1. תביעת נזקי גוף בשל תאונת עבודה מיום 28.3.07. הנתבעת 1 היא המעבידה נכון למועד התאונה, ונתבעת 2 היא מי שבטחה אותה בביטוח חבות מעבידים אותו מועד.
2. התובע יליד 31.12.76. כבן 38 כיום, ובן 31 ביום התאונה. הטענה היא לפגיעת גב בעת שהתובע הרים לבדו משקל כבד: פלטת עץ, שאין חולק שמשקלה נע בין 50 ל 60 ק"ג ואף ממדיה לא מבוטלים, כך שאינה נוחה לאחיזה. לטענת הנתבעות אין הגיון בתיאור הנטען, ומכל מקום אין אחריות, ולמצער האשם התורם ממשי. אקדים ואציין כי ראיתי לקבל התביעה, ויחד עם זאת להטיל אשם תורם בשיעור ממשי של 30%.
3. נכות רפואית:
א. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה , ובסופו של יום נקבע בוועדות הרפואיות של ענף נפגעי עבודה כי לא נותרה נכות צמיתה.
ב. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם בפער נכויות שבין 25% מול 0%. לאור אותו פער מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר אנג'ל, בהחלטה מיום 15.1.12.
ג. מומחה ביהמ"ש הביא בחשבון אפשרות ל"עבר גב" על פי התיעוד "שהיה לו אירוע דומה בעבר" (תע' רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מ 13.4.07). אבל לפי התיעוד ורצף הטיפולים וסוגם, לא היה די בעבר הרפואי כדי להצדיק לטעמו ניכוי ולו חלקי, מן הנכות, על חשבון מצב קודם. הוא קבע 10% נכות צמיתה, ולא התעלם גם משיתוף פעולה חלקי בלבד בבדיקה הקלינית, וניסיון האדרה מסוים של המגבלה הקלינית (בלשונו: הצגת תמונה קשה מהאמיתית על ידי התובע). יש לומר כי אף הועדות הרפואיות במוסד לביטוח לאומי התרשמו, בלשונן, מניסיון של התובע בבדיקה להאדיר מגבלתו (הפרוטוקולים צורפו לתחשיבי הנזק).
כלומר הדברים נלקחו בחשבון, והמומחה לא התעלם מהם. מסקנתו הנה לאחר שהביא בחשבון הנתונים האמורים. המומחה לא נחקר, וחרף טענות הנתבעים בסיכומיהם לא מצאתי טעם טוב לסטות ממסקנותיו, המקובלות עלי. ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון גם ביחס לנכות הרפואית, כאשר חוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש, הנה ראיה בין כלל הראיות. אולם, גם כאשר אין הסכמה למינוי, אין הדבר גורע ממשקלה של חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש. אם לא נפלה בה פרכה שבהגיון, תשתית עובדתית עליה נסמך המומחה ונמצאה שונה בעניין רלבנטי, אי התאמה בין הדרך למסקנה וכיוצ"ב – הנטייה הנה לקיים מסקנותיו ונדרשת סיבה בולטת לעין על מנת לסטות מהן, הן בתביעות נזקי גוף והן בתביעות אחרות (ראה למשל ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי; ע"א 5509/09 ח'אלד עבד אלקאדר מוחמד תיים מסארווה נ' עזבון המנוח אבראהים חסן מסארווה (ניתן ב 23.2.14 – ראה האסמכתאות בסע' 14 של פסה"ד)). סיבה כזו לא נמצאה בענייננו.
ד. התובע מצדו, בסיכומיו, אינו תוקף את מסקנות המומחה בפן הרפואי. אלא מה?: בוודאי שבנכות של 10%, המשקפת לדברי המומחה הגבלה קלה בלבד בתנועה וקושי במעברים, לא היה מקום "לקפוץ" בסיכומים לנכות תפקודית (תעסוקתית) של 30%. אכן העיסוק היה פיסי, אולם מאידך המגבלה שנותרה קלה, ואינה מונעת תעסוקה מעיקרה, ולו פיסית. יש אמנם להביא בחשבון המגבלה התפקודית הנובעת מן הנכות בעיסוק פיסי, ומשליכה על כושר ההשתכרות. ואמנם נכון שיכול כל צד לטעון לנכות תפקודית שונה מזו הרפואית. אולם הגשת סיכומים על סכומי נזק המצטברים כדי 1,360,910 ₪, הנה על פני הדברים ממן ההפרזות שקנו להן שבת ואחיזה במקומותינו.
4. מטעם התובע הגישו תצהירים ונחקרו הוא עצמו ועובד נוסף של הנתבעת, מר אלכסנדר אוסיפוב, שעבד אצלה 4-5 חודש. כמו כן זומן ונחקר בלא תצהיר עובד נוסף (לשעבר), מר מוסא זבידאת. מטעם הנתבעת נתן תצהיר (ונחקר) מנהל העבודה שלפי הטענה נתן ההנחיה לתובע – מר מוניר עומרי.
5. התובע לא היה עובד חדש, אלא עבד אצל הנתבעת ממאי 2003 ועד יום התאונה, היינו כמעט 4 שנים. לעת פגיעתו היה אחראי מכבש (תפקידו יתואר להלן). יצוין כי בסיכומיהן ראו הנתבעות להרחיב בעניינים שאינם נוגעים לתביעה זו אלא למערכת יחסי העבודה בין הצדדים, שהיתה אף מושא להתדיינות בביה"ד לעבודה, לצורך אומדן מהימנות הגרסה. מהימנות הגרסה רלבנטית כמובן, אולם לא ניתן ללמוד עליה לכאן או לכאן מן המחלוקות שבין הצדדים שבתחום דיני העבודה, כאשר הטענות וההליכים בעניין זה לא נוהלו ולא התלבנו כאן (מעבר להגשת חוזה שכירות שהנתבעת טוענת שהיה פיקטיבי, ומכתב פיטורין מדצמבר 2006, שאין חולק שלאחריו הושב התובע לעבודתו אצל הנתבעת).
6. התובע מודה בתצהירו כי היה אחראי על מכבש ועל עוד עובדים. בראיות התברר שבו זמנית עבדו עמו ותחתיו שני עובדים, בעמדה סמוכה, על אותו קו. הוא היה אמור לתת להם הוראות בדבר אופן ביצוע תפקידם, שיוף עצים, הדבקת סוג פורמייקה או נייר וכו'. לדבריו, ביום התאונה הגיע לקוח שכבר לקח את הפלטות בהזמנה שלו, אלא שגילה כי חסרה לו פלטה אחת. לפיכך ביקש אותו לקוח ממנהל העבודה – מוניר – לקבל הפלטה האחת החסרה, מאותו סוג שהזמין. כל פלטה עוברת תהליך של מריחת דבק בחום, הדבקה של צפוי עליה, בהתאם למוזמן, ולאחר מכן כבישה.
