ת"א
בית המשפט המחוזי באר שבע
|
7503-01-11
13/03/2016
|
בפני השופט:
שלמה פרידלנדר
|
| - נגד - |
התובעים:
פרח עמאר פואאד אלחלו (המנוח) ו-15 אח'
|
הנתבעת:
מדינת ישראל – משרד הביטחון
|
| החלטה |
לפניי בקשת הנתבעת למחיקת התביעה על הסף מחמת אי-המצאת יפויי כוח כדין, תשובה ותגובה-לתשובה.
אכן, לא ברור אם התובעים מיצו את טענותיהם המשפטיות לעניין תאמות ההליך שבו נקטו לאימות יפויי-הכוח, באמצעות בתי הדין השרעיים בעזה ובבקה אל גרבייה.
לפיכך התובעים יודיעו כאמור עד יום 1.4.16, וככל שטיעון זה לא מוצה – ימוצה במסגרת הודעה זו.
הנתבעת תשיב לטיעון המשפטי של התובעים עד יום 20.4.16.
התובעים רשאים להגיב לתשובה עד יום 10.5.16.
כל זאת רלבנטי להחלטתי הסופית בשאלת תאמותם של יפויי הכוח, ככל שלא יוגשו אחרים תחת הקיימים; וכפועל-יוצא מכך – בשאלת קיום הבירור הראייתי של התובענה.
בשלב זה לא זאת השאלה. השאלה היא אם ראוי למחוק את התביעה כבר בשלב זה. כבר קבעתי כי ניתן לקדם את ההליך בשלב קדם-המשפט על יסוד ראיות מינהליות בדבר הייצוג. ראיות כאלו קיימות, במובן זה שייפויי הכוח המאומתים על ידי בתי הדין השרעיים הנזכרים מהווים למצער ראיות כאלה.
לעניין נוהל הכניסה לישראל יש להבחין בין הסעד המינהלי לבין הסעד הדיוני. מבחינה מינהלית, המת"ק רשאי להפעיל את הנוהל כמיטב הבנתו, ואם סבור מי כי נפל פגם בהתנהלותו – תרופתו בבית המשפט לעניינים מינהליים. בית משפט זה אינו מוסמך להורות למת"ק לפעול כך או אחרת. אולם, בית משפט זה מוסמך לקבוע, לצורך ההליך האזרחי שלפניו, אם הוא מסתפק במה שמונח לפניו אם לא. כאמור, בשלב זה, אני מסתפק בכך.
לפיכך לא מצאתי כל צידוק למחיקת התביעה על הסף, והבקשה נדחית בזה.
הנתבעת תשלם לתובעים את הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪. חיוב זה יקוזז עם החיוב הנגדי, באותו סכום, מיום 20.5.15.
הערותיי לעיל עשויות להיות רלבנטיות גם לעתיד, ואני מבהיר זאת בבחינת "אין מזרזין אלא למזורזין". לדוגמא, ייתכן כי המת"ק יסרב לבקשת התובעים או מי מהם להיכנס לישראל לצורך מתן עדות במועד שייקבע לכך. אני לא אהיה מוסמך להורות לו לפעול אחרת. אולם, אני אהיה מוסמך להסיק מסקנות, במסגרת ההליך האזרחי שלפניי, מכך שהתובעים לא התייצבו לעדות. אם אתרשם כי הסירוב נגרם בשל מחדליהם, או מחדלי בא-כוחם, כגון מחמת ההתעצלות לצרף במועד את כל המסמכים והטפסים הנצרכים לקיום הנוהל – אשקול לזקוף את אי-התייצבותם של התובעים לחובתם, בין על ידי דחיית התביעה מחמת אי-התייצבות ובין על ידי הסקת מסקנות ראייתיות לחובתם של מי שמנעו מבית המשפט ראיה רלבנטית שהיה ביכולתם להביאה. אולם, אם אתרשם כי התייצבותם נמנעה מטעמים הנעוצים בנתבעת – אשקול לזקוף את אי-התייצבותם של התובעים לחובת הנתבעת, ולהניח כי הנתבעת גרמה, במעשה או במחדל, לסיכול התייצבותם מחשש כי עדותם תזיק לה.
אוסיף ואעיר כי גם מהתייחסותו של ב"כ הנתבעת למדתי שאין טענה למניעה ביטחונית מכניסתם של התובעים, וכי הסירוב נבע אך ורק מאי-הוכחה של העילה ההומניטרית באופן מיוחד לגבי אלו שסורבו, תוך אי-הסתפקות בתצהיר "ייצוגי" לעניין זה. ובכן, בהתאם לדבריי לעיל, איני מוסמך לקבוע כי הסירוב בטל מחמת היותו בלתי סביר. אולם, אני משתף את הצדדים בתחושתי כי העילה ההומניטרית בענייננו היא מובנת מאליה וגלומה בעילת התביעה ובנסיבותיה, דבר המקים ציפייה כי בהיעדר טעם אחר ומוצדק לסירוב – תותר כניסתם ללא הטרחה ביורוקראטית מיותרת. בשלב זה איני יודע אם לתחושה זו, ככל שתיוותר בעינה, יהיו השלכות על אופן ניהול התובענה האזרחית במסגרת סמכותי.
ניתנה היום, ג' אדר ב' תשע"ו, 13 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.
