לפניי תביעה בסדר דין מקוצר להחזר הלוואה בסך 44,000 דולר ארה"ב.
רקע עובדתי;
התובעת הינה אלמנתו של המנוח, הרבxxxz ז"ל שנפטר ביום 21.8.13 (להלן: "המנוח").
ביום 18.3.14 ניתן צו ירושה למנוח בבית דין הרבני בירושלים, לפיו התובעת הינה היורשת היחידה של עזבון המנוח, (נספח א' לתצהיר התובעת).
התביעה הוגשה לאחר פטירתו של המנוח לתשלום כספים, אשר העביר המנוח לידי הנתבע עבור גמ"ח בישיבתל., בהתאם למסמכים, אשר היו בידי התובעת, (נספחים ג'- ז' לתצהיר התובעת).
העידו לפניי, מטעם התובעת: בנה של התובעת, מר ש. נ., (להלן: "מר נ."), ומטעם הנתבע, הנתבע בעצמו ומר ש. d.(להלן: "מר ג."), רו"ח המטפל, בין היתר, בעמותות המפעילות ישיבות וכוללים.
הצדדים סיכמו לפניי בע"פ.
טענות הצדדים:
טוענת התובעת, כי המנוח הלווה לנתבע מעת לעת כספים ואלו לא הוחזרו על ידו עד היום.
טוענת התובעת, כי המנוח היה כותב מסמך הלוואה בו צוין סכום ההלוואה והנתבע היה חותם ומאשר בחתימת ידו קבלת ההלוואה והתחייבותו להחזירה, כפי שעולה ממסמכי ההלוואות שצורפו על ידה לכתב התביעה.
טוענת התובעת, כי לאחר פטירת המנוח פנה בנו של המנוח אל הנתבע בדרישה לפירעון ההלוואות כשבפנייה ראשונה לנתבע הודה הלה בקיום חוב ההלוואה, אלא שעד היום לא השיב את ההלוואה, ועל כן הוגשה התביעה דנא.
מנגד טוען הנתבע, כי מועד התגבשות עילת התביעה הינו לפי כל סכום וסכום במועד בו הופקד בקופת הגמ"ח כש "ההלוואה האחרונה" הנטענת הינה מיום 2.11.99 ועל כן התביעה התיישנה.
טוען הנתבע, כי התובעת השאירה את המועד בו לטענתה התגבשה עילת התביעה בצורה עמומה, כשפרטים רבים לא פורטו על ידה לא בכדי, אלא לאור התיישנות התביעה. כך ,למשל, טענה התובעת כי הנתבע הודה בתחילה בקיום החוב, אולם לא פרטה מתי נעשתה הפנייה לנתבע? כיצד פנה? האם מדובר בפניה אישית או כנציג הגמ"ח?
טוען הנתבע, כי בנה של התובעת אינו בעל הזכות להגיש את התביעה וכי אין לו כל יריבות עם בנה של התובעת.
לגופה של התביעה, טוען הנתבע, כי כפי שעולה מן המסמכים עליהם נסמכת התביעה אין מדובר בהלוואות אלא בהפקדות כספים לגמ"ח *** (להלן: "הגמ"ח"), כשבכל המסמכים שהציגה התובעת שבעיקרם אינם מוכחשים לא נזכרת המילה הלוואה.
טוען הנתבע, כי המנוח הפקיד כספים בגמ"ח כשהביע את רצונו גם באמירה וגם במעשה לתרום את הכסף לגמ"ח אם לא יזדקק לו.
טוען הנתבע, כי המנוח אמר לו כי אינו זקוק לכסף וכי הוא מבקש לתרום אותו לגמ"ח.
טוען הנתבע, כי בשנת 1993 או בסמוך לה משך המנוח את כל הסכום, אשר הופקד על ידו בגמ"ח כשבשנת 1997 חזר והפקיד כספים כשלמרות שמשך סכום מסוים שנזקק לו בשנת1997, מאז משך 16 שנים עד פטירתו לא ביקש את הכסף, אלא הוסיף והפקיד בגמ"ח פיקדונות לזכר אביו, עובדה התומכת בטענה, כי המנוח רצה לתרום את כספו לגמ"ח.
טוען הנתבע, כי סך ההפקדות הרלוונטיות הינן בסכום של 34,000$ ולא של 44,000$, שכן כפי שניתן לראות, בכל ההפקדות יש חישוב של חיבור כל ההפקדות הקודמות, כשבהפקדה מיום 6.1.97 מצוין סכום של 23,000$ בלבד , מבלי שיש אזכור להפקדות קודמות.
טוען הנתבע, כי הגמ"חים השונים מתנהלים ע"י מתנדבים, אשר הם הגבאים הגובים את הפיקדונות והתרומות ואמונים על החזר ההלוואות וגביית ההחזרים, כשבדרך כלל ההתארגנות היא סביב קהילה בית כנסת או מוסד מסוים ובמקרה דנא, כולל ל.. למרבית הגמ"חים אין טפסים ומערכת הנהלת חשבונות.
טוען הנתבע, כי אין כל בסיס לטעון, כי גבאי צדקה אחראי באופן אישי על כספי הגמ"ח ושקבלת פיקדון על ידו מחייבת אותו באופן אישי בהחזרת ההפקדה למפקיד, כשנכון היה, שהתובעת הייתה פונה לכולל ל. ומבקשת מהנהלת הגמ"ח את החזרת הפיקדון ככל שהיא זכאית לכך.
זאת ועוד טוען הנתבע, כי במקרה דנא המנוח אמר לו כי אינו זקוק לכסף וכי הוא מבקש לתרום אותו לגמ"ח.
טוען הנתבע, כי בחלק ממסמכי ההפקדה היה כתוב, כי הכסף ישמש יחד עם כספי הגמ"ח ויישמר כראוי כשהסיבה לכך היא, כי הצדדים אשר הינם מהעדה החרדית, התכוונו לקבוע את גדרי הפיקדון בהתאם לדיני השומ. בהלכה ולקבוע, כי על אף שהגמ"ח הוא שומר חינם הפטור באונסין על מנהלי הגמ"ח לעשות מה שבידם כדי לשמור את כספי ההפקדה הן לשם השימוש בהם למתן ההלוואות והן בעת החזרתם למפקיד. תוספת המילים יישמר כראוי מעידה כי אין המדובר בהלוואה.
טוען הנתבע כי עזב את כוללל. לפני שנים רבות , בשנת 2000, כשאין הוא יודע מי מנהל כיום את הגמ"ח.
דיון ומסקנות:
בענייננו אין מחלוקת, כי המנוח העביר לנתבע סכומי כסף שונים וכי הנתבע חתם על מסמכים המעידים על מועד העברת הכספים ועל סכומם (נספחים ג'-ז' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
בעדותו אישר הנתבע, כי הכתב על גבי המסמכים הוא אכן הכתב של המנוח, כי כל החתימות על גבי המסמכים הן אכן חתימותיו, וכי כל הכספים המופעים במסמכים וצורפו ע"י התובעת אכן הועברו לידיו, (פרוטוקול דיון מיום 1.3.16 עמ' 10 שורות 8- 9, עמ' 11 שורות 26- 31).