7. זה המקום לתאר את אופן העבודה בקו ההדבקות של הפלטות במפעל. הדבר בואר בחקירות התובע בעמ' 12-15; מוסא זבידאת בעמ' 25-27 וכן 29; ומוניר בעמ' 30 – 32:
א. ברגיל בכל הזמנה יש ערימת פלטות מאותו סוג שאמורות לעבור אותה הדבקה, כבישה וחומר מודבק (מה שמודבק משתנה כמובן בהתאם לסוג ההזמנה וכמות הפלטות באותה הזמנה). את הפלטות מביא מלגזן, על משטח. הוא מעמיס המשטח על מעין במה (שולחן עבודה), המתניידת על גלגלים (מדובר למעשה על שתי במות, אולם אין הבדל מעשי לצורך התיאור). הבמה עומדת בגובה "מונמך" המאפשר העמסת הפלטות עליה באמצעות מלגזה, ולאחר מכן מגיעה אל תחילת קו הייצור (ה"ליין") בגובה הליין (מרימים את הבמה מכנית, בלחיצת כפתור); כך שעל העובד שבעמדת התובע רק לכוון ולהתאים לכל היותר את הפלטה המוזנת לליין – מעין יישור והתאמה - ולא להרימה ידנית. כך ברגיל.
ב. התובע כאחראי המכבש היה מקבל מראש את סידור העבודה ממנהל העבודה מוניר. האחרון היה אחראי אותה עת על 80-90 עובדים, ומחלק סידורי עבודה בין העמדות השונות, לפי הנדרש. מדובר על אולם עבודה גדול. התובע, כאחראי מכבשן, היה מקבל ממוניר הסידור לעמדתו, ומעדכן בתורו את שני העובדים שעמו בקו (ראה להלן). בהתאם לסידור, בכל "מנה" של פלטות בעמדה עליה אחראי התובע יש כמות פלטות בגודל מסוים, וסוג ציפוי שיש להדביק. התובע כאחראי מכבש, עורך כיוונים נדרשים מבחינת טמפרטורה , דבק וזמן. התאמות אלה מצריכות תזוזה, היינו התובע אינו סטאטי במקום אחד. עם זאת ברור שגם אינו מתרחק מהלך עשרות מטרים. בסיום הכיוונים, התובע לוחץ על כפתור אדום ואז מוזנת הפלטה אל תוך הליין (באמצעות רגל מתכת שדוחפת אותה מהבמה). היא מצופה בליין בדבק, ויוצאת אל העמדה בה עובדים שני העובדים האחרים, מרחק כמה מטרים מעמדת התובע (8 עד 12 מ' לאומדן התובע; כשלושה מ' לאומדנו של מוסא זבידאת). שני העובדים אמורים להדביק על הפלטה את הציפוי שנבחר - נייר, בוק, או סוג של פורמייקה. אם לא יזין התובע פלטה, ממילא לא תצא היא לעמדת אותם עובדים שכונו בעדות "מס' 1 ו 2". האחרונים ממתינים בכל פעם שתצא פלטה נוספת אותה יצפו. נדרשים שני עובדים בגלל המאחז, לאור גודל הפלטות. לאחר שהם מדביקים הציפוי עוברת הפלטה לכבישה. תהליך הצפוי לוקח בערך 20 שניות, ולאחר מכן הכבישה עוד דקה עד דקה וחצי.
ג. על כל במה יש בד"כ עד 50 פלטות כאשר מתחיל התובע תהליך ההזנה, אך הדבר משתנה בהתאם לעובי הפלטות, שכן יש הגבלת גובה על ערימת הפלטות שיכולה להמתין על במה. משקל של פלטה נע בין 50 ל 60 ק"ג. ברור שמדובר גם בכמות הפלטות הנדרשות מאותה "מנה" , לפי סידור העבודה. בהתאמה, יתכן גם מצב בו תהא רק פלטה אחת על המשטח והבמה.
8. א. זה תהליך העבודה הרגיל. אולם לעתים יכול להיות מצב שיש פלטה חסרה או שבורה. במצב זה, התובע, כאחראי המכבש, היה אמור לעדכן המלגזן ולבקש ממנו שיביא פלטה. יכול להיות גם מצב כמו שתיאר התובע, שנדרש באופן לא צפוי לייצר עוד פלטה אחת ב"מנה" שכבר יוצרה.
ב. התובע טוען בתצהירו כי ביום התאונה כאמור הגיע לקוח, והתגלה כי יש לייצר לו עוד פלטה ממנה שכבר סופקה לו. מוניר הפנה ההנחיה לתובע. המלגזן הביא הפלטה המתאימה, אולם בגלל שהיה לחוץ בעבודה זרק אותה על הרצפה ולא על הבמה, ונסע. התובע טוען שביקש ממוניר להמתין למלגזה שתרים הפלטה לבמה, או לבקש עזרה מעובדים אחרים. אך מוניר בתגובה, אמר לו שזה דחוף והוא לא מוכן להמתין למלגזה או לעובדים אחרים . הוא הורה לו לבצע את העבודה לאלתר שאחרת הוא (התובע) "הולך הביתה" (סע' 5 לתצהיר התובע).
9. א. יש קושי לקבל גרסה זו של התובע כפשוטה. יבואר כי אני מקבל חלק ממנה – שהתובע התכופף וניסה להרים לבדו פלטה, בשיקול דעת מוטעה, שכן היה צריך לדרוש עזרה. אמנם אותה פלטה – הרים מן הבמה ולא מן הרצפה, אך עדיין מדובר בהרמה שלה לבד תוך התכופפות. עם זאת, איני מקבל שמוניר אמר לו, או דרש ממנו, לבצע זאת לבדו. גרסה זאת נעדרת הגיון ואיני שועה לה, אף לאור התרשמותי ותוכן העדויות. התובע כן יכול היה לדרוש ולקבל עזרה משני חבריו לקו עליהם היה ממונה (מספרי 1 ו 2), מוסא זבידאת ועובד נוסף שעמו. ממילא כל עוד לא הזין את הפלטה לא יכלו שני העובדים הנ"ל להוסיף ולעבוד, שכן היו אמורים להמתין לאותה פלטה בודדה שתוזן. המרחק בין התובע לבינם היה בסה"כ 3 עד 12 מטר ולא היתה שום מניעה שהתובע ייגש אליהם, יבקש מהם עזרה בהרמה כמי שממונה עליהם, ושניים ואף שלושה איש ירימו אותה פלטה שהניח המלגזן על הרצפה. מדובר היה בעניין של שניות, ולא הגיוני לקבל שבשל עיכוב של שניות יתחיל מוניר בדין ודברים עם התובע, ויורה לו כביכול לבצע הפעולה המסוכנת של הרמת פלטה כבדה לבדו ולאלתר.
