קוינגווין נ' בוחריס ואח'

הקדמה

1. בפניי תביעה כספית בסך של 340,780 ₪.

   התובע טען כי בזמנו שימש כנציגה בארץ של חברה סינית לגיוס פועלים זרים, והנתבעים הודיעו לו כי באפשרותם לקבל 60 היתרים לעובדים זרים כנגד תשלום של 67,670$ (דולר ארה"ב).

   התובע שילם לנתבעים את מלוא הסכום הנ"ל בנובמבר 2004 אלא שההיתרים לא הוצאו, והנתבעים לא השיבו את הכספים למעט סך של 15,000$, ומכאן התביעה.

   עיקרי הטענות בכתב התביעה 

2. התובע הינו אזרח סיני ובמועדים הרלבנטיים לבירור התביעה שהה בארץ כדין לפי אשרה קונסולרית ובהמשך לפי אישור של משטרת ישראל עד לעזיבתו את הארץ.

   הנתבעים הציגו בפני התובע מצג שלפיו ביכולתם להוציא 60 אשרות עבודה חוקיות עבור נתינים זרים כנגד תשלום מקדמה, שהתברר בדיעבד כמצג שווא תוך שהנתבעים ניצלו את תמימותו של התובע, את האימון שנתן בהם ואת חוסר ידיעתו לגבי הדין הנוהג בארץ.

   הנתבעים דרשו מהתובע סך של 4,000$ (דולר ארה"ב) עבור כל אשרה, ובסה"כ 240,000$ לצורך הסדרת 60 אשרות עבודה לפועלים מסין.

   התובע שילם לנתבעים 67,670$ במזומן לצורך הסדרת האשרות הנ"ל.

   על פי המקובל בענף הבנייה באותם הזמנים העובדים הזרים נשאו בהוצאות הכרוכות בהוצאת אשרת העבודה, והתובע סבר כי הסכום ששילם וכן רווח מסוים בגין הבאת העובדים לארץ יוחזר לו בתוך פרק זמן קצר.

   הנתבעים מסרו לתובע אישור בכתב לגבי קבלת הסכום הנ"ל, שצורף כנספח א' לכתב התביעה, לצורך הצגתו לחברות בסין על מנת שיגייסו עבורו עובדים, שהיו אמורים לשלם לתובע את עלות הסדרת האשרה בסך של 4,000$ ועמלת תיווך בסך של 500$.

   האישור הנ"ל נחתם על ידי הנתבע 1 (להלן: "בוכריס") שחייב בחתימתו גם את הנתבע 2 (להלן: "דמרי") בהיותם שותפים לעסקה, ובמעמדו כמורשה או שלוח של הנתבע 2.

   הנתבעים לא סיפקו את אשרות העבודה, ולתובע התברר בדיעבד כי שלא עלה בידם להסדיר את הוצאת האשרות.

   התובע דרש מהנתבעים להשיב את הכספים ולאחר 5 חודשים הנתבעים השיבו לו סך של 15,000$.

   לאחר שהנתבעים לא השיבו את יתרת הכספים התובע הגיש כנגדם תלונה במשטרה במהלך 2009 שהובילה להגשת כתב אישום והרשעת הנתבעים במעשים המיוחסים להם.

   התנהלות הנתבעים כלפי התובע עולה לכדי עשיית מצג שווא, רשלנות, חוסר תום לב, מרמה והונאה ועשיית עושר שלא במשפט.

   יש מקום לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את יתרת הכספים בסך של 340,780 ₪.

   עיקרי הטענות בכתב ההגנה

3. חברת בבעלות משפחתו של דמרי הייתה אמורה לקבל הקצאה של 60 עובדים זרים ממשרד התמ"ת.

   בוכריס פנה לצו' שיאופינג, שהיה בעליה של חברה סינית לגיוס עובדים זרים בחו"ל, והחברה הסינית העבירה סכום כסף שהועבר במלואו לדקלה חדיר במשרד התמ"ת, שהייתה אמונה על הוצאת היתרים להבאת עובדים זרים לארץ.

   העסקה נקשרה עם החברה הסינית שהיה ביכולתה לגייס את העובדים ולשלם את העלות הכרוכה בהוצאת האישורים להבאתם, ולא עם התובע.

   הנתבעים שימשו צינור בלבד להעברת הכספים מהחברה הסינית למשרד התמ"ת, כאשר החברה הסינית הייתה אמורה לגבות עמלה מהעובדים.

   הנתבעים לא דרשו מהתובע את הכספים לצורך הוצאת האישורים מכיוון שהעסקה נעשתה עם החברה הסינית.

   עלות העסקה מול החברה הסינית עמדה על 279,000 ₪, שהם 67,000$, כערכם אז, לפי עלות של 4,650 ₪ לכל עובד (4,650 ₪ עבור אגרה, 150 ₪ עבור ויזה ו-500 ₪ עבור הבקשה).

   הסכומים הנטענים על ידי התובע הוכחשו.

   הנתבעים נחקרו על ידי משטרת ישראל לגבי העניין הנדון אלא שלא הוגשו כנגדם כתבי אישום והם לא הורשעו בדין.

   הנתבעים הולכו שולל ו"נעקצו" על ידי דיקלה חדיר שעברה באותה תקופה במשרד התמ"ת, והיא ובעלה, אמיר חדיר, הועמדו לדין, הורשעו ונגזרו עליהם עונשי מאסר.

   דמרי שימש עד מטעם המדינה בהליך הפלילי שהתנהל כנגד דקלה ואמיר חדיר ועל האחרון נגזר לשלם לו פיצוי כספי בסך של 30,000 ₪.

   התובע גורש פעמיים מהארץ ובהמשך הסתנן לארץ דרך מצרים ולאחר שנתפס הציע למשטרה לשתף עמה פעולה בהלשנה והפללת אחרים כדי למנוע את גירושו.

   מלוא הסכום ששולם למשרד התמ"ת הושב לחברה הסינית.

   התובע הציג גרסה שאינה אמינה לגבי יתרת הסכום שטרם הוחזר. בעימות במשטרה עמד על כך שהנתבעים חייבים לו את מלוא הסכום שלטענתו העביר להם בסך של 67,670$. בכתב התביעה טען כי שהנתבעים השיבו לו סך של 15,000$, ובמכתב שהוצא על ידי בא כוחו של התובע בשנת 2007 נטען כי הנתבעים נותרו חייבים סך של 25,000$.

   לאחר שהתברר לנתבעים כי דקלה חדיר הונתה אותם הם פעלו להוציא ממנה כמעט את מלוא הסכום, למעט סך של 53,000 ₪, והעבירו את הכספים לחברה הסינית.

   הנתבעים לא היו אחראים להשבת יתרת הסכום הנ"ל, אך כדי שלא יוותר בהם רבב, ולאור קשרי העבודה עם החברה הסינית, ניאות בוכריס להעביר את הסכום לחברה הסינית בסוף דצמבר 2005 באמצעות הבאתם של עשרה עובדים זרים מאותה חברה עבור חברת הבנייה "י.ח. דמרי", מתוך הסכום ששילמה החברה הסינית לבוכריס באמצעות התובע.

   החברה הסינית המשיכה להעביר עובדים זרים לבוכריס בשנה שלאחר מכן, והוא אף ביקר עם התובע אצל החברה בסין בספטמבר 2005.

   התובע המשיך לעבוד עם בוכריס ולא טען כי האחרון חייב לו כספים.