המסמך הראשון על יסודו מבוססת תביעת התובעת נושא את הכותרת שטר חוב וזה לשונו:
"שטר חוב
אני הח"מ קיבלתי עבור הגמ"ח הנ"ל בישיבתל. פיקדון של ..........$ (...דולר של ארה"ב) מאת הרב מ.נ. שליט"א לע"נ אביו הרב א. זצ"ל.
בל"נ כשאדרש אחזירם לו במהירות האפשרית ע"פ הודעה מראש
__________ חתימת ב."
הנתבע אישר בעדותו, כי כל התנאים האמורים בשטר החוב הראשון חלו גם על מסמכי ההפקדה, שנחתמו על ידו במועד מאוחר יותר, בהם אוזכרו המילים "כפי התנאים דלעיל", (שם, עמוד 12 שורות 6-8).
המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם מדובר בכספי הלוואה או בפיקדונות ומהי אחריותו של הנתבע שעה, שהכספים ניתנו על ידי המנוח עבור גמ"חל. ולא לצרכיו האישיים.
שאלות אלו מקורן בטיבם ומהותם של מוסדות הגמ"ח השונים עליהם אעמוד בפסק דיני.
הלוואה או פיקדון;
לשון ההסכם נוקטת הן במילים שטר חוב והן במילה פיקדון.
בענייננו, בעוד לטענת התובעת דובר בהלוואות, אשר נתן המנוח לנתבע בהתאם לשטרי חוב ואלו לא הושבו על ידי הנתבע, טען הנתבע, כי מדובר בהפקדת כספים לגמ"ח מבלי שתהא לו אחריות אישית על כספים אלו.
בסיכומיו טען הנתבע, כי עד התובעת, מר נ., העיד, כי למעשה דובר בפיקדונות והשימוש במילה הלוואה על ידו מקורה בטעות די בכך לכאורה לדחות את התביעה אשר עניינה בהסכמי הלוואה.
לא ניתן לקבל טענה זו.
סבורני, כי אין תשובתו של מר נ. מעידה על שינוי גרסה אלא על בלבול במושגים השונים לאור טיבם ומהותם של מוסדות הגמ"ח המנוהלים ללא מטרת רווח.
במונח 'גמילות חסדים' מוגדר בוויקיפדיה כדלקמן:
"הקיצור גמ"ח הוא ראשי תיבות של גמילות חסדים, שקנה לעצמו משמעות ספציפית של מתן הלוואות ללא ריבית ללא מטרות רווח. קיימים בעולם היהודי אלפי מוסדות גמ"ח (הקרויים גמ"חים), קטנים וגדולים, רובם פועלים במגזר החרדי. גמ"חים מתלווים לרבים מבתי הכנסת ולמוסדות אחרים ובראש ובראשונה מלווים כסף לחברי הקהילה של המוסד או בית הכנסת. חלק מהגמ"חים מלווים כסף השייך לגמ"ח והמתקבל מתרומות. גמ"חים אחרים מקבלים הפקדות ופועלים כמעין בנק ללא מטרות רווח. המושג גמ"ח התרחב גם למוסדות המשאילים ציוד ללא כוונות רווח....."
מר ג., אשר הובא ע"י הנתבע כמומחה מטעמו בענייני מלכ"רים, אישר בעדותו את ההגדרה הנ"ל והצהיר כי בכל ישיבה וכל כולל חרדי כמו במסגרות חרדיות אחרות, קיימים גמ"חים שונים למטרות שונות, אשר אינם שייכים לאדם מסוים ואינם מופעלים ע"י הנהלת המוסד בין כתליו הם מתקיימים, אלא ע"י התארגנות וולונטרית של תלמידים, אשר יכולה להמשך שנים רבות. עוד הצהיר כי מפעילי הגמ"ח אשר עובדים בהתנדבות מלאה למשך תקופה מסוימת בד"כ נבחרים על ידי קודמיהם. (ראה עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 1.3.16 עמוד 17 שורות 13-14, ובשורות 17-20).
עוד הצהיר ספציפית בנוגע לגמ"ח כספים, כי מדובר בצורה, אשר פחות ידועה מחוץ לחברה החרדית, אשר מלווה לאנשים כספים ללא ריבית ללא בטחונות וללא עמלות, והינה מבוססת על יחסי אמון.
גמ"ח כזה טיבו בנוי על קהילה או קבוצה קטנה כשכונה, בית כנסת מוסד חינוכי או ישיבה, כשמרביתם אינם מתנהלים באמצעות עמותה או גוף רשמי אחר אלא ע"י אדם אחד או יותר המתנדב לרכז בידיו את הכספים, חלקם תרומות וחלקם "ההפקדות". ההפקדות הינן הלוואות לקופת הגמ"ח, המאפשרות מתן הלוואות קצובות בזמן לאברכים. קופת הגמ"ח מתנהלת תמיד ללא ריבית, לא בעת בקבלת כספים לקופה ולא בעת הלוואת כספים מהקופה וכל ניהולה מבוסס על יחסי אמון.
בעדותו הסביר מר גרינשטיין, כי עת מדובר על גמ"ח מקצועי בהיקפים גדולים בדרך כלל פותחים אותו כעמותה והוא אכן מתנהל כמעין בנק, אולם גמ"ח כבענייננו הינו כלי שנועד לעזור לחברי הישיבה הכולל או המוסד הציבורי והינו מתנהל כקופה אשר אינה רשמית, ללא עמלות ללא ריביות ולרוב ללא בטחונות (שם, עמ' 17 שורות 12- 23).
הנתבע אף הוא חזר על הדברים בתצהירו.
למעשה כאמור לעיל, הן מהגדרת המונח והן מתצהירי הנתבע והמומחה מטעמו המדובר בהפקדות המהוות הלוואות לקופת הגמ"ח, והינם למעשה כספים הנכנסים לקופה כשמנהל הגמ"ח משתמש בכספים המופקדים בגמ"ח למתן הלוואות לנזקקים להם, והכספים המופקדים מושבים למלווים בעת שהמלווים דורשים את החזרתם.
התנהלות זו עולה בקנה אחד עם הגדרתו של שטר חוב ולא של פיקדון.
הגדרת צירוף המילים "שטר חוב" במילון ספיר הינה כדלקמן:
"מִסמך המאַשֵר שהלווֶה לָווה סכוּם מסוּיָם מן המַלוֶוה והוא חייב לפָרעו.."(הדגשות שלי).