ב. אמנם גם לפי גרסה זו יש לה לנתבעת אחריות: שכן כפי שיבואר, לא הקפידה על נוהל עבודה ברור לפיו נאסר על עובד להרים פלטה, למרות שידעה שלפעמים יש מקרים בהם מונחת פלטה על הרצפה במקום על הבמה, והיו מקרים בהם הרימו עובדים פלטות בלא מלגזה. נראה לה טבעי שהדבר ייעשה על ידי יותר מעובד אחד, לאור מידות הפלטות שאינן מאפשרות מאחז נוח, ומשקלן שנע בין 50 ל 60 ק"ג.
אני מסכים שמדובר בהגיון פשוט, ואף התובע היה מודע לאפשרות לבקש עזרה משני העובדים שעמו, ואף עשה כן בעבר. המקרה בענייננו גם אינו המקרה בו העובד "בלהט עבודתו" חוטא בשיקול דעת שגוי, ונפגע ממכונה לא מגודרת. במקרים מן הסוג האחרון לרוב לא מוטל אשם תורם, או שמוטל הוא בשיעור נמוך. במקרה שלנו, מאומה לא מנע מן התובע לבקש עזרה "ממספרי 1 ו 2" שעמדו מרחק כמה מטרים ממנו, והעזרה התבקשה הגיונית, ואף לא היתה אמורה להאריך ממשית זמן הפעולה של הרמת הפלטה וסידורה.
ג. לכן יש אשם תורם ואף בשיעור ממשי, שכן חרף ניסיונו של התובע ל"יפות" גרסתו לצרכי התביעה, התובע היה ממונה על אותם שני עובדים, הפניה לעזרה הנה פעולה מתבקשת לאור מאחז לא נוח בפלטה, ומשקל כבד שלה, והוא עצמו אף נעזר בעבר בפועל בעובדים כדי להרים פלטות. התובע בסיכומיו מעלה השגות כמו מה קורה במצב בו נמנע מעובד לבקש עזרה לאור מתח בין העובדים. להשגות מעין אלה יש מקום לצורך המחשה שנדרשים כמה כללי בטיחות ברורים שנעדרו במפעלה של הנתבעת (וענין זה מקובל עלי). מאידך, במקרה קונקרטי זה, לא נשמע שהיה מתח בין התובע לבין שני העובדים שעבדו עמו יחד באותו יום, והוא שהיה ממונה עליהם. יכול וצריך היה להורות להם לסייע לו בהרמה. מר זבידאת אף אישר שהיה נענה לו התבקש על ידי התובע לעזור בהרמה, וכי אף עשה כן בעבר (ראה בהמשך).
אמנם לא לכל פעולה אלמנטארית מתבקשת נדרש נוהל. מאידך לעתים אין די בהגיון פשוט. המקרה בענייננו אינו זה בו מחליק עובד נקיון על מדרגות רטובות שהוא עצמו הרטיב מעט קודם, ואז טוען הוא, באופן מופרך, שזקוק היה להדרכה. אני מסכים כאמור שיש הצדקה להטלת אשם תורם בשיעור ממשי. אולם לאשם תורם, מקום שהוא קיים, מגיעים רק במידה והוטלה אחריות. ואכן היה מקום להמחיש בנוהל ברור ופשוט מה נדרש ומה אסור , כדי שעובד ייצור, ולו ממונה על אחרים בעמדה, לא יפעיל שיקול דעת שגוי. לעתים עושים גם מה שידוע וברור שאין לעשות, מתוך היעדר מחשבה ושימת לב, גם אם לא לעת לחץ, כאשר כלים ברורים היו מונעים הדבר ברמה האינטואיטיבית הבסיסית. צריך היה לקבוע כלל בטיחות מפורש, פשוט ואף כתוב, שעובדים לא מרימים לבד פלטות - נקודה. ושאם יש מצב בו צריך אחראי המכבש להרים פלטה, על עובד קו לסייע לו. זאת כדי למנוע מצב שבו עובד ינסה להרים בעצמו פלטה מכל טעם (מתח, אי נעימות ורצון שלא להצטייר כ"נודניק", או כמו בענייננו – שיקול דעת שגוי). כלומר, הבעיה היתה באי יצירת משטר עבודה בטוח דיו, ומצב זה צריך היה לתקן על דרך התקנת כמה כללים ברורים ופשוטים. להסרת ספק, לא נשמע שלתובע לא היה נעים לבקש עזרה במקרה זה, זו אינה גרסתו, וזו אף אינה קביעתי. הקביעה היא שהיה צורך באותם כללים, ולו הותקנו ונאכפו (נשמע מפי מוניר, שאותה עת אף לא היה ממונה בטיחות), ממילא היה נוצר משטר בטיחות, שסביר שהיה גורם לתובע להימנע אינטואיטיבית מאותה פעולה פזיזה של ניסיון להרים פלטה לבד.
ד. לסיכום, אחריות אמנם יש – אך גם אשם תורם של ממש.
10. להלן אפרט נימוקי לקביעה העובדתית שהודגשה בסע' 9(א).
11 א. מר אלכסנדר אוסיפוב, העיד בתצהירו כי עבד על מכבש בסמוך לעמדה של התובע (לא מדובר באותו מכבש או אחד משני העובדים שעבדו תחת התובע, והמרחק מן התובע הוא בין 20 ל 30 מ', כפי שאישר אוסיפוב בחקירה). ביום התאונה בדרכו לשירותים, ראה שהתובע מרים פלטה כבדה, ואז נופל על עכוזו. העד ניגש אל התובע, עזר לו לקום ולקח אותו למלתחה. כעבור שעה שב למלתחה וראה שהוא עוד שם, שאל אותו מדוע לא הלך לבית חולים ונענה שמוניר לא הרשה לו. עדות אחרונה זו ביחס למה שמע אוסיפוב הנה עדות שמיעה, וממילא אין בה כדי להעלות או להוריד היות ואין טענה להחמרה עקב עיכוב בטיפול רפואי, ומדובר על התרחשות שלאחר התאונה.
בין עדותו לתצהירו של העד נפלה סתירה לא משמעותית, לגבי עצם התרחשות התאונה. עם זאת יש לה משקל ממשי בשאלת אופן ההתרחשות המדויק והאשם התורם.
בתצהיר טען כאמור העד שראה את המקרה בדרכו לשירותים, ניגש אל התובע ועזר לו להגיע למלתחה, כדי שיוכל לשבת לנוח. בחקירתו מאידך, טען שראה את התובע מנסה להרים פלטה כבדה ומתיישב, קם ונשען. העד המשיך בדרכו לשירותים, וחזר משם; ובדרכו חזרה ראה את התובע באותו מקום כשהוא מוסיף להישען על המכונה. רק אז ניגש אליו לשאול בשלומו , ולקח אותו לחדר ההלבשה – למלתחות. הוא חזר אליו לאחר חצי שעה ושוחח עמו. הוא שאל את התובע מדוע אינו הולך הביתה ושמע ממנו שמוניר הציע לו לשכב ולנוח קצת, שמא יחלוף הכאב והתובע יוכל לחזור לעבודה (עמ' 21-23). תיאור דומה נתן גם התובע בחקירה (אם כי לדבריו, מוניר גרס בתחילה שמדובר ב"הצגה", ואיים על התובע בפיטורין. ולאחר שעה נוספת כאשר שב ומצא את התובע באותו מקום אמר לו ללכת הביתה ולטפל בעצמו. התובע הלך לאטו לרכבו, והתקשר לחבר; החבר הגיע במונית, ופינה אותו לרמב"ם).