   בא כוחו של התובע בשנת 2007 , ששלח לנתבעים דרישה לפירעון חוב בסך 25,000$, העיד כי לאחר שליחת המכתב התובע לא חזר אליו ומבירור שערך עם מעסיקו של התובע נמסר לו כי סגרו את ביניהם את הדברים.

    

   הליכים דיוניים

4. ההליכים בתיק זה התארכו יתר על המידה בשל מחדלים דיוניים שונים של הצדדים, ובכלל זה אי התייצבותו של התובע, המתגורר בסין, לדיון הוכחות שנקבע ליום 27.12.2015 בפני כב' המותב הקודם. לאחר בירור טענות הצדדים מצאתי לנכון לקבוע דיון נוסף לשמיעת הראיות, תוך חיוב התובע בתשלום הוצאות לנתבעים.

5. הנתבעים מצאו לנכון להסתמך על תצהיריהם שצורפו לבקשתם לביטול פסק הדין שניתן בהליך זה בתחילת הדרך, ולא הוגשו מטעמם תצהירי עדות נוספים.

6. דיוני הוכחות נערכו בימים 30.1.2017 ו- 6.2.2017, והוגשו סיכומים בכתב.

   דיון והכרעה

7. מחומר הראיות עולה כי במהלך שנת 2004 דמרי ביקש להביא פועלים זרים לארץ עבור חברת בנייה שאותה מנהל קרוב משפחתו, ונמסר לו על ידי דקלה חדיר ממשרד התמ"ת שניתן להוציא 60 היתרים לעובדים זרים כנגד תשלום של 4,645 ₪ לכל עובד (4,000 ₪ עבור אגרה, 145 ₪ עבור אשרת כניסה ממשרד הפנים, ו- 500 ₪ עבור הבקשה), סך הכל 278,700 ₪.

   בהמשך לפנייה של דמרי ובוכריס, שבאותה תקופה סייע לעסקים בהבאת עובדים זרים לארץ, התובע התבקש להעמיד סך של 67,670$ לצורך הוצאת האשרות. התובע מסר לדמרי את הסכום הנ"ל במלואו, והאחרון העבירו לדקלה חדיר ממשרד התמ"ת (עדות דמרי. 30.1.2017. ע' 28, ש' 4-5). בוריס חתם על אישור לקבלת הסכום הנ"ל על מנת לערוב לכספים ככל שהעובדים לא יגיעו (נספח א' לתצהיר התובע). בחלוף תקופה ומכיוון שההיתרים לפועלים הזרים לא הוצאו, דמרי הבין שדקלה חדיר הוליכה אותו שולל, ודרש את השבת הכספים על מנת להשיבם לתובע.

8. השאלות העיקריות שבמחלוקת הינן האם קיימת יריבות בין התובע לבין הנתבעים לאור טענתם כי העסקה לגיוס העובדים נקשרה ישירות מול חברה סינית, כאשר התובע היה לכל היותר שלוח שלה, למי היה צריך להשיב את הכספים ששולמו למשרד התמ"ת, לתובע או לחברה הסינית, והאם הכספים האמורים אכן הושבו במלואם או בחלקם.

9. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי העסקה הנטענת נערכה מול החברה הסינית, באמצעות מנהלה צ'ו שיאופינג ולא מול התובע, שהיה רק שלוח שלה, ובעצם אין יריבות בין התובע לבינם לגבי העסקה, ובכלל זה לגבי קבלת הכספים האמורים והשבתם, אלא שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים והראיות, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לקבל את הטענה, וסבורני קיימת יריבות בין בעלי הדין.

   • התובע היה עקבי בטענתו כי שימש כנציגה בארץ של חברה סינית ("צ'ן טאן יאן"; 30.1.2017, ע' 17, ש' 1 ו- 15), שמנהלה היה צו' שיאופינג, שעסקה בגיוס עובדים זרים, והוא לא קיבל ממנה משכורת, או מימון כלשהו, ואת הכספים האמורים גייס מעובדים סינים בארץ (14.5.2014, ע' 25, ש' 20; 30.1.2017, ע' 16, ש' 21-22).

   • מעיון בחקירתו של דמרי במשטרה שנערכה ביום 13.10.2010 (נספח ג' לתצהיר התובע), טרם הגשת התביעה, עולה בבירור כי ההסכם להבאת 60 פועלים זרים נקשר עם התובע, והסך הנ"ל של 67,670$ נמסר על ידי התובע ישירות לדמרי שהעבירו לדקלה חדיר ממשרד התמ"ת. עוד טען כי לאחר שהתברר לו כי האחרונה הוליכה אותו שולל דרש ממנה את הכספים, והשיב את רוב הסכום לתובע, למעט סך של 70,000 ₪ שנתפס על ידי המשטרה במסגרת חקירתה של דקלה חדיר. דמרי לא ציין כלל בחקירתו במשטרה את החברה הסינית, או את המגעים שנערכו עמה לצורך קבלת מימון להוצאת ההיתרים.

     "דקלה אמרה לי שאני צריך לשלם ... סה"כ 278,700 ₪ בערך. הבאתי לה את הכספים חלק במזומן וחלק בשיק. את הכסף לקחתי מסיני ששמו צו. אחרי מספר ימים פונה אלי דקלה ומבקשת ממני לשלוח לה רשימה שמית של 60 עובדים סינים. צו הכין לי את הרשימה והעביר אליי ואני העברתי לדקלה משרות התעסוקה. כעבור כמה ימים התקשרה אלי דקלה ואמרה שיש שני שמות או יותר שלא טובים. תיקנו את הרשימה וצו הביא לי שמות חדשים ששלחתי אליה. אחרי הרבה הפעלת לחצים שדקלה לא ענתה לי המון פעמים. בסופו של עניין כעבור כחודשיים דקלה שלחה לי העתק מויזה שכביכול שלי לא חתומה. דקלה אמרה לי שהחתימות יהיו בהמשך. אני הייתי מאד לחוץ כי הכסף נלקח מהסיני שסך הכל היה אמור לשלם רק על הדברים שדרשה המדינה. ... בסוף הבנתי שעקצו אותנו ... . התחלתי להפעיל לחץ שאני פונה למשטרה ודרשתי את הכסף בחזרה. כל פעם הם הביאו לי קצת מהכסף. כל פעם שקבלתי סכום מסוים העברתי אותו לצו'. הם לא החזירו לי בסוף 70,000 ש"ח ... . התחילה חקירה בימ"ר דרום ובמעצר של כל המעורבים נתפס כסף. אני צריך להחזיר לצו עוד 70,000 בערך שזה יוצא 15,000 דולר בערך. את שאר הכסף החזרתי לו. אני אמרתי לצו שאני יחזיר לו את שאר הכסף כשהכסף יוחזר אליי. הכסף נמצא במשטרה".

     כאשר נשאל לגבי היכרותו עם התובע השיב "הוא היה עובד דרך הקונסוליה הסינית, הוא היה אחראי על כל העובדים הזרים. הוא עובד עם כל מיני חברות", ובהמשך "... אני הבאתי לו חזרה את רוב הסכום, כל פעם שקבלתי קצת מהכסף העברתי אותו לצו..." (ע' 2; הדגשות לא במקור- מ.ה.).