הגדרת המילה "פיקדון" במילון ספיר הינה כדלקמן:
1."כֶּסף המוּפקד בבנק, בבית משפּט וכד' כּעֵירָבון לקִיוּם הבטחת המַפקיד..".
2."כסף שהופקד לשמירה.."
בענייננו אין מדובר בכספים, אשר הופקדו כערבון לקיום הבטחה של המפקיד ואף לגרסת הנתבע לא הופקדו למטרת שמירה, אלא הופקדו ע"י המנוח בגמ"ח על מנת לעשות בהם שימוש, בדרך של סיוע לאברכים המשיאים את ילדיהם, (ראה למשל, ס' 10 לתצהירו של הנתבע).
אני סבורה, כי המסקנה העובדתית האפשרית, שלמעשה אינה מצויה במחלוקת אמתית בין הצדדים, היא, כי הכספים שימשו כפיקדון בידי הנתבע כדי שיעשה בהם שימוש לטובת אברכים במסגרת הגמ"ח, ועם דרישה הפיקדון הופך להלוואה, במובן זה שקם הנטל להחזירה. כפי שאישר הנתבע בעצמו בחקירתו, כי המדובר בכספים שקיבל והתחייב להחזירם, (ראה עדותו מיום 1.3.16 עמוד 13 שורה 9).
אחריות הנתבע;
בענייננו, הנתבע אינו חולק, כי קיבל את הכספים לידיו וכי התחייב להשיבם, אלא שלטענתו קיבל את הכספים עבור גמ"חל., ומשהפסיק את פעילותו בגמ"ח, הסתיימה אחריותו לשמירת הכספים.
הנתבע בקש לבסס את טענת הגנתו הן אשר לאחריותו והן אשר לחובות שהוטלו עליו מכוח אחריותו, על שני חוקים הם חוק השומ. ,תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומ.") וחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") .
אתייחס לכל אחד מהם בנפרד.
חוק השומ.;
ב"כ התובעת טענה בסיכומיה, כי הנתבע שימש כשומר חינם, אף ב"כ הנתבע טען בסיכומיו כבכתב הגנתו, כי הנתבע הינו שומר חינם. (ראה פרוטוקול הדיון מיום 15.3.16 עמוד 20 שורות 22-25, טענת ב"כ התובעת, ובעמוד 27 שורות 12-15, טענת ב"כ הנתבע).
מכאן כי למעשה במסגרת סיכומיהם הסכימו הצדדים, כי הנתבע הינו שומר חינם.
סעיף 1(א) לחוק השומ. מגדיר שמירה כהחזקה כדין שלא מכוח בעלות. מבחן החזקה פורש בפסיקה כמבחן השליטה. כלומר, "היכולת המעשית לפקח על הנכס ולקיים את השמירה עליו", (ראה בעניין זה פס"ד בע"א 46-75 מדינת ישראל נגד ש. לבנשטיין ואחרים פד"י ל (1) עמוד 716).
המלומד פרופ' ויסמן במאמרו "החזקה",(מחקרי משפט טו, תשנט-1999, בעמוד 26), מסביר כי:
"עיקר עניינם של דיני השומ. בקביעה של מידת האחריות הרובצת על השומ. השונים בגין נזק שנגרם לנכס שהיה נתון לשמירתם. מן התכלית המרכזית הזאת של דיני השומ. נגזרת המשמעות של החזקה בסוגיה זו. הטלת אחריות על שומר בגין נזק לנכס שיה בחזקתו מחייבת להדגיש את יסוד הכוונה שבהחזקה, כדי להימנע ממצבים שבהם תוטל על שומר אחריות לנכס שהשומר לא היה מודע לו, אף שהיה ברשותו."
עוד על יסוד החזקה נמצא בפס"ד ע"א 1439-90 מדינת ישראל נגד הום – חברה לביטוח בע"מ (פד"י מ"ז 346, שם נקבע, כי "חלק בלתי נפרד מהגדרת המושג "חזקה" הינו יסוד ההסכמה לקבלת "השליטה המעשית המלאה" על הנכס".
בענייננו, כפי שפורט לעיל, הנתבע קיבל לידיו את הפיקדונות, לצורך קופת גמ"ח, שנוהלה על ידו. מעדותו עולה בבירור, כי קיבל לידיו את השליטה המעשית והמלאה של הנכס, כשאין חולק, כי הנכס אינו בחזקתו ובשליטתו עוד. מכאן השאלה הנשאלת היא האם אובדן הנכס, היינו, הפיקדונות, נגרמה באחריותו אם לאו.
ס' 1 (ב) לחוק השומ. תשכ"ז- 1967 מגדיר שומר חינם, כ "שומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו". סעיף 2 קובע את אחריותו של שומר חינם, כ "שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו".
"תכליתו של חוק השומ. היא להגדיר את רמת אחריותו של שומר כלפי הבעלים במקרה שנגרם נזק לנכס או שהנכס אבד תוך כדי השמירה...רמת האחריות המוטלת על שומר נקבעה בחוק השומ. על פי שני מבחנים: האחד – התועלת שהשומר מפיק מן השמירה; השני – מטרת החזקתו של הנכס על ידי השומר." (ראה רעא 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד, פורסם בנבו).
אין חולק, כי עילת תביעה על יסוד חוק השומ. כנגד הנתבע, מחייבת את התובע להוכיח את קיומה של עוולת הרשלנות, באשר זוהי תביעתו, וכך נקבע בעניין, ע"א 341/80 עלי נ' ששון ואח', פ"ד לו(3), 281, "על בעל נכס התובע משומר חינם מוטלת חובת ההוכחה כי השומר התרשל, הרשלנות היא עילת תביעתו של בעל הנכס ועליו להוכיחה". (שם, בעמ' 287), עוד נקבע באותו פס"ד, כי "היחסים שקובע חוק השומ. בין השומר לבין בעל הנכס, מטילים על השומר את החובה כלפיו שלא להתרשל". (שם, בעמ' 288).
המלומד סלטון במאמרו מאיר העיניים "ההיבט הנזיקי של חוק השומ., תשכ"ז-1967",(עיוני משפט ה' תשל"ו-ל"ז עמוד 653, בעמוד 658), סבור, כי נטל ראייה כזה הינו כבד, באשר אירוע האובדן נגרם כשהנכס מצוי בשליטתו של השומר, "כיצד יוכל בעל הנכס להרים נטל כבד כזה, כשהוא רחוק מזירת ההתרחשות?", (עמוד 658).
ניתן היה לבחון את הוכחתה שאלה הראייתית בנוגע לקיומה של רשלנות, לו היה נעשה שימוש בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובעת את העברת נטל הראייה מקום שהמדובר ב"הדבר מדבר בעד עצמו", אלא שבענייננו, התובע לא טען זאת ומשכך, על השאלה האם התובע הוכיח את רשלנות הנתבע, כשומר חינם, ניתן יהיה להשיב רק מעיון בראיות ובמסכת העובדתית שנפרסה בפניי.