ב. יש חשיבות פחותה לשאלה אם ניגש אוסיפוב לתובע כאשר הבחין בו לראשונה או רק בדרכו חזרה מהשירותים. יכול שבענין זה לא זכר העד סדר הדברים המדויק, ולא מדובר בסתירה מהותית. מאידך, יש כאמור חשיבות לפרט הבא: אוסיפוב מסר כי התובע הרים את הפלטה לא מן הרצפה אלא "מהגלגלים" כלומר מן הבמה (עמ' 22 שו' 6). גם הוא אישר כי אותה במה – מתרוממת באופן מיכאני. אלא שאז נשאלת השאלה מדוע לא הרים התובע את הבמה באופן מכני, והתכופף כדי להרים ממנה את הפלטה.
גרסתו של אוסיפוב בחקירתו הנגדית הותירה רושם מהימן (העד נדרש לשרטט העמדות ומסלול הליכתו, אך ענין זה לא תרם הרבה, כאשר התרשמתי ממילא שהעד אינו "צייר דגול"). אך גרסתו בחקירה הנגדית , המקובלת עלי, "מרוככת" לעומת התצהיר, שהנו כאמור נחרץ הרבה יותר.
ג. גם התובע עצמו באופן מפתיע , לאחר הגרסה הנחרצת בתצהיר, לא זכר האם הרים את הפלטה מן הבמה או מן הרצפה (בתצהיר טען כזכור שהרים אותה מן הרצפה לשם הושלכה על ידי המלגזן). יצוין כי הוא העיד ראשון, לפני מר אוסיפוב. לדבריו מוניר בא אליו והסביר לו על המקרה עם אותו לקוח, שיש להקדים את ביצוע ההזמנה שלו להשלמת העבודה שבה היה התובע עסוק אותה עת: עמ' 14 לפר'. בשורה 26 עד 28 ובעמ' 15 שו' 30, השיב שאין הוא זוכר בדיוק אם המלגזן הניח את הפלטה הבודדה על הרצפה או על הבמה. אך אם מדובר על הבמה, זו נעה למעלה ולמטה באופן מכני, בלחיצת כפתור. מדוע אפוא לא הרים התובע קודם את הבמה ועליה המשטח? ההסבר שניסה התובע לתת בעמ' 15, הנו שהבמות אמורות להיות מלאות כדי להזין את הליין, שיעבוד ברצף, אבל אם נדרשת חריגה ממנת העבודה (הפלטות) שעל שתי הבמות , היינו יש להקדים עבודה על פלטה מסוג אחר, הרי שיש להניח אותה ידנית על הבמה, לצורך "התאמה" בין שתי הבמות. הסבר זה אינו מובן מאליו ולא נשמע אף מפי העדים מטעמו של התובע, אף לא מפי התובע עצמו בתצהירו, שם טען נחרצות שהפלטה הונחה על הרצפה ולכן היה צורך להרימה.
12. א. מר מוסא זבידאת היה אחד משני העובדים שעבדו תחת התובע, והיו אמורים לצפות הפלטה היוצאת שהזין התובע לליין. הוא אישר כי לא ראה את התאונה עצמה, היינו לא ראה את התובע מרים הפלטה ומהיכן, אולם ראה את התובע בתכוף לאחריה כשהוא תופס את גבו, שאל אותו מה אירע, ושמע מפיו שהרים פלטה כדי לשים אותה על הבמה. בחקירה אישר העד שהמלגזנים לעתים מניחים הפלטה על הבמה, ולעתים על הרצפה. לדברי העד , כאשר מניחים את הפלטה על הרצפה, על העובדים להרים הפלטה ולהניח על הבמה. העד אישר שהתובע היה ממונה עליו, והוא שנתן הוראות. עם זאת מבטו של העד היה מופנה בשוטף לצד ימין, כדי לצפות את הפלטות, ואלו התובע ניצב בעמדה שמשמאלו, ולכן לא השגיח בו ובמעשיו. ביחס לשאלה אם יכול היה לשמוע שיחה שניהל התובע מרחק כמה מטרים השיב שלא, בשל הרעש. הוא אישר שבשלב מסוים המתין לפלטה הבאה אותה מזין התובע, והיא לא הגיעה, מבלי שניתנה הנחיה של התובע לעצור את העבודה. ואז הסתכל לראות מה קורה וראה את התובע אוחז בגבו כשהוא ישוב על הרצפה (עמ' 25 שו' 28; עמ' 26 שו' 8, 13 ו 17). הוא ניגש אליו ושמע מפיו מה קרה כאמור.
ב. מר זבידאת אישר כי אין מצב בו פתאום באמצע עבודה, כאשר לא סיימו לעבוד על מנה, יחליפו בלי התרעה למנה אחרת, היינו פלטה שמצריכה צפוי אחר. מבחינת העד הכנסת פלטה בעובי אחר לא מצריכה הודעה, אך דרישה לצפוי אחר ברור שמצריכה התרעה מראש.
הדבר גם מובן שכן כפי שנשמע מדובר בתהליך רציף, של פלטות הנפלטות ומצופות, אחת אחרי השניה, כאשר הצפוי לוקח בערך 20 שניות; ולכן ברור שמספרי 1 ו 2 אמורים לדעת מראש שכעת תגיע פלטה או פלטות הנדרשות לציפוי אחר (עמ' 27 שו' 18-19). ניתן להחליף לסוג פלטה אחר, אך על התובע להתריע שהוא עומד לשנות את סוג הפלטה לציפוי (עמ' 29 , שו' 16) . במקרה זה לא הודיע התובע דבר כאמור, והעד הסתכל לראות מה קורה רק משום שהמתין לפלטה הבאה בתור, שלא הגיעה: עמ' 27 שו' 30; עמ' 28 שו' 8 ושו' 23.
העד גם אישר שלא אחת ביקש ממנו התובע לעזור לו להרים פלטות, והוא היה עוזר אם אין לו פלטה לציפוי. במקרה זה כאמור לא היתה - שכן העד המתין לפלטה הבאה בתור ולא קיבל אותה. במקרה כזה אישר שלו התבקש, היה ניגש לעזור לתובע להרים הפלטה. עמ' 28 שו' 16-26. עוד ציין כי להרבה עובדים היו כאבי גב מרוב התכופפות והרמה (עמ' 28 למטה), כלומר לא אחת אכן הרימו עובדים פלטות .