   • בעימות שנערך ביום 13.10.2010 בין התובע לבין בני דמרי בתחנת המשטרה (נספח ג' לתצהיר התובע) דמרי חזר ואישר שקיבל מאת התובע סך של 67,670$ (ע' 1, ש' 11-15), טען כי החזיר לתובע חלק מהכסף, והודיע לו שבכוונתו להחזיר את יתרת הסכום כאשר יגיע לידיו. "... אני החזרתי לך חלק מהכסף ואמרתי לך שהכסף נמצא במשטרה ושאני אקבל את הכסף אני אחזיר לך. נכון זה מה שאמרתי לך? צו משיב: נכון" (ע' 1, ש' 28-31). ובהמשך, "... החזרתי לצו מה שהחזירה לי דקלה ממשרד שירות התעסוקה. נשאר לי להחזיר לצו בערך 70,000 ₪. הכסף נמצא במשטרה ...", ואין כל מניעה מבחינתו שיעבור לתובע. "אני חייב לו רק 70,000 ₪, ואמרתי שאני יחזיר לו אותם כשהכסף יחזור אלי מהמשטרה". עוד טען שקיבל מכתב מעורך דין שלפיו יתרת חובו לתובע עמדה על 20,000$ (ע' 2, ש' 35-38. ש' 44-45. ש' 49-52; ע' 3, ש' 52-55; הדגשות לא במקור- מ.ה.).

   • בוכריס מסר בחקירתו במשטרה, שנערכה ביום 13.10.2010 (נספח ב/1 לתצהיר התובע), כי בשנת 2004 "... נאמר לצו שהוא היה עובד מטעם דבי שזו חברה של אבא של בני דימרי כי בתמורה לשישים עובדים סינים זרים ... עליו לשלם 67670 אלף דולר ..." (ע' 1, ש' 1-3;הדגשות לא במקור- מ.ה.). הכסף שולם לבני שהעביר אותו לשירות התעסוקה. בוכריס חתם על ערבות לסכום ששולם להגעת העובדים, אך אלה לא הגיעו, והתובע דרש בהמשך את השבת הכספים.

     בהמשך מסר גרסאות שונות לגבי פירעון יתרת חוב לתובע בגין העסקה שלא יצאה אל הפועל בשנת 2004.

     בתחילה, בחקירתו משעה 11:01, טען כי בסוף דצמבר 2006 חברת "י.ח. דמרי", באמצעותו, מסרה לתובע את הטיפול בהבאת עשרה עובדים זרים לפי היתרים שהוקצו לה, כנגד קיזוז של 20,000$ מהחוב.

     בהמשך, בחקירתו משעה 12:52, הודיע כי החליט לשטוח את הגרסה הנכונה (ומכאן שגרסתו הקודמת הייתה בדויה), ולדבריו נפגש עם התובע בשנת 2006 בביתו בנתיבות. התובע הוציא 10 חבילות של 10,000$ כל אחת. סה"כ 100,000$. לאחר שספרו את הכסף הוא מסר לתובע 10,000$ בגין החוב משנת 2004, והודיע לו על קיזוז הסכום עם עוד 20,000$ שהתובע היה צריך להביא, כנגד יתרת החוב של העסקה משנת 2004. מתוך היתרה של 90,000$ נטל 10,000$ לעצמו כעמלת עסקה, ו- 80,000$ מסר לשלמה חורי ששימש כסמנכ"ל בחברת "דמרי", לפי ההסכם ביניהם, ומבלי שהיה לכך תיעוד בכתב.

   • מעיון בגרסאות שדמרי ובוכריס מסרו במשטרה עולה בבירור כי התובע, והוא בלבד, היה בעל דברם לצורך הבאת הכסף ששימש לצורך התשלום למשרד התמ"ת, וכאשר התברר הצורך להשיב את הכספים, ההשבה, לטענתם, נעשתה לתובע בלבד. דמרי ובוכריס לא ציינו בחקירתם במשטרה את הטענות שהעלו מאוחר יותר בכתב ההגנה ובתצהיריהם, במסגרת הליך זה, כי המגעים התנהלו ישירות מול החברה הסינית, או את מעורבותו הנטענת של מנהל החברה צו' שיאופניג, או שכספים שהתקבלו מדקלה חדיר, ממשרד התמ"ת, הועברו לחברה סינית.

   • בוכריס נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הזכיר בחקירתו במשטרה את החברה הסינית והשיב כי לא נשאל בעניין זה, אלא שלטעמי ההסבר שסיפק אינו משכנע. עם תחילת חקירתו, לאחר שהוזהר כדין על ידי החוקר, ובטרם הופנו אליו שאלות קונקרטיות בעניינו של התובע, ביקש לסקור את האירועים משנת 2004 ואילך, "אני רוצה לספר לך את האמת לגבי כל מה שקרה משנת 2004 ...", ולמרות שניתנה לו האפשרות לשטוח את גרסתו ככל שימצא לנכון, לא ציין את מעורבותה של החברה הסינית, כפי שנטען מאוחר יותר בפרשת ההגנה ובתצהירו, ועם זאת ציין כי "נאמר לצו ... עליו לשלם 67670 אלף דולר...". "צו ביקש מס' פעמים את הכסף ... והבנתי שהוא קיבל סכום מסוים מבני..." (נספח ב/1 לתצהיר התובע; ע' 1, ש' 1-3, 7; ע' 2, ש' 1). כפי שצוין לעיל, לאחר שמסר את גרסתו, נמלך בדעתו וביקש, מיוזמתו, לתקן חלק מגרסתו הקודמת, ושוב לא מצא לנכון להתייחס למעורבותה הנטענת של החברה הסינית, או של מנהלה מר שיאופינג.

   • הנתבעים טענו בסיכומיהם (סעיף 15) כי נוכח טיב החשדות שהועלו כנגדם, לא ייחסו חשיבות להיותו של התובע שלוח של החברה הסינית, ומבחינתם "לא היה משנה איזה סיני היה בפועל צד לעסקה..." מכיוון שעניין זה לא עמד במוקד החקירה, ולכן לא התייחסו לכך. סבורני שההסבר שניתן אינו משכנע.

     הנתבעים לא ניסו ליישב במסגרת תצהיריהם את הפער בין הגרסאות שמסרו במשטרה, לבין אלה שהעלו בהליך זה, בסוגית היריבות, ויש בכך כדי לגרוע מהמשקל שניתן ליחס לטענותיהם בסוגיה הנדונה.

     מעבר לכך, הנתבעים הוזהרו בפתח חקירותיהם שהם חשודים בגביית כספים בניגוד לחוק התעסוקה וקבלת דבר במרמה, בכך שגבו כספים בהבטחה להביא לארץ עובדים זרים שלא הגיעו. יוצא אפוא שגביית הכספים הייתה במוקד החקירה, ומטבע הדברים הייתה חשיבות לגורם שממנו נגבו הכספים, ולמרות שהתרשמתי כי הנתבעים, לשיטתם, עשו מאמץ לפרוס תמונה מלאה ככל שניתן בפני המשטרה, הם ציינו את התובע כגורם היחיד שממנו ניטלו הכספים, וכמי שיש להשיבם אליו.

     יש לציין כי בעימות שנערך במשטרה דמרי לא מצא לנכון להעלות טענה לגבי העדר יריבות עם התובע, ומדבריו עולה שהוא ראה את כספים שטרם הושבו כחוב שעליו לפרוע לתובע.

   • מצאתי לנכון לתת את המשקל הראוי לגרסאות שדמרי ובוכריס מסרו במשטרה, בכל הנוגע לסוגיית היריבות, ולהעדיפן על הטענות שהעלו בעניין זה במסגרת כתב ההגנה ותצהיריהם, בשים לב לכך שאלה ניתנו לאחר שהנתבעים נחשפו לסיכון הכלכלי הגלום בהליך הנדון, ככל שהתביעה שהוגשה תתקבל.