עיון בכלל הראיות אשר הובאו בפניי מוביל למסקנה כי הנתבע כשומר חינם על כספי המנוח התרשל בתפקידו. אפרט מסקנתי.
אין מחלוקת, כי הנתבע הוא אשר ניהל לבדו את הגמ"ח, הוא אשר קיבל את הכספים מידי המנוח, הוא אשר השתמש בהם ללא מתן תמורה למנוח, והוא אשר התחייב להשיבם למנוח בהתאם לדרישת המנוח.
מר **העד מטעמו של הנתבע עצמו העיד, כי למעשה שעה שאין מדובר במוסד רשמי מי שלמעשה אחראי על הכספים הינו מנהל הגמ"ח המהווה גזבר, הוא אשר אוסף את הכספים והוא אשר דואג להשבת ההלוואות לגמ"ח, (שם, עמ' 17 שורות 24- 31).
מכאן, אין חולק כי הנתבע היה אחראי כשומר חינם על הכספים כל עוד ניהל את הגמ"ח, אלא שבענייננו טען הנתבע, כי עזב את הגמ"ח עוד בשנת 2000 וכי הכספים הועברו על ידו לאדם אחר, הרב מר י. פ.ן ז"ל (להלן: "הרב פ.") , אשר הפך למעשה לשומר כספי המנוח כמנהל בגמ"ח.
טענה זו של הנתבע לא הוכחה על ידו בשום צורה.
הנתבע לא הוכיח בפניי כי עזב את תפקיד ניהול הגמ"ח הגם ואין חולק כי עזב את כוללל.. בוודאי לא ביסס בכל ראייה לבד מעדותו, הנוחה לסברתו, מהו מועד עזיבתו את הכולל.
הנתבע העיד כי בשעה שניהל את הגמ"ח, הגמ"ח היה עצמאי לחלוטין, הישיבה לא התערבה בשיקולים ולא ידעה מי לווה וכמה (שם, עמ' 9 שורות 20- 23).
בס' 13 לתצהירו טען הנתבע, כי המנוח שמר בסוד את ביצוע ההפקדות לגמ"ח מפני בני משפחתו בעוד בעדותו טען, כי הפקדות הכספים היו בסודי סודות מולו בלבד לאחר שהמנוח הזהיר אותו שאף אחד לא ידע מהפקדת הכספים, לא בני המשפחה לא אנשים זרים ולא הישיבה (שם, עמ' 10 שורות 1- 3).
תמוה הוא, מדוע שהנתבע יעלה בעדותו גרסה כי אף אחד מלבדו לא ידע על הפקדות המנוח?
זאת ועוד לטענתו העברת הכספים לרבות המחברת בה תיעד את הפעולות שבצע בכספים, הייתה לאדם אשר הלך לעולמו זה מכבר, הרב פ. ז"ל, כשאין בידו ולו ראשית ראיה כי הגמ"ח אכן הועבר לניהולו של הרב פ. ז"ל.
בחקירתו הנגדית העיד הנתבע בעצמו, כי הוא לא מצא מישהו שייתן לו מענה, מי מחליף את הרב פ. ז"ל בניהול הגמ"ח לו לטענתו העביר את הכספים, כשמחליפו של הרב פ. ז"ל, מר מ.עוזר, אף אמר לו, כי אינו יודע על הגמ"ח ואינו מנהלו כיום.
עוד העיד, כי מאחר שהרב פ. נפטר לא יכול לברר על כספי המנוח, וכי הכסף לא נשאר בגמ"ח תחת שם המנוח, כי לא היה לו למי להראות את הקבלות, שנחתמו מול המנוח כשאף המחליף של הרב פ. בישיבה מסר לו כי הוא לא מנהל את הגמ"ח כיום (שם, 11 עמ' 14- 25).
מר d.העיד על אופיים וטיבם של הגמ"חים אלא, שהעיד כי אינו מכיר את גמ"חל..
מכאן כיצד מבקש הנתבע לאשש את גרסתו כי אכן הכספים הועברו לאדם אחר?
יצוין בעניין זה, כי במסגרת הסדר ביניים מיום 30.11.14, (הוגש בדיון מיום 1.3.16 וסומן ת/1), אף התחייב הנתבע להגיש הודעת צד ג' נגד גמ"חל., אלא שעד היום טרם עשה כן כשבעדותו אישר, כי התחייב להגיש הודעת צד ג' אלא שלא ידע להשיב מדוע לא עשה כן (שם, עמ' 9 שורות 1- 4).
למעשה לא רק שאין ראיה כי הגמ"ח הועבר לניהולו של אדם אחר, אלא אין הוכחה למעשה לקיומו של הגמ"ח, כלל ועיקר. בעניין זה יש לציין, כי בתצהיר הבר"ל לא נטען, כי הגמ"ח הועבר על ידי הנתבע למאן דהוא בכלל ולא נטען כי הועבר לרב פ. ז"ל בפרט, דבר תמוה מאוד. אינני יכולה לתת אמון בגרסה שמתפתחת באופן כזה, כאשר בתחילה אין בכלל טענה שהנתבע העביר את הכספים לאחר, וכאשר הטענה עולה, הנעבר הינו מנוח. והדברים אומרים דרשני.
הנתבע טען עוד, כי המנוח לא דרש את הכספים, וזאת במהלך 12 שנים ממועד עזיבת הנתבע את הכולל ועד לפטירתו. אכן השאלה מתבקשת, האם המנוח דרש את הכספים במהלך התקופה שבה הנתבע לא היה בכולל? עם זאת, אין לביהמ"ש כל אינדיקציה ראייתית למועד עזיבת הנתבע את הכולל. אין אינדיקציה, כי הפיקדונות שהופקדו בידיו, ואשר לכאורה שימשו אותו בניהול הגמ"ח הועברו לאחר, ובוודאי שלא לרב פ. ז"ל. אין אינדיקציה לאיזה הלוואה שניתנה על ידי הנתבע לאחר במסגרת הגמ"ח המדובר, והנתבע שטען בלהט כי העביר את כספי הגמ"ח לאחר, לא הגיש הודעת צד ג' כנגד צד שלישי, למרות שהתחייב בהסכם לעשות כן. הטעם הסביר לכך הוא שאין לנתבע כל עילה להגשת תביעה כנגד הצד השלישי, דבר המתיישב היטב, עם טענתו, כי המנוח ביקש לשמור את עובדת היותו תורם לגמ"ח בסוד לא רק מבני משפחתו אלא גם מצדדים שלישיים, ועוד אדרש לסוגיה זו.
כל אלה מובילים אותי למסקנה, כפי שעוד אבהיר בהמשך פסק דיני, כי גרסתו המשתנה לנוחיותו של הנתבע, אשר התפתחה מהתצהיר שצורף לבר"ל לתצהיר עדות ראשית לחקירתו הנגדית, תומכים במסקנה כי הנתבע התרשל בשמירה על הכספים, יותר מאשר לא התרשל.