13. א. מוניר טען שיש 10-12 מלגזנים , וגם אם הבמה נמצאת בתהליך עבודה של הזנת פלטה אחת אחרי השניה, המלגזן יכול להמתין ליד עמדת המכבש כדי להניח הפלטה על הבמה, ולא לזרוק אותה על הרצפה. אותה עת היו 7 מכבשים, שעל אחד מהם כאמור, היה אחראי התובע. עם זאת קביעתי, הנתמכת גם בעדות מוסא זבידאת, הנה שהיו אכן מצבים שהמלגזנים הניחו פלטות גם על הרצפה ליד העמדה הנדרשת, ונסעו להמשך עבודתם. מוניר גם אישר שבעת הרלבנטית לא היה ממונה בטיחות (עמ' 31 למטה) וכי אם צריך עובד להרים פלטה מהרצפה הוא מרים עם עוד אדם, שכן הפלטה ארוכה וכבדה ואדם אחד יתקשה להרימה לבד; ולשם ענין זה לא צריך הדרכה כי זה מובן (עמ' 32, שו' 19-30). כלומר ניתן להבין שגם מוניר מודה מבין השיטין, שהיו מצבים בהם נדרשו עובדים להרים פלטות ארוכות וכבדות; אולם היה לו מובן שאז יעשו זאת בזוגות לאור גודל ומשקל הפלטה, גם בלא הדרכה או הנחיה בנושא זה – שאכן לא היתה. גודל הפלטה הנו 1.22 מ' על 2.44 מ' (עמ' 33 שו' 22-24).
ב. מוניר אישר כי פגש בתובע במלתחות לאחר שמסרו לו שהרים פלטה. הוא לא זכר את המקרה עצמו, ואם ביקש מן התובע להכין פלטה ספציפית ללקוח , כדי להשלים לו ההזמנה, אולם אישר שיתכן שהדבר אירע, שכן יש מקרים בהם מגיע לקוח ורוצה פלטה באופן מידי, ונענים לו. עם זאת הדגיש כי יכול התובע להיעזר בעובדים שעמו; שכן אם התובע לא מזין פלטה, ממילא הם מושבתים ובלשונו, "כולם עומדים" (עמ' 33 שו' 19).
14. א. אם נסכם, מקובל עלי כי התובע הרים פלטה כבדה במידות גדולות של 1.22 על 2.44 מטר, ואז נפגע בגבו, ובהמשך אותו יום פונה לרמב"ם. אין זה משנה אם מדובר בפלטה שמשקלה 50 ק"ג או 60 ק"ג. זה טווח המשקל , בהתאם לעובי וסוג הפלטה.
ברור שמשקל כזה, ועוד במאחז לא נוח לאור מידות הפלטה - כבר אינו מותר בהרמה על ידי עובד בודד, וכאשר מדובר בהרמה על ידי עובד בודד – היא מסוכנת. כלומר יש צפי טכני ונורמטיבי כאחד לאפשרות של פגיעה במקרה והדבר ייעשה, ומבחן הצפיות שבעוולת הרשלנות - מתקיים. מאידך תמיד יכול עובד לשגות. לכן היה צורך בהנחיית בטיחות חד משמעית , גם אם הדבר מתבקש הגיונית, שבמידה ומגיעים למצבים (והיו כאמור כאלה) בהם נדרש עובד להרים פלטה, ייעשה כן בעזרת עובד אחד נוסף לפחות. הנחייה כזו לא היתה כלל במפעלה של הנתבעת 1 ובכך חטאה לחובת הזהירות המוגברת שלה כמעבידה, בה חבה היא כלפי עובדיה. התרשלות זו שלה, על דרך אי קביעת משטר בטחות פשוט וברור בנקודה זו, יכולה היתה לגרום לנזק מן הסוג שאירע, והדבר היה צפוי כאמור, טכנית ונורמטיבית. הנזק שמימש עצמו בשל אותה התרשלות אכן היה מאותו סוג ניתן לצפייה.
ב. מסתבר מעדותו של אוסיפוב, וכך אני קובע, כי הפלטה אותה ראה להרים הונחה על בכלל על במה מתרוממת ומונמכת מיכאנית באמצעות לחיצת כפתור. לכן כל הדיון על מלגזנים שנהגו להניח לעתים פלטות על הרצפה, כלל אינו רלבנטי, למעט לצורך הקביעה שבמפעל היה אכן ידוע שלעתים יש מצבים בהם נדרש להרים פלטות ביד. ככל הנראה מטעם טכני כלשהו, שלטעמי לא בואר דיו, עדיין נדרש התובע להרים אותה פלטה תוך תנועת התכופפות, למרות שזו הונחה על הבמה. שאחרת לא ברור מדוע פשוט לא הרים הבמה לגובה על ידי לחיצה על כפתור, והסיע אותה לתחילת הקו, תוך התאמה קלה לכל היותר של הפלטה על דרך הזזה שמאלה או ימינה, שאינה מצריכה הרמה. זאת ועוד, גם מבחינת העד אוסיפוב לא נשמעה תמיהה על פעולה זו של הרמת הפלטה מן הבמה, בה הבחין. כלומר היו אכן מצבים בהם לא די היה להתאים את הפלטה המונחת על במה מוגבהת על דרך דחיפה ימינה או שמאלה, אלא היה גם צורך להרים את כולה ולהתאימה לליין. לדידי הומחשו אפוא במצטבר כל יסודות עוולת הרשלנות. כפי שבואר, לעתים יש צורך ביצירת משטר בטיחות ברור ופשוט, דווקא בעניינים אלמנטאריים, משום שיש בכללים פשוטים כדי למנוע שיקול דעת מוטעה, פשוט מתוך ציות אינטואיטיבי לכלל ולשגרה. עודף של כללים מסורבלים יש בו לעתים כדי לפגוע, מקום בו נדרשת גמישות. לא כך, בענייני בטיחות פשוטים.
15. עם זאת כאמור, במקרה זה אשמו התורם של התובע משמעותי, חרף ההלכות הידועות המקלות ביחס לעובד שנפגע בעבודתו, ואינן מייחסות לו על נקלה אשם תורם בשיעור גבוה . גם בהינתן שנדרש התובע להרים הפלטה, ההגיון הפשוט כמו גם משקלה הכבד ומימדי הפלטה, הכתיבו שיעשה כן בעזרת אחד משני העובדים , ושבעתיים נכון הדבר משעה שהיה ממונה עליהם. הוא ידע שיכול הוא להיעזר בהם, ולא זו אף זו, הוא גם עשה כן בעבר, כפי שאישר מוסא, לצורך הרמת פלטות. אותם שני עובדים ממילא לא יכלו להמשיך בעבודה, כפי שאישר גם מוסא, כל עוד לא הזין התובע את הפלטה; ובמצב זה לא היתה כל מניעה, כפי שאישר, שיעזרו לתובע.