   • סבורני כי נוכח השוני העולה בין הגרסאות שדמרי ובוכריס מסרו במשטרה, לבין הטענות שהעלו בהליך זה, בנוגע לסוגית היריבות בינם לבין התובע, יש לתהות לגבי מידת תום הלב שניתן לייחס להם.

   • זאת ועוד. הנתבעים טענו בתצהיריהם כי מלוא הכספים הוחזרו לחברה בסין, ובכלל זה נטען כי "... בשלב הראשון עלה בידנו להוציא מאותה גב' חדיר דקלה כמעט את מלוא הסכום, מלבד סך של כ- 53,000 ₪ ולהעבירו חזרה לאותה חברה בסין" (סע' 20 ו- 15 בהתאמה לתצהירי דמרי ובוכריס). מעבר לכך שהמדובר בטענות בעלמא, ללא כל פירוט או אסמכתא מתי וכיצד הועברו הכספים הנטענים ישירות לחברה הסינית, דמרי העיד בחקירתו הנגדית כי הכספים הושבו ישירות לתובע ולא לחברה הסינית, והוא לא חשש כי החברה הסינית תגיש כנגדו תביעה בשל כך, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה כי ראה את התובע כבבעל דברו, ולא את החברה הסינית (ע' 28, ש' 14-18).

   • הנתבעים לא הציגו ראיות של ממש לצורך תמיכה בטענתם כי הכספים שנמסרו לדמרי הגיעו לתובע מהחברה הסינית, או שאותם כספים שהושבו לתובע ,כך לפי הטענה, אכן הועברו על ידו לחברה הסינית.

     לעניין זה נקבע זה מכבר שנטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ת"א (חי') 595/02 כהן דבי נ' כהן יוסף. 9.4.2008. פסקה 13. כב' השופט י. עמית; ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ. 30.3.1993. פסקה 7.ח; יעקב קדמי. על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2009), בעמ' 1723; ע"פ 28/49, סעיף חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה).

     דמרי העיד בעניין זה "... החברה הסינית נתנה כנראה הוראה לתובע להביא את הכסף..." (ע' 30, ש' 16; הדגשה לא במקור- מ.ה.), וניתן להסיק שאין לו ידיעה של ממש כי מקורם של הכספים הינו בחברה הסינית, אלא שהוא משער שכך הם פני הדברים, ובנסיבות העניין לא ניתן לייחס לסברתו משקל של ממש.

     בוכריס העיד כי התובע שימש כמתווך מטעמה של החברה הסינית והכספים הועברו אליו מטעמה, אלא שלא הציג ראיה של ממש לצורך הוכחת הטענה לגבי המקרה הנדון.

     עוד העיד בחקירתו שאין בנמצא הסכם עם החברה הסינית וכל המגעים נעשו בעל פה, ובדרך כלל באמצעות נציג החברה בארץ (6.2.2017, ע' 25; ע' 26, ש' 5-6). אין לו מושג כיצד הכספים הועברו מהחברה הסינית לתובע (6.2.2017, ע' 27, ש' 14-15), והפעילות הכספית הייתה במזומן (6.2.2017, ע' 27, ש' 21-22).

   • מחומר הראיות עולה בבירור כי התובע שימש אמנם כנציג החברה הסינית שעסקה בגיוס פועלים מסין, אלא שהיה בעל מעמד עצמאי למדי. התובע העיד כי החברה הסינית הוציאה עבורו ויזה קונסולרית, אך לא שילמה לו משכורת ולא מימנה את פעילותו (30.1.2017, ע' 16, ש' 21-22), והוא השתכר ממתן שירותים הנוגעים לגיוס עובדים זרים לחברות בארץ וניהול עובדים זרים.

   • הנתבעים טענו כי המסמך שעליו נסמך התובע (נספח א' לתצהירו), צוין שמו של צו' שיאופינג שהינו בעליה של החברה הסינית שעמה נערכה העסקה, כתימוכין לטענתם בעניין העדר יריבות עם התובע, אלא שאין בידי לקבל את הטענה. המסמך האמור, שנרשם בשפה האנגלית, הופנה לשיאופינג ונרשם בו אישור לקבלת הסך של 67,670$ עבור 60 עובדים שיעבדו בישראל. אין כל אינדיקציה במסמך כי הכספים הועברו מטעמה של החברה הסינית. התובע טען כי נדרש למסמך על מנת להראות לחברה בסין שהסכום עבור קבלת האשרות שולם וכי המדובר בעסקה רצינית, על מנת שתגייס עבורו את העובדים, וגרסתו בעניין זה הינה מהימנה עליי בשים לב לכלל נסיבות העניין והגרסאות שמסרו הנתבעים במשטרה (סעיף 14 לתצהירו; עדותו, 14.5.2012, ש' 18-21; 30.1.2017, ע' 22, ש' 1-3, 7, ש' 22-23; ע' 23, ש' 1; ע' 24, ש' 2-4).

   • הנתבעים הפנו למכתב שהוצא על ידי עו"ד ניב כהן ביום 8.11.2007 ונשלח לנתבעים בדרישה לפירעון יתרת חוב בסך של 25,000$. (נספח א' לתצהיריהם).

     הנתבעים טענו כי עו"ד כהן היה בא כוחה של החברה הסינית בארץ (סעיף 9 לסיכומיהם), והמכתב הוצא לפי בקשתו של מר שיאופינג, שהינו מנהל החברה הסינית, ויש בכך כדי להעיד שבעלת דברם הייתה החברה הסינית ולא התובע, אלא שלא מצאתי לנכון לקבל את הטענה.

     1. הנתבעים טענו בכתב ההגנה ובתצהיריהם כי עו"ד כהן היה בא כוחו של התובע, והמכתב האמור נשלח מטעם התובע, ומכאן שהם מנועים מלטעון בסיכומיהם טענה שונה (ראו- סע' 12 (פסקאות שנייה וחמישית) ו- 15 לכתב ההגנה; סעיף 12 לתצהיר דמרי; סעיף 8 לתצהיר בוכריס).

     2. מעדותו של עו"ד כהן עולה כי התבקש על ידי בעל מניות של חברת "טל עדי" שבאותה תקופה העמיד לה שירותים משפטיים לסייע לתובע. "כאשר אחד מבעלי המניות מבקש סיוע למנהל עבודה סיני- זה חלק מהשירות שאני נותן" (14.5.2012; ע' 1, ש' 18; ע' 2, ש' 8-11). מעדותו עולה כי התבקש לסייע לתובע ולא לחברה הסינית, ואין כל ראיה לכך שהיה בקשר עם החברה הסינית, או עם מי ממנהליה.

        ראוי לציין כי התובע נשאל בחקירתו הנגדית לגבי היכרותו עם עו"ד ניב כהן בזיקה לחברת "טל עדי" (30.1.2017, ע' 19, ש' 16), ולגבי היכרותו עם ראובן נאוי מחברת "טל עדי" שקיבלה שירותים משפטיים מעו"ד ניב כהן (30.1.2017, ע' 21, ש' 13-14, ש' 23), והתובע העיד שעבד בין היתר עם חברה זו (ע' 21, ש' 14). סבורני שניתן למצוא בכך חיזוק נוסף למסקנה כי עו"ד ניב כהן ייצג את חברת "טל עדי" ולא את החברה הסינית.