חוק הנאמנות;
עניין אחר, הינו, טענת חיובו של הנתבע כנאמן על כספי המנוח.
בעניין זה טען הנתבע שתי טענות.
האחת, טענה אשר עלתה בסיכומיו של הנתבע, כי הגמ"ח הוא הנאמן על הכספים ולא הנתבע, שכן הגמ"ח הגם ולא התאגד לא נרשם ואינו אישיות משפטית נפרדת, הינו הוא ישות עצמאית הנפרדת מבעליו ומנהליו בהתאם לחוק הנאמנות המכיר בנאמנות עצמאית.
השנייה, כי הגם והנתבע הוא אשר אישית היה נאמן על הכספים, הרי שקיים את מטרות הנאמנות בכך, שהכניס את כספי המנוח לקופת הגמ"ח, הלווה אותו לנצרכים, והודיע למפקיד, המנוח, כשעזב את הגמ"ח.
בענייננו, סבורני, כי ניתן לראות ביחסים שבין המנוח לבין הנתבע יחסי נאמנות, כי הנתבע שימש כנאמן לכספי המנוח, כשלא ניתן לקבל טענה, כי הגמ"ח ישות נפרדת אשר שמ.כנאמן על הכספים.
ס' 1 לחוק הנאמנות מגדיר את מהות הנאמנות:
"נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה
אחרת".
בע"א 2977/12 ציון בר נ' חיים יהודה אלכסנדר קאופמן, עמד בית המשפט על הוראות הדין הרלוונטיות בשאלה מהי נאמנות כהגדרתה בס' 1 לחוק הנאמנות וקבע:
" הנה כי כן, על מנת לזהות האם נוצרה נאמנות – יש לעמוד על שני רכיבים: האחד - זיקה של הנאמן לנכס, והשני - חובה המוטלת על הנאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה או לשם מטרה אחרת.
הזיקה איננה דורשת בהכרח בעלות. ייתכן שהנאמן איננו בעלים בנכס, אלא למשל רק מחזיק בכוח לבצע בו פעולות פיזיות או משפטיות (ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, [פורסם בנבו] פסקה 29 לחוות דעתי (22.6.2014); השוו: ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישצקי, פ"ד נה(1) 88 (1999); סעיף 563 להצעת חוק דיני ממונות; שלמה כרם חוק הנאמנות 102-103, 116-120 (מהדורה רביעית, 2004)).
החובה המוטלת על הנאמן עשויה לנבוע ממקורות שונים. ניתן לחשוב למשל על חובה שמקורה בחוק ייעודי, או בחוזה פרטני בין שני צדדים (שם, בעמ' 107-108). כאמור, החובה היא להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה או לשם מטרה אחרת. באשר לסיפא, "לשם מטרה אחרת" - המחוקק לא הגביל את קשת המטרות האפשריות, ואף לא קבע את מידת הפירוט הנדרשת לתיאור המטרה או לתיאור דרכי המימוש שלה (שם, בעמ' 125-129).
עולה, אם כך, שהגדרת הנאמנות בחוק היא רחבה ביותר. היא עשויה לחול הן על נאמנויות שהוסדרו בחוק (למשל אפוטרופסות), הן על נאמנויות שנוצרו באופן עצמאי בידי הנאמן והנהנה. כפי שציין המלומד כרם: "התחולה הרחבה של ההגדרה מאפשרת לתפוש ברשתה כל זיקת נאמנות, גם כשייעשה ניסיון להסוותה או להתחמק בדרך אחרת מהחלתה... חוק הנאמנות אינו מייחס חשיבות מיוחדת לקיומן של תבניות מסוימות דווקא של נאמנות" (שם, בעמ' 38-40, 132)."
"המפקיד מרכושו ומכספו בידי זולתו רוחש לזולתו אמון מדרגה נעלה, וכי המחזיק ברכושו ובכספו של זולתו חב חובת נאמנות לזולתו, אף היא חובת נאמנות מדרגה נעלה". (ראה ע"א 7338/00 תנובה נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו, פ"ד נז(2) 745, מפי השופט מ' חשין).
סעיף 10 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, קובע את תפקידי הנאמן, כך:
"(א)נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו.
(ב)במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות."
אמת המידה הנבחנת בניהול נאמנות הינה של "האדם הסביר" כפי שנקבע לא אחת בפסיקה.
כך בע"א 9225/01 רונית זיימן נ' גד קומרן נקבע:
"חובתו של נאמן מופנית כלפי נכסי הנאמנות, ועליו לנהוג באמונה ושקידה בניהול הנאמנות, על-פי אמות מידה של אדם סביר".
עמד על כך בית המשפט אף השופט גולדברג בבג"צ 750/84 יגאל כהן נ' ראש עירית רחובות (לא פורסם):
"לא בכדי הושמט סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות תשל"ט-1979 מרשימת הסעיפים שבסעיף 11 לחוק שהוראותיהם כפופות לתנאי הנאמנות. ללמדך, כי סעיף 10(ב) עומד לעולם, ולפיו "במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות". מצוות סעיף זה לנאמן כי ישווה לנגד עיניו את טובת הנאמנות בלבד, שאם מוכתבת לו דרכו, ואין הוא פועל על פי מצפונו ושיקול דעתו - לא באמונה הוא עושה... בכל מקרה עליו לעמוד בחובתו "לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם, ולפעול להשגת מטרות הנאמנות..." כאמור בסעיף 10(א) לחוק, לפי שיקול דעתו הוא, ובלי תלות בדעת אחרים".
סעיף 12 לחוק הנאמנות, את אחריותו של נאמן שהפר את חובת הנאמנות, ועוד קובע, כי "על אחריותו לאבדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות המוחזקים בידו יחולו הוראות חוק השומ., תשכ"ז–1967".
מן הכלל אל הפרט,
בענייננו ב"כ הנתבע טען, כי הגמ"ח הוא כישות עצמאית נאמן על כספי המנוח והפנה בעניין זה לחוק הנאמנות, אלא שסתם ולא פרש, היכן בחוק הנאמנות, קיימת הפרדה בין הנאמן לנכס המופקד בידיו בנאמנות, וכיצד ניתן לטעון, מקום שבו קופת גמ"ח המנוהלת על ידי הנאמן, אינה מאוגדת במסגרת אישיות משפטית מוכרת בדין, שיש הפרדה בין הנאמן לבין מושא הנאמנות?
גוף כל עוד אינו מוכר בחוק כלשהו ככשיר לכל זכות או חובה משפטית, הינו למעשה האורגנים המהווים אותו, הם בני אדם הפועלים במסגרת אותו גוף והם בעלי הזכויות והחובות המשפטיות מכוח אותו הגוף. שעה שהמחוקק ביקש להפריד את הגוף מהאורגנים המהווים אותו עשה זאת מפורשות.
