אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 6992-06-13 קהילת ציון אמריקאית ואח' נ' עיריית חיפה ואח'

ת"א 6992-06-13 קהילת ציון אמריקאית ואח' נ' עיריית חיפה ואח'

תאריך פרסום : 30/03/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי כבית משפט לעניינים מנהליים בחיפה
6992-06-13
23/03/2015
בפני השופט:
דר' מנחם רניאל

- נגד -
התובעת:
קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) ליפא מאיר ושות'
עו"ד ליפא מאיר ושות'
הנתבעת וצד ג':
1. עיריית חיפה
2. חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ

עו"ד שרונה גינור
עו"ד חיים פיצ'ון
פסק דין

 

 

 

 

1.בין הצדדים נטוש סכסוך אודות דמי השימוש במקרקעין בשכונת כרמליה בחיפה, הידועים כגוש 10764 חלקות 84 ו- 122. אין חולק שהנתבעת מחזיקה במקרקעין ומשתמשת בהם מזה שנים רבות, בנתה עליהם גני ילדים והקצתה חלק מהם לבית כנסת. התובעת תובעת מהנתבעת דמי שימוש במקרקעין ל- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה. זאת, מתוקף זכותה הנטענת כבעלים "אמיתי" של המקרקעין, שהבעלים הרשום, צד ג', היא הנאמנה עבורו. הנתבעת דוחה את הדרישה, בעיקר בטענה שהיא הבעלים האמיתי של המקרקעין, אך לא מנעה עצמה גם מטענות אחרות.

 

2.בין הטענות האחרות שהנתבעת לא מנעה עצמה מהן, עומדת הטענה שהתובעת היא חברה אמריקאית, המנסה לעשות על חשבון הקופה הציבורית עושר ולא במשפט. איני יודע מה המשמעות שראתה הנתבעת ליחס לאמריקאיות הנטענת של החברה. איני סבור שהתכוונה לומר שמותר להשתמש בנכסי חברות אמריקאיות ללא תשלום. אציין, כי התובעת היא חברה שלמרות שמה האמריקאי נוסדה על ידי ההסתדרות הציונית ונרשמה ב- 1924 בארץ, במטרה לקדם את הרעיון הציוני של יישוב יהודים בארץ ישראל על ידי רכישת קרקעות ופיתוחן (בש"א 7783/07 החברה לאיתור והשבת נכסי ניצולי השואה נ' הכונס הרשמי (ניתן 28.7.09) ות/22). אשר לעשיית עושר ולא במשפט, זו הנחת המבוקש. אם צודקת הנתבעת בטענתה שאינה חייבת בתשלום דמי שימוש עבור שימושה במקרקעין, הרי מדובר בנסיון שנכשל לגבות כספים מהנתבעת. אבל אם צודקת התובעת בטענתה שהיא זכאית לדמי שימוש על השימוש בנכסיה, אין מדובר בעשיית עושר ולא במשפט מצד התובעת, אלא בהפסקת עשיית עושר ולא במשפט על ידי הנתבעת. כללו של דבר, הטיעון וסגנונו מיותרים.

 

  1. טיעון מיותר נוסף של הנתבעת הוא, שהתובעת היא למעשה חברת השתתפויות בנכסים בע"מ, שעשויה לזכות ב- 5% מהסכום שתשלם הנתבעת, אם זו תחוייב. להסיר ספק, התובעת היא קהילת ציון אמריקאית (בפירוק), על ידי הנאמן, שהוא הכונס הרשמי. הכונס הרשמי שכר לצורך פעולתו עוזרים שונים, וכל אחד מהעוזרים זכאי לשכר על כך. חלק מהעוזרים הם חברת השתתפויות בנכסים בע"מ, וחלק הם עורכי הדין, ויש גם שמאי שזוכה לתשלום על עבודתו. אין בכך שום פגם. אדם התובע את זכותו רשאי להיעזר בעוזרים ומייצגים. אפשר שישלם להם באחוזים מתוך מה שיושג, כך שהתשלום מותנה בכך שהתובעת אכן זכאית לכספים, או שישלם בסכום שאינו מותנה. גם מי שנתבע זכאי להיעזר בעוזרים ולשלם להם. זה לא אומר שהעוזרים הם הצד לדיון. התביעה אינה כלפי עו"ד גינור, למרות שהיא מייצגת את הנתבעת. התביעה היא כלפי הנתבעת. הנתבעת שקלה והחליטה שעו"ד גינור תייצג אותה, וסביר להניח שהיא אינה עובדת בחינם, אלא מקבלת משכורת. הצגת הדברים, כאילו איזושהי חברה מסחרית תאבת בצע תובעת לשלוח ידה אל הקופה הציבורית המוגנת על ידי הרשות הציבורית, היא הצגת הדברים באופן, שלשם המתינות אומר שהוא מיותר.

 

4.אין חולק שהמקרקעין רשומים על שם צד ג', חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ. היא הבעלים הרשום, אבל הן התובעת והן הנתבעת, והן צד ג' טוענים שהיא אינה הבעלים האמיתי. התובעת וצד ג' טוענים שהבעלים הרשום הוא נאמן עבורה, והנתבעת טוענת שהיא זכאית להירשם כבעלת המקרקעין, לפי עיסקה שבה רכשה את המקרקעין.