     3. הנתבעים בקשו להסתמך על האמור בתצהירו של עו"ד ניב כהן לגבי נסיבות הוצאת המכתב (סעיף 9 לסיכומים), אך סבורני שלא ניתן לראות את תצהירו כחלק מחומר הראיות בהליך זה.

        תצהירו של עו"ד ניב כהן הוגש במסגרת בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין, ועו"ד כהן נחקר על תצהירו בדיון שנערך בבקשה האמורה ביום 14.5.2012.

        מקום שבעל דין מבקש להסתמך על ראיות שהוגשו בהליך ביניים, ובכלל זה תצהיר או עדות בעל פה, עליו להקדים ולהודיע על כך מבעוד מועד, ולכל המאוחר בדיון הראיות, על מנת שהצד שכנגד יוכל להביע את עמדתו, ולדרוש את חקירתו של מוסר העדות, לפי תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

        לעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי "צד המבקש להסתמך על ראיות שהובאו בהליך ביניים, חייב לעשות זאת במהלך הבאת ראיותיו, כדי לאפשר ליריבו לעורר נימוק התנגדות, אם יש לו כזה, ולדרוש חקירה נגדית (כשמדובר בעדות בעל-פה ובתצהיר), בין אם עשה כן כבר בהליך הביניים ובין אם לאו (תקנה 308א לתקנות תשכ"ג שהייתה אותה עת בתוקף. כיום תקנה 246)" (ע"א 23/83 ‎סוזן ריטה יוחימק‎ ‎נ' תרז קדם. פסקה 5. 18.12.1984).

        הנתבעים, באמצעות בא כוחם, לא ביקשו בדיוני ההוכחות להסתמך על תצהירו של עו"ד ניב כהן. בא כוח התובע הודיע בדיון ההוכחות על התנגדותו להצגת שאלות הנוגעות לגרסה שמסר עו"ד כהן (ע' 19, ש' 21-23), וטען בסעיף 10 לסיכומיו שהנתבעים לא הודיעו כי הראיות שהוגשו בהליך הביניים יהוו תצהירי עדות ראשית. בנסיבות העניין, תצהירו של עו"ד ניב כהן אינו נכלל בחומר הראיות שבפניי.

        עיון בסיכומי התובע (סע' 20 ו- 30) מעלה כי הסתמך על פרוטוקול הדיון שנערך בבקשה לביטול פסק הדין, ומכאן שניתן לראות בעדותו של עו"ד כהן (אך לא בתצהירו) חלק מחומר הראיות בהליך זה. עם זאת יש לזכור כי החקירה נערכה בהתייחס לאמור בתצהיר, ובנסיבות העניין יש להביא בחשבון שהחקירה חושפת רק חלק ממסכת העובדות הנוגעת לעניין הנדון.

        מכיוון שלא ניתן להתייחס לאמור בתצהירו של עו"ד כהן, ובכלל זה באשר לנסיבות הוצאתו של המכתב, כפי שפורטו בתצהירו, סבורני שיש בכך כדי לגרוע ממשקל הטענות שהעלו הנתבעים לגבי סוגית היריבות ככל שהדברים נוגעים למכתב.

        להשלמת התמונה אציין כי גם אם היה מקום להתייחס לאמור בתצהירו של עו"ד ניב כהן, לא היה בכך כדי לסייע לנתבעים אלא ההיפך מכך.

     4. במכתב הנ"ל נרשם כי הוצא מטעם שולחו של עו"ד כהן, שצוין בשם צ'ו יאופינג, ויכול (אם כי אין בכך וודאות) שהכוונה למר שיאופינג, שהיה מנהל החברה הסינית שעסקה בגיוס עובדים זרים. עם זאת, החברה הסינית לא צוינה כלל במכתב הנ"ל, ואף הנתבעים טענו (בפרשת ההגנה ותצהיריהם) כי בעלת דברם הייתה החברה הסינית ולא מר שיאופינג באופן אישי. מעדותו של עו"ד ניב כהן עולה בבירור כי המכתב הוצא לבקשת התובע, אך בחקירתו לא הוברר די הצורך מדוע צוין במכתב ששולחו הינו אדם בשם צ'ו יאופינג, ומה המידע שנמסר לעו"ד כהן, ככל שנמסר לו, לגבי מסכת היחסים השוררת ביניהם.

   • דמרי התייחס בחקירתו במשטרה למכתב האמור כמי שנשלח מטעמו של התובע, לגבי יתרת חוב כספי שעליו לפרוע לתובע. "אני רוצה לציין שלפני כמה שנים קבלתי מכתב מעו"ד שאני לא זוכר את שמו. גם לא ממש התייחסתי אליו. במכתב היה רישיון (צ"ל- "רשום"- מ.ה.) שאני חייב לצו 20,000 דולר בערך. אז גם במכתב הזה בעצם זה מוכיח שאני חייב לו רק את הסכום הזה ולא יותר כצו שציין צו" ובעימות שנערך עם התובע- "... כבר סיפרתי לך שקבלתי מכתב מעו"ד שבו הוא טוען שאני צריך להחזיר לצו על הסיפור הזה עוד 20,000 דולר ..." (נספח ג' לתצהיר התובע. ע' 3, ש' 53-55; עימות, ע' 2, ש' 37-38; הדגשות לא במקור- מ.ה.). יוצא אפוא שכאשר דמרי קיבל את המכתב הוא לא יחס משקל של ממש לשם "צ'ו יאו פינג" שנרשם בכותרת, אלא ראה בתובע כבעל דברו לצורך פירעון החוב.

   • יש לתת את הדעת כי התובע מבין את השפה העברית ברמה בסיסית, כפי שעולה מהדיון שנערך ביום 14.5.2012 (בבקשה לביטול פסק הדין), אך התרשמתי שאינו יודע לקרוא את השפה העברית.

   • סבורני שיש לבחון את האמור במכתב הנ"ל בשים לב לכלל חומר הראיות שהונח בפניי, והמסקנה כי האמור במכתב מתייחס ליתרת חובם של הנתבעים כלפי התובע מתיישבת באופן סימטרי והדוק יותר עם הגרסאות שמסרו בחקירתם במשטרה, כפי שנסקרו בהרחבה לעיל.

   • ראוי לציין שקבלת כספים בסכומים ניכרים במישרין מאת התובע, לצורך גיוס עובדים זרים, לא הייתה זרה לנתבעים, או למי מהם, ובוכריס מסר בחקירתו (המאוחרת) במשטרה שקיבל מאת התובע עשרות אלפי דולרים במזומן עבור עשרה עובדים זרים לחברת "י.ח. דמרי", בפגישה שנערכה בביתו של התובע בנתיבות.

   • עצם העובדה כי גם לאחר העסקה הנדונה החברה הסינית המשיכה לספק עובדים זרים באמצעות התובע אינה גוררת בהכרח את המסקנה לגבי העדר יריבות בין התובע לנתבעים, או לגבי פירעון החוב הנטען, בשים לב לכלל נסיבות העניין.

10. גם אם אצא מההנחה, המתיישבת עם טענות הנתבעים, כי התובע קיבל את הכספים מאת החברה הסינית- למרות שהדבר לא הוכח- ושימש כשלוחה לצורך מסירת הכספים לדמרי, הרי שלא מן הנמנע, בשים לב למידת האימון הגלומה בהפקדת הכספים בידיו, שניתן לראותו כשלוחה גם לצורך השבת הכספים.