כך לדוגמא, ס' 4 לחוק החברות תשנ"ט-1999 הקובע כי, "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד."
כך לדוגמא ס' 8 לחוק העמותות, תש"ם-1980, הקובע, כי "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום רישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית."
בענייננו, אין הוראה חוקית המעגנת גמ"ח כאישיות משפטית נפרדת בעלת כשרות לכל זכות חובה או פעולה משפטית, ולפיכך הגוף ובני האדם הפועלים במסגרתו חד הם. הגמ"ח הינו הנכס המוחזק בידי הנאמן, ואשר הוא מופקד עליו ועל שמירתו.
אין חולק, כי בין הנתבע למנוח נחתמו הסכמים שונים המהווים שטרי חוב, במסגרתם העביר המנוח סכומי כסף שונים לידי הנתבע כפיקדון עבור גמ"חל., והנתבע התחייב להשיבם למנוח בעת שיזדקק להם. אין חולק, כי הנתבע קיבל את הכספים וכי הכספים הועברו במטרה שהנתבע ישתמש בהם לעזרה וסיוע בהלוואות לנזקקים.
בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע, כי המנוח סמך עליו שהשימוש שייעשה בכספים יהיו למען המטרה לשמה הופקדו בידו, וכי התחייב בפני המנוח לנהוג בכספים שהועברו לידיו רק לצורכי הגמ"ח וכשאר כספי הגמ"ח המופקדים בידו (שם, עמ' 10 שורות 15- 21).
הן הנתבע והן מר גרינשטיין, עד מטעמו, הצהירו, כי למעשה לאור אופיו וטיבו של גמ"ח כספים כבענייננו, ניהול הגמ"ח חייב להיות מבוסס על יחסי אמון כשבדרך כלל אדם אחד או יותר מרכזים את התרומות או ההפקדות – הלוואות לקופות הגמ"ח, כשלאחר תקופה מסוימת מנהל הגמ"ח מעבירו למתנדב אחר.
לאור טיבם ומהותם של מוסדות הגמ"ח, משניתן לראות זיקה בין הנתבע לבין הכספים והפעולות שנעשו עם הכספים, משהכספים הועברו למען מטרה מוגדרת והיא מתן הלוואות לנזקקים, הרי התקיימו המרכיבים הדרושים לצורך קיום יחסי נאמנות כאמור בחוק הנאמנות בין המנוח לנתבע. יש להדגיש, כי חובת נאמנות כזאת נמצאה גם אילולא הסכים הנתבע, כפי שעולה מסיכומי בא כוחו, כי שימש כנאמן.
חוק הנאמנות מטיל על נאמן חובות שונות וביניהן ניהול חשבונות בכל ענייני הנאמנות, חובת דיווח על ענייני הנאמנות לנהנים, הפרדה בין נכסי הנאמנות לנכסים אחרים.
בענייננו, שוכנעתי כמפורט לעיל, כי הנתבע לא עמד בחובותיו ע"פ חוק הנאמנות ולא ניתן לקבל את טענותיו בעניין זה.
דומני כי בסיכומי ב"כ הנתבע, כאשר ביקש לבצע הפרדה בין הגמ"ח לבין הנתבע, כיוון לפטור מאחריותו של הנתבע מחובות הנאמנות המוטלות עליו, כמי שהוא בעצם מנהל הגמ"ח ואינו אישיות משפטית הנפרדת הגמ"ח, לאור העדר אישיות משפטית נפרדת כזו.
במקרה דנא הצהיר הנתבע, כי מרבית הגמ"חים אינם מחזיקים מערכת הנהלת חשבונות מסודרת, אינם מוציאים קבלות ואינם מפקידים את הכספים בחשבון הבנק כשניהול הגמ"ח באמצעות מחברת ופתקים הינה דרך מקובלת. אלא שהנתבע לא הציג כל אסמכתא, מחברת או פתקים, אשר יעידו על ניהול הגמ"ח על ידו ועל רישום הכספים, אשר הופקדו בגמ"ח לרבות כספי המנוח כשלגרסתו בעדותו הוא היה היחיד אשר ידע על הפקדות המנוח.
המחברת אשר לטענת הנתבע מפרטת את רישומי ההפקדות והועברה לטענת הנתבע לרב פ. ז"ל לא מצאה את ביטויה בבר"ל שהוגש על ידי הנתבע, ולא בתצהיר שתמך בו, ועלתה לראשונה במסגרת תצהיר עדות הראשית מטעמו.
הנתבע לא ידע לומר בעדותו, האם הכספים שהועברו על ידו לרב פ.לאחר לטענתו עזב את הגמ"ח, היו מהפקדה של המנוח או מכספים אחרים של הגמ"ח (שם, עמ' 12 שורות 20- 23).
הנתבע אף לא עשה כל מסמך המעיד, כי העביר את הכספים לאחר וכי אינו נאמן יותר על הכספים שהועברו לו ע"י המנוח, משנשאל הנתבע בעדותו מדוע לא עשה כן העיד כי אולי היה צריך לערוך מסמך כזה ובו זמנית טען, כי המנוח סמך עליו שמעביר את זה לאדם הנכון כשהמנוח התנהג כאילו לא יגבה את הכסף.
מעבר לכך, כי הטענה כי המנוח התנהג כאילו לא יגבה את הכסף לא הוכחה ונטענה בעלמא, התנהגותו של המנוח מראה דווקא כי המנוח הקפיד לכתוב את פרטי ההלוואות ולהחתים את הנתבע כשאין כל מסמך המראה, כי הנתבע עזב את ניהול הגמ"ח והעבירו לאחר.
אציין כי גרסתו של הנתבע כי המנוח התכוון לתרום את הכספים לגמ"ח התגלתה בלתי קוהרנטית. בעוד בבר"ל שהגיש הנתבע טען, כי המנוח הביע רצונו באמירה ובמעשה לתרום את הכסף לצדקה אם לא יזקק לו בתצהירו ובעדותו טען מחד גיסא, כי המנוח אמר לו בטרם שעזב את הכולל, כי ישאיר את הכסף בגמ"ח ולטענתו הכוונה הייתה להשאיר את הכספים כתרומה, ומאידך גיסא טען כי הוא אינו יודע האם הכסף אכן בגמ"ח או שמא המנוח משך את הכספים מהגמ"ח לאחר עזיבתו את ניהול הגמ"ח.
אם אכן הכספים ניתנו כתרומה מדוע שהנתבע יטען בו זמנית, כי ייתכן והמנוח משך את הכספים?
ומדוע בבר"ל אשר הוגשה ע"י הנתבע לא בא זכרה של הטענה, כי המנוח בקש להשאיר את הכספים כתרומה טענה אשר הועלתה לראשונה בתצהירו של הנתבע וחזרה שוב ושוב בעדותו של הנתבע.
