת שרפה את גופת אשתו המנוחה ומשכך פעל לשנות את נוסח הצוואה באופן בו תונצח אשתו המנוחה. המבקשת טענה כי בכך קיימה את רצון אמה האחרון וכי אמה הייתה מתנגדת למפעל הנצחה שכזה.
157. עדי הצדדים אף התייחסו לעניין זה אולם לא ניתן ללמוד מכך באופן ברור שעה שכל עד צידד בגרסת הצד לטובתו העיד.
158. עדי המבקשת - מר ד': "אם הוא מאוד כעס, הוא לא הביע זאת בפני. הוא לא הזכיר את נושא השריפה מעולם"; ש. אומרים לבית המשפט שלמנוח היה רצון מאוד גדול להקים קרן להנצחת נ' אשתו המנוחה, מתי שמעת דברים כאלו מפיו של המנוח? ת. הוא אף פעם לא שוחח איתי על דבר כזה. (פרוטוקול הדיון מיום 12.3.2015, עמ' 6 ש' 30; עמ' 7, ש' 25-27);

מר א.א: ש. בזמן שביקשו ממך לרכוש את חלקת הקבר, דיברו איתך על נושא שריפת גופה? ת. ידעתי שזה היה הרצון של נ'... שאמא שלה דיברה איתה בעבר, בחייה לפני התאונה, היא העלתה את הנושא הזה." (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015, עמ' 15 ש' 7-8,24).

גב' נ.ה: "ש. נ' ז"ל אמרה לך שהיא מעוניינת שהגופה תישרף כשהיא תמות? ת. היא לא אמרה לי את זה ישירות, אבל דיברנו על זה... נ' אמרה שהיא היתה מאוד שמחה אם היו שורפים את גופתה." (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015, עמ' 16 ש' 14-15, 18-19).

159. עדי המשיבים – גב' ר.מ: ש. את לא זוכרת לומר היום אם זו נ' או ר' שאמרו לך במפורש, שהם בחייהם רכשו חלקת קבר משותפת. ת. אני לא זוכרת, אחד מהם אמר...אני אמרתי שאנחנו רוכשים חלקת קבר משותפת, וזו היתה גם כוונתם. כך אני זוכרת." (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015, עמ' 21 ש' 1-4).

גב' ר.א: ש. אני מבין שאת סיפרת לעורכי הדין שנפגשת עם המנוחה נ', והיא אמרה לך באופן מפורש שהיא מבקשת להיקבר בחלקת הקבר שהיא ובעלה רכשו ב.... ת. כן, זה שיחה רגילה שדיברנו כיוון שאנחנו מתקדמים בגיל. זו היתה שיחה רגילה" (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2015, עמ' 22 ש' 24-26).

160. בהתאם לעדויות ולתצהירים שהובאו בפני אני למד כי המבקשת היא זו שרכשה ביחד עם מר א.א את חלקות הקבר ב.... המבקשת אף מודה בעדותה כי השיחה עם אמה בה ביקשה ממנה לשרוף את גופתה בוצעה לפני רכישת הקברים. המבקשת הסבירה כי לאחר שאמה הייתה במצב קומה והיא ראתה שמצבו של המנוח אף מתדרדר רכשה את הקברים.
161. בפשטות אציין כי הדבר אכן מעלה תמיהה מדוע בחרה המבקשת לנהוג באופן שעשתה כן ומדוע היה לה צורך לרכוש קבר שעה שאמה לכאורה ביקשה ממנה שתשרוף את גופתה.
162. אולם, איני נדרש להכריע בסוגיה זאת היות ואני סבור כי אין בכך כדי להשפיע השפעה של ממש על התוצאה הסופית של פסק דיני, אליה הייתי מגיע בכל מקרה. אולם אני סבור שיש באירוע רכישת הקברים ושריפת הגופה משום הסבר לעריכת הצוואה השנייה.
163. בעניין זה יצוין כי בכל הנוגע לעובדה כי המבקשת לקחה את התשלום בסך 9,000 ₪ ישירות לידיה והחתימה את המנוח בשנת 2010 על מסמך שהוא אכן מוותר לה על סכום זה לעת עתה, אין בכדי להשליך על מצבו הרפואי הקוגניטיבי של המנוח במועד כתיבת הצוואה (כשנה וחצי קודם לכן), כפי שניסו המשיבים לטעון.
164. כעולה מכתבי הטענות ונספחיהם וכן מהעדויות שהובאו לפני, דומה כי החל ממועד פטירת המנוחה היחסים בין הצדדים עלו על השרטון, ויחסי האמון בניהם, ככל שהיו כאלה קודם לכן, נפגעו בצורה קשה.
165. המשיבים לא הזמינו את המבקשת לטקס האזכרה שארגנו לזכר אמה המנוחה; המשיבים סברו כי המבקשת הסתירה מהמנוח את צוואתה המקורית של המנוחה; המשיבים לא הודיעו למבקשת על מועד ההלוויה של המנוח; המשיב שיקר למבקשת וטען שהיא עתידה לקבל את כל רכוש המנוח, ולא חשף בפניה כי קיימת צוואה נוספת שמשנה את הצוואה הראשונה אשר הייתה בידה תוך שהסביר זאת בחקירתו כי כך הורה לו המנוח (לעניין זה יצוין כי המשיבה העידה שלא הייתה כל הוראה מן המנוח להסתיר את קיומה של הצוואה המאוחרת).
166. מנגד, המבקשת שרפה את גופת אמה מבלי להודיע על כך לאיש – אף לא למנוח ולחבריה וקרוביה של האם, בכללם המשיבים; המבקשת נכנסה לבית האם ולקחה משם חפצים שונים טרם חזרתו של המנוח הביתה; המבקשת הפסיקה את הטיפול במנוח ואחריות זאת הועברה לידי המשיבים בהתאם לסיכום בין הצדדים.
167. כל אלה כאמור מהווים את הרקע להתרחשות האירועים בפסק דין זה. אני סבור כי אין בהם כדי להשפיע השפעה משמעותית על פסק דיני ואין בהם כדי לשנות מן ההכרעה אליה הגעתי.