11. דמרי טען בחקירתו במשטרה כי מלוא הכספים הושבו לתובע, למעט סך של 70,000 ₪ שנתפס על ידי המשטרה, וציין שאין מניעה מבחינתו להעבירם לתובע.

    הנתבעים טענו בתצהיריהם כי יתרת החוב עומדת על כ- 53,000 ₪, וזו נפרעה באמצעות כספים שקיבל התובע מהבאת עשרה עובדים זרים לחברת "י.ח. דמרי" (סע' 16-17 ו-21 לתצהירי בוכריס ודמרי).

    התובע הכחיש את הטענה שלפיה הועברו אליו מלוא הכספים, וזאת למעט סך של 15,000$.

    מכיוון שאין מחלוקת כי התובע מסר במישרין לדמרי את הסך של 67,670$, והוא העבירו לדקלה חדיר ממשרד התמ"ת (עדות דמרי, 30.1.2017, ע' 28, ש' 4-5), הטענה לגבי השבת הכספים, או חלק מהם, למעט הסכום שאינו שנוי במחלוקת (בסך של 15,000$), הינה בבחינת טענת פרעתי שהנטל להוכחתה מוטל על כתפי הנתבעים.

    לאחר שבחנתי את טענות הצדדים סבורני כי הנתבעים לא הניחו בפניי תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי להוביל למסקנה שהסכום האמור נפרע במלואו, במישרין או בעקיפין, לידי התובע.

    • הטענה בעניין השבת מלוא הכספים נתמכת בעדויותיהם של הנתבעים אלא שאין בכך כדי להוות תמיכה ראייתית מספקת לצורך הוכחת הטענה, בהיותם בעלי אינטרס בתוצאת ההליך המשפטי.

    • דמרי העיד כי הכספים הוחזרו על ידי דיקלה חדיר לפרקים, "כל פעם שאבתי חלק חזרה, 80,000, 60,000, 40,000...", והועברו לטענתו לתובע (30.1.2017, ע' 28, ש' 20-21), אך לא הוצג פירוט של הסכומים שהתקבלו והועברו לתובע, ומועדי קבלתם, כך לפי הטענה, ולא הוצגו ראיות לכך.

    • דמרי טען בחקירתו במשטרה כי זו תפסה סך של 70,000 ₪ מהכספים שהועברו לדיקלה חדיר, ולטענתו המדובר בכספים שיש להשיבם לתובע, אלא שלא הוצגו בפניי ראיות של ממש שיש בהן כדי להוות תימוכין לטענה זו, ובכלל זה לגבי תפיסת הכספים על ידי המשטרה ומה עלה בגורלם, והנתבעים לא מצאו לנכון לזמן עדים מהמשטרה לצורך בירור הסוגיה.

    • הנתבעים טענו בסיכומיהם כי בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה לא יכלו להביא לעדות את מנהל החברה הסינית, מר שיאופינג, או לאתר את יתר חומרי החקירה מהמשטרה, אך לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה.

      התביעה הוגשה בחלוף כ-7 שנים ממועד התרחשות האירועים, ולא מן הנמנע כי הגשתה הייתה כרוכה בשיהוי. עם זאת, הנתבעים לא העלו בכתב ההגנה טענה לשיהוי בהגשת התביעה, ולא טענו לאפשרות גרימתו של נזק ראייתי. זאת ועוד, הנתבעים, שנסמכו על התצהירים (מינואר 2012) ששימשו אותם בבקשה לביטול פסק הדין (ובחרו שלא להגיש תצהירים נוספים), לא טענו כלל במסגרת תצהיריהם כי נעשה ניסיון לאתר את מר שיאופינג לצורך הבאתו לעדות, או שנעשה ניסיון לפנות למשטרה לצורך איתור חומרי חקירה נוספים, ולא פירטו את הפעולות שנעשו לצורך כך, ולפיכך לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ראייתי.

      מעבר לכך, חקירות הנתבעים במשטרה, בעטיה של התלונה שהגיש התובע, נערכו ביום 13.10.2010, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 6.11.2011, וניתן לומר שלא חלף פרק זמן ניכר בין המועדים.

    • הנתבעים העלו טענה כי יתרת החוב נפרעה בשנת 2006 מכספים שהתובע קיבל במסגרת עסקה אחרת של הבאת פועלים זרים לחברת "י.ח. דמרי", אלא שלא מצאתי כי הונחה בפניי תשתית ראייתית הולמת לצורך הוכחתה.

      בוכריס טען בחקירתו (הנוספת) במשטרה כי בשנת 2006 התובע מסר לו 100,000$ עבור עשרה פועלים שהוקצו לחברת "י.ח. דמרי", והוא מסר לתובע סך של 10,000$ והוסכם ביניהם כי סכום זה, עם סך נוסף של 20,000$ שהתובע לא העביר, יקוזז כנגד החוב שנותר משנת 2004.

      אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע היה מעורב בעסקה נוספת של הבאת עשרה פועלים זרים לחברת "י.ח. דמרי", אלא שלטענתו המדובר בעסקה נפרדת ואין מקום לקשור אותה ליתרת החוב משנת 2004. התובע הכחיש את הטענה כי החוב נפרע מכספים שקיבל בעסקה הנ"ל, וטען כי לא בוצע ניכוי מהכספים של העסקה הנ"ל לצורך פירעון יתרת החוב (14.5.2012, ע' 27, ש' 3-11;30.1.2017. ע' 18, ש' 16-23).

      בוכריס מסר בחקירתו (הנוספת) במשטרה כי יתרת הכספים של העסקה הנ"ל, בסך של 80,000$ (לאחר שמסר לתובע 10,000$ ונטל לעצמו 10,000$, כך לטענתו), נמסרה לשלמה חורי ששימש כסמנכ"ל חברת "י.ח. דמרי", לפי ההסכם ביניהם, ומבלי שהיה לכך תיעוד בכתב. עוד ציין כי הודיע למר חורי שנטל לעצמו מהכספים שהתובע מסר לו, וקיזז מהם את החוב לתובע. "... ואמר לי אם לקחתי את החלק שלי שהוא 10000 דולר אמרתי לו שכן ושאל אותי אם החלק שדבי קוזז אמרתי לו שכן..." (נספח ב/2 לתצהיר התובע. ע' 1, ש' 5-6; ע' 2, ש' 20-22).

      הנתבעים לא הביאו לעדות את שלמה חורי, למרות שעדותו התבקשה בנסיבות העניין, ויש לזקוף זאת לחובתם (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני. פסקה 3. 16.12.1980; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ. פסקה 53. 5.10.2006).

      עדותו של בוכריס לגבי הקיזוז הנטען לא נתמכה כראוי בחומר הראיות שבפניי, ולא מצאתי לנכון ליחס לה משקל של ממש בשים לב לכך שהינו בעל דין ויש לו אינטרס בתוצאת ההליך המשפטי.

    • הנתבעים הפנו בסיכומיהם (סעיף 11, ה"ש 8) לתצהירו ועדותו של עו"ד ניב כהן שמהם עולה כי בחלוף מספר שבועות ממועד הוצאת המכתב לנתבעים (נספח א' לתצהירי הנתבעים), ערך בירור עם אחד הבעלים של החברה ונמסר לו הצדדים הסדירו את הדברים ביניהם. "... אני התעניינתי אצל בעלי החברה מה קורה, אחד הבעלים אמרו שהם סגרו את הדברים בינם לבין עצמם" (14.5.2012. ע' 2, ש' 20-21). כפי שצוין לעיל תצהירו של עו"ד כהן אינו בגדר חומר הראיות בהליך זה. באשר לעדותו הנ"ל, סבורני שלא ניתן ליחס לה משקל של ממש מהטעם העיקרי שהינה בגדר עדות מפי השמועה שנמסרה לעו"ד כהן מפי אחד מבעלי השליטה של חברת "טל עדי", ולא ברור מי מסר לו את המידע ועד כמה ניתן לסמוך על הדברים שנמסרו.