לאור האמור לעיל, סבורני, כי הנתבע אחראי לאובדן הכספים אף מכוח חוק הנאמנות המחיל את הוראות חוק השומ. כאמור בס' 12 בו.
סיכום בשאלת האחריות;
כשאני בוחנת את גרסת הנתבע בכללותה, בין היתר, לפיה אישר, כי קבל את כספי המנוח והתחייב להשיבם, אישורו של הנתבע, כי המנוח בעבר דרש וקיבל את הכספים, העובדה, כי הנתבע מאשר כי המנוח היה קפדן ודרש חתימה על כל סכום וסכום שהעביר לטובת הגמ"ח בניהולו של הנתבע, העובדה, כי הנתבע לא הביא כל אסמכתא להעברת הכספים לרב פ. ז"ל ולא הובאה כל עדות שהרב פ. המנוח שימש באיזה שלב כמנהל הגמ"ח, העובדה, שדבר העברת כספי הגמ"ח לרבות המחברת המפרטת את ההפקדות לרב פ. ז"ל לא מצאה את ביטויה בבר"ל שהוגש על ידי הנתבע, ולא בתצהיר שתמך בו, ועלתה לראשונה במסגרת תצהיר עדות הראשית מטעמו, העובדה שרק בחקירה הנגדית, נטענה הטענה לעניין שמירה על הכספים בסודי סודות מצדדי ג' כפי שפרטתי לעיל, העובדה שרק בתצהיר עדות ראשית עלתה הטענה, כי המנוח ביקש להפוך את הכספים לתרומה, טענה שזכרה לא בא בתצהיר התומך בבר"ל, העובדה כי אין כל ראיה למועד הפסקת ניהול הגמ"ח למי הועבר ומה היה בגמ"ח באותה העת, כל אלו בשים לב לעדותו של הנתבע והתקדמות גרסתו, כפי שפרטתי לעיל, סבורני כי לא ניתן לקבל את גרסתו, שהעביר את הגמ"ח לאחר, ובוודאי שלא לכבוד הרב פ. ז"ל שאינו יכול להשיב את הנתבע.
גרסתו הסתברה כבלתי מהימנה, ואינה מתיישבת על הדעת, ויש לדחותה.
סבורני, כי הנתבע מעלה טענות שלטעמי הינן בדותות, בנוגע להעברת קופת הגמ"ח לאחר, על מנת שלא יידרש לענות על השאלה הפשוטה, מה עשה עם כספי הגמ"ח שהועברו לרשותו ולטיפולו, כשומר וכנאמן. וכאשר סוף סוף העלה טענה, כי העביר את הכספים שהופקדו בידיו כנאמן בעבור הגמ"ח לאחר, אותו אחר הינו מנוח, והדברים חשודים בוודאי, ואינם מהימנים עלי.
מכל הנימוקים לעיל, אני דוחה את גרסתו העובדתית של הנתבע, וקובעת, לאחר שאישר כי קיבל לידיו את כספי המנוח, כי הנתבע הפר חובותיו הן כשומר והן כנאמן על הכספים והוא אשר אחראי לאובדנם.
טענת התיישנות;
בעניינו טען הנתבע, כי יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות ע"פ מועד הפקדות הכספים ע"י המנוח, כשההתייחסות הינה לכל הפקדה והפקדה בנפרד. לטענתו משההפקדה האחרונה נעשתה ביום 2.11.99, התביעה התיישנה.
דין טענת הנתבע להידחות.
כאמור בס' 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.
מה פירוש המילים " כשאדרש אחזירם לו במהירות האפשרית", המופיעות בשטר החוב, ואשר בנוגע אלהן לא הייתה מחלוקת כמתואר לעיל?
על שאלה זו משיב ביהמ"ש העליון, כך:
"מה הדין אם הצדדים קבעו ביניהם במפורש, כי מועד קיום החיוב הוא "עם דרישה"? נראה לי, כי על-פי עקרונות משפט כלליים התשובה צריכה להיות, כי מועד קיום החיוב - וממילא היום שבו נולדה עילת התביעה ¬ייקבע על-פי הפירוש הראוי של הדיבור "עם דרישה" בו נקטו הצדדים. לפנינו איפוא שאלה פרשנית. עלינו לפרש את הדיבור "עם דרישה" שנקטו הצדדים על רקע תכלית החיוב אותו נטלו על עצמם. דומה, כי במצב הדברים הרגיל, ובהיעדר נתונים המצביעים על פירוש שונה, יש להניח, כי הדיבור "עם דרישה" משמעתו כמתבקש מלשונו, כלומר, שמועד החיוב יתגבש עם ביצוע פעולת דרישה על-ידי הנושה כלפי החייב."
(ראה בעניין זה דנ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (london) israel british bank פ"ד מד(2) 265).
מכאן, כי בעת שהמנוח היה בחיים, עילת התביעה קמה מרגע שדרש את הכספים ולא קבלם, כשמועד ההפקדה אינו רלוונטי לשאלת ההתיישנות. אין חולק, כי ממועד הדרישה לא חלפה תקופת ההתיישנות.
בענייננו לא נטען, כי המנוח דרש את הכספים ולא קבלם. אלא, הנתבע טען, כי אינו יודע אם המנוח משך את הכספים או השאירם בגמ"ח. למעשה הנתבע מעלה טענה, של נזק ראייתי, ואולם לא העלה את הטענה באופן מפורש. מעבר לכך, אם הנתבע היה מוכיח את העברת הגמ"ח ממנו לאחר, או מציג גרסה בעניין זה שניתן היה לקבלה, גרסה קוהרנטית סבירה, גרסה שאינה מתפתחת, אולי היה ניתן לקבל את טענתו. אלא שהנתבע תחילה כלל לא העלה את הטענה להעברת הגמ"ח לכבוד הרב פ. ז"ל, ופתאום בתצהיר עדות ראשית יש שם וזהות נעבר, שלמרבה "הנוחות" הינו מנוח. גרסה שמשתנה, פתאום, ייתכן שבמחברת שלא הוצגו פרטי הפקדות שביצע המנוח לא יימצאו, משום שהמנוח ביקש לשמור את דבר ההפקדות בסודי סודות לא רק מבני משפחתו את מצדדי ג', פתאום עולה גרסה, שלא מצאה ביטויה בבר"ל שהמנוח ביקש להותיר את הכספים כתרומה. דברים שהמנוח כביכול אמר לנתבע, ואשר לא ניתן להפריכם שכן המדובר באמירות של מנוח. כשאני בוחנת את עדותו של הנתבע, את הצהרותיו, את אמירותיו כנגד מנוחים, אמירות הנוחות לו, ואשר לא הועלו בתצהיר התומך בבר"ל ולעיתים אפילו לא בתצהיר עדות ראשית אלא רק בחקירה הנגדית, אני סבורה כי הטענה, שייתכן והמנוח משך את הכספים, וזאת מבלי שהחזיר את הפתקים, מבלי שידוע מי מנהל את הגמ"ח, הינה עוד אחת מאמירותיו בעלמא של הנתבע ואני מעדיפה את גרסת בנו של המנוח, כי עסקינן במנוח קפדן, ואם הכספים היו מושבים היה לכך ביטוי בפתקים המדוברים, שהיו מושבים לנתבע.