אני דוחה כאמור הגרסה הלא הגיונית כאילו תבע מוניר מן התובע לבצע הפעולה לבדו בלא עזרה, שכן ולו בפן של זריזות הפעולה, ברור שמהיר ואינטואיטיבי יותר לגשת לעובדים הסמוכים ולדרוש עזרתם בהרמת הפלטה הכבדה והתאמתה לליין. מה שתבע מוניר לכל היותר היה להקדים את הכנת הפלטה לאותו לקוח, גם במחיר של הפסקת הפעולה לגבי פלטות מ"מנה" אחרת , בה עסק התובע, כאשר פעולה זו תושלם אח"כ. התובע הוא שבחר משום מה לנסות להעמיס הפלטה לבדו, וככל הנראה התכוון רק אז להסב שימת ליבם של שני העובדים האחרים שיש צורך בצפוי אחר (ככל שאכן היה צורך בדבר; שכן אם רק העובי של אותה פלטה בודדה השתנה, אך הצפוי היה זהה לזה בו ציפו עד אז, יכולים היו השניים "טכנית" להמשיך ולצפות באותו סוג גם בלא התרעה מוקדמת. ועדיין כאמור, לא יכולים היו לעשות דבר בלא פלטה שתוזן).
בנסיבות אלה, אני קובע כאמור שהנתבעת אחראית לפיצוי התובע מכוח עוולת הרשלנות. ומאידך שהתובע נושא באשם תורם בשיעור 30%. מכאן אעבור לשאלת גובה הנזק.
16. הפסד השתכרות – עבר:
א. כאמור, התובע פונה על ידי חבר לרמב"ם ביום התאונה, שם צוין שהתלונן על כאב גב תחתון לאחר הרמת משא כבד. נמצא ספזם שרירי מימין, עם רגישות במישוש, כאשר הכאב הגביל טווח התנועה. צוין איבוד לורדוזיס במותן. בהמשך , במסגרת הטיפול בקופ"ח הופנה לביצוע סי.טי שבוצע ביום 3.6.08 והדגים בלט דיסק עם לחץ קל על השק התקאלי בגובה L4-L5. התמונה הקלינית יכולה בהחלט להתיישב עם גרימת בלט או החמרת תוצאותיו בפן הקליני, כאשר עד אז לא נתן אותו בלט תסמינים של ממש (גם אם היה קיים) . לכן מובנת קביעת מומחה ביהמ"ש, שראה לייחס 10% לתאונה בלא ניכוי מצב קודם. התובע טוען שעזב עבודתו על רקע אי מסוגלות גופנית בעקבות התאונה. כך טען אף בתביעתו לביה"ד לעבודה. הנתבעת טענה כאמור שסיבות העזיבה היו שונות. מכל מקום בביה"ד לעבודה באו הצדדים לכלל הסכם שקיבל תוקף של פסק דין לפיו שוחררו לתובע כל הכספים בפוליסת הביטוח שעל שמו (היינו כולל רכיב הפיצויים).
ב. ביחס לתקופת העבר יש מקום להפריד בין התקופה בה היה התובע באי כושר תעסוקתי מלא בעקבות התאונה, לבין תקופת ההמשך. התובע צירף אישורי מחלה, ואף הנתבעות בחישוביהן, נסמכו בענין זה על קביעות המל"ל, שאישר תקופות אי הכושר לשלושה חודשים מלאים, במהלכם שולמו דמי פגיעה, ולאחר מכן אישר נכות זמנית בשעור 50% לארבעה חודשים, ו 30% נכות זמנית לארבעה חודשים נוספים. ניתן אכן להיעזר בקביעות הועדות הרפואיות כנתון עזר לצורך אומדן תקופת אי הכושר הזמני ושיעורה , גם אם אין מדובר בנתון מחייב.
לטעמי יש להכיר בתקופת אי כושר תעסוקתי מלא לשבעה חודשים, היינו כולל התקופה בה שהה התובע בנכות זמנית בת 50%, עד 31.10.07. כאשר מדובר על עיסוק פיסי דוגמת העיסוק במפעלה של הנתבעת, המשמעות התפקודית הנודעת לנכות רפואית זמנית בשיעור גבוה כזה, הנה חוסר מסוגלות תעסוקתית מלאה לאותה תקופה. קביעה זו אף הולמת אישורי המחלה, שניתנו לתובע עד 30.10.07. במקרה זה אין נתונים שיאפשרו לומר כי מדובר בתקופת אי כושר רפואי לעבודה בלתי סבירה. קביעה זו נתמכת כאמור בשיעור הנכות הרפואית הזמנית הגבוהה שעד 31.10.07, כפי שהוכרה במוסד לביטוח לאומי.
אשר לבסיס השכר – התובע בסיכומיו מפנה לתלושי השכר עובר לתאונה שצורפו לתחשיב הנזק, בנספח ח'. עיון באותם תלושים יעלה כי בפועל מדובר על תלושים של גב' קגנובסקי במשביר לצרכן (מ 2010 בכלל), ולא תלושי השכר של התובע אצל הנתבעת 1 (להסרת ספק – השווה למס' הזהות השונה בתלושים). לפיכך אזקק לנתון המוסכם אליו הפנו שני הצדדים בתחשיביהם, והנתבעת אף בסיכומיה: השכר הממוצע (ברוטו) עובר לתאונה עמד על 4905 ₪ (כעולה מן השכר הרבע שנתי כפי שנזכר בפירוט תגמולי המל"ל שצורפו). בהתאמה – שגוי הוא בסיס השכר המשוערך שהובא בחשבון בחישובי התובע.
ג. אם כן – לתקופת אי הכושר התעסוקתי המלא (7 חודש עד 31.10.07)
34,335 ₪ = 7 * 4905
ד. על פי קביעות המל"ל, התובע שהה בנכות רפואית זמנית בת 30% , לתקופה בת ארבעה חודשים נוספים, עד 29.2.08. לערך באותו מועד ניתן מכתבו של המומחה התעסוקתי, ד"ר לייקין, לפיה התובע לא כשיר לעבודתו (היינו אצל הנתבעת) או כל עבודה הכרוכה בטלטול משאות כבדים וכיפופי גב מרובים, בטווח הזמן הנראה לעין. עם זאת בשים לב לשעור הנכות הזמנית אותה עת, אין הצדקה לאי עבודה מעיקרא בעבודות שאינן פיסיות בעיקרן, ויש ליישם חובת הקטנת הנזק. יש להביא כאן בחשבון גם העובדה שפרק זמן של 7 חודש אפשר לחפש עבודה כזו, שאינה פיסית בעיקרה. מה שמבקש התובע לאשורה בסיכומיו הנו להכיר בהפסד עד היום בשיעור מלוא בסיס השכר המשוערך, מאחר ואינו עובד, לפי הנטען, מאז יום התאונה ועד היום. במלים אחרות אובדן כושר תעסוקתי מלא מאז התאונה ועד היום. זו אינה מסקנה שיכולה לסבר את האוזן כאשר שעור הנכות הרפואית שנקבע בסופו של יום עומד על 10% בלבד, והנכות היתה צמיתה החל מ 1.3.08. יש אמנם פער בהערכה בין קביעות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (שקבעו שלא נותרה נכות ממועד זה) לבין קביעת מומחה ביהמ"ש , אולם לטובתו של התובע, ניתן לקבל לכל היותר שאותה נכות רפואית שקבע מומחה ביהמ"ש בשעור 10% הפכה לצמיתה החל מ 1.3.08.