12. בהינתן הקביעה כי הנתבעים לא הוכיחו שמלוא החוב נפרע לתובע, יש לבחון האם ביכולתם להסתייע במכתבו של עו"ד ניב כהן, מיום 8.11.2007, שבו נטען לקיומה של יתרת חוב בסך של 25,000$, לצורך הוכחת הטענה לגבי פירעון חלק מהחוב, וסבורני שיש להשיב על כך בחיוב.

    התובע הכחיש בחקירתו הנגדית שהכיר את ניב כהן וטען שאינו מכיר את המכתב (14.5.2012, ע' 26, ש' 9-19; 30.1.2017, ע' 21, ש' 1-10, 23-24), אלא שלא מצאתי לנכון לקבל את גרסתו.

    מעדותו של עו"ד ניב כהן עולה כי המכתב הוצא לבקשתו של התובע, ויש ליתן לגרסתו את המשקל המתאים מכיוון שהינו עד חיצוני שאין לו אינטרס בתוצאת המשפט (14.5.2012, עמ' 1-2).

    במכתב נרשם- "... ביום 15.11.04 קיבלתם משולחי סך של 67,670$ ארה"ב בגין עובדים לעבודה בישראל. בפועל בוטלה העסקה. עד עתה נותרתם חייבים לשולחי סך של 25,000$ ארה"ב. אודה לתשלום מיידי של הסכום במשרד הח"מ ...", והוא נשלח לשני הנתבעים.

    יוצא אפוא כי פורטו במכתב נתונים הנוגעים באופן מובהק לעסקה שנקשרה בין הצדדים והדעת נותנת שאלה נמסרו לעו"ד ניב כהן על ידי התובע.

    ראוי לציין כי התובע לא מצא לנכון להתייחס בתצהיר עדותו באופן מפורש למכתב הנ"ל, למרות שהנתבעים הפנו אליו בכתב ההגנה (סעיף 12, פסקה חמישית), ובתצהיריהם שצורפו לבקשה לביטול פסק הדין, והמכתב צורף אליהם כנספח א'.

    לאור האמור לעיל סבורני שהמכתב הנ"ל, שנתמך בעדותו של עו"ד ניב כהן, הינו מסמך אותנטי, ויש להחזיק את הנתבעים כמי שפרעו לידי התובע חלק מהחוב, ועם זאת נותרה יתרת חוב בסך של 25,000$ נכון למועד הוצאתו.

    התובע התצהיר שהסכום שאינו שנוי במחלוקת, בסך של 15,000$, נפרע כחמישה חודשים לאחר שהעביר את הכסף לנתבעים (סעיף 23 לתצהירו), ומכאן שפירעונו נעשה טרם הוצאת מכתבו של עו"ד ניב כהן. התובע לא נחקר על טענה זו, ולא מצאתי שהנתבעים העלו טענה קונקרטית אחרת בעניין זה.

    מעבר לכך, לא מצאתי כי הנתבעים העלו טענה מפורשת, או שהציגו ראיות של ממש, לגבי השבת כספים לתובע לאחר מועד הוצאת המכתב הנ"ל.

    לאור האמור לעיל סבורני שיש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 25,000$ בתוספת שערוך מתאים.

13. הנתבעים טענו בסיכומיהם ששימשו צינור בלבד להעברת הכספים מאת התובע למשרד התמ"ת, ולכן מעשי הרמייה של הגב' דיקלה חדיר נעשו בכספי החברה הסינית ואין מקום לגלגל עליהם את האחריות בעניין זה. הנתבעים, נוכח היכרותם עם החברה הסינית, פעלו להשבת הכספים, ולפנים משורת הדין מימנו מכספם את פירעון יתרת החוב, באמצעות קיזוז במסגרת עסקה נוספת עם חברת "י.ח. דמרי". עוד נטען שלא ברור מהי טענתו של הנתבע בעניינו של בוכריס ששימש שלוח לצורך נטילת הכספים עבור דמרי ואישר את קבלתם.

    לאחר שבחנתי את הטענות סבורני שאין מקום לקבלתן ככל שהדברים אמורים לגבי חיובם של הנתבעים להשיב את יתרת הכספים לתובע.

    העסקה להבאת 60 עובדים זרים לארץ נקשרה בין הנתבעים לבין התובע, כאשר כל אחד מהנתבעים מילא את חלקו לצורך הוצאתה לפועל של העסקה. בוכריס עסק באותה התקופה בסיוע למעסיקים בארץ, ובכלל זה לחברת "דבי דמרי", בגיוס עובדים זרים (6.2.2017, ע' 25, ש' 5-7). דמרי עבר באותה תקופה בחברת "דבי דמרי", ובהמשך למידע שקיבל מנציגי התמ"ת לגבי האפשרות לקבל 60 היתרים לעובדים זרים, יצר קשר עם בוכריס על מנת לקדם את העניין.

    עצם העובדה שהכספים שנמסרו לדמרי הועברו במלואם לדקלה חדיר ממשרד התמ"ת, לצורך קבלת ההיתרים, אינה פוטרת את הנתבעים מהחובה להשבתם, בשים לב לנסיבות העניין.

    בוכריס משמש כערב להחזרת הכספים.

    בוכריס מסר בחקירתו במשטרה כי לבקשת התובע חתם על המסמך שאישר את מסירת הכספים בסך של 67,670$ לצורך הוצאת ההיתרים (נספח א' לתצהיר התובע), על מנת לשמש כערב לכספים ככל שהעסקה לא תצא לפועל. "... ואני חתמתי על העסקה כמו שצ'ו ביקש להיות כביכול ערב לסכום להגעת העובדים אך בסוף העובדים לא הגיעו..." (נספח ב/1 לתצהיר התובע; ע' 1, ש' 5-6).

    סבורני כי מחקירות הנתבעים במשטרה ניתן להתחקות אחר אומד דעת הצדדים באשר לאחריות הרובצת על הנתבעים, לגבי הכספים האמורים, ועולה בבירור שהנתבעים ראו בכספים שנמסרו, בשים לב לכך שהעסקה לא יצאה אל הפועל, כחוב כספי שעליהם להשיב לתובע, והם פעלו להשבת הכספים מתוך תובנה זו.

    הגרסאות שמסרו הנתבעים במשטרה פורטו בהרחבה לעיל ולא ראיתי לנכון לחזור עליהן, ועם זאת ראוי לציין את עדותו של דמרי שלפיה "אני צריך להחזיר לצו עוד 70,000 ₪ בערך שזה יוצא 15,000 דולר בערך. את שאר הכסף החזרתי לו. אני אמרתי לצו שאני יחזיר לו את שאר הכסף כשהכסף יוחזר אליי. הכסף נמצא במשטרה" (חקירתו, נספח ג' לתצהיר התובע, ע' 2, ש' 41-43). "... אני חייב לו רק 70,000 ₪, ואמרתי שאני יחזיר לו אותם כשבכסף יחזור אלי מהמשטרה" (עימות. נספח ג' לתצהיר התובע, ע' 2, ש' 44-45; הדגשות לא במקור- מ.ה.).