מסקנתי היא כי המנוח לא ביקש את הכספים בחזרה.
יתר על כן, אין חולק, כי בענייננו, והדברים מופיעים בפתקים שצורפו, כי המנוח דרש את הכספים שהיו מופקדים, ואף קיבלם, ראה בעניין זה להלן את מסקנותיי בנוגע ליתרת הסכום שהייתה בפיקדון אצל הנתבע.
מועד פטירתו של המנוח הינו ביום 21.8.13 כשצו ירושה ניתן לתובעת ביום 18.3.14. כאמור התביעה הוגשה ביום 10.8.14.
מכאן כי דין התביעה להתיישנות להידחות כמו גם טענת השיהוי.
ייפוי הכוח;
בעניין זה טוען הנתבע, כי נספח ב' במסגרתו מינתה התובעת את בנה לטפל בכספי הירושה של המנוח, אינו תקף ושגם אם הוא תקף, אינו מסמיך את מר נ. להגיש תביעה לבית משפט ובוודאי שלא מהווה חתימה על ייפוי כוח.
בענייננו, אומנם ייפוי הכוח המצורף ע"י התובעת (נספח ב' לתצהירה) עבור בנה מר נ. אינו כולל הרשאה מפורשת לפעול בעניינים משפטיים, אלא הינו ייפוי כוח כללי, אלא שבאת כוחה של התובעת צרפה בדיון בפניי, הגם ולאחר הגשת התביעה, ייפוי כוח של התובעת עצמה, הממנה את ב"כ התובעת לפעול בשם התובעת בכל הקשור בהליכים המשפטיים בתביעה דנא והנובעים ממנה.
לפיכך, הגם ובנה אינו משמש כמיופה כוחה של התובעת אלא עד בתביעה שבפניי, באת כוחה של התובעת מורשת להגיש את התביעה דנא ופעול בשמה של התובעת בכל ההליך שבפניי.
לאור זאת, דין טענת הנתבע בעניין זה להידחות.
סכום הפיקדון;
בעניין זה טען הנתבע, כי למעשה סך ההפקדות הרלוונטיות הוא 34,000$ ולא 44,000$ כטענת התובעת, כפי שעולה מאישור ההפקדה האחרונה מיום כ"ג בחשון תש"ס.
סבורני, כי יש לקבל את טענת הנתבע בעניין זה.
בחקירתו הנגדית העיד בנה של הנתבע, מר נ. על סכום התביעה והסביר את החישוב כך שמתחילת מועד שטרי החוב בשנת תש"ן ועד שנת תשנ"ג ניתן לראות כי הופקדו 11,000$, כאשר לאחר פער של שנים בשנת תשנ"ז, התחילו פיקדונות חדשים בסכום של 34,000$, כשלא ברור היכן נעלמו 11,000$, ואין כל מילה על פירעון סכום זה, להבדיל מפיקדונות עתידים בהם כן הוזכר פירעון.
משנשאל מדוע הוא מתייחס לפיקדונות משנת תשנ"ז כאל פיקדונות חדשים ולא של רישום הסך הכולל של מה, שניתן עד לאותו היום השיב, כי זה טענתו, כי כנראה בגלל הפסקה של שנים לא עלה בדעתו של אביו המנוח לגולל את ההיסטוריה של חמש או שבע שנים אחרונה, כשזה שלא נכתב כי החוב נפרע משמעות הדבר כי קיים חוב של כספים אלו (שם , עמ' 4 שורות 27- 32, עמ' 5 שורות 1- 21).
איני יכולה לקבל את הסברו של בנה של התובעת בעניין זה.
לגרסת התובעת כפי שעולה מכתב הגנתה מתצהירה וכן מעדותו של מר נ. עצמו, המנוח היה אדם מסודר מאוד והקפיד לפרט במסגרת שטרי החוב את הכספים שניתנו על ידו ואת כספי הפירעון שהוחזרו לו הדבר אף עולה מעיון בשטרי החוב עצמם.
ניתן לראות, כי במסגרת שטרי החוב (נספח ה') פורטו הסכומים, שניתנו על ידי המנוח במועד הפיקדון וכן הסכום הכולל של כלל הפיקדון לאחר כל ההפקדה הספציפית, כשאם נפרע סכום מסוים והוחזר למנוח הדבר נכתב על גבי השטר.
כפי שעולה משטרי החוב ביום כ"ח ניסן תשנ"ג נחתם שטר חוב במסגרתו נכתב, כי סכום כספי המנוח בגמ"ח עומד על סך של 11,000$, אלא שעם חידוש הפיקדון ביום כ"ז בטבת תשנ"ז בשטר החוב נכתב, כי נתקבל פיקדון בסך של 23,500$ , מבלי שהוזכר כי סכום זה מתווסף לסכום אחר של המנוח הנמצא בגמ"ח.
זאת ועוד, בשטרי החוב המאוחרים יותר נכתב מפורשות סכום ההפקדה וכן הסכום הכולל בפיקדון כשאף בשטר החוב מיום ב' טבת תשנ"ח נכתב, כי המנוח קיבל לידיו סך של 10,000$ וכי כספי המנוח שנשארו בגמ"ח הינם בסך של 17,000$.
לאור אופיו הקפדני של המנוח כפי שעולה מגרסת התובעת עצמה וכן משטרי בחוב והפירוט הרב במסגרתם, שעה שהסכום של 11,000$ המוזכר בשטר החוב משנת תשנ"ג אינו מוזכר בשטר החוב מיום כ"ז בטבת תשנ"ז, יש להניח כי הסכום הושב למנוח וקשה לקבל גרסה, כי המנוח לא ראה לנכון לאזכר סכום זה.
בכל מקרה לא הוכח בפניי, כי המדובר בהלוואות חדשות כטענת התובעת וכי אין להסתמך על שטר החוב האחרון מיום כ"ג חשוון תש"ס הקובע כי התקבל פיקדון של 3,000$ כשזה מתווסף לפיקדונות הקודמים בסך 31,000$, קרי סך של 34,000$.
סוף דבר;
לאור האמור לעיל, ומסקנתי כי הנתבע הוא שאחראי לאובדנם של כספי המנוח , הנני קובעת כי הנתבע ישיב לידי התובעת סכום של 34,000$ כשווים ביום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.
הנתבע ישלם הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 12,500 ₪.
ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשע"ו, 07 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.