סוף דבר

168. בית המשפט העליון בע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש לממשלה, פ"ד לב(1) 98 2 קבע כהאי לישנא:

"קו היסוד של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת. כשרצונו של המוריש בדבר מה שיעשה בירושתו אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה ...ואין ספק באמיתותה של צוואה זו, כי אז אומדין דעתו של המצווה כדישי וקיים כל מה שהיה בדעתו וברצונו..."

169. בתי המשפט רואים בכלל זה ביטוי לחובת החברה "לכבד את המת", כחלק מהחובה לשמור על "כבוד האדם", בין הוא חי בין הוא מת, ומשכך בבואם לעסוק בפרשנותן של צוואות ובביצוע הוראותיהן, בתי המשפט מעמידים את רצונו של הנפטר כשיקול מרכזי הגובר על יתר השיקולים.
170. המנוח היה נשוי לאם המבקשת – המנוחה, 35 שנים, תקופת חיים ארוכה ומשמעותית לכל הדעות. אני סבור כי המנוח כאב את אופן סיום חייה של רעייתו המנוחה - הן בשל הסיבה בה נגרם מותה (המנוח הוא שנהג ברכב בעת התאונה) והן בשל שריפת גופתה והעדר מצבת קבורה. אולם האם בשל בכך בחר לשנות את צוואתו הראשונה? וביתר דיוק, האם שינוי הצוואה נבע מרצונו האישי, ללא כל השפעה וללא כל מעורבות של מי מהמשיבים?
171. לאור כל האמור בהרחבה לעיל אני סבור כי ניתן לענות על תשובה זאת בחיוב. כפי שניתחתי לעיל אני סבור כי המנוח היה מודע למעשיו, כושר השיפוט שלו היה תקין והוא ידע טיבה של צוואה.
172. המנוח במודע החליט לנשל את המבקשת מחלקה בעיזבונו לאור התנהלותה. אף אם זה אכן היה רצונה של המנוחה, אין ספק כי הדבר פגע והפריע למנוח. עוד אני סבור כי המנוח באמת ובתמים רצה כי למנוחה תהא הנצחה מכובדת וראויה ומשכך ביקש כי עזבונו יוקדש לשם כך.

לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא כדלקמן:

• הצוואה הראשונה בטלה ועל כן הבקשה לאישורה בת"ע 31387-08-14 נדחית.

מאותו טעם, ההתנגדות לה בת"ע 34448-08-14 מתקבלת.

• הצוואה השנייה תקפה ועל כן הבקשה בעניינה בת"ע 31503-08-14 מתקבלת, וכן מתקבלת הבקשה בת"ע 31630-08-14 למינוי המשיבים כמנהלי עזבון המנוח.

מאותו טעם, ההתנגדות לה בת"ע 2843-09-14 נדחית.

• המזכירות תנתב פסק הדין לכלל התובענות שבכותרת, ובכך ייסגר כל התיקים האלה.

173. המתנגדת תישא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪.
174. ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ' כסלו תשע"ז, 20 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.