    ראוי לציין שכאשר גרסתו של דמרי בעימות הוצגה בפניו בחקירתו הנגדית הוא לא מצא לנכון לחזור ממנה ככל שהדברים נוגעים למישור החבות.

    "ש. אני מציג בפניך את העימות בינך ובין צו והודעת חשוד מאותו תאריך . שם אתה טוען שאתה חייב לצו 70,000 ₪ נוספים. ת. אני מקריא לך מתוך העדות. אמרתי שהכסף נשאר במשטרה ושאני חייב לצו עוד 70,000 ₪. ש. אתה מודה במסמכים שאני מבקש להגיש לבית משפט שאתה חייב לצו 70,000 ₪. ת. שאני אמרתי בערך , הכוונה שנשאר עוד 50,000 ₪ שלא הוחזרו מהכסף שהיה במשטרה" (14.5.2012, ע' 4, ש' 15-21).

    מהמקובץ לעיל סבורני שעל הנתבעים רובצת החובה, ביחד ולחוד, להשיב לתובע את יתרת הכספים.

14. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובע לא הציג את המסמך המקורי, נספח א' לתצהירו, לגבי העברת הסך של 67,670$, שנחתם על ידי בוכריס, כמתחייב מכלל הראיה הטובה ביותר, ולטענתו המסמך המקורי נמצא אצל המשטרה מבלי שהוצגה אסמכתא לכך. יש מקום להציג את המסמך המקורי לפי הכלל האמור, ועם זאת, בענייננו, סבורני שאין ליחס משקל של ממש לאי הצגתו במקור, מכיוון שאין מחלוקת בין הצדדים לגבי קיומו של המסמך וחתימתו של בוכריס עליו (סע' 4 ו-8 לכתב ההגנה; חקירתו של בוכריס במשטרה, נספח ב/1 לתצהיר התובע, ע' 1, ש' 5).

15. הנתבעים טענו בסיכומיהם (סע' 23-24) כי עדותו של התובע הייתה רצופה התחמקויות ולא אחת שינה את גרסאותיו, אלא לאחר שבחנתי את הטענות לא מצאתי שיש במשקלן המצטבר כדי לשנות את התוצאה בהליך זה.

    • הנתבעים העלו תהיות לגבי עדותו של התובע באשר לעסקה שנערכה בשנת 2006 להקצאת עשרה פועלים זרים לחברת "י.ח. דמרי" וטענו שלא זכר כמה כסף העביר לבוכריס בפגישה שנערכה בביתו, ומדוע לא קיזז חלק מהכספים על חשבון החוב (14.5.2012, ע' 25, ש' 11-16; ע' 27, ש' 6). יש לשים לב שמאז העסקה הנ"ל חלפו מספר שנים עד למועד עדותו ולא מן הנמנע שלא זכר את הסכום המדויק שהעביר לבוכריס. התובע התחמק ממתן תשובה ישירה לשאלה מדוע לא קיזז את כספי העסקה כנגד החוב משנת 2004, אך יש לשים לב שלפני זה אישר כי שילם את מלוא הכספים לבוכריס (14.5.2012, ע' 27, ש' 3-4), וסבורני שחקירתו הנגדית בעניין הקיזוז לא מוצתה די צורכה. מכל מקום, וכפי שצוין לעיל, לא מצאתי כי הנתבעים הרימו את נטל השכנוע לגבי הקיזוז שלפי הטענה בוצע במסגרת העסקה הנ"ל.

    • הנתבעים טענו כי התובע לא ידע להסביר מדוע האישור (נספח א' לתצהירו) הוצא לחברה הסינית של מר שיאופינג, בעוד שלפי תצהירו ועדותו הוא לא ידע מאיזה חברה יגייס את העובדים. התובע הצהיר (סע' 12-13) כי נזקק לאישור לצורך העברתו לחברות בסין על מנת שיגייסו עבורו עובדים. בעדותו הבהיר כי המסמך לפי לשונו הופנה למר שיאופניג אלא שלא היה ברור האם יעלה בידו לגייס את כל מכסת העובדים והייתה אפשרות שיזדקק לשירותים של גורמים נוספים (14.5.2012, ע' 25, ש' 22), וסבורני כי ניתן למצוא הגיון בגרסתו.

    • הנתבעים טענו שהתובע לא ידע להסביר את המכתב שהוציא עו"ד ניב כהן (נספח א' לתצהיריהם), וראיתי לנכון לקבוע כי המכתב הוצא על ידי עו"ד כהן לפי בקשתו של התובע ועל פי מידע שמסר שנמסר לו על ידו, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

    • הנתבעים הפנו להכחשתו של הנתבע בעימות שנערך עם דמרי במשטרה לגבי פירעון סך של 15,000$, בעוד שבחקירתו טען שהסכום נפרע לידו (נספח ג' לתצהיר התובע; עימות, ע' 1, ש' 22-27). התובע טען בהמשך שקיבל את הסכום הנ"ל (עדותו, 14.5.2012, ע' 24, ש' 21-22; סעיף 23 לתצהירו), והעניין אינו שנוי יותר במחלוקת, ומכאן שלהכחשתו בעימות לא היה מקום.

    • הנתבעים העלו טענות נוספות לגבי תהיות העולות לטענתם מעדותו של התובע אך סבורני כי המדובר בעניינים שהינם שוליים ביחס לליבת המחלוקת שבין הצדדים.

16. התובע טען כי מסר את הכספים, בסך של 67,670$, ביום 15.11.2004 ומצאתי לנכון לקבל את גרסתו, מכיוון שאין מחלוקת כי הכספים נמסרו במהלך שנת 2004, ולא מצאתי כי התובע נחקר או נסתר לגבי טענה זו, או שהנתבעים טענו שהכספים נמסרו במועד אחר. שער הדולר (ארה"ב) היציג במועד הנ"ל עמד על 4.413 (נתוני בנק ישראל).

    במסגרת כתב התביעה סכום התביעה תורגם לשקלים חדשים נכון למועד העברת הכספים, ביום 15.11.2004, ושוערך ועד למועד הגשת התביעה (סעיף 21 לכתב התביעה).

    בשים לב לקביעה כי נותר חוב בסך של 25,000$, יתרת החוב נכון למועד הגשת התביעה, ביום 6.11.2011, בתוספת שערוך מתאים, עומדת על סך של 162,030 ₪.

    25,000$ X 4.413 ₪ = 110,325 ₪ + 51,705 ₪ (הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.11.2004 ועד ליום 6.11.2011) = 162,030 ₪.

    התוצאה

17. התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעים, ביחס ולחוד, ישלמו לתובע את החיובים הכספיים הבאים-

    • סך של 162,030 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

    • החזר אגרות בית המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל.

    • תשלום הוצאות ושכר טרחתם של באי כוח התובע, בשל הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, בסכום כולל של 3,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל, בשים לב לתוצאת ההליך, ובהתאם להחלטת כב' הרשם הבכיר יניב בוקר (כתוארו דאז) שניתנה ביום 29.8.2012.

    • תשלום הוצאותיו של התובע בגין הגעתו ושהייתו בארץ לצורך ההליך המשפטי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל.

    • שכר טרחתם של באי כוח התובע בסכום כולל של 14,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

18. המזכירות תשיב לתובע, באמצעות באי כוחו, את יתרת הפיקדון הכספי שהופקד מטעמו.

19. ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.

20. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

    ניתנה היום, ב' אלול תשע"ז, 24 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.