 

5.הנתבעת טענה, שהתביעה התיישנה. בענין זה החלטתי ביום 1.1.14, שאין לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, אלא יש להמתין לראיות נוספות. בקשת רשות ערעור על כך לבית המשפט העליון נמצאה מיותרת. אמנם, בית המשפט העליון מתח בקורת על כך, שמצאתי לדון בטענה על הסף דיון מקדים, כאשר בסופו של דבר דחיתי את הבקשה לסילוק על הסף מן הטעם שיש צורך בראיות נוספות. סברתי, שכאשר טוענים טענה משמעותית לסילוק על הסף, מן הדין לדון בה על הסף, כבקשה נפרדת, ולא להחליט בסוף הדיון, לאחר ראיות וסיכומים, שמן הראוי לסלק את התביעה על הסף. כמו כן, רק לאחר טיעוני הצדדים בבקשה על הסף ניתן לדעת אם הטענה תתקבל על הסף והתביעה תסולק על הסף. לפני קבלת טיעוני הצדדים, אי אפשר לדעת מה התוצאה, והערכה והשערה מה תהיה החלטתי לפני טיעוני הצדדים אינה בסיס לקביעת דרך הדיון. מכל מקום, כעת לאחר שלב הראיות והסיכומים, יש להכריע גם בשאלה זו.

 

6.כפי שנקבע בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן פ"ד נז (5) 49 (2003), מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בטענת בעלות מכוח נאמנות הוא כאשר הנאמנות מוכחשת. מכאן, שלא רק שמירוץ תקופת ההתיישנות בטענת נאמנות לא הסתיים לפני הגשת התביעה, אלא לא התחיל. מעולם קודם הגשת התביעה לא הכחישה הנתבעת את הנאמנות. יתר על כן, במכתבו של עו"ד גושן מטעם הנתבעת לתובעת ביום 22.4.09, הודתה הנתבעת בזכותה של התובעת כבעלים "אמיתי" של המקרקעין, בצד בקשה לרשום את הזכויות על שם הנתבעת, תוך ציון העובדה שבתיקי העיריה לא נמצא שום מסמך המראה העברת זכויות מהתובעת לנתבעת. על אף טענות הנתבעת, שיש מכתבים נוספים של עו"ד גושן, במכתב זה הוא הודה בזכותה של התובעת כבעלים אמיתי שעליה היא מסתמכת בתביעה זו. על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם הודה הנתבע בכתב בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה (וראו: ע"א 8438/09 רובאב נ' דוניץ – ניתן 19.4.12). מאז ההודאה האמורה, לא חלפה תקופת ההתיישנות.

 

7.כעולה מהתכתבויות שהוצגו, כבר בסוף שנת 1984 ידע הכונ"ר, כנאמן על נכסי התובעת, על טענת הנתבעת שהמקרקעין הועברו אליה במסגרת עיסקה הנטענת על ידה (ת/12 מיום 12.10.84). בתשובה מיום 29.10.84 (ת/13) כפר ב"כ הכונ"ר, שהוא כאמור נאמן על נכסי התובעת הנמצאת בפירוק, בקיומה של העיסקה ודרש דמי שימוש ראויים (ת/13). הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה בחלוף 25 שנים מהשלמת העיסקה בשנת 73' לטענתה. השלמת העיסקה הנטענת לא הקימה עדיין עילת תביעה שהיתה ידועה לתובעת. עילת התביעה ככל שהיתה לזכות במקרקעין, מתיישנת על פי סעיף 2 (5) לחוק ההתיישנות בחלוף 25 שנה, דהיינו באוקטובר 2009. אלא שכאמור, במכתבו של עו"ד גושן מטעם הנתבעת מיום 22.4.09 הודתה הנתבעת בזכותה של התובעת כבעלים של המקרקעין, וביקשה את העברת הזכויות על שמה. על פי סעיף 9 כאמור, התחילה במועד זה תקופת ההתיישנות מחדש. זאת, באשר לתביעה לבעלות במקרקעין שאינה התביעה שבפניי, אבל התביעה שבפניי אינה לבעלות במקרקעין.

 

8.התביעה שבפני אינה אלא לדמי שימוש במקרקעין בשבע השנים האחרונות. התביעה הזו, שלא חלפו עליה 7 שנות ההתיישנות, בודאי לא התיישנה, גם אם היתה מתיישנת תביעת הבעלות של התובעת מכוח נאמנות. העובדה שהתובעת, או הנאמן, לא תבעו מהנתבעת דבר מאז שנות ה- 80 אינה אומרת שאינם יכולים לתבוע דמי שימוש עבור 7 השנים האחרונות. התיישנות לפי חוק ההתיישנות אינה מעבירה את הזכות לנתבעת, והנתבעת אף לא העיזה לטעון כך. התיישנות מונעת תביעה שהתיישנה עקב חלוף תקופת ההתיישנות, שהיא 7 שנים לתביעה שאינה במקרקעין. גם אם התביעה לבעלות במקרקעין היתה מתיישנת, לא היה בכך כדי לקבוע שהתובעת אינה בעלים במקרקעין. היא היתה זכאית לדמי שימוש ב- 7 השנים האחרונות לפני הגשת התביעה, וזה מה שתבעה. לכן אני קובע שהתביעה לדמי שימוש במקרקעין לא התיישנה.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