נכות בשיעור כזה משקפת הגבלה קלה בלבד בגב התחתון, כעולה אף מחוו"ד המומחה. ומאפשרת היא גם עבודות פיסיות שאינן כרוכות במאמץ רב.
שוב, בשים לב לכך שהעבודה אצל הנתבעת היתה עבודה פיסית, אכיר לארבעת החודשים בהם שהה התובע בנכות רפואית זמנית של 30% בהפסד בשיעור מחצית שכרו. זאת עד ל 29.2.08 כאמור לעיל.
9812 ₪ = 2453 * 4
ה. החל ממועד זה, בו התגבשה כאמור הנכות הרפואית כנכות צמיתה, ושעורה עומד על 10%, שוב אין להכיר בהצדקה לאי תעסוקה מעיקרא. ואכן לא שוכנעתי שהתובע מקיים את חובת הקטנת הנזק, ולא שהוא זכאי לפיצוי נוסף לעבר בגין התקופה שמ 1.3.08. ככל שאכן לא עובד התובע עד היום, לא ניתן לקשור זאת לתאונה. מאחר ואין מניעה רפואית – תעסוקתית לעבודה מעיקרא, לטעמי אין להכיר בהפסד עבר לתקופה נוספת. עסקינן בנזק מיוחד. לו עבד התובע, יכול שניתן היה להביא בחשבון טענה שפוטנציאל השתכרותו לאותה תקופה היה גבוה יותר אלמלא נכותו (תלוי בנתונים שהיה מציג לגבי היקף ההשתכרות וסוג העבודה). משעה שאינו פועל כלל להקטנת נזקו , ואינו ממחיש מה עשה כדי למצוא עבודה; ומשעה שעל פני הדברים אין לדבר הצדקה תעסוקתית הנובעת משיעור הנכות הרפואית שנקבעה ואף טיבה, הרי שמקובלת עלי טענת הנתבעת שאין מקום להכיר בכל הפסד השתכרות נוסף לעבר החל מ 1.3.08.
ו. זאת ועוד, התובע נעצר ולאחר מכן הוטלה עליו תקופת מאסר, בשל עבירה בה הורשע. תקופת מאסרו כללה התקופה בה הוחזק במעצר, ולאחר שחרור מוקדם – ריצה בפועל שנת מאסר אחת החל מ 22.7.08. להלן אתייחס בקצרה לנתון זה.
בשונה מעמדת הנתבעות איני סבור כי סוג העבירה בה הורשע או עצם ההרשעה והמאסר הנן בגדר שיקול שאמור להשפיע על אומדן כושר ההשתכרות של התובע במומו, לאור הקרנה שלילית בעיני ציבור המעסיקים, כטיעון הנתבעות בסע' 17 לסיכומיהן. התובע שלם חובו לחברה, וגם מקום בו יכול ויש לטיעון רגליים, בעיני אין זה מובן מאליו שנתן להביא שיקול מעין זה במניין השיקולים לאומדן הפיצוי הנזיקי, מטעמים שבמדיניות; בפרט כאשר לא נשלל שהתובע שוקם, והענישה אינה מסורה לדין הנזיקי. אין צורך שארחיב מעבר לכך, שכן ממילא, עיסוקו של התובע היה בעבודה פיסית פשוטה, בה סביר ש"ההקרנה" הנטענת של עובדת מאסרו וסיבתה, על פוטנציאל השתלבותו בשוק העבודה, אינה בגדר המובן מאליו.
עם זאת לא שוכנעתי כלל כי לתובע היה פוטנציאל קידום נוסף בשכרו, כעובד ייצור, אצל הנתבעת או במקום עבודה אחר.
לא הוצגו נתונים שמאפשרים לקבוע הדבר, וגם בעניין זה יש רלבנטיות לישיבתו בחוסר מעש תעסוקתי עד היום. בסיס השכר שיש להביא אפוא בחשבון הוא שכרו הממוצע שעובר לתאונה, בשערוך, ולא מעבר.
איני מתייחס לתוכן ההחלטות השיפוטיות בעניין המעצר והמאסר שצירפה הנתבעת לסיכומיה בלא נטילת רשות. עם זאת התובע לא הכחיש בחקירתו הנתון שהוצג לו , לפיו ישב במאסר תקופה מצטברת בת שנה (אם כי לא זכר המועדים המדוייקים) . בעניין זה תמים דעים אני עם הנתבעת כי נתון זה היה עליו לחשוף ואף מיוזמתו, שעה שטוען הוא להפסד השתכרות, ועוד מלא, מאז התאונה ועד היום. מן הטעם הפשוט שבתקופת מאסרו , שנה תמימה, ממילא לא יכול היה להשתכר אף אלמלא נפגע בתאונה. יש אפוא טעם לפגם בכך שנצר נתון זה באמתחתו , וצריך היה לחשפו (ויש לומר כי לו התיימר להתכחש בחקירתו לכך שריצה עונש מאסר בן שנה, ניתן היה להגיש עוד בשלב ההוכחות אותן החלטות שצירפה הנתבעת לסיכומיה, על מנת להמחיש הדבר).
ז. סיכום הפסדי ההשתכרות לעבר בסכומי קרן עומד על 44147 ₪. מתוך סך זה יש לנכות שכר חלקי ששלמה הנתבעת 1 לשלושת החודשים שלאחר התאונה , אפריל עד יוני 2007 (לפי הנטען - על חשבון ימי מחלה). מדובר בסך מצטבר של 7345 ₪ (ברוטו). התלושים צורפו אף הם לסיכומים בלא נטילת רשות, אולם כאן כבר מדובר בנתון שהיה ניתן לצפות שאם אינו נכון יזדעק התובע ויבקש להוציא המסמכים שצורפו. לאחר הניכוי מדובר על הפסד שכר לעבר בסך 36802 ₪. אין מקום לפצות בגין אובדן ימי מחלה אצל הנתבעת, משעה שלא הומחש שימים אלה היו ניתנים לפדיון, ולו בשיעור חלקי, בעת פרישתו של התובע ב 2007.
שערוך הסכום של 36802 ₪ על דרך תוספת הפרשי ריבית והצמדה מתאריך אמצע של 1.9.07 (הכרתי כזכור בהפסד מלא וחלקי עד 28.2.08) מביא לסך של 48939 ₪.
16. עזרת צד ג' עבר:
לתקופת שבעת החודשים בהם שהה התובע בנכות זמנית מלאה ונכות זמנית של 50% , אני סבור שיש מקום להכיר בפיצוי בשל שווי עזרת רעייתו (גם משעה שמדובר בבת זוג). כך, גם משעה שהעזרה לא היתה כרוכה באובדן שכר של הרעיה. היקף העזרה הנדרש הגיונית לתקופה זו היה בהיקף החורג מגדר העזרה שמצופה להושיט לקרוב בלא שהדבר יחייב המעוול בפיצוי בגין שווי העזרה. לאחר מכן סביר שכבר לא נדרשה עזרה, בודאי לא בהיקף המזכה בפיצוי.
הסכום אותו אפסוק באומדן כאן עומד על 14000 ₪ - ערך דהיום.
17. לא מצאתי מקום לפסיקה בגין שווי עזרת צד ג' לעתיד. הגבלה קלה שנותרה בתנועות הגב אינה מונעת מן התובע ולא תמנע בעתיד, לבצע את חלקו בעבודות משק הבית, באותו היקף בו ביצע הדבר בעבר, ואף אינה מצריכה סיוע אישי.
18. אין מקום גם לפסיקת סכומים בגין נסיעות והוצאות רפואיות, לא לעבר ולא לעתיד. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. משכך, יש תחולה לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה). מכוחן מכוסות הוצאות רפואיות הנובעות מן התאונה, ואף נסיעות לקבלתן (בפועל – הזכאות היא באמצעות קופת החולים, כשלוחת המל"ל לענין זה מכוח ההסכמים שבין המל"ל לקופות). לא הומחש, אף לא נטען, שהיה צורך בטיפול או הוצאה שאינה מכוסה בסל הבריאות או בזכויות נפגעי עבודה. ענין פעוט זה לא מנע דרישה גלובאלית "צנועה" של 85,000 ₪ בסיכומי התובע בגין שווי עזרת צד ג' עבר ועתיד, הוצאות רפואיות ונסיעות.
19. נזק לא ממוני:
לאור שיעור הנכות וטיבה, הטיפולים הרפואיים להם נזקק התובע בהמשך, ותקופות הנכות הזמנית המלאה והחלקית אעמיד הפיצוי כאן על 50,000 ₪.
20. הפסד השתכרות לעתיד (פחיתה בכושר ההשתכרות):
שערוך שכרו של התובע ממועד התאונה ועד היום (בהצמדה – כמקובל לגבי שכירים) מביא לסך של 5840 ₪. איני סבור שיש הצדקה לחישוב אריתמטי מלא, משעה שמדובר על נכות קלה בשיעור 10% בלבד, לגביה מקובל לרוב לפסוק סכום גלובאלי. מאידך, גם הסכום הגלובאלי ברגיל לא אמור להיות נעדר כל זיקה לחישוב האריתמטי. אני מביא שוב בחשבון שתעסוקתו של התובע הייתה תעסוקה פיסית. למרות שלאשורה לא אמורה להיות מניעה למצוא עבודה פיסית קלה יותר גם במומו של התובע, או כזו שאינה כרוכה במאמץ פיסי ממשי, ואף בשכר דומה, ראיתי לפסוק כאן סכום גלובאלי שעל הצד הגבוה, המביא בחשבון העבודה הפיסית. הסכום שאפסוק עומד על 110,000 ₪, וכדי לסבר האוזן מדובר על 80% (בעיגול קל כלפי מעלה) מחישוב אריתמטי מלא עד גיל 67 .
21. אובדן תנאים סוציאליים (חלק יחסי מהפרשות המעביד): יש מקום להכיר בראש נזק זה לאור צו ההרחבה המחייב כלל ציבור המעסיקים בהפרשות פנסיוניות. ב"כ התובע העמידה הסכום כאן על 10% (אמנם בחלופה של הפסד פנסיה שהנה מדויקת פחות). אף עלי מקובל שמדובר בחישוב ראוי. כדי שלא להאריך במלל, יבואר בקצרה כי החל מ 2014 אמורות הפרשות המעביד לפי צו ההרחבה לעמוד על 12%.
אולם אחוז זה אינו מגלם בקרבו חוסר הוודאות, בפרט אצל אנשים שנפגעו בגיל לא מבוגר, האם יוותר הנפגע באותו מקום עבודה, וכתולדה של סיבת העזיבה והמשטר המחויב בדין ביחס לאותו מקום עבודה – האם יהא הנפגע זכאי גם לרכיב הפיצויים שבהפרשת המעביד הפנסיונית. אם לא - עשוי הוא להיות זכאי רק לסכומים שנצברו בגין רכיב החיסכון (לפי הפרשות חודשיות מצד המעביד בסך 6%, כאשר 12% "של" המעביד מגלמים גם הפרשות המעביד לפיצויים). ראה גם ת.א. (מחוזי י-ם) 9131/07 בענין קן אליעזר (סע' 49-53 של פסה"ד). מאידך יש מקומות עבודה בהם נהוג להפריש לא רק לפנסיה אלא גם למשל לקרן השתלמות. ויש מקומות עבודה בהם זכאי אדם למלוא הסכומים הצבורים, כולל רכיב הפיצויים, גם אם סיבת העזיבה אינה פיטורין. התייחסתי לדברים בהרחבה בסע' 10 של פסה"ד בת.א 38260-09-11 שם קבעתי כי הסכום הראוי, המגלם חוסר הוודאות המובנית בסוגיה זו, עומד אכן על 10% מן הסכום שנפסק כהפסד השתכרות לעתיד).
אני פוסק כאן אפוא 10% מן הסכום שנפסק בגין הפחיתה בכושר ההשתכרות, היינו 11,000 ₪.
22. א. סה"כ: 233,939 ₪.
ב. לאחר ניכוי אשם תורם 30%: 163,757 ₪.
ג. תגמולי מל"ל (נפגעי עבודה) שיש לנכות (דמי פגיעה וגמלת נכות זמנית, כולל הפרשי ריבית והצמדה): 39502 ₪.
ד. הסכום לתשלום לאחר ניכוי תגמולי המל"ל: 124255 ₪.
ה. יש להוסיף 29324 ₪ כשכ"ט עו"ד וכן החזר אגרה ראשונה ששלם התובע, והחזר חלקו של התובע בשכרו של מומחה ביהמ"ש. לאור הנכות שנקבעה, לעומת שעור הנכות בחווה"ד שמטעם הצדדים, אני קובע שכל צד יישא בשכרו של המומחה מטעמו.
23. סוף דבר, אני מחייב הנתבעות לשלם לתובע בתוך 30 יום, את הסכומים הבאים במצטבר:
א. 124,255 ₪.
ב. 29324 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
ג. האגרה הראשונה ששלם התובע כשהיא נושאת הפרשי ריבית והצמדה מיום ששולמה.
ד. החזר חלקו של התובע בשכרו של מומחה ביהמ"ש כשהוא נושא הפרשי ריבית והצמדה מיום ששולם.
ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ה, 16 